רקע

הימים הם ימי האימה ברוסיה. השלטון הסובייטי מדכא בעוז כל פעילות שריח של דת נודף ממנה. חסידי חב"ד ברוסיה פועלים במסירות נפש של ממש בכדי לשמור את הגחלת היהודית. על הפעילות הגדולה מנצח אדמו"ר הריי"צ ששולח לכל עיר ועיירה שיש בה יהודים שלוחים בכדי שיקימו חדר וישיבת תומכי תמימים ללימוד תורה, בית כנסת, מקווה טהרה וכל מה שניתן כדי לבצר את חומות היהדות והחסידות. כמו כן משמשים השלוחים כרבנים, שוחטים ומוהלים.

השלטון הרוסי עוצר בכל יום עוד חסידים, אך הרבי לא נרתע ושולח שליחים נוספים שיחליפו את קודמיהם שנמצאים בבית הכלא או בגלות במחנות עבודה בסיביר ובמחוזות נידחים אחרים. חלקם של החסידים שעברו 'עבירות חמורות' של הפצת תורה ומצוות הוצאו להורג על ידי סוכני הג.פ.או. (המשטרה החשאית).

לשלטונות רוסיה היה ברור שמעצרו של הרבי יוביל תגובה חריפה מצד העולם, שכבר אז הכיר בו מנהיג רוחני לעם היהודי כולו. לאידך, ג.פ.או. ידעו שכשם שאין גוף ללא ראש כך החסידים לא יכלו לפעול בלי הוראות רבם. הפעילות שגדלה מיום ליום, כמו הביטויים החריפים שהשמיע הרבי בהזדמנויות שונות[ גרמו לקבלת ההחלטה על מעצרו של הרבי. יש אומרים ש'הקש ששבר את גב הגמל' והוביל למעצר היה התנגדותו הרבה של הרבי ל'וועידת הקהילות' שהייתה אמורה להיערך באותה תקופה. הרבי התנגד בתוקף לוועידה שמטרתה הייתה לקבוע רפורמות חדשות בכל הקישור לחינוך היהודי האותנטי. הרבי שלח שליחים לכל הקהילות בכדי לבקש שלא להגיע לוועידה זו.

המאסר

בליל יום רביעי, ט"ו בסיוון שנת תרפ"ז שהה אדמו"ר הריי"צ בביתו שבפינת הרחובות פנטיליבסקיה-מחוביה 22 בלנינגרד. הוא סיים לקבל אנשים ליחידות, התפלל ערבית ולאחריה נטל את ידיו לארוחת הערב עם בני משפחתו; שתי בנותיו וחתנו הרב שמריהו גוראריה. באמצע הארוחה פרצו לביתו של אדמו"ר הריי"צ מספר חיילים מזויינים כשבראשם היו שני אנשי ג.פ.או., נחמסון ולולב (מוצאם ממשפחתם חסידי חב"ד). לאחר דיון קצר עם אדמו"ר הריי"צ, התמקמו החיילים בכל פתחתי הבית ולא אפשרו לצאת ולהיכנס. נחמנסון אמר לאדמו"ר הריי"צ: "הרינו מודיעים לכם בזה שאתם נמצאים כבר תחת מאסר". הידיעה הלחיצה את תושבי הבית. בנותיו של אדמו"ר הריי"צ החלו לבכות, אמו, מרת שטערנא שרה שניאורסון התעוררה משנתה וחיבקה את בנה.

אדמו"ר הריי"צ היה שלוו בכל מהלך הפריצה ולא היה נראה עליו רגש של פחד או יאוש וביקש מאנשי הג.פ.או. שלא להרעיש ולדבר בקול רם, כדי שנכדו התינוק, שלום דובער גוראריה, לא יתעורר משנתו. מיד כשפרצו השוטרים לביתם, הרגיע אדמו"ר הריי"צ את בני ביתו ואמר: "מה שתהיה זהותם ומה שתהיה מטרת ביקורם, אני סומך בשם יתברך, מה שברצונו, זה מה שיארע".

נחמסון ולולב החלו לערוך חיפוש בבית ואדמו"ר הריי"צ אמר לו: "אם אתם מחפשים כאן מסמכים מהפכניים – תתאכזבו. אין ברשותי שום דבר שיכול להצביע על התנגדותי כביכול למשטר הנוכחי ובכלל אין לי שום עסק בפוליטיקה. פעילותי על שדה הדת ידועה לכל, אינני עושה שום דבר בלתי חוקי, לא חטאתי בשום דבר, אלא אם כן זייפתם עלילה כנגדי".

לאחר חיפוש מדוקדק בבית, הם לקחו את הרבי למעצר בבית הסוהר 'שׁפֹּלַרְקֶה'.

לימים התבטא הרבי שיום זה התגלה למפרע שהיה זריעה בכדי שתבוא הצמיחה של הפצת המעיינות[

עם הגעתו של הרבי לבית הסוהר הוא הובל לחקירה שנמשכה מספר שעות, ובוספם הודיע לו איש הג.פ.או. לולב: בתוך עשרים וארבע שעות תומת ביריה!. דברים אלו עשו רושם חזק על הרבי, אך הוא התחזק ואמר 'השי"ת יעזור'.

ביומן המאסר שכתב הרבי הריי"צ בעצמו, הוא מתאר את האימה והמראות שמטילים על כל אסיר שמגיע לבית הכלא, איך האסיר הופך ממציאות עצמאית ל'יארליק' (=מספר) ואת הסבל הנפשי הרב. באותה העת החליט הרבי לחזק את בטחונו בה' ולא לפחד כלל מהניסיונות להטיל מורא.

מקום נכבד ביומן המאסר מקבל מאבקו של הרבי בתוך בית הסוהר, על מנת שישיבו לו את טליתו ותפיליו שהוחרמו ממנו בעת כניסתו לכלא. הרבי מספר על מברקים ששלח, שביתת רעב שהוא הכריז ופעולות נוספות שבסוף הצליחו לפעול לכך שהשיבו לו את תפיליו לאחר יומיים במאסר.

מאמצים להצלת הרבי

שלטונות הכלא לא יכלו לבצע את זממם, בעקבות לחצים בין-לאומיים שהופעלו על ממשלת רוסיה. את עיקר מאמצי ההצלה ריכז חבר הפרלמט בלטביה ר' מרדכי דובין, וחבר הבונדסטאג ד"ר אוסקר קוהן. כמו כן השתדלה גב' פישקובה, יו"ר הצלב האדום בהצלת הרבי. אחד האנשים שפעלו למען שחרורו של הרבי במישור המדיני היה הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, ששלח מברק בהול להנהלת הג'וינט בארצות הברית בערב ראש חודש תמוז תרפ"ז, ובו כתב: "מידע חמור התקבל. הרבי שניאורסון מליובאוויטש נאסר בלנינגרד על ידי הבולשביקים. לנסות מקסימום כדי לשחרר. לדווח תוצאות".

המאמצים וההשתדלויות נשאו פרי, וביום כ' סיון תרפ"ז עונש המוות שריחף על הרבי בוטל, ובמקומו הוחלט להגלות את הרבי לעשר שנים באיי סלובקי. העסקנים הרבים שהתעסקו בהצלת הרבי המשיכו במאמצים גדולים לבטל גם פסק זה. לאחר השתדלות רבה נכנע המשטר הרוסי והחליף את גזר הדין בפעם השלישית לשלש שנות גלות בקוסטרמה.

במושבות החסידים ברחבי רוסיה הגדולה לא היו מעודכנים בכל הפרטים, הספיקה להם העובדה שעונש המוות ביריה בוטל בכדי לצאת בשמחה ובריקודים לרחובות. גם לאחר שהם המשיכו להתעדכן שתמורת העונש הקודם הוחלט להגלות את הרבי, היו מן החסידים שהמשיכו לרקוד, לשמוח ולהתוועד עד לשחרורו המלא של הרבי.

ביום ראשון ג' בתמוז, לאחר תשע עשרה ימים של ישיבה במאסר, הוגלה הרבי לעיר קוסטרמה, עיר נוצרית מובהקת שרק יהודים מועטים גרו בה. לנסיעת הרבי הצטרפו בתו הרבנית חיה מושקא, חתנו הרב שמריהו גוראריה, והחסיד אליהו חיים אלטהויז. תחנת הרכבת הייתה צפופה מהמון אדם שהגיעו להיפרד מהרבי לפני יציאתו לגלות.

לפני שהרבי עלה לקרון הרכבת, הוא נשא דברים קצרים חוצבי להבות, ובין השאר הוא אמר: "ידעו נא כל העמים אשר על פני האדמה, כי רק גופותנו נמסרו לגלות ולשעבוד מלכויות. חייבים אנו להכריז גלוי לעין כל, שכל מה שנוגע לדתנו, לתורת ישראל, מצוותיו ומנהגיו, אין מישהו שיכפה עלינו דעתו ואין שום כח של כפייה רשאי לשעבדנו.

עלינו להצהיר בכל תוקף כח המסירות נפש היהודית זה אלפי שנה – 'אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו…' וזוהי בקשתנו מהשי"ת, אל יעזבנו ואל יטשנו, יתן השי"ת התוקף הנכון שלא נירתע מפני ייסורי הגוף ואדרבה לקבלם בשמחה, וכל עונש ח"ו המוטל עלינו בגלל החזקתנו חדר ללימוד התורה ולקיום מצוות, יוסיף לנו התחזקות בחיזוק היהדות".

כשסיים את דבריו, עלה הרבי לרכבת, ובתוך עשרים וארבע שעות הוא הגיע לעיר גלותו בקוסטרמה, שם חיכה לו החסיד ר' מיכאל דבורקין שהגיע לשם מספר ימים קודם בכדי להכין את המקום לקליטתו של הרבי.

הרבי משתחרר

גם לאחר שהגיע הרבי לעיר גלותו, החליט הוועד שעסק בהצלת הרבי, להמשיך בניסיונות וההשתדלויות לשחרורו המלא של הרבי. הוועד פנה לגב' פישקובה שפנתה לראשי השלטון הסובייטי בבקשה לשחרר את הרבי.

כשהגיע הרבי לקוסטרמה הוא נצטווה להתייצב בכל יום שלישי במשרדי הג.פ.או. כשהגיע הרבי ביום להתייצבות השבועית בי"ב תמוז תרפ"ז, קיבל אותו הפקיד בסבר פנים יפות והודיע לרבי שהוא פטור מהתייצבויות נוספות, מכיוון שהתקבלה הפקודה לשחררו. מכיוון שבאותו היום היה יום חג בקוסטרמה, נאלץ הרבי להמתין עד למחרת בכדי לקבל את תעודת השחרור. כשקיבל הרבי את התעודה המיוחלת התאספו המון אנשים בביתו של הרבי, והוא אמר בפניהם מאמר חסידות הפותח במילים 'ברוך הגומל לחייבים טובות'.

חגיגות הגאולה

מודעות 'גוט יום טוב' (=חג שמח!)
במכתב שכתב האדמו"ר הריי"צ בקשר לחג הגאולה, הוא כותב "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה… היום שנים עשר לחודש תמוז הוא יום חג גאולת עוסקי הרבצת תורה, כי ביום ההוא נודע לעין כל כי העבודה הגדולה אשר עבדתי בהרבצת תורה וחיזוק הדת, מותרת היא על פי חוק המדינה".

גם הרב אברהם יצחק קוק והרב יוסף חיים זוננפלד יצאו בשנת תרפ"ח בקול קורא בדברים חוצבים להבות אש לקבוע את יום י"ב תמוז ליום חג לדורות לכל בני ישראל בלי הבדל מפלגות וכתות.

ימי י"ב וי"ג בתמוז נקבעו בכל מושבות אנ"ש כחג הגאולה שבו אין אומרים תחנון, יום התוועדות והזדמנות לקבלת החלטות טובות של הוספה בתורה ומצוות ובייחוד חיזוק לימוד ודרכי החסידות והפצת המעיינות חוצה.

גם את יום ג' בתמוז חוגגים בקרב אנ"ש. לשאלת החסידים האם אומרים תחנון ביום זה, השיב הרבי שזה תלוי בהרגש.

עריכה: חב"ד פדיה – chabadpedia

"מבצע הקללה"

משלחת מכובדת, הכוללת את זקני מואב ומדין, מגיעה אל בלעם ומבקשת ממנו בשמו של בלק לקלל את ישראל. לדברי חברי המשלחת מקוה בלק שבלעם, בהבל פיו, ישנה את מאזן הכוחות באיזור. אלא שבלעם משיב להם : "לינו פה הלילה והשבתי אתכם דבר". באותו לילה נראה האלוקים אל בלעם ומשמיע בפניו מילים ברורות : "לא תלך עמהם, לא תאור (תקלל) את העם כי ברוך הוא".

אולם בלעם, שרוח השנאה זורמת בעורקיו וליבו מושכו ללכת אחרי השליחים, נוקט בדברי תשובתו למשלחת בדרך דיפלומטית הניתנת לפרשנויות שונות; "לכו לארצכם כי מאן (סרב) ה' לתיתי להלך עמכם". כך ניטעת בליבם ההרגשה שדוקא איתם שעמכם" אין השם מוכן ללכת, אבל כאשר יגיעו אליו שרים גדולים וחשובים מהם תהיה התשובה חיובית. בלק קולט את ה"מסר" ושולח משלחת מכובדת יותר שגם מבטיחה לבלעם מענק שמן מהמלך; "כי אכבד אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה..".

על אף שבלעם יודע כבר את התיחסותו השלילית של האלוקים ל"מבצע הקללה", עדיין הוא מפיח באורחיו תקוות: "שבו בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עימי". אף הפעם הוא זוכה לתשובת אלוקים, נראית בתחילתה מפתיעת משהו אך סופה ברור; "אם לקרוא לך האנשים באו, קום לך איתם. אך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה!". בלעם, תאחוז כולו בשנאתו העוורת, לא שם ליבו למסר הטמון בתשובת האלוקים ויוצא לקלל את ישראל.

אתון מדברת

בדרכו ארע דבר מוזר. האתון, עליה רכב בשם. נעצרה לפתע באמצע הדרך ולא זזה ממקומה. בלעם היכה בה וניסה להקימה אך לשוא. ואז… אז ארע הנס: האתון התחילה לדבר כמו בן אדם ; "מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים (פעמים)?" – בקע הקול מפי האתון. בלעם איבד את סבלנותו וקצף על אתון; "…לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך".

והנה לפתע נגלה לעיניו מלאך ה', שעמד לפניו וחסם את הדרך כשחרב שלופה בידו. כעת הבין בלעם את פשר התנהגות האתון. המלאך הזכיר לו את דברי האלוקים בלילה הקודם ; "לך עם האנשים, אפס (על כורחך) את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה".

נאומים מוצלחים…

על פסגת הרי מואב, בנוכחות קהל רב, נהפך מה שאמור היה להיות כנס גינוי וקללה לטקס שירת מזמורי ברכה. בלעם, אבי הקוסמים, הנואם המהפנט, כשנחה עליו רוח ה' הוא משמיע חרוזי ברכה לעם ישראל. שבעה משלים (נאומים) נשא בלעם; שלושת הראשונים היו ברכות שם ישראל וארבעת האחרונים היו דברי נבואה על שעתיד לקרות לישראל ואומות העולם.

הוא מונה את שבחו של עם ישראל ; "הן עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב" ; "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא.." ; "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" ועוד.

בלק אינו רווה נחת מדיבורים שכאלו ולוקח את בלעם למקום תצפית גבוה יותר, בתקווה שמשם תצמח הקללה. אך לשוא, בלעם ממשיך לפרט את שבחי ישראל. בלק קוצף וזועף על בלעם : לא רק שלא קילל את ישראל אלא גם ברכם. "ברח לך אל מקומך…" – הוא מפטיר לעברו. אולם בלעם אינו יכול לעשות דבר ורק מזכיר לבלק שכבר הודיע לו מפורשות עוד בהתחלה כי יוכל לדבר רק את שישים ה' בפיו.

החטא והמגיפה

בלעם אומנם נחל כשלון חרוץ בביצוע משימתו, אך לפני שהוא עוזב את המערכה הוא מגלה לבלק : אלוקיהם של ישראל שונא זימה, וגילוי עריות וכדאי לנסות להכשילם בעוון זה. בלק ממהר לנסות את הפטנט והפעם ההצלחה מאירה לו פנים; בנות מואב שבו את ליבם של ישראל והסיתו אותם-לעבודה זרה.

בפקודת ה' התבצע הרג המוני בכל אלו שהתפתו אחרי האלילים. בתוך כל המהומה הופיע ראש שבט שמשון, זמרי שמו, והביא לפני משה אשה מדינית, בשאלה; האם היא מותרת או אסורה?

כוונתו היתה שאם יגיד משה שהיא אסורה יקשה לפניו שהרי הוא בעצמו לקח את ציפורה
בת יתרו שהיתה מדינית. באותו רגע רפו ידי משה ולא ידע מה לעשות לו.

אז קם לפתע מבין הקהל פנחס בן אלעזר הכהן ובאמצעות הרומח שבידו דקר את זמרי והמדינית. באותו הרגע נעצרה המגיפה הפראה שהפילה עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל.

בלעם מייעץ לבלק לשלוח את בנות מואב. בני ישראל מתפתים, חוטאים ואף עובדים לפעור, והמגיפה מתחילה. זמרי בן סלוא, נשיא בית אב בשבט שמעון, מגיע "מול המצלמות" אל משה, ומראה "בשידור ישיר" לעם ישראל כולו כי אינו מתבייש ואינו מפחד להיות בקשר עם כזבי בת צור.

כולם בהלם, מתחילים לבכות. "והמה בוכים פתח אוהל מועד". אף אחד לא קם ממקומו ולא מגיב לחוצפתו הנוראית של זמרי בן סלוא.

לפתע קם אחד, בחור צעיר בשם פינחס. הוא בנו של אלעזר הכוהן הגדול, ונכדו של אהרון הכוהן. הוא לוקח רומח בידו, נכנס לאוהל זמרי בן סלוא ודוקר את שניהם ביחד, בבת-אחת. המגיפה נעצרת, וה' נותן לפינחס שכר מיוחד – הוא הופך אותו לכוהן (לפני כן פינחס לא היה כוהן, כיון שנולד לפני שה' עשה את אביו אלעזר ככוהן, ולכן נשאר בחזקת ישראל).

יש כל כך הרבה שאלות על הסיפור הזה, שאני כבר לא יודע מאיפה להתחיל. נסתפק בשאלות מועטות. שימו לב לכמה הלכות בלתי מובנות בקשר לנושא.

ההלכה אומרת שמי שבועל ארמית בפרהסיא, אינו חייב מיתה, ובית הדין לא מורה להרוג אותו. רק מי שמקנא לה' רשאי להרוג את האיש, אולם בית הדין לא יורה לו לעשות זאת, כי זו "הלכה ואין מורין כן". ההיתר להרוג את האיש הוא רק "בשעת מעשה", בעיצומו של החטא, ולא לאחר מכן. וגם אז, מותר לחוטא להרוג את הקנאי, מדין "הבא להורגך השכם להורגו".

נשאלת השאלה: שבית הדין יחליט – או שהאיש חייב מיתה, וייענש באופן רשמי מטעם בית הדין; או שהוא לא חייב מיתה, ואז אין רשות לאף אחד "לקחת את החוק לידיים". איפה ההיגיון ב"הלכה ואין מורין כן"? ומדוע ההיתר קיים רק "בשעת מעשה" ולא אחר כך, הרי עונש על חטא תקף גם (ובעיקר) לאחר החטא?

לשם כך אנו צריכים להבין את חומרת החטא כאשר יהודי מתחתן עם גויה. באופן כללי, אין שום דרך בעולם לקחת יהודי ולהפוך אותו לגוי. גוי כן יכול להתגייר ולהפוך ליהודי, אולם יהודי לא יכול להפוך לגוי. גם אם יעשה המון חטאים ויהיה רשע גמור – עדיין "ישראל שחטא, ישראל הוא". אפילו אם יעבור הטבלה לנצרות, יתאסלם, ואף יצליח לשנות את המעמד שלו במשרד הפנים ל"חסר דת" – שום דבר לא יעזור לו. הוא נולד כיהודי, וימות כיהודי. כמו שאי אפשר להפוך תפוח אדמה לתפוח עץ, כך אי אפשר להפוך יהודי לגוי.

יש רק מקרה אחד בעולם שבו אפשר חלילה להפוך יהודי לגוי. מקרה אחד ויחיד, חריג במיוחד. כאשר יהודי מתחתן עם גויה, הילד שנולד הוא גוי גמור. פירושו של דבר, שלוקחים את זרעו של יהודי, שהוא חלק אלוקה ממעל ממש, והופכים אותו לגוי גמור.

זה מצב כל כך יוצא דופן, שחורג מהכללים המקובלים, עד כדי כך שלפי כללי התורה, אין עונש מוגדר שיכול לחול על מעשה מסוג כזה. לפי כללי התורה, יהודי לא יכול להפוך לגוי; והנה כאן מגיע יהודי והופך את עצמו לגוי, על ידי שהוא מתחתן עם גויה. לכן בית הדין לא יכול להעניש את האיש, פשוט מפני שזה דבר שחורג מכל כלל אפשרי.

רק אם בא אדם ומקנא לאלוקיו ביוזמתו, הוא רשאי להרוג את מי ש"בועל ארמית" בפרהסיא, אבל בתנאי שמדובר בעיצומו של החטא, "בשעת מעשה".

זה כמו עם זליגת הנשק, עליה דיברנו בתחילה הדרשה. כאשר מתבצע המעבר של הנשק אל ידיים מסוכנות, אז מתרכזים כל המאמצים לעצור את התהליך באמצעו.

וגם כאן, יש "זליגה" של קדושה אל הטומאה. באותם רגעים זרעו של יהודי חוצה את הגבול ומגיע לידיים של גוי, כדי להפוך לגוי. לכן חומרת המעשה היא דווקא בשעת מעשה, ודווקא אז יש לקנאי רשות להרוג. לאחר מכן זה כבר מדאי מאוחר, ואין מה לעשות.

מורי ורבותי! אנו למדים מכאן על האסון הנורא של נישואי תערובת. לצערנו, בדורות האחרונים היטשטשו הגבולות, ואנו שומעים על חתונות מעורבות של יהודי עם גוי. זוהי חציית כל הקווים האדומים, ומבחינה מסוימת זה החטא הכי חמור שיכול להיות.

אומר אותו אדם: אבל מה לעשות, אנחנו קשורים זה לזה ואינני מסוגל להיפרד?

אומרת לו התורה: אם אתם קשורים באמת, ואם איכפת לך באמת מאותה גויה – הרי שלטובתה ולטובתך האמיתית עליך להיפרד ממנה לצמיתות. שהרי הפערים בין יהודי לגוי אינם פערים שניתנים לגישור, אלא תהום פעורה ביניהם. סופו של הזיווג הזה להתפוצץ, כפי שהוכח במרבית המקרים. אלא שהאדם חושק בהנאה הזמנית, ולא באמת חושב על טובתה של אותה גויה. למענה ולמענו, עליו לעזוב אותה מהר ככל האפשר.

יכולים אנשים לומר: מה הקשר אלינו? לנו זה הרי לא יקרה! בפרט מי שגר בארץ הקודש, יכול לומר לעצמו: בארץ אין דבר כזה!

אולם האמת היא, שנישואי תערובת לא מתחילים בנישואי תערובת. הם מתחילים בעצם התערובת שבין ישראל לעמים. כאשר במוסדות החינוך לומדים יהודים וגויים ביחד, באותו מוסד, ובהתאם לכך יוצרים קשרים זה עם זה, ומרגישים שאין מחיצה וגבול בין ישראל לעמים. כאן מתחילה ההידרדרות, ו"מה יעשה הבן ולא יחטא" – משם זה יכול להגיע רחמנא ליצלן לנישואי תערובת.

הדרך הנכונה היא – "המבדיל בין ישראל לעמים". טובת כל הצדדים, הן היהודי והן הגוי, לשמור על מחיצה חזקה ביניהם. אפשר להיות בקשר בענייני עסקים וכדומה, אבל לא בעניינים אישיים. לכן חז"ל אסרו יין גויים, בישולי גויים וכדומה – רק כדי להתרחק, כדי שלא נגיע בסוף לנישואי תערובת.

זה כמו מים ואש. כאשר הם ביחד, יש ביניהם מלחמת עולם; אולם מבדילים בין המים והאש ושמים סיר עם מים על האש, או אז האש מחממת את המים ויש ביניהם שיתוף פעולה פורה.

במוצאי שבת, נכוון במיוחד במילים "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים" – ונעשה כל מאמץ אפשרי לשמור על ההבדלה הזו. זה לטובתנו, זה בנפשנו!

כל הצפרדעים מקיפות את שפת הבור, ומתחילות לצעוק לצפרדעים שבבור- אין
לכן סיכוי הבור עמוק, אין סיכוי שתצליחו לצאת. חבל לכן בכלל על המאמצים.

ואכן שתי הצפרדעים מנסות לנתר החוצה, אבל אחת מהר מאוד מתייאשת וטובעת.
אבל השניה לא מתייאשת. היא מנסה בכל כוחה לזנק החוצה, ואכן אחרי עוד קפיצה ועוד ניתור,
היא נותנת זינוק אדיר המעיף אותה על מעבר לשפת הבור!

החברות שלה ניגשות אליה נרגשות, איך לא התייאשת? הרי אמרנו לך שאין לך
סיכוי?

ואז הן מופתעות לגלות שהצפרדע בכלל חרשת…

הצפרדע החרשת ראתה אותן צועקות, אבל היא היתה בטוחה מה הן צועקות? קריאות
עידוד- כל הכבוד! המשיכי! תתאמצי! את עוד מעט יוצאת! ואכן, זה נתן לה כח להתאמץ
ככל יכולתה עד שניצלה.

– – – –

פרשת השבוע פרשת בלק. על שם מלך מואב הרשע שרצה להשמיד את ישראל. הרי
חז"ל אמרו שאסור לאדם לקרוא לילד שלו בשם של רשע, "שם רשעים ירקב".
אנחנו לא רוצים להנציח את זכרו של הרשע. והנה הפרשה בעצמה הולכת ומנציחה את בלק?

יכולים לשאול: הרי לפני שבועיים נתקלנו בפרשת קורח? אבל ישנו הבדל
מהותי. ראשית קורח היה יהודי. שנית, ילדיו חזרו בתשובה ולפי הרבה דעות גם הוא עצמו
חזר בתשובה. לעומתו בלק היה ונשאר גוי רשע.

חז"ל אומרים שבלק הוא בעצם ניגודיות. מצד אחד בלק, רשע שונא
ישראל "יותר מכל שונאים", כפי שכתוב במדרש. בתורת החסידות מוסבר גם,
שבלק נקרא על שם "בוקה ומבולקה" שפירושו הוא ’הרס וחורבן גמור’. בלק
בעצם מסמל את תכלית הרוע.

כנגד זה לצד השני, השל"ה הקדוש אומר שבלק היה חכם גדול ביותר, גם
יותר מעמיתו לפרשה הנביא בלעם. בנוסף מבלק יצא המשיח בעצמו! רות המואביה הסבתא רבתא
של דוד המלך היא נינה של בלק.

כך שפה יש ניגודיות- מצד אחד הוא מסמל את תכלית הרוע, מצד שני מלך
המשיח תכלית האור יצא ממנו.

בלק הוא בעצם סוג מיוחד של קדושה, סוג של קדושה שיצאה מתוך הרוע.
לוקחים את הרע, והופכים אותו לקדושה.

– – – –

כך זה גם בעבודת ה’. בעבודת ה’ ישנם שני סוגי עבודה- ישנה עבודה של
עשיית הטוב. מצוות, חסדים, לימוד תורה שאדם עושה. מצד שני, ישנה סוג עבודה של
הפיכת הרע לטוב. למשל אדם שחזר בתשובה, אדם שמקודם היה מונח ברע, אבל הוא החליט
להתגבר על יצרו וחזר בתשובה. דווקא בזה יש מעלה עוד יותר גדולה. הפיכת הרע לטוב,
נעלית הרבה יותר.

אדם שמעולם לא נחשף לרוע. אדם שמעולם לא נחשף לעברות. קל לו הרבה יותר
לעבוד את ה’. דווקא אדם שנכשל, וטעם את טעמה של החטא. דווקא כשהוא לאחר מכן חוזר
בתשובה ועובד את ה’ כמו שצריך, הוא בדרגא נעלית יותר.

המסר של בלק בפרשת השבוע הוא, כשאנחנו נתקלים בבעיה. נכשלנו בדבר לא
טוב. במקום להתייאש בדיוק הפוך. זה אמור להוות אתגר. ואז כשאנחנו מתמודדים עם האתגר,
ומצליחים לנצח ולהפוך את הרע לטוב. דווקא אז ההצלחה שלנו נעלית יותר. וכמו עם
הצפרדע בה פתחנו, היא נצלה את המגרעת שלה כחרשת, ובזכות זה היא בעצם הצליחה.

– – – –

השבוע יחול י"ב בתמוז, היום בו הרבי הקודם שוחרר בניסים גלויים
ממאסרו, בעידן סטאלין ברוסיה הקומניסטית על הפצת יהדות. שם ראינו דבר מעניין.
משפחות ואנשים שברוסיה היו מוכנים למסור את נפשם על שמירת תורה ויהדות. כשהן היגרו
לארצות הרווחה ,היו כאלה, שדווקא שם הן לא הצליחו להחזיק מעמד מבחינה רוחנית.

זה קשור לאותה הנקודה. בגלל ההתנגדות והקושי נוצרה קונטרה מצידה של
הנשמה. אבל כשהלחץ נגמר, זה פסק.

כדאי לקחת את המסר הזה ומעכשיו כל קושי בו נתקל, ננצל אותו ונפיק ממנו
את הטוב. נהפוך את הרע לטוב ומהלימון נעשה לימונדה.

התורה מספרת שלמרות שבלעם ניסה לקלל, יצאו ממנו רק ברכות.

הסיבה שלא הצליח לקלל, מתבטאת בדבריו: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא..", זאת אומרת, שמכיוון שעם ישראל קמים בבוקר כמו אריות, ומיד כשקמים עסוקים ב'לחטוף' ולהספיק לעשות עוד מצווה ולישא תפילה, בזכות אותה 'מסירות נפש' זכאים לברכה ולא ניתן לקללם.

הדרך לקום כמו 'אריה', היא לא ללכת לישון כמו 'כלב'.. ולכן לפני שהולכים לישון, מתמסרים ואומרים 'שמע ישראל', ואז היום למחרת יתחיל ברגל ימין.

מסירות נפש, אינה רק ענין טכני שהאדם פועל ועושה על אף המחיר הגבוה שהוא עלול לשלם על כך, אלא, מסירות נפש אמיתית היא דרך חיים של מודעות יהודית גבוהה.

מסירות נפש זו בעצם תפיסת עולם כוללת בה האדם מבין שמציאותו האמיתית היא נשמתו ושליחותה האלוקית שלשמה ירדה לעולם וכל שאר הדברים הם אמצעים טכניים בלבד שדרכם ובהם הוא יוכל לבצע את שליחותו.

אדם של מסירות נפש הוא אישיות שרואה כל דבר דרך המשקפיים הערכיות המבחינות בצורה אבסולוטית בין עיקר וטפל. לאדם כזה אין דילמות בצמתים של ההתנגשות בין המצוות לבין החיים.

אצלו ברור שכך ולא אחרת. שאין מצב כלל למשהו אחר מלבד דרך המלך, מלכו של עולם. שכן כל החיים אינם אלא לשם קיום המצוות והארת העולם, ולכן המשך חיים ללא מצוות לא בא בחשבון כלל שכן חיים ריקניים שכאלה שומטים את כל זכות קיומם.

להגיע לתובנה כזו בצורה מושלמת ויום-יומית, זו דרגה גבוהה מאוד של יחידי סגולה. אחד הבולטים שבהם היה האדמו"ר השישי של חב"ד, הרבי יוסף יצחק שניאורסון.

בשנות השלטון הקומוניסטי, במלוא עוזו ובשיא תוקפו, התייצב הרבי במערכה של ראש בראש, ונעמד יחיד מול ממלכה אדירה למען המשך היהדות בכלל ובקרב הדור הצעיר בפרט. תעוזה זו עלתה לו כמעט בחייו כשנאסר על ידי הרוסים ורצו לגזור עליו גזר דין של היפך החיים, וברגע האחרון הוא יצא מכך בניסים והשתחרר.

תאריך שחרורו שחל בי"ב תמוז, מסמל עד היום את העמידה העקשת והבלתי מתפשרת על עקרונות היהדות, ללא לראות ממטר מי ומה מערך הכוחות העומדים מנגד. שכן, אין לכך שום רלוונטיות. מה שלא יהיה אין מצב כלל להיכנע ויש להילחם עד טיפת הדם האחרונה.

כשזו היא הגישה, לא פלא שההצלחה היא אלוקית למעלה מהמשוער, ובלי פרופורציה כלל לכוחות עצמם. הרבי יוסף יצחק הצליח להקים דור שלם של יהדות שהחזיקה מעמד בתנאים מחתרתיים ומאולתרים מסוכנים.

זו המורשת שלו ואנו נקראים ללמוד מדרכיו ואורחותיו, ליישמם באתגרים הרוחניים היום-יומיים שלנו..