ברור לכל הורה נבון שלא יהיה זה נכון להשאיר אותו בעגלה או על הידיים למרות שכך יגיעו מהר יותר לייעד… הצעדים הקטנים שיעשה התינוק בכח עצמו הכרחיים להתפתחותו יותר מאשר הצעידה המהירה בידי ההורים.

כך בהליכה פיזית,  אבל לא רק:

יש מי שקיבל כישרונות מיוחדים במתנה – כל דבר הוא קולט מהר.  אבל הקרדיט אינו שלו… לעומתו יש מי שאינו מוכשר כל כך, אך מתאמץ ומתייגע. זה , השני, כל מה שישיג זה ממש "שלו", ובנוסף, הרי אם יתמיד בכך יתכן שישיג ויצליח הרבה יותר מעמיתו המוכשר.

זו הגישה הנכונה להצליח בחיים – כדי להשיג משהו צריך להתייגע !

בואו נחשוב מדוע ?

מדוע שלא יקבל אדם הכל – מהר – ובחינם ?   מה רע בכך ?

חכמים בסגנונם הבהיר מכנים את הדבר שמתקבל ללא עמל  "לחם בושה". הם הוסיפו ואמרו "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבים של חברו". סיפוק אמיתי יש רק כשמשקיעים.

בספר הזוהר הדברים כתובים בחדות ובבהירות:

"מי שרוצה להשיג מצווה, מי שרוצה דביקות בבורא, שלא יעשה עבודתו בקלות ובחינם. חייבים להתאמץ בכל הכוחות.

דברים שליליים נדבקים בקלות וללא מאמץ. אך רוח הקדושה שורה רק כשיש תשלום מלא" (תוכן הדברים)

המשפיע הנודע הרב ראובן דונין ז"ל היה ממשיל זאת לרוכב אופניים:

"אם הנסיעה קלה ומהירה – סימן שהוא בירידה…. ואם זה כרוך במאמץ וביגיעה – הרי ברור שהוא בעליה…."

רבי אליהו ראובן היה אחד החסידים הראשונים של מייסד חסידות חב"ד – אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא'.

הוא היה למדן עצום, בקיא בכל התלמוד ובספרי הקבלה. לא פלא שהאדמו"ר בחר בו כמלמד פרטי לבנו הצעיר.

הוא זכה גם לאריכות ימים מופלגה.

כשהגיע נכדו יוסף בנימין לגיל הבר מצווה נכנס עמו לאדמו"ר השלישי המכונה ה'צמח-צדק', לקבל ברכה.

וכך ביקש רבי אליהו:

רבי, ברך נא את נכדי יוסף בנימין בזיכרון מיוחד. שיזכור את כל מה שראה ושמע ממני. שיזכור כל מה שרואה ושומע עתה. שיזכור כל מה שיראה וישמע מהרבי ומהחסידים. ואזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים"

הרבי אכן ברך את הנער בזיכרון מופלא. אך ביחס לאמירת הסבא ש"אזי בדרך ממילא יהיה ירא שמים" העיר הרבי ואמר:

"כבר למעלה מיובל שנים שסבי (= האדמו"ר הזקן). מורי וחמי (= האדמו"ר השני המכונה "האמצעי"), ואנוכי – מתייגעים שהחסידים יהיו ייראי שמים על ידי השקעה ומאמץ. ולא ייראי שמים בדרך ממילא"

אברהם אבינו קיבל מהקדוש ברוך הוא הבטחה ברורה שיקבל את ארץ ישראל. מאז ההבטחה עברו עשרות שנים. שרה אמנו נפטרה ואברהם חיפש חלקת קבר עבורה. ובחר במערת המכפלה שבחברון.

היה מן הראוי שאחרי הבטחה אלוקית יקבל אברהם את המקום ללא מאמץ וללא תשלום. ואכן עפרון החיתי שהיה בעל השטח הציע לתת לו את זה במתנה באמרו: "הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ". בכל זאת לא הסכים לכך אברהם בשום אופן, ודרש ואמר "כֶּסֶף הַשָּׂדֶה, קַח מִמֶּנִּי". ורק אחרי שנתן "אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר" נקברה שרה במקום.

מה המסר שהתורה מעבירה לנו בסיפור זה ?

מסתבר שכדי "להעביר" שטח מרשותו של עפרון לבעלותו הנצחית של אברהם. כדי 'להעלות' חפץ לתחום של קדושה – חייבים לשלם ! צריך להשקיע בזה כוחות, מאמץ, כסף וכדומה. כי בקדושה אין "לחם בושה".

בדיוק כך נהג גם דוד המלך. כשארוונה היבוסי הציע לתת בחינם את כל הדרוש לבניין בית המקדש, ענה לו דוד   "לֹא, כִּי-קָנֹה אֶקְנֶה בְּכֶסֶף מָלֵא".

וכבר קבעו חכמים ואמרו:

 לֹא יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – אַל תַּאֲמִין,

יָגַעְתִּי וּמָצָאתִי – תַּאֲמִין.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם, בית חב"ד נהריה

הרב יואב אקריש מגלה את הסוד לשלמות פנימית: איך לגשר על הפער בין הערכים להתנהגות, ולמה כשאנחנו נאמנים למי שאנחנו באמת – אנו חשים שלווה, עוצמה, ויכולת להשפיע גם על הסביבה. בפרשת חיי שרה, כשאברהם אבינו מגיע לקנות את מערת המכפלה מעפרון החיתי, מתגלה ניגוד מוחלט בין שתי דרכי חיים. עפרון מבטיח הכל, אבל בפועל דורש מחיר מופקע. אברהם אבינו, לעומת זאת, אומר מעט ועושה הרבה – מבטיח "פת לחם" ומגיש סעודת מלכים. כשיש מקום ריקני באישיות, כשקיים פער בין מי שאנחנו למי שאנחנו מתנהגים – נכנסים לשם כל הדברים הלא טובים: תסכול, עייפות, חוסר שלווה. כשאנחנו מזהים ערך אחד שחשוב לנו ומתחילים לממש אותו בפועל – אנחנו סוגרים פער. והנפש שלנו מרגישה שלמות. אנחנו מתחילים להאמין לעצמנו. יש לנו יותר אנרגיה, יותר שלווה, יותר כוח להשפיע. זו לא דרישה להיות מושלמים – זו הזמנה להתחיל לחבר בין מי שאנחנו באמת למי שאנחנו בחיים.

אגף הסניפים בצעירי אגודת חב"ד חשף כי מאז כינוס השלוחים בשנה שעברה ועד היום יצאו לשליחות 95 זוגות שלוחים חדשים.

רבים מהם הקימו סניפים או תת-סניפים – בתי חב"ד חדשים – בשכונות, ביישובים קהילתיים, במושבים, או בתי חב"ד מגזריים וייעודיים בערים הגדולות.

מספרם הכולל של השלוחים בארץ עומד על 1335 ב־941 סניפים.

השלוחים בישראל מצטרפים לאחיהם השלוחים הפרוסים באלפי נקודות ברחבי העולם. כולם יחד ייפגשו בכינוס השלוחים העולמי שייפתח הערב בניו יורק.

הנתון הזה מרגש בכל קנה מידה, כל אברך שיוצא לשליחות יחד עם רעייתו, יוצא למשימת שליחות לכל החיים, ומדובר בהחלטה כבדת משקל. כל שליח מאיר את סביבתו בשיעורי תורה וחסידות, במעשי חסד, ובהפצת אור היהדות להמונים. בעידן של התעוררות ציבורית בעם, אין ספק כי מדובר בבשורה גדולה מאוד.

ההשתתפות בכינוס הזה כרוכה במאמץ לא פשוט. טיסה ארוכה; אירוח בתנאים שאינם בהכרח הטובים ביותר; שיעורים, דיונים והתוועדויות מבוקר ועד ערב; שבת שאין בה רגע של מנוחה. ויש גם העלות הכספית, המוטלת על כתפיו של כל שליח. כל זה לשם מה? מה תכליתו של המאמץ הגדול הזה, החוזר ונשנֶה מדי שנה בשנה?

של מי ההצלחה

אכן, יש בכינוס דיונים חשובים. מתקיימות סדנאות שנותנות לשלוחים כלים להתמודד עם האתגרים העומדים לפתחם. נישאים נאומים שנותנים השראה ומרחיבים את הדעת. אך כל אלה הם בבחינת רווח עודף מהנקודה המרכזית והעיקרית, שהיא לב-לבו של הכינוס.

במשך השנה כולה כל אחד ואחד מאלפי השלוחים הוא אדם עתיר מעש, הזוכה לכבוד ולהערכה. הוא רב, מנהיג קהילה, מנהל מפעלי תורה וחסד, נואם בחסד, יוזם ומארגן. כל אלה עלולים לטשטש ולעמעם את מהותו האמיתית ואת מקור כוחו והצלחתו – היותו שליח.

זו תכליתו העיקרית של הכינוס. כאן השלוחים חוזרים אל נקודת המוצא שלהם. הם מצטופפים יחד בבית המדרש הגדול, במקום שבו הרבי התפלל והרביץ תורה במשך עשרות שנים. הם עולים להשתטח על ציונו, שופכים את לבם ומביאים עמם אלפי פתקי בקשות מבני עירם וקהילתם. הם מאירים מחדש בנפשם את נקודת השליחות, את ההכרה ש"שלוחו של אדם כמותו".

בכינוס הזה כל שליח נזכר מחדש שאין הוא פועל מכוחו שלו. הצלחתו אינה נובעת מחכמתו ומכישרונותיו. הוא שליח. הוא מסור בכל לבו למשלח, וזה סוד הברכה השורה במעשיו. פתגם נפוץ בקרב השלוחים קובע ששליח צריך לייחס את הצלחותיו למשלח ואת כישלונותיו לעצמו; לא להפך.

סולם ערכים אחר

ההתחברות לנקודה הזאת חיונית להמשך פעילותו של השליח. הסכנה האורבת לפתחו היא שיהפוך לעסקן, לאדם בעל משרה ותואר, הגדרות תפקיד ותנאי עבודה. אין שום רע בכך, אבל שליח מייצג עולם מושגים אחר. השליח אינו חושב על עצמו. אין לו הגדרות תפקיד ושעות עבודה. הוא שליח!

לא קל להיות שליח. העולם כולו מתנהל על-פי סולם ערכים אחר. בני-אדם מחפשים את מה שטוב להם ואת מה שיקדם אותם. הם חושבים על כסף, על מעמד, על סיפוק אישי, על מיצוי כישרונותיהם. השליח חושב על השליחות. המאוויים האישיים שלו אינם אמורים למלא תפקיד. יש שליחות והוא שליח.

אבל ההתבטלות הזאת היא דווקא ההופכת את השליח לבעל יכולות אדירות כל-כך. כל שליח מכיר את הסיפור על אחד מראשוני השלוחים שנתבקש למלא משימה מסוימת וחזר אל הרבי ואמר שאין הוא מצליח לעשות את הדבר. שאל אותו הרבי: "לוּ אני הייתי הולך לשם, האם לדעתך הייתי מצליח לעשות זאת?". השיב השליח מיד: "ודאי". אמר לו הרבי: "כשאתה הולך, הרי זה כאילו אני הולך"!

מערת המכפלה

למשמע הידיעה על מות אשתו נזעק אברהם ממקום מושבו בבאר שבע והגיע מיד לחברון. לאחר שנשא דברי הספד על אשתו החל לדאוג למקום ראוי לקבורתה. לצורך זה פנה אל בני חת וביקשם: "גר ותושב אנוכי עמכם, תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני". אנשי שיחו ידעו להעריך את גדלותו. "נשיא אלוקים אתה בתוכנו" – הכתירו את אברהם ונענו בחפץ לב לבקשתו: "במבחר קברינו קבור את מתך…" האמת היא שלאברהם היה יעד מוגדר – המערה בה נטמנו כבר אדם וחוה.

כעת ניצל אברהם את תמיכתם של בני חת לצורך המשא ומתן עם בעליו של המקום – עפרון בן צוחר. בתחילה נכנע עפרון ללחץ הקהל והיה מוכן לתת לאברהם את הקרקע בחינם, אך לבסוף אמר לאברהם: "אדוני שמעני, ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מהי? אברהם נענה לתנאי המכירה ורכש לעצמו את מערת מכפלה.

בחירת כלתו של יצחק

בשלב זה נפנה אברהם לדאוג לנישואי בנו, יצחק. לשם כך הוא שולח את עבדו אליעזר אל משפחתו שהתגוררה בארם-נהריים. הוא משביע את אליעזר שיקח דווקא מבנות משפחתו ולא מבנות כנען וכשימצא אשה, יביאה אל בנו יצחק, כדי שלא יאלץ לצאת ולדור מחוץ לארץ המקודשת, אותה נתן אלוקים לאברהם.

בקפיצת הדרך הגיע אליעזר, כשאיתו עשרה מגמלי אדונו טעונים בכל טוב, אל ארם-נהריים. "ויברך (הושיב) הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השואבות". הוא התפלל לה' שיעזור לו, והחליט לקבוע לעצמו סימן: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה – אותה הוכחת (בררת). . ליצחק". טרם גמר לדבר ורבקה בת בתואל באה אל הבאר. "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" – פונה אליה אליעזר. להפתעתו היא ניגשת ללא אומר לבאר ומביאה מים עבורו, ומבלי שירמוז לה – גם עבור הגמלים. מיד הבין אליעזר שאלוקים עשה לו נס וזימן לו את הנערה המתאימה. הוא נתן לה מתכשיטי הזהב שהיו באמתחתו וביקש לבוא לביתה ולדבר עם משפחתה על אודות השידוך עם יצחק.

בבית בתואל

רבקה רצה אל ביתה וסיפרה על האורח מארץ כנען. כשראה אחיה, לבן, את התכשיטים היקרים שקיבלה, רץ אל האורח כשרוח תאוות הממון אוחזת בו, קיבלו בסבר פנים יפות ודאג לגמליו. אביו, בתואל, מצטרף אליהם, והשניים שומעים בסקרנות רבה את סיפורו של האורח. אליעזר מספר לחם על גדלותו של אברהם ועושרו, וכי בן נולד לו ולשרה לעת זקנתם והוא היורש את כל הונו. לאחר מכן סקר על קורותיו במשך היום ומעשיה הנפלאים של רבקה שהתאימו להפליא לסימני הבחירה שקבע לעצמו.

לבסוף פנה אליהם: היות ואתם ממשפחתו של אברהם ומצאתם חן בעיני החלטתי להציע בפניכם את השידוך. אם תסרבו אפנה לשאר בני המשפחה סיים אליעזר את דבריו, לא לפני שהזכיר את התנאי ההכרחי שהציב אברהם לשידוך, והוא שהנערה תלך למקום מגוריו של החתן.

לבן ובתואל אינם מהססים לרגע. הם רואים בכל הסיפור המופלא גזירה ואות משמים: "מה' יצא הדבר . . הנה רבקה לפניך קח ולך, ותהי אשה לבן אדונך כאשר דיבר ה"'. לשמע הסכמתם הוציא אליעזר כלי זהב וכסף ונתנם לרבקה, ולמשפחתה הביא ממבחר פירות הארץ.

למחרת בבוקר כשאליעזר ביקש ללכת עם הכלה לבית אדונו עיכב בעדו האח לבן "תשב הנערה איתנו ימים או עשור (עשרה חודשים) אחר תלך", אך זמנו של אליעזר קצר והוא מבקש להגיע מהר ככל האפשר לבית אדונו. אי לכך החליטו לשאול את פיה של רבקה בעצמה וזו הסכימה לצאת מיד. יצאו כל הקרובים אל שער העיר ונפרדו מרבקה כשהם מברכים אותה: "אחותינו את תהיי לאלפי רבבה וירש זרעך את שער אוייביו"

נישואי יצחק

ביוצאו להתפלל תפילת מנחה בשדה ראה יצחק מרחוק שיירת גמלים. כשהתקרבו הבחין באליעזר אשר סיפר לו את כל קורותיו. "ויביאה יצחק האוהלה (והרי היא דוגמת) שרה אימו…" – יצחק נוכח לדעת כי מרגע בואה של רבקה חזרו אותם ניסים שפסקו מיום מותה של שרה אמו: נר דלק במשך כל השבוע, מערב שבת עד ערב שבת, הברכה חזרה להיות מצויה בעיסה (בבצק) וענן השכינה חזר למקומו מעל האוהל. כיון שכך: "…ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ויאהבה, וינחם אחרי אמו."

הסתלקותו של אברהם אבינו

"ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" – יש אומרים שזו אשה נוספת אך רבים הם המפרשים הסוברים שזו הגר המצרית, שפחת אברהם, שבעקבות השיפור שחל במעשיה החזירה אברהם לביתו וממנה נולדו לו צאצאים רבים. אולם, רק ליצחק הוריש את ברכותיו ואת כל אשר לו, ולבני הפלגשים נתן רק מתנות. אחרי 175 שנה נפטר אברהם – "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה…". בניו, יצחק וישמעאל, דאגו לקבורתו במערת המכפלה אשר בחברון.

מעתה אנו עוברים לקריאה בתולדות יצחק ובניו: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו…".

אמרו חכמים: "…מה' אשה לאיש" – כלומר, זיווגו של אדם מה' בלבד ואין לשום אדם חלק בו. למסקנה זו הגיעו גם לבן ובתואל כשהציע להם אליעזר עבד אברהם את יצחק כחתן לרבקה. "…ויאמרו מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב" .

ועוד אמרו חכמים : ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת : "בת פלוני לפלוני". ובמקום אחר נאמר כי שלושה שותפים באדם : הקב"ה אביו ואמו. מדוע אין הקב"ה נמלך בשותפיו ומחליט בעצמו על הזיווג המתאים? אלא שהשותפות של האב והאם מתהילה רק ביצירת הוולד ולכן כל זמן שהוולד לא נוצר נעשה הזיווג על ידי הקב"ה לבדו ללא שותפים. מלאכת זו אינה מן הקלות, כמאמר חכמים : "וקשה לזווגם כקריעת ים-סוף".

בימי התלמוד והגאונים היתה הפרדה ברורה בין טקס ה'אירוסין', בו קידש האיש את האשה, לבין ה'נישואין', שביטאו את מעבר האשה לבית בעלה. בימינו טקס האירוסין (הקידושין) והנישואין מתקיימים בצוותא. נהוג לערוך לפני זה מעמד של התקשרות בין שני הצדדים והתחייבות הדדית להנשא בבוא היום. יש הנוהגים לכתוב בהזדמנות זו "תנאים", שהם למעשה הסכם בין ההורים משני הצדדים באשר למימון החתונה וצורכי תזוג. בשבת שלפני החופה נוהגים לכבד את ההתן בעליה לתורה.

יום החופה נקבע כך שהכלה תהיה טהורה :ליל כלולותיה. לפיכך חייבת הכלה לטבול במקוה טהרה לפני כניסתה לחופה.

יום הנישואין הוא כ"יום הכיפורים" לחתן ולכלה, בו הם פותחים דף הדש בחייהם. זהו יום שנועד לחשבון נפש. ההלכה מחייבת את בני הזוג להתענות באותו יום עד אחרי החופה, שהרי אמרו רז"ל שביום זה נמחלים להם כל עוונותיהם. סיבה נוספת לתענית היא כדי שיהיו מרוכזים ומיושבים בעת החופה.

ביטוי ללידה המחודשת, כתינוק בן יומו ללא עבירות, אנו מוצאים באחת משבע ברכות הנישואין: "ברוך אתה ה' יוצר האדם". כמו כן נוהגים ההתן והכלה, הוריהם וכל הקרובים, להרבות בנתינת צדקה ביום זה.

מזל טוב!

צפו בסרטון מיוחד מבית 'יהדותון' כל מה שצריך לדעת על חופה כדת משה וישראל • מה זה כתובה? למה נותנים טבעת? מה מברכים על הטלית? איך שוברים את הכוס? ועוד. חתונה יהודית עם הרב שמואל ביסטריצקי, רב קהילה ושליח חב"ד בסביון
054-3022780

מדי פעם בפעם היה אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש יוצא מן העיירה ליובאוויטש ונוסע למקומות שונים, כדי לפעול למען הכלל. בין השאר ידועה אספת הרבנים שהתקיימה בעיר וילנה, ושבראשה ישבו הרבי, הגאון רבי חיים סולובייצ'יק והגאון רבי חיים-עוזר גרודזינסקי.

באספה זו נשא הרבי דברים חוצבי להבות כנגד השלטון הרוסי. הדברים בקעו מנהמת ליבו של הרבי, עד שבסיומם צנח מתעלף על כיסאו. דבריו החריפים העמידוהו בסכנה מפני השלטון, שנציגיו נכחו באספה ועקבו אחר כל מילה שנאמרה שם. עם זה, הרושם העצום שחוללו הדברים בלב משתתפי האספה, תרם רבות לחישול רוח הרבנים ולהרמת קרנם בעיני עצמם ואצל המנהיגים.

את העיר פטרבורג, שהייתה באותם הימים בירתה של רוסיה, הרבה הרבי לפקוד, שכן בה שכנו משרדי הממשלה, ורוב ענייני המדינה נחתכו בין כותליהם. הוא פעל שם לביצור מעמדם של הרבנים, נאבק נגד רדיפת היהודים, ופעל למניעת כפיית תוכני לימוד כפרניים על ילדי ישראל, ועוד.

על-אף המצב המתגונן, לכאורה, שבו היו נתונים הרבי והאוכלוסייה שבשמה ולמענה פעל, מעולם לא התנהג כנרדף ולא הסכים לכוף את ראשו לפני איש. להפך, בכל הליכותיו הקרין תמיד עוז-רוח וגאון יהודי.

את מסעותיו לעיר-הבירה נהג לערוך במחלקה הראשונה ברכבת. במחלקה זו – שבה היה לכל נוסע תא משלו – נסעו אנשי השלטון, בני אצולה ואנשי-עסקים עתירי ממון.

באחת מנסיעותיו ברכבת, בדרכו לשוב לליובאוויטש, הבחין הרבי כי שכנו בתא הסמוך הוא יהודי. חזותו העידה עליו כי איש-עסקים נכבד ועשיר הוא, אך בעיניו החדות הבחין הרבי כי הוא גם יהודי ירא-שמים. הרושם הזה קיבל חיזוק עם שחר, כאשר הלה התייצב לתפילת שחרית, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. "לאחר שיסיים את תפילתו, הזמן אותו לתאי", ביקש הרבי מהגבאי שנלווה אליו, החסיד ר' אלחנן מרוזוב, "מבקש אני להחליף עמו כמה מילים".

כשנכנס איש-העסקים לתאו של הרבי הזמינו הרבי להתיישב ולסעוד עמו ארוחת בוקר. במענה לשאלת הרבי, הציג הלה את עצמו, ואז הבין הרבי כי האיש הוא סוחר-יערות ידוע, ששמו היה מוכר לו מכבר, אף כי מעולם לא פגשו פנים-אל-פנים.

הרבי לא הניח לאיש לשאלו לשמו ומיד פתח עמו בדברים מתחום עיסוקו – סחר עצים ויערות. הרבי הראה בקיאות רבה בתחום, עד שהסוחר היה משוכנע כי לפניו סוחר-יערות גם-כן.

בתוך כך נודע לסוחר כי פני הרבי מועדות לליובאוויטש. "אה… אתה מליובאוויטש?", שאל.

"אכן", השיב לו הרבי.

"אם אנחנו מזכירים את שמה של עיירה זו", אמר הסוחר כעבור רגע, "אנצל את ההזדמנות ואשאלך דבר-מה שמסקרן אותי זה זמן רב. מדי פעם בפעם אני פוגש חסידים של הרבי מליובאוויטש. עם מקצתם אני אף עושה עסקים. בכל פעם ששמו של רבם מועלה הם מדברים עליו בחרדת-קודש ומספרים עליו ניסים ונפלאות. אומרים הם כי הוא קדוש, תלמיד-חכם עצום וצופה למרחוק. בעיניהם נחשב הוא גדול הדור. האומנם כאלה הם הדברים? או שמא, כפי שאני סבור, יש הגזמה בדברי החסידים?".

למשמע השאלה, נתחייך הרבי. "אף אני נוטה להסכים לדעתך", אמר ומיד הוסיף, "יש בו משהו, אך לדרגת אבותיו אין הוא מגיע".

השיחה בין הרבי לבין הסוחר נמשכה עוד, עד שהרכבת נעצרה בעיר הסמוכה לליובאוויטש. חסידים רבים התאספו בתחנה, ונראה היה כי הם ממתינים לקבל את פניה של אישיות חשובה. למראה ההמולה הרבה פנה הסוחר אל כמה מהחסידים ושאלם את פני מי באו לקבל. "מה זאת אומרת?!", השיבו לו החסידים בתמיהה רבתי, "את פניו של רבנו, הרבי מליובאוויטש!".

או-אז הבין סוחר-היערות העשיר כי האיש שעל שולחנו סעד ארוחת-בוקר לא היה עמית לעסקים, אלא הרבי מליובאוויטש בכבודו ובעצמו. אסף הסוחר את חפציו וירד מהרכבת. משם עשה גם הוא את דרכו לליובאוויטש.

כשהגיע לעיירה התייצב בתור של המבקשים להתקבל אצל הרבי ב'יחידות'. בבוא תורו, נכנס פנימה בראש מורכן ובעיניים מושפלות. "מבקש אני את סליחת הרבי על שלא נהגתי בו בכבוד הראוי. זה מפני ש…".

"זה בסדר גמור", הרגיעו הרבי, "כפי שכבר אמרתי לך, אין צורך להגזים"…

סוחר היערות, שבמהלך הנסיעה המשותפת ברכבת, התרשם עמוקות מחכמתו של הרבי, וכעת גם מענוותנותו, ביקש להתייעץ עמו בענייני עסקיו. "הפעם אני שואל את שאלותיי כפי ששואלים רבי של חסידים", אמר בחיוך מבוייש. הרבי השיא לו עצות ואף בירכו בברכת הצלחה.

עצותיו של הרבי הוכיחו את עצמן, וברכתו התקיימה. סוחר-היערות, שהיכרותו עם הרבי נולדה בפגישה אקראית ברכבת, החל מאז לפקוד את ליובאוויטש לעיתים תכופות, ונעשה אחד מחסידיו הנאמנים של הרבי הרש"ב.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות