• תיאור מרגש על חג הסוכות בקרב קהילות שונות בעולם
באזורים ההרריים של הקווקז, המהווים חלק מברית המועצות, גרו יהודים עוד בזמנים קדומים ביותר. בקרב יהודי המקום נתקיימה מסורת. שלפיה הם מצאצאי עשרת השבטים וכי אבותיהם באו לשם אחרי ששלמנאסר מלך אשור החריב את מלכות עשרת השבטים. עד לפני זמן לא רב היו שם גם מעט יהודים ממוצא אירופי, וביניהם מספר חסידי חב"ד שנשלחו לשם על ידי הרבי, כדי לפתוח שם ישיבות ותלמודי תורה. בין השאר התקיימה ישיבה חב"דית בעיר קוטאיס. בעיר זו, כמו גם בעיר טיביליס, היו מרוכזים מרבית היהודים של איזור זה. מספרם המגיע לעשרים וחמשה אלף בקירוב. שפתם היתה ניב גרוזיאני עתיק, הם היו עוסקים במסחר ומלאכה וכלפי חוץ היה מראיהם דומה לזה של שכיניהם הלא-יהודים. בשנות החמישים עלו מהם כמה מאות לישראל והתיישבו במרוכז בקריית מלאכי. בשכונה הנקראת "נחלת הר חב"ד".
בערב סוכות נוהגים היו איכרים לא-יהודים להביא לעיר ענפים ירוקים של עצי מחט, שזה עתה נקטפו, במטרה למכור אותם ליהודים לצרכי סכך לסוכה. יהודי הקווקז היו רגילים לבנות סוכות פשוטות וקטנות, בנויות על ארבע מוטות התקועים באדמה, כשהקירות הנשענים עליהם עשויים אף הם מענפי עצים. אחדים בונים את הסוכה שלהם בחצר, ואילו אחרים – על הגגות. הסוכה, כאמור, קטנה מאד ורק שנים-שלשה גברים מבני המשפחה יכולים לשבת בה ולאכול את ארוחותיהם. בניגוד לקהילות אחרות, אין היהודים בקווקז נוהגים לקשט את סוכותיהם. הרבנים שלהם מבלים את כל השבוע בסוכה, וגם ישנים בה, אלא אם כן גשם שוטף מאלץ אותם להכנס הביתה לישון.
יהודי הקווקז עניים מדי, מכדי שכל אחד מהם יוכל להרשות לעצמו לקנות אתרוג ולולב פרטי משלו. לכן הם רוכשים לעצמם ארבעה מינים "קולקטיבי", לכל בית כנסת. בדרך כלל מביאים אליהם את האתרוג והלולב מאירן (פרס) הקרובה. הם מביאים את האתרוג לבית הכנסת בחיבה רבה ובכבוד גדול. כל אחד ניגש לפי התור, נוטל את הלולב והאתרוג, מנשק אותם בדחילו ורחימו, אומר את הברכות, מנענע, מנשק אותם שוב ומניח אותם, כדי שהבא אחריו יוכל לקיים אף הוא את המצווה. לא עובר זמן רב, עד שהאתרוג מאבד את צבעו המקורי וממש קשה להכיר אותו מרוב הידים שטיפלו בו והנשיקות שלהן זכה.
בליל שמיני עצרת עושים יהודי הקווקז מסיבה גדולה ומבלים את מרבית שעות הלילה בשמחה וששון, עד שעולה השחר ואז הם מתפללים תפילת שחרית. גם הנשים עושות מסיבה משלהן ומציינות את זמן שמחתנו בדרך המיוחדת להן.
בקרב יהודי דאגסטן
יהודי דאגסטן ידועים בכינויים "יהודי ההר". הם חיים בהררי הרפובליקה של דאגסטן, הנמצאת אף היא באזור הקווקז, כמו שאר יהודי האיזור, גם הם נמצאים במקומם זמן רב למדי וגם הם מאמינים שהם צאצאי עשרת השבטים. הם מדברים מין ז'רגון של השפה הפרסית, שמילים עבריות מועטות מעורבות בו. הם אנשים גבוהים, חזקים וציוריים ועסוקם בחקלאות, גידול צאן ובורסקאות. בימים עברו הם היו מרוכזים בכפרים מיוחדים משלהם. שכל אוכלוסיתם היתה יהודית. בימינו אלה הם מעורבים באוכלוסיה הכללית, אולם הם דבקים באמונתם וגאים כהיותם יהודים.
יהודי דאגסטן אוהבים לעשות סוכות יפות, אותן הם מקשטים בשיחונים ומרבדים, עבודת יד, שבעשייתם הם מומחים גדולים. האתרוגים והלולבים שלהם מובאים אליהם מפרס, או מהאיזורים הדרומיים של רוסיה. אחרי התפלה הם מברכים איש את רעהו בשמחה רבה ומזמינים את כולם לסוכה לכיבוד קל. בצורה כזו עובר עליהם חג הסוכות, כחג של שמחה לכל הקהילה.
בליל הושענא רבה הם מתכנסים בבית הכנסת, מדליקים נרות והמלומדים שבהם קוראים בפניהם את ספר "דברים" וכן גומרים את כל ספר תהלים. בבקר מוקדם הם מתפללים שחרית, אומרים "הושענות", ועורכים שבע הקפות בצורה הדומה לזו שלנו. בליל שמיני עצרת הם גם עורכים הקפות, כמו מרבית הקהילות ברוסיה (עלינו לזכור כאן, כי בחו"ל שמיני עצרת ושמחת תורה הם שני ימים נפרדים, לא כמו בארץ, שכאן זה רק יום אחד). הנשים מביטות בהקפות מעזרת הנשים, כשהפנים שלהן מכוסות בצעיפים. הילדים נאספים במרכז בית הכנסת ומנשקים את ספרי התורה. הגברים והנערים הבוגרים רוקדים כשבידם ספרי התורה בשמחה רבה ושרים תפילות שונות במנגינות המוזרות לאזנים אירופיות.
בקרב יהודי כורדיסטאן
הרי כורדיסטאן והאיזור המאוכלס כורדים, שייכים בחלקם לפרס ועירק ובחלקם לתורקיה. גם כאן נמצאים יהודים מזמנים קדומים וגם הם לא מוכנים לוותר על האמונה במסורת שלהם, האומרת, כי אבות אבותיהם היו בני עשרת השבטים האבודים . מספרם הגיע לפני כחמישים שנה ל15- אלף ועיקר עיסוקם היה בחקלאות וגידול צאן. רבים מהם עלו מאז לישראל וכאן הם ייסדו מושבים, שבהם הם שומרים על מנהגיהם המיוחדים, לבושם והזקנים – אף שפתם.
היהודים הכורדיים מצטיינים בגובהם ובשריריהם. הם דומים במידה רבה למוסלמים בגלל לבושם, הגברים מכסים את ראשם בטורבאנים. יהודים כורדיים נראים ססגוניים מאד בלבושם החגיגי, במיוחד בשבתות וימים טובים. בתי הכנסת שלהם מצטיינים בפשטותם, הם יושבים בפנים על מחצלות, כדרך יהודי המזרח. לפני כניסתם לבית הכנסת, הם מסירים את נעליהם. גם בסוכה, כמו בבית, הם יושבים על מרבדים.
בין היהודים הכורדיים, כמו בין יהודי הקווקאז, יש שני סוגים עיקריים: היהודים החיים בעמקים ואלה ה"הרריים". האחרונים עורם כהה יותר ושערם שחור. הם מגדלים זקנים שאותם אין הם מקצצים, או מדללים לעולם. כך שאחדים מהם נראים מפחידים בפראותם, עם הפגיונים החדים הקשורים לירכיהם.
מנהגיהם דומים כמעט בכל לאלה של יהודי עירק. בשבת ובחגים ובמיוחד בחג הסוכות הם עורכים שורה של מסיבות עליזות.
אצל יהודי עדן
עדן הינה עיר נמל בדרום ים-סוף, שפעם היתה שייכת לחסות בריטית ועתה היא אחת הערים החשובות של רפובליקת דרום תימן. גם כאן היו היהודים בין המתיישבים הראשונים כבר לפני 500 שנה כתב רבי עובדיה מברטינורא, כי לירושלים "הגיעו יהודים מארץ עדן… היהודים שם שחומי עור. הם לא בקיאים ביותר בתלמוד זולת ברי"ף והרמב"ם…".
לפני פרוץ מלחמת העולם השניה היו בעדן ארבעה בתי כנסת והאוכלוסיה היהודית מנתה אלפים רבים. היהודים העדניים היו עוסקים במלאכות שונות. מאז קום מדינת ישראל עלו מרבית היהודים העדניים ארצה. בהיותם בעדן היה הרובע היהודי, בבוא חג הסוכות, נראה כמו גן ירק גדול. הם היו בונים את סוכותיהם על גגות הבתים ומכסים אותם בסכך ירקרק, השובה את העין. הם גם נהגו לישון בסוכה, לו גם מסיבה זו, כי בגובה הגגות היה האויר קריר יותר. סוכות רבות היו מקושטות בצורה יפה, כשעל הקירות ניתלו בגדים ססגוניים ומגג הסוכה תלויים תפוחים, רמונים ואתרוגים והפירות הללו היו ממלאים את האויר בריח נעים.
יהודי עדן אהבו להאריך שבת בסוכותיהם. הארוחות ארכו זמן רב והיו מלוות בניגונים עליזים, אחדים בעברית ואחדים בערבית. בשעות הלילה היו כל הסוכות מוארות בשלל אורות צבעוניים, שהבהיקו דרך פנסים צבעוניים, מיובאים מהודו הרחוקה.
