יציאת מצרים

לאחר שעם ישראל יוצאים ממצרים, הם בורחים במשך כמה ימים וביום השביעי מגיעים לים סוף. פתאום בני ישראל מוצאים את עצמם במילכוד. לפניהם הים, מאחוריהם המצרים ומצדדיהם שני הרים גדולים. מה עושים ?

לא פשוט. גם אנחנו נמצאים במצב דומה לפעמים. גם אנחנו יוצאים ממצרים, כל יום. כל פעם שאני מחליט שאני לא עבד יותר, אני גם יוצא קצת ממצרים.

אפשר להחליט להפסיק להיות עבד של הכסף, לא לרדוף אחרי כסף. אפשר להפסיק להיות עבד של הכבוד, להפסיק לרדוף אחרי כבוד כל הזמן, ולחיות מתוך מניעים של קבלת עוד קצת כבוד מעוד מישהו. אפשר להפסיק להיות עבד של המעסיק שלי, או של המשפחה שלי, כל אחד פי המצב האישי שלו.

אבל גם אחרי שאיפטר מכל ה"פרעה" החיצוני, עדיין ישאר פרעה פנימי. כלומר אני יכול להפסיק להשתחוות לדולר, או לכבוד המדומה, אבל עדיין אני עבד, אני עבד של עצמי, עבד של היצרים שלי, עבד של האגו שלי.
כדי להשתחרר מכל ה"עבדויות" שלי , זה רק עלי די שאשתעבד ל"בעל הבית" האמיתי, לקב"ה. כפי שהוא אומר בעצמו על עם ישראל. עבדי הם, ולא עבדים לעבדים.

כאשר יהודי מחליט שבעל הבית שלו זה בורא עולם ומנהיגו אז באמת הוא יוצא ממצרים.

אבל זה לא מספיק.

גם בני ישראל יצאו ממצרים, הם כבר התרחקו שבעה ימים ממצרים ועדיין המצרים היו בעקבותיהם, רק אחרי קריעת ים סוף נשלם התהליך של יציאת מצרים. כלומר גם אחרי שיצאו ממצרים הגיעו למכשול נוסף – הים. כך גם אצלנו אפשר לצאת מהמיצרים האישים שלנו ולהיתקל בים, להגיע למכשול, לניסיון. כיצד זה ייתכן הרי כבר יצאנו ממצרים, אנחנו כבר לא עבדים, מדוע שוב יש ניסיון ?

יציאת מצרים, כאמור, היא רק השלב הראשון.

יציאת מצרים הוא השלב בו אני מקבל על עצמי את מלכותו של מלך מלכי המלכים, אני מכיר בו ומתבטל לרצונו. אך בשלב זה אני עדיין עושה זאת רק כי הוא אמר, לא כי אני מבין. אני עושה את זה כי הוא רוצה ויש לשמוע בקולו, אבל אני עדיין לא התחברתי לכך באופן אישי.

אני מניח תפילין ושומר שבת, אבל אני לא מבין מה אני עושה, כל העבודה הרוחנית שלי היא בקבלת עול, עושה מה שאומרים לי.

מצב זה לא יכול להימשך זמן רב.

כל אחד צריך תענוג בחיים, אם התענוג לא יגיע מצד הקדושה, הוא יגיע מהצד השני. אם אני רק אקיים את רצון השם בקבלת עול ללא הבנה ותענוג, אז התענוגות מהעבר, המצרים שלי ימשיכו לרדוף אחרי, ובסופו של דבר גם יתפסו אותי. מי שהיה רגיל ליהנות מבילויים בשבת, צריך למצוא עכשיו איך הוא מתענג מהשבת בקדושה. כל עוד שזה לא קורה הוא לא סיים את יציאת מצרים הפרטית שלו, המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.

קריעת ים סוף

הים מסתיר על מה שבתוכו, המביט בים מבחוץ לא רואה את כל מה שיש בפנים. מי שמניח תפילין ולא מבין מה הוא עושה , מהי הפעולה הרוחנית , מה ההשפעה על העולם בהנחת התפילין שלו, משול למי שיצא ממצרים אך עומד על שפת הים.

הוא לא רואה מה הוא עושה, הוא לא מבין, וממילא הוא לא מתענג מזה. הוא לא מתענג מזה ולכן המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.

כדי להגיע לתענוג בקיום התורה ומצוות, צריך ללמוד, צריך להבין, צריך להפנים, צריך להרגיש את היוקר שבכל מצווה, את התענוג שבקדושת השבת, התענוג שבהנחת תפילין, התענוג שבעשיית טובה ליהודי שני.

תענוג זה מגיע דווקא מלימוד פנימיות התורה.

פנימיות התורה היא הנשמה של התורה, היא מחברת את הנשמה שלנו ל"נשמה" של הקב"ה. אם לומדים רק את החלק הגלוי, יודעים רק מה לעשות אבל לא למה לעשות, וממילא יצאנו ממצרים אבל עוד לא קרענו את הים.
כתוצאה מכך, כאשר עמדו על שפת הים התחלקו בני ישראל לארבע קבוצות, כאשר לכל אחת היה רעיון אחר מה לעשות. ארבעת הרעיונות האלה נמצאים גם בראש שלנו, כאשר אנחנו מגיעים לים הפרטי שלנו.

ארבעת הרעיונות

קבוצה אחת הציעה לקפוץ לים, הם פשוט היו מיואשים ועייפים מהבריחה ממצרים וחשבו כי הפיתרון הכי פשוט הוא לקפוץ לתוך המים. גם אנחנו לפעמים חושבים שאם יש קשיים הכי טוב לקפוץ לים. איזה ים ? ים התורה , ים של תשובה, להיכנס לבית המדרש ולהתחבא משאר העולם. שם בבית המדרש המצרים לא מציקים לנו, ולכן אנחנו מעדיפים להישאר שם כל הזמן.

קבוצה שנייה הציעה לחזור למצרים – נמשיך לקיים תורה ומצוות אבל כמו עבדים. נקום לתפילת הנץ, אבל בלי חשק, בלי תענוג, נעשה הכל כלאחר יד, רק באופן טכני, חיצוני, בלי התלהבות. קבוצה זו לא השכילה להבין את היוקר של כל מצווה, איך שכל מצווה שאנו עושים יכולה להביא את הגאולה לעולם, איך שכל מצווה ממשיכה אור לנו ולסובבים אותנו. גם אנחנו צריכים לזכור תמיד שלא יצאנו ממצרים כדי לחזור לשם. לא קיבלנו את עולו של הבורא כדי לעשות את רצונו בעצבות וללא חיות. מצווה צריך לקיים מתוך הכרה שזה הדבר החשוב ביותר בעולם. אם אני יצאתי ממצרים אבל אני לא בשמחה, משהו כאן לא בסדר.

קבוצה שלישית הציעה להילחם במצרים – הרי המצרים רודפים אחרינו, אז אנחנו נילחם בהם בחזרה. באמת נשמעת סברה טובה, חדורה ברוח קרב. הבעיה היא שלא זו הייתה הוראה שקיבלנו ממשה רבנו, הוא אמר שנתקדם להר סיני, הוא לא ביקש שנתחיל מלחמות. גם אצלנו אפשר לזהות את המצב בו אנחנו מחפשים במי להילחם, מתעסקים עם החושך ולא עם האור. צריך לחפש את האור ולהגביר אותו. מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך, לא לחפש את המלחמות.

קבוצה רביעית הציעה הצעה שנשמעת ממש טוב. היא אמרה שלא צריך לעשות כלום, רק להתפלל.
אכן זה מראה על מדרגה רוחנית גבוהה ואמונה חזקה בקב"ה, אך גם קבוצה זו טעתה כשאר הקבוצות. רצון השם הוא שבנוסף לתפילה נעשה "כלי" בטבע, נעשה פעולות שבהן תימשך ברכתו של הקב"ה, לא רק להתפלל, לעשות מעשה ועל ידי זה למשוך את הברכה. גם בחיים הפרטיים שלנו צריך לזכור כי אין להסתפק בתפילות ויש גם לעשות מעשים.

אכן, הברכה מגיע מהשם, אך אותו אחד שמברך מבקש שנעשה גם מעשים. זהו גם אתגר גדול יותר באמונה. כאשר הברכה מגיעה ללא פעולה שלנו ברור לנו כי זה מגיע מהשם. כאשר התוצאה מושגת ללא תפילות ברור כי זה מאיתנו. כל האתגר הגדול הוא להתפלל, לעשות וכאשר הצלחה מגיע לדעת שאף על פי שעשינו, הברכה הגיע מהקב"ה.

לקרוע את הים

משה רבנו ביטל את כל הרעיונות במשפט אחד. "התייצבו וראו ישועת השם", אמר לכל הספקנים שרצו לקפוץ למים. "אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם עוד" ענה לאלה שרצו לחזור למצרים. "השם ילחם לכם" זו התשובה למחרחרי המלחמה והמריבות, "ואתם תחרישון" ענה לקבוצה שרצתה לעמוד ולהתפלל בחוסר מעש.

אז מה לעשות

"דבר אל בני ישראל וייסעו" – תתקדמו קדימה, לתוך היום, אין ים. הניסיון אינו מציאות אמיתית, הוא רק ניסיון, הוא בא לבדוק אותך מצד אחד אך להעלות אותך להרים אותך על נס מצד שני. הניסיון עוזר לך לגלות את הכוחות הפנימיים שבך שבזמן רגיל לא מתגלים. תקפצו למים ותבטחו בהשם.

כך עשה נחשון בן עמינדב. הוא קפץ למים מתוך אמונה גמורה וביטחון שהקב"ה כבר יפתור את "בעיית המים". ואכן כך היה, עם כניסתו למים (לא כל כך מהר, רק כשהמים כבר הגיעו לו לפנים) הים נקרע, אפשר היה להשלים את יציאת מצרים ולהתכונן כבר לשלב הבא – מתן תורה.

חג שמח!

מאמר זה באדיבות אתר היהדות הפופולרי בישראל "יהדות TV"

גם היום אנו סופרים מידי שנה בשנה את ספירת העומר מפסח עד שבועות ומתבוננים במידותינו מתוך כוונה לשפר ולתקן את מידותינו.

מוגש וערוך מאת: המרצה והסופר הרב מנדי ערד

שבוע ראשון – מידת החסד

מידת החסד עליה נעבוד השבוע, מבטאת, מתקנת ובוחנת את אמיתת האהבה שלנו. לעצמנו, לאלוקינו ולאהובינו.

טבעו של החסד הוא הענקה, נתינה, השפעה, אהבה, פינוק ופרגון.

בטבעה החסד היא מידה נפלאה של שיתוף, אהבת אמת ודאגה כנה לזולת.

אולם, בהיעדר תיקון, כאשר החסד 'זורם' בצורה טבעית, הוא עשוי לסחוף אותנו לאהבות זרות.

חוסר תיקון לחסד – יגרום לו לפרוץ בצורה פגומה; לוותר לעצמנו מול משימות מאתגרות, ולעודד אותנו לפצות את עצמנו על כישלונות ואכזבות – במינון יתר הרסני וכואב.

האתגר היומי: חידוד רגשות האהבה
1. אוהבים את אהוביכם? הציבו לעצמכם משימה להיום: אתרו חולה, בודד או מבודד שלא נמצא ברשימת האהובים הקרובים שלכם. שמחו אותו בשיחת טלפון מתעניינת ומעודדת.

2. שוקלים לוותר לעצמכם? ביממה הקרובה, בהגיעכם לצומת דרכים בחייכם האישים; ותרו על הזכות לוותר לעצמכם. העניקו זכות קדימה לעמידה באתגר.

3. מה שאהוב עליכם בא על חשבון האהובים עליכם? כאן בדיוק נבחנת אהבתכם האמיתית. דחו את מה שחשוב לכם – למען מי שחשוב לכם.

4.מתקשים לבטא את אהבתכם לה'? הקדישו זמן במשך היום להתבונן באדם שנתפס בעינכם אוהב ה' או לקרא סיפורים אודותיו. נסו לחקות אותו היום – במעשה אחד לפחות.

5. חשים לא מספיק אהובים על אהוביכם? ליממה בלבד הגבירו את מינון האהבה שלכם. העניקו, בלי לצפות לתמורה. הודו לה' על כך שיש לכם את מי לאהוב.
זכרו: הגדולה שבמתנות שמים – היא היכולת לאהוב ושיהיה לנו את מי לאהוב.
6. ביקורתיים? מתקשים לפרגן ולהחמיא? עצרו, רגע לפני התגובה. דמיינו שהמשפט שתאמרו, הוא המשפט האחרון שבן שיחכם ישמע מכם. ראו בעיני רוחכם את המשפט מתנוסס מעל מיטתו/ה ומעליו הכותרת: 'המסר שלי אליך'.

הרב מנחם מענדל ערד, סופר, מרצה ואיש חינוך.
לתגובות, הרצאות ויצירת קשר – 054-9194977

בליל ט"ז ניסן היה בית הדין יורד לשדה שמאחורי העיר, כשהוא מלווה על ידי חשובי האזרחים עם מגלי יד בידיהם וקוצרים את העומר בשמחה רבה ובטקס גדול (בסוגרים נציין כאן כי העומר הוא מידה, עשירית האיפה, שהיא מידה למדידת כמויות של תבואה [כשני ליטרים] ). גרעיני התבואה שנתקבלו מן הקציר היו ירוקים ולחים והיה צורך לייבשם. לשם כך היו שוטחים אותם באילפסים גדולים ומיבשים אותם באש, עד שנהיו יבשים לגמרי. לאחר מכן היו טוחנים אותם ברחיים ואת הקמח היו מנפים בכברה שלוש עשרה פעם, עד שהקמח יצא מנוקה וטהור לגמרי ואפילו פסולת כלשהי לא נמצאה בה.

מכמות הקמח שנתקבל, היו לוקחים כמות של "עומר" אחד והקריבו אותו על גבי המזבח, לאחר שהכהן הניף את העומר, תנופה לפני ה’. הנפה זו נעשתה בצורה כזו, שהכהן היה מניע בידו את העומר לכל הכיוונים וכן גם למעלה ולמטה, כמו שאנחנו מנענעים את הלולב בחג הסוכות. עצם הקרבת העומר היה בה משום תפילה והודיה לה’, על תבואת השדה וכמו כן היא באה להפגין כי ה’ יתברך הוא בעל הבית בעולם כולו. לאחר הקרבת העומר, הותר כבר לכל היהודים לאכול מהתבואה החדשה שקצרו מן השדות.

בפרשת "אמור" נאמר להלן (כפי שצוטט לעיל) כי ה’ ציוה אותנו לספור שבעה שבועות מלאים, ארבעים ותשעה יום מהיום שבו הביאו את העומר ועד יום החמישים שהוא חג השבועות.

למרות שאת העומר היו מקריבים רק "בפני הבית". כלומר רק בזמן שבית המקדש היה קיים ובימינו אין מצוות הקרבת העומר בתוקף, בכל זאת מצות ספירת העומר קיימת בכל המקומות ובכל הזמנים. משום כך אנו מתחילים בספירת העומר בליל השני של פסח ומקדימים לכך את הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר".

וכך אנחנו ממשיכים לספור כל ערב עם ברכה, עד שמגיעים לחג השבועות. כמו לגבי כל מצוות עשה שהזמן גרמא, כן גם במצוות ספירת העומר, נשים פטורות ממנה. אולם אם הן רוצות, הרשות בידיהן לספור. ואכן יש נשים רבות הסופרות את העומר כמו גברים. סדר הספירה היא כזו, מיד אחר הברכה אנו אומרים: "היום יום אחד לעומר" ולמחרת : "היום שני ימים לעומר" וכן הלאה. משגמרנו שבעה ימים, אנו אומרים : "היום שבעה ימים, שהם שבוע אחד לעומר". וכך הלאה, אנו מציינים את הימים ואת השבועות, עד שמגיעים ליום האחרון, שהוא "תשעה וארבעים יום, שהם שבעה שבועות לעומר". מיד אחרי ספירת-העומר, אנו מעלים זכר בית המקדש ואומרים : "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן סלה". והואיל וספירת העומר מזכירה לנו את חורבן בית המקדש וכן בגלל סיבות אחרות, אין אנו מברכים ברכת שהחיינו בעת ספירת העומר.

לכל מצווה יש כידוע טעמים רבים מספור, כיון שכל המצוות ניתנו על ידי הבורא שהוא מבחינת "אין סוף". כמה מטעמי המצוות ופירושיהן גלויים לנו ואנו נזכיר כאן אחדים מהם כיחס למצות ספירת העומר. ימי הספירה מקשרים בין חג הפסח לבין חג השבועות, בין יציאת מצרים לבין מתן תורה. כאשר משה רבינו הביא את בשורת הגאולה אל העם, שהיה משועבד במצרים, הוא מסר להם את דבר ה’ שהגדיר את מטרת יציאת מצרים כך: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

ולכן, מיד למחרת צאתם ממצרים, החלו היהודים לספור את הימים ואת השבועות, בחוסר סבלנות, מתוך כמיהה ליום שבו תינתן להם התורה. מאליו מובן כי באמצעות ספירה בלבד לא יכלו היהודים להגיע לאותה מדרגה נעלה, שהייתה דרושה לקבלת התורה מידי ה’. קודם לכן הם היו חייבים להשתחרר מהעבדות לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני. הם היו חייבים להפטר מכל המנהגים וההרגלים הרעים, מכל הטומאות והעבודות הזרות, שדבקו בהם במשך 210 שנות גלות מצרים. בעת ובעונה אחת הם הצטרכו לעלות מעלה מעלה במדרגות הטהרה והקדושה, לזכך את מידותיהם ואת טבעם. ידוע. כי קיימות שבע מידות ("חסד, גבורה, תפארת וכו’) וכל מידה מורכבת אף היא משבע (חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו’) כך שביחד יש 49 מידות ובני ישראל עלו, בכל יום מימות הספירה, למדרגה גבוהה יותר, עד שבא היום ה50- והם היו במדרגת "גוי קדוש" ואז הם היו ראויים לכך שה’ ייתן להם את התורה.

כך הדבר גם אתנו וכפי שהרמב"ם ואחרים מסבירים. שכאשר אנו סופרים "ספירת העומר", מבטאים בכך את געגועינו לקבלת התורה וימי הספירה מהווים הכנה לחג של קבלת התורה. וכפי שמסביר זאת האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, על יסוד הזוהר וספרים אחרים, שהמילים "וספרתם לכם" פירושם "תאירו לכם", ספירה מלשון אבן ספיר. לפי זה יהיה פירוש הפסוק "וספרתם לכם" תטהרו, תזדככו באמצעות הספירה.

גם בעובדה שהעומר היה משעורה והמנחה שהקריבו בשבועות – שתי הלחם – הייתה מקמח של חיטה. טמונה משמעות רבה, כפי שמסביר האדמו"ר הזקן. הרי השעורה היא מאכל בהמה, בעוד שהחיטה היא מאכל לבני אדם. פירוש הדבר הוא, כי אדם אפילו הוא נמצא במדרגה של "בהמה", היינו ללא הבנה והשגה, ללא דעת ורגש לדברים נעלים יותר, בכל זאת הוא יכול – אם הוא רק רוצה ועושה את המאמץ המתאים – להגיע לדרגה של אדם בחינת "אדם – אדמה לעליון", זאת אומרת להידמות אל הקב"ה.

לאחר כל ספירה נוהגים לומר פרק ס"ז מתהילים המתחיל במילים "למנצח בנגינות… אלקים יחננו…" וכן התפילה של רבי נחוניא "אנא בכח" ולאחר מכן "ריבונו של עולם". פרק ס"ז בתהלים מכיל 49 מילים, כנגד 49 הספירות. תפילתו של רבי נחוניא עמוקה היא ומלאת סודות. יש בה שבעה פסוקים ובכל אחד מהם שש מילים, כך שיחד עם ראשי התיבות יש גם כאן 49 מילים, כנגד 49 ספירות.

בתפילת "ריבונו של עולם" מזכירים אנו את מצוות ספירת העומר, שניתנה לנו כדי "לטהרנו מקליפותינו" ומבקשים את ה’ שבזכות ספירת העומר נוכל לתקן את אשר פגמנו בספירה האלוקית (וכאן מוסיפים כל לילה את הספירה של אותו לילה, כגו "חסד שבחסד" וכו’) ונזכה להתעלות לקדושה עליונה.

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג, ט"ו)

אין עוד עם בעולם שחוגג בדבקות כזאת חג בן יותר משלושת-אלפים ושלוש-מאות שנים. אין עוד אומה ולשון שיש לה זיכרון היסטורי ארוך כל-כך, ומערכת מגובשת של מצוות, הלכות ומנהגים, שבכוחה לחבר המוני בני-אדם החיים בימינו עם אירוע שהתרחש לפני שנים רבות כל-כך.

במובן זה אנחנו עם יחיד ומיוחד. כל ילד יהודי נושא עמו מורשת עשירה ועתיקה, וכך ניתנת לנו פרספקטיבה שמעמידה באור הנכון את האירועים השוטפים. מה ערכן של סערות היום-יום מול הקיום היהודי הנצחי!

אמונה שעומדת במבחן

המבט הזה על הקיום היהודי יש בו לרומם אותנו מעל החולף והרגעי. וכי יש בכוחנו לקלוט מה משמעותם של שלושת-אלפים ושלוש-מאות שנה? ממלכות קמו ונפלו, העולם השתנה פעמים אין-ספור, דברים שהטרידו מאוד בזמן מסויים נהפכו לזיכרון עמום, ובמקומם באו דאגות חדשות.

לפנינו מצטייר מסע ארוך ומפותל שמתקדם והולך לעבר נקודת הסיום שלו. הגאולה ממצרים הייתה ראשיתו של תהליך הגאולה, שיגיעו לשלמותו בגאולה השלמה העומדת לפנינו. עם היציאה ממצרים זכינו למנה מסויימת של חירות, אבל את החירות האמיתית יביא לנו משיח-צדקנו, הגואל האחרון שאנו מצפים לו כל-כך.

לא קל לדבוק בהתמדה בלהט האמונה הזאת. עוד יום עובר, עוד שנה חולפת, ועדיין בן-דוד לא בא. לאורך ההיסטוריה היו רגעים שהרגשנו כי הגאולה עומדת בשער, הושט היד וגע בה, אבל הגלות התמשכה ואף גברה והחריפה.

האמונה הזאת נבחנה גם בגאולה ממצרים. משה בא ובישר לעם-ישראל את בשורת הגאולה. העם התמלא תקווה – "ויאמן העם". ומיד אחר-כך באה האכזבה: פרעה החמיר את גזֵרותיו, הורה להפסיק לספק תבן, הכביד את העול. האכזבה הייתה גדולה כל-כך, עד שבני-ישראל באו בתרעומת קשה אל משה ואהרון, ואפילו משה זעק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה! למה זה שלחתני!". אך אחרי כל זה החלו ניסי הגאולה והביאו לידי יציאת מצרים.

לא להרפות

אנו מאמינים כי תקופתנו היא עת הגאולה. גדולי ישראל בדורות האחרונים דיברו על כך בצורה המפורשת ביותר. הרבי מליובאוויטש הצהיר בבהירות כי הכול כבר מוכן לגאולה, והיא צריכה לבוא בכל רגע ורגע. אלא שככל הנראה אמונתנו נבחנת שוב ושוב, ותפקידנו לעמוד במבחן ולא להרפות מעוצמת האמונה והציפייה.

חג הפסח בכלל הוא חג הגאולה, ובשביעי של פסח מאירה הארת המשיח, כפי שלימד הבעש"ט. זה הזמן לחזק את אמונתנו בגאולה הקרובה ולהתפלל שכבר תבוא תיכף ומיד ממש. נסעד אפוא כולנו את 'סעודת המשיח', שמחדירה את האמונה בגאולה הקרובה אל תוך ליבנו ונפשנו ואף אל תוך גופנו הגשמי, ויהי רצון שנזכה לחגוג את החג עם משיח-צדקנו, בבית-המקדש השלישי, ומתוך שמחה ורוב טוב.

יציאת מצרים בראשיתה באה לאחר ה’ריכוך האוויי’ של עשרת המכות ובדרבונו של פרעה ומצרים שגרשו אותם כמה שיותר מהר

אך בשביעי של פסח עם ישראל עמד במצב אסטרטגי מסובך ביותר. מצד אחד המצרים בראשות פרעה עצמו רודפים אחריהם במלוא המרץ על ידי הסיירות והאמל"ח הטובים ביותר שהיו להם, ומהצד השני נמצא הים הבלתי עביר.

מה עושים?

בואו נעצור רגע ונדמיין את עצמנו בסיטואציה ההזויה והמתסכלת הזו..

המצב הטבעי וברירת המחדל היא לאבד את הראש ולשקוע בייאוש וחוסר אונים.

מה שקרה בסוף הוא שההנחיה האלוקית הייתה לעשות את הלא יאומן בגדרי הטבע וההיגיון האנושי להיכנס לתוך הים.

עם ישראל גילה הרבה אמונה ואמץ הלכו אחר ציווי ה ובזכות האמונה אכן נבקע הים והם עברו בתוכו בחרבה.

רבותי ההיסטוריה חוזרת.. מסלול החיים בעולמינו המפותל והמאתגר טומן בחובו לעיתים הליכה במסלולים הזויים שגם ה-  waze המשוכלל ביותר לא יודע איך לתמרן ובאיזה שבילים ניתן להגיע, ליעד הקשה עד בלתי הגיוני ומעשי בעליל. כאן נצרך להפעיל את הפרופלור של המסוק ופשוט להמריא מעל לגבולות ההיגיון. ההליכה מתוך אמונה מוצקה המניחה לרגע את השכל ומגוון תחזיותיו הצידה, והולכת בעיניים עצומות ובבטחון מלא אחר ההנחיות האלוקיות.

איך בכל זאת זה מצליח בסוף מה הקאצ’ שמאחורי העניין?

הרעיון הוא מאוד פשוט: העולם הוא רק בבואה של הרצון והחיות האלוקית הזורמת אל תוך העולם לפי ההגדרות של המנהלן הראשי הרי הוא בורא העולם ומנהיגו. הוא יכול ב’אנטר’ אחד להגדיר שחוקי הטבע יתנהלו בצורה מסוימת. אין שום בעיה מבחינתו להגדיר שבשעות הקרובות המים בים סוף יחלקו לשתיים ויעמדו כחומה בצורה ויציבה. ואין לו בעיה שתהיה הצלחה למישהו גם בניגוד להגיון האנושי שהוא עצמו בראו

מה שנדרש מהאדם הוא ההבנה הבהירה שיש בעל הבית לבירה זו. ככל שהוא חי חזק יותר את התובנה הזו, חוקי הטבע מיישרים קו ומתעלים לעיתים אל הלמעלה מהטבע. ואז גם דברים חסרי סיכוי ,הופכים למציאות מוגמרת ויציבה.. 

לנגד עינינו מתגשמים זה אחר זה הסימנים שנתנו לנו חז"ל על תקופת 'עקבתא דמשיחא'. העולם הולך ומכשיר את עצמו לגאולה

בחג הפסח אנחנו מספרים את ניסי יציאת מצרים, וגם מטפחים את האמונה בגאולה השלמה העתידה לבוא. החסידות מלמדת שחג הפסח נחלק לשני חלקים: הימים הראשונים של החג קשורים לגאולה ממצרים, ואילו החג האחרון של פסח קשור עם הגאולה העתידה.

למעשה, הציפייה לגאולה מלווה אותנו כל ימות השנה. שלוש פעמים ביום אנו מתפללים על הגאולה, ומצהירים לפני הקב"ה: "כי לישועתך קיווינו כל היום". כדאי לשים לב, איננו אומרים "כל יום" אלא "כל היום". כלומר, לא דיי לצפות לגאולה פעם אחת במשך היום, אלא אנו אמורים לצפות לה כל היום כולו.

הרמב"ם כולל את האמונה בביאת המשיח בתוך שלושה-עשר עיקרי האמונה היהודית. וכך הדברים מנוסחים בתמצית י"ג העיקרים: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". גם בשעות קשות ונוראות, ואפילו על פתחי המִשרפות, שרו יהודים על אמונתם העזה בביאת המשיח.

הקרקע נסללה

בכל דור ודור קיוו היהודים שהמשיח יבוא בימיהם, אולם בימינו פעמי המשיח נשמעים בעוצמה. התיאורים במקורות על הסימנים המבשרים את בואו של המשיח מתגשמים לנגד עינינו. מתרחשים אירועים שלא קרו כמותם במשך אלפיים שנות גלות, וכולם מובילים לכיוון אחד – הכנת הקרקע לעולם חדש, עולם של גאולה.

כל מי שסוקר בעין בוחנת את האירועים שהתרחשו בעולם בכלל ובעם ישראל בפרט בדורות האחרונים עומד נפעם לנוכח העקביות של התהליכים, המקרבים את העולם כולו אל תקופת הגאולה.

לנגד עינינו מתגשמים זה אחר זה הסימנים שנתנו לנו חז"ל על תקופת 'עקבתא דמשיחא'. התהפוכות שאירעו בעולם מעידות בבירור כי העולם הולך ומכשיר את עצמו לימים שבהם "אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

מתו כל האידאות הכפרניות. אבדו מן העולם כל האידאולוגיות שהוליכו אחריהן מאות מיליונים בדורות עברו. העולם כולו חוזר אט-אט אל האמונה בבורא אחד ואל הערכים הבסיסיים שניתנו בתורה בעבור כל בני האנוש. אשפת הכפירה והאמונה בחומר סולקה, והעולם בשל עכשיו יותר ויותר לתיקונו במלכות שמים.

בזכות האמונה

בזמן הזה חשוב במיוחד לטפח את הציפייה לגאולה, שהיא-עצמה בכוחה לקרבה ולהחישה. ידוע שעצם הציפייה למשיח והתפילה והתביעה לקב"ה שיחיש את בוא הגאולה – הן שיביאוה מהר יותר.

אמנם חולף עוד יום ועוד יום והגאולה עדיין לא באה, אבל כאן בדיוק מקומה של האמונה. זו צריכה להתחזק ולהתעצם, מתוך ידיעה ברורה שהגאולה קרובה כל-כך. גם בני ישראל במצרים "לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"; אך כשהגיעה עת הגאולה – לא עִכבם הקב"ה אפילו כהרף עין.

נתחזק אפוא באמונה בבוא הגאולה ובציפייה לקראתה. נאכל בשביעי של פסח את 'סעודת משיח', שמטרתה להחדיר את האמונה בבוא המשיח ללבנו ולנפשנו. ויהי רצון שעוד השנה נזכה לערוך את 'סעודת המשיח' המושלמת, עם משיח צדקנו עצמו.

יום חג היה אתמול בירושלים. בשעת ערב, יום שני, נחתמה שרשרת אירועי בר המצווה ל-122 נערים יתומים מכל רחבי הארץ, ובהם יתומי המלחמה, וזאת לרגל יום הולדתו ה-122 של הרבי, י"א ניסן.

לחגיגה המסורתית קדם ליווי מיוחד של 'חסד מנחם מענדל', הזרוע החינוכית של ה'כולל', המלווה את היתומים ומכניסה אותם אל היום הגדול והמרגש בחייהם, באמצעות הכנה רוחנית ראויה ליום הגדול.

בימים האחרונים, עקב המתח הביטחוני, היו חששות לגביי קיומו, אולם לאחר התייעצות עם גורמי ביטחון וגורמים נוספים, הוחלט ב'כולל' לא לוותר על החגיגה המסורתית. והתוצאה הייתה שמחה אדירה של מצווה והתרגשות גדולה. החגיגה נפתחה בשעת בוקר מוקדמת בכותל המערבי, שם התקבלו הנערים בשירה ובריקודים. הנערים הורמו על הכתפיים, וסביבם נוצרו מעגלים-מעגלים של שמחה על ידי בני המשפחות המאושרים, שזוכים להכניס את בן משפחתם במעמד מרומם זה.

כל אחד מהנערים קיבל באופן אישי זוג תפילין על ידי צוות ה'כולל' בראשות המנהל המסור הרב שלום דוכמן. בנו, הרב זלמן, הגיע במיוחד מניו-יורק להביא את ברכת אביו. משם, ניגשו הנערים לתפילת שחרית. בזה אחר זה עלו הנערים לתורה, ליד שריד בית מקדשנו.

בסיום החגיגה בכותל, נסעו הנערים, חתני בר המצווה, לבנייני  האומה – שם נערך המעמד החגיגי, בהשתתפות הרבנים הראשיים שליט"א, שרים ואורחי כבוד, ובראשם הרב הראשי לישראל הגאון רבי דוד לאו שליט"א, רבה של ירושלים והראשון לציון הגאון רבי משה שלמה עמאר שליט"א, רבה של בני ברק הגאון רבי חיים יצחק אייזיק לנדא שליט"א, רבה של קריית גת הגאון רבי משה הבלין שליט"א, רבה של באר שבע הגאון רבי יהודה דרעי שליט"א, רבה של לוד הגאון רבי שמעון מאיר ביטון שליט"א, רבה של העיר צפת הגאון רבי שמואל אליהו שליט"א, רב מרכז תל אביב ושליח חב"ד הרב יוסף שמואל גרליצקי שליט"א, ראש ישיבת תומכי תמימים בלוד הרב יצחק קעניג שליט"א, המשפיע הרב מענדל וכטער שליט"א מקריית מלאכי, המשפיע הרב מענדל גרונר שליט"א מקריית גת ושלוחי חב"ד הרב מענדל ליברמן שליט"א מאשקלון והרב מנשה אלטהויז שליט"א מטבעון.

כמו כן נטלו חלק ברשימת אורחי כבוד: שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף, שר המשפטים וסגן רה"מ יריב לוין, שר הרווחה יעקב מרגי, שר הבריאות אוריאל בוסו, שר הדתות מיכאל מלכיאלי, שר החוץ ישראל כ״ץ, שר התקשורת שלמה קרעי, סגן שר החקלאות משה אבוטבול, שר הקליטה אופיר סופר, שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף, יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, סגן יו״ר הכנסת משה סולומון, השרה להגנת הסביבה הגב' סילמן, שרת החדשות-מדע-טכנולוגיה הגב' גמליאל, ראש העיר ירושלים משה ליאון, ח״כ אריאל קלנר, ח״כ צגה מלקו, ח״כ הרב אברהם בצלאל, ח״כ הרב יוני משרקי, ח״כ אשר שקלים, ח״כ אלי דלל, ח״כ קטי שיטרית, ח״כ ששון גואטה.

לקריאת פרק תהילים לזכות הכוחות הלוחמים ולזכות יושבי ארץ הקודש, הוזמנו שליח חב"ד לאשקלון הרב מנחם מענדל ליברמן שליט"א ובנו יבדלחט"א של הלוחם אלישע לוינשטרן הי"ד שנפל בקרב ברצועת עזה, הנער איתן שי'. במהלך האירוע המרגש, עלתה דמותם המאירה והמיוחדת של הרב עמרם בלוי ע"ה והרב יצחק מרטון ע"ה, שהקדישו את חייהם עבור היתומים, במסירות אין סופית.

שרשרת האירועים נערכת בסיוע מכון 'אי"ש ישראל' – לעילוי נשמת הרב אברהם יצחק שלוסברג, תרומת בנו, הנגיד החסידי הרב אליהו שלוסברג. במהלך החגיגה הגדולה, שהונחתה על ידי ר' אפרים קמיסר והופקה על ידי צבעים הפקות, הוענקו מתנות יקרי ערך לכל חתני המצוות.

"כל נער יתום הוא עולם מלא", סיכמו הרב שלום דוכמן והרב מענדי בלוי מהנהלת ה'כולל', "החגיגה הזו הייתה המונית וגדולה, אולם כל אחד ואחד קיבל יחס אישי, כמו בן יחיד, דבר שבא לידי בהשקעה פרטנית. אנחנו מאחלים לכלל הנערים שיזכו לקחת את השמחה הזו לכל השנה כולה ולכל חייהם בעזרת השם".

למעבר ללו"ז פסח ה'תשפד לחצו כאן