הביטוי של חכמינו ז״ל על כך הוא, שהקדוש ברוך הוא אומר לישראל, "פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", היינו שיפתחו רק כפתח שעושה חוד – קצה – של מחט, ואני – הקדוש ברוך הוא – אפתח לכם פתח כפתח שערי האולם, שהיה בבית המקדש.

הביטויים של חכמינו ז"ל הם מאוד מדויקים ומדודים. תפקיד חודה של מחט אינו רק עשיית נקב בו יוכל החוט לעבור, אלא הכוונה בזה היא, שהחוט יחבר שני דברים להיות אחד. כך גם בתעודת האדם לעשות נקב קטן – זאת אומרת לשים את תאוותיו ורצונותיו הצידה, כדי שעל-ידי זה נקב זה יוכל למשוך את החוט של תורה ומצוות, שבזה מקשר יהודי גשמיות עם רוחניות, ועל ידי זה נותן ה' יתברך ליהודי ברכה והצלחה גם בעניניו הגשמיים.

וה' יתברך יעזור לו שיקבל על עצמו לקיים מאמר זה כנזכר לעיל, ויקויים בו פתגם רבנו הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, שה' יתברך נותן ליהודים גשמיות והם עושים מגשמיות רוחניות, ושיהיה זה בהרחבה.

מקור: תרגום מאגרות קודש ח"ז ע' קכז • מוגש ע"י מכון 'אור החסידות' • העתקת המכתב באישור מהוצאת ספרים קה"ת

אכן, בכל מוסדות הלימוד בעולם הגדול, יש חתירה ל'תכלס'. לומדים משפטים כדי להיות עורך-דין. לומדים רפואה כדי להיות רופא. לומדים כלכלה כדי לנהל מערכות כלכליות. בתום הלימודים גם מקבלים תעודת הסמכה, שמטרתה לאשר לפני מעסיקים ולקוחות עתידיים את מידת הכשרתו של האיש.

לימוד התורה בישיבות רחוק לגמרי מכל עולם המושגים הזה. אדם אינו הולך ללמוד בישיבה כדי לרכוש מקצוע וכדי לקבל תעודה. הוא לומד כדי להיות יהודי שלם. מטרתה של ישיבה היא לגדל יהודים שורשיים, בקיאים במורשת אבותיהם; יהודים שיוכלו להנחיל את המורשת הזאת גם לבניהם אחריהם.

פנס של העולם

במידה מסויימת ניתן להשוות את הלימוד בישיבה להשכלה הבסיסית שהמערכת הכללית מבקשת להעניק לכל ילד ונער בבית-הספר היסודי והתיכון. כששואלים הורים, מה יוצא לילדיהם משתים-עשרה שנות הלימוד בבית-הספר, התשובה שתתקבל מן-הסתם תהיה: "הם לומדים להיות בני-אדם ורוכשים כלים לחיות בעולם האנושי". בדיוק כך יש להשיב על השאלה לשם-מה לומדים בישיבות: "כדי להיות יהודים וכדי לרכוש כלים לחיות בעולם המושגים של היהדות".

ההבדל ה'קטן' הוא, שכדי להיות 'אדם' די בשתים-עשרה שנות לימוד, ואילו כדי להיות 'יהודי' יש צורך בשמונה-עשרה שנות לימוד בסיסיות, בתוך מאה ועשרים שנים של השתלמות שוטפת… היהדות היא גדולה כל-כך וחובקת מרחבים כה עצומים, עד שאדם נדרש להשקיע שנים רבות של לימוד אינטנסיבי, כדי לרכוש את היכולת לשחות בה בחופשיות.

לפני כ- 3,300 שנה, בחג-השבועות הראשון לאחר היציאה ממצרים, הטיל הקב"ה על העם היהודי תפקיד נכבד וכבד – להיות "ממלכת כוהנים". הוא הטיל עלינו להיות הפנס של העולם, ולהביא לאנושות כולה את האמונה בא-ל אחד ואת הערכים הבסיסיים של חיים אנושיים הגונים וישרים. לכן גם צייד אותנו בתרי"ג מצוות ובתורה אין- סופית, כדי לאפשר לנו לשמור על ערך מוסף של קדושה ושל התעלות רוחנית. ה'הכשרה' של יהודי מחייבת אפוא ללמוד ולהכיר לעומק את ים התורה, ולשם כך קיימות הישיבות.

צורך קיומי

רגילים להתווכח אצלנו על שירותם ואי-שירותם של בני הישיבות בצה"ל. זוהי שאלה המורכבת משאלות-ביניים רבות: אפשרות השילוב בין צבא ובין תורה, המספר הרצוי של תלמידי הישיבות, ערכו של לימוד התורה כחומת-מגן רוחנית ועוד. אבל דומה, שעיקר הבעיה נעוץ בחוסר-ההבנה של הציבור למשמעות הלימוד בישיבות.

בתקופת ה'השכלה', הרבה לפני שהתעוררה בעיית השירות בצבא, נהגו לבוז לתלמידי הישיבות ולכנותם 'בטלנים'. גם בימינו, כשיש מחסור בעובדים בתחום זה או אחר, אנו רגילים לשמוע קריאות להפנות לשם תלמידי ישיבות. איש לא יציע לשלוח לשם סטודנטים, שהרי הם צריכים להתכונן למבחנים ולקבל ציונים, אבל תלמידי הישיבות – מה הם בכלל עושים?

כאן טמון לב הבעיה. ברגע שהציבור יבין את ערכו של לימוד התורה, כצורך קיומי ליהודי בריא ושורשי, יהיה קל הרבה יותר לפתור את כל השאלות האחרות.

באדיבות: צעירי חב"ד – ישראל

גם היום אנו סופרים מידי שנה בשנה את ספירת העומר מפסח עד שבועות ומתבוננים במידותינו מתוך כוונה לשפר ולתקן את מידותינו.

מוגש וערוך מאת: המרצה והסופר הרב מנדי ערד

שבוע חמישי – מידת היסוד

הרב מנחם מענדל ערד, סופר, מרצה ואיש חינוך.
לתגובות, הרצאות ויצירת קשר – 054-9194977

מאת מנחם זיגלבוים

אַל תִּתְאַוֶּה
לְשֻׁלְחָנָם שֶׁל שָׂרִים, שֶׁשֻּׁלְחָנְךָ גָּדוֹל מִשֻּׁלְחָנָם וְכִתְרְךָ
גָּדוֹל מִכִּתְרָם, וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לְךָ
שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ. (פרק שישי, משנה ה’).

"אני רוצה את אותה שברולט מתקדמת שיש לשכן שלי".

"מוטי קיבל לפני חצי שנה קידום, וכעת הוא שוב מועמד לקידום".

"למה הוא תמיד מצליח, ואני לא?"

אלו משפטים שאני בטוח שרובנו שמענו אותם בחיים, או אפילו אמרנו אותם בעצמנו ברגעים שבהם רגש של קנאה
השתלט עלינו. כולנו רוצים להיות מוצלחים, אבל הרבה מאתנו רוצים להיות "כמו ההוא", ושיהיה להם "ממש כמו לההיא".

מכאן מתחילה הבעיה הגדולה של חוסר מיצוי הכישרונות של אנשים. לכל אדם יש כישרונות בהם הוא בורך באופן
אישי. אלו כישרונות שאין לאחרים בעוד שלאחרים ישנם כישורים שהוא לא זכה בהם. לכל אחד ה’כלים’ המתאימים לפי אישיותו כדי להתקדם ולהצליח בחיים.

יש אנשים שמתקדמים בחייהם בזכות כך שהם ממצים את כישוריהם. לא פלא אפוא שהם מגיעים להישגים גבוהים, בעוד
חבריהם מקנאים בהישגים שלהם. כך, במקום להתעסק עם מה שיש להם, הם עסוקים בלקנא ולנסות ליצור מצג מזויף של תחרות.

למעשה, אין כלל תחרות, כי תחרות יש בין שני אנשים שווים בכוחם, ביכולותיהם ובכישוריהם, אולם כל אדם שונה
הוא מהזולת. אין האחד דומה לרעהו. ואם במקום שאדם ימנף את עצמו הוא עסוק בלקנא באחרים, אין כל פלא שהוא נשאר בהישגים בינוניים ומטה.

"אל תתאווה לשולחנם של אחרים", מייעצים לנו חז"ל. יש לך לא פחות מאשר יש להם,
ואולי אפילו יותר. "כתרך גדול מכתרם". ואם תפיק את המקסימום
מכוחותיך, תתנהל נכון וביעילות, "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך".

מנחם
זיגלבוים הוא מאמן אישי להצלחה ולמצוינות. תוכל לשתף הגיגיכם ב: eimunmz@gmail.com  ובפייסבוק.

כח ההשרדות

קיומו וכח השרדותו של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה נחשב בעיני רבים כחידה. העם הקטן המשול ל"כבשה בין שבעים זאבים", שכל אומות העולם רודפות אחריו נשאר חי וקיים ואינו אובד בין שאר העמים. מהו איפוא הכח שעומד מאחורי סוד זה! השל"ה הקדוש (מחבר הספר 'שני לוחות הברית') מצביע על הציווי למנות את בני ישראל כאחת הסיבות לכך. חכמים טבעו את הכלל כי "דבר שבמנין לא בטל", כלומר, עצם הספירה מעניקה חשיבות לדבר, חשיבות שאינה מאפשרת לו להתבטל. ובעניננו ; על ידי שהקב"ה מנה את העם, הגדיל את חשיבותם ועשאם "דבר שבמנין" ועל כן אין הם יבולים להתבטל לעולם.

אך עדין רעיון זה אינו ברור דיו, שהרי בדרך כלל אנו סופרים רק דברים חשובים והספירה רק מגלה ומוכיחה את חשיבותם העצמית והיא אינה העילה והסיבה לחשיבות. יוצא איפוא כי חוזרת השאלה למקומה, שהרי חשיבותם העצמית של בני-ישראל היתה גם קודם והספירה רק גילתה וביטאה זאת. ואם כן, לשם מה היה דרוש המפקד?

לפעול בגשמיות

פרשת במדבר נקראת תמיד לפני חג השבועות וסמיכות זו מעידה כי ישנו קשר בין מפקד בני-ישראל למתן תורה. גם לפני קבלת התורה קיימו האבות את מצוות התורה והחידוש במתן תורה היה שקדושת המצוות נתפסה בדבר הגשמי. לפני מתן תורה אומנם קיימו את התורה אך הכל נשאר במישור הרוחני ולא חדר לגשמיות העולם. לעומת זאת במתן תורה ניתן לבני-ישראל הכוח להחדיר ולהשרות את הקדושה בעולם הגשמי, ולדוגמא : מהרגע שעיבדו את עור הפרה לשם מצוות תפילין ועל הקלף נכתבו פרשיות התורה נתקדש עור הפרה ונהיה לתפילין ומעתה יש להתייחס אליו בקדושה וטהרה.

מאותה תקופה הושם הדגש על העברת הרוחניות אל הגשמיות עד שהעולם "יחוש" בכך, עד שכל רעיון רוחני יבוא לידי ביטוי בתוך המציאות הגשמית.

לאור האמור נוכל להבין מדוע היה צורך בספירתם המעשית של בני-ישראל. אומנם גם אם לא היו עורכים את המנין היתה נשארת חשיבותם של בני-ישראל במישור הרוחני וגם אז לא היו מתבטלים ואובדים בין שאר העמים, אך כדי להשפיע בכוח חשיבותם על העולם נזקקו לפעולה גשמית שתורגש בעולם ולא תשאר במישור הרוחני בלבד.

יוצאי הצבא

על פי זה ניתן גם להסביר מדוע נמנו דוקא אלו שהיו מגיל עשרים ומעלה ולא כל ישראל. ה"עבודה" שמוטלת על מי שעדין לא מלאו לו עשרים שנה היא בעיקרה רוחנית, בלימוד התורה. כפי שאמרו חז"ל במסכת אבות (ה, כב) ; "בן חמש שנים – למקרא, בן עשר שנים – למשנה, בן חמש עשרה לגמרא". עצם לימוד התורה לא בא במטרה לתקן את העולם כי אם יוחד לתיקון העצמי, ובכלל, בדרך כלל מעדיף הלומד להתרחק מן "העולם" וטרדותיו. אולם כאשר הוא מגיע לשנת העשרים לחייו נאמר : "בן עשרים – לרדוף (אחר מזונותיו)", אז גם הוא מתגייס לצבא ויוצא למלחמת כיבוש חומריות העולם ממש.

לכן לא נמנו כל אלו שלפני גיל עשרים ש"עבודתם" בעיקרה אינה להשפיע על העולם כי אם ההתעסקות עם עצמם ולכך מספיקה עצם חשיבותם העצמית של בני ישראל. אך כאשר מדובר בנוגע לבני העשרים ומעלה, "יוצאי צבא" שצריכים להשפיע ולכבוש את העולם, היה צורך בפעולה ממשית שגם העולם יחוש בה .

המפקד

ארבע פעמים נמנו בני-ישראל מאז יצאו ממצרים ועד בואם לארץ כנען: ביציאה ממצרים בין רעמסס לסוכות – "שש מאות אלף רגלי לבד מטף", פעם שניה לאחר חטא העגל, הפעם השלישית מוזכרת בפרשת השבוע, חודש לאחר הקמת המשכן, ובפעם הרביעית נערך המפקד סמוך לכניסת בני-ישראל לארץ המובטחת. בכל המנינים הגיע מספר הגברים לשש מאות אלף איש. במפקד נמנו יוצאי הצבא, הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה מכל שבטי ישראל, למעט את שבט לוי שנברא לשרת בקודש ונמנה לחוד בשלב מאוחר יותר, לאחר שקיבל את מינוי התפקיד. אחד הטעמים ששבט לוי לא נכלל במנין הוא מפני שהקב"ה ראה שכל הנמנים במפקד עתידים למות בעוון חטא המרגלים, וכדי שהלויים המשרתים בקודש לא ימותו – הוציאם מכלל המנין. לאחר שמופיע המנין המדויק של כל שבט בנפרד וסיכום כל המנינים נקבע מיקומם של השבטים לדגליהם.

מחנה ישראל 

בשעת החניה חנו בני-ישראל בריבוע על פני שטח של כ39- ק"מ מרובעים. מכל צד חנו שלושה שבטים: בראש המחנה לצד מזרח חנה יהודה כשאיתו יששכר וזבולון. מקום זה קנה יהודה לעצמו בזכות כוחם וגבורתם של אנשיו, שהלכו בראש מחנה ישראל, שנע מזרחה לכיוון ארץ כנען. מסיבה דומה נבחר שבט דן להוביל את החלק המאסף יחד עם אשר ונפתלי שחנו יחד בצפון. אפרים עם יתר צאצאי רחל מנשה ובנימין איישו את צידו המערבי של המחנה ויש התולים זאת בכך שהשכינה תמיד
במערב ובהגיעם לארץ היה המשכן בשטחו של יוסף – בשילה – ומאוחר יותר בית-המקדש בשטחו של בנימין. בצד דרום חנו ראובן שמעון וגד. לכל שבט היה דגל משלו בצבע שונה המתאים לצבע האבן שלו הקבועה בחושן. לדוגמא: יהודה שאבנו היתה מסוג הנקרא "נפך" היה צבע דגלו כצבע השמים ועליו צויר אריה שנאמר "גור אריה יהודה". זבולון שאבנו היתה "יהלום" היה צבע דגלו לבן ועליו ציור של ספינה, שנאמר: "זבולון לחוף ימים ישכון". צבע דגלו של נפתלי היה כיין צלול ועליו איילת, שנאמר: "נפתלי איילה שלוחה". יש האומרים כי באותה צורה שבה חנו השבטים כך היו נעים במדבר אולם אחרים סוברים כי בני-ישראל הלכו בטור אחד ארוך (במדרש מובאת דעה המתווכת בין השניים: במקומות המרווחים צעדו במרובע ובנקיקים הצרים הלכו בטור). במרכז המחנה עמד המשכן ומסביבו חנו הכהנים והלויים בני שבט לוי.

לווים במקום בכורים 

לאחר שפסח ודילג על בכורות ישראל במצרים והציל אותם ממכת הבכורות לקחם הקב"ה וקידשם לעבודת המשכן. אולם מאחר שגם הבכורות היו בין אלו שחטאו במעשה העגל ועבדו עבודה זרה החליט הקב"ה להחליפם בבני שבט לוי אשר נבדלו מכל העם ולא נתנו את ידם עם החוטאים. לצורך ההחלפה היה צריך לספור את בכורי ישראל והלויים, ואז התברר כי מספר הבכורים עולה על מספר הלויים ולכן אותם הבכורים שלא נמצא להם מחליף נפדו בחמישה שקלי כסף מיום היותם בני חודש ומעלה.

משפחות הלויים

כאמור, נערך מפקד מיוחד לשבט לוי שהקיף את כל האנשים שהיו כשרים לעבודת המקדש, מגיל שלושים, שנתמלא כוחם, ועד חמישים שמתחילים להחלש. המנין נערך לפי משפחות. שלוש משפחות היו בשבט לוי: גרשון, קהת ומררי. לכל משפחה היה תפקיד מוגדר משלה.

בסוף הפרשה מובא תפקידה המיוחד של משפחת קהת בנשיאת כלי המשכן. לאחר שאהרון ובניו היו מפרקים ומכסים היטב את כל המשכן וכליו ומכינים אותם למסע הקרוב היו הקהתים נושאים את כלי המשכן במשך כל מסעות בני-ישראל במדבר וביניהם: ארון העדות, שולחן הפנים, המנורה מזבח הזהב וכלי השרת.

תפקיד זה טמן בחובו סיכון רב היות וכל הנוגע בכלי הקודש מתחייב מיתה בידי שמים. זו גם הסיבה שכיסו אותם במשך כל המסעות. הקדושה הנעלית מכולם שרתה בארון העדות אשר ניצבו עליו הכרובים, מביניהם שמע משה רבינו את קול האלוקים מדבר אליו. מי שראה את הארון מת מיד ומובא במדרש כי "הארון היה מכלה בהם" ובני קהת נתמעטו והלכו.

תפקיד מיוחד במינו הוטל על אלעזר בן אהרון, שהיה נשיא משפחות הלויים וממשפחת קהת, לשאת את שמן המאור המיועד למנורה, קטורת הסמים, מנחת התמיד ושמן המשחה.

דווקא למרגלות ההר

וכך מתארת התורה את החניה הזו שלמרגלות ההר: "ויחן שם ישראל נגד ההר". לשון זו עוררה את תשומת לב חכמינו זכרונם-לברכה, בכך שנאמר בלשון יחיד – "ויחן" – ולא "ויחנו" בלשון רבים (בשעה שמדובר על רבים — בני-ישראל), ומכאן למדו במדרש; "בכל מקום הוא אומר 'ויסעו' 'ויחנו' – נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. אבל כאן הושוו לב אחד – "כאיש אחד בלב אחד" ,(רש"י), כלומר, כאשר בני-ישראל מגיעים להר-סיני הם חונים למרגלותיו ללא מחלוקת, ללא פילוגים וויכוחים – "כאיש אחד בלב אחד", לעומת שאר המסעות והחניות שהיו עד עתה במחלוקת. וממשיך המדרש ואומר; כאשר ראה הקב"ה שבני-ישראל נמצאים במצב כזה – של אחדות – אמר : "הרי זו שעה שאני נותן תורה לבני".

אנו קוראים את הפרשה מדי שנה בשנה והתמיהה חוזרת על עצמה. מה הביא את העם לאחדות כה גדולה דווקא שם, כאשר הגיעו להר-סיני, ומה בשאר החניות, להיכן נעלמה מהן האחדות היהודית?!

בהומור היהודי ישנו סיפור על גבאי בית-כנסת ושמשו שהיו רבים ביניהם תדיר ומידי שנה בערב יום-הכיפורים היו מבקשים מחילה איש מרעהו, ויהי היום, והגבאי החליט "לעשות סוף" למריבות ופנה בהמצאה גאונית אל השמש: ראה, כל השנה אנו רבים ובערב יום הכיפורים אנו מתפייסים, האם אינך חושב שאנו משטים בעצמינו? הרי כל מריבותינו הם מאחר ודעותי שונות מדעותיך וכל אחד מאתנו עומד על שלו. הבה ונחליט מראש, שכדי למנוע מחלוקות בעתיד, בכל פעם שאני אומר כך ואתה תאמר אחרת, יעשה הדבר כדעתי. ו"חסל סדר מריבות"…

איך מגיעים לאחדות

"פתרון" חכם כשל אותו גבאי אינו פותח פתח לאחדות, שכן, בכדי להגיע לאחדות אמיתית יש למצוא את "שביל הזהב" בין שני הדעות הנוגדות כך ששום צד לא ירגיש מקופח. ב"שביל" זה – דעה זו הצומחת מבין החולקים – ימצא כל אחד את דעתו ושיטתו, ונוסחת הפשרה תהיה מקובלת על שני הצדדים, תקשר ותגשר ביניהם, וימצאו מאוחדים.
הכל טוב ויפה, אך מציאת דרך שלישית שכזו היא המצאה נפלאה שאינה נמצאת כל יום. אולם ישנה דרך אחרת לאחדות גם ללא שיטה "מסובכת" זו.

הדרך לכך היא פשוטה: דעות שונות וחילוקי דברים נובעים בעיקר ממחשבתו של האדם על עצמו וסביבתו ללא יכולת מחשבה והתבוננות רחבה. הוא אינו מבין את דעתו של הזולת ומכך נובעות מחלוקות תבל. אולם, אם נצייר לעצמינו מצב בו יעבדו אנשים רבים למטרה אחת מסויימת, הרי שלא המעשה הפרטי וכיוון מחשבה זה או אחר הם שיקבעו, וממילא לא יהיה בלבנו על חבר הצועד שלא באותה הדרך, שכן כולנו נגיע לאותה מטרה.

זהו סוד האחדות שנתגלה למרגלות הר-סיני, בשעה שעמד העם לקבל את התורה, היא דרך חייו למהיום והלאה. זו היתה המטרה, ולפיכך גם לא היה משנה מהי דעתו של השני ובאיזו דרך יעבוד הוא את הבורא, שהרי המטרה – אחת היא.

וכבר אמרו חז"ל: "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". לכל אחד דעה משלו, חשיבה משלו, תכונות משלו, וכדומה. נתונים אלו הם המביאים מחלוקת לעולם ורק כאשר נבין שהעובדה שלשני יש דעה משלו וצורת התנהגות שונה משלו, היא חלק ממטרת הבריאה כולה, ממטרת עם ישראל וקיום התורה והמצוות, כל אחד לפי תכונתו והבנתו, אזי מציאותו של השני ודעתו אינה מפריעה כלל וכלל.

רק הודות להתרוממות העם ומבטו זה, זכה שאמר הקב"ה , "הרי זו שעה שאני נותן תורה לבני ישראל" – כן תהיה לנו, בגאולה האמיתית והשלמה.