בתלמוד מובאת מחלוקת בין החכמים באשר למעלותיו וסגולותיו של היום הקדוש. ישנם חכמים הסוברים שיום-הכיפורים אינו מכפר אלא לשבים (העושים תשובה), אולם רבי יהודה סובר שליום-הכיפורים יש כח יותר גדול, ו"בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה, יום-הכיפורים מכפר!". לדעתו, עצם קדושתו של היום די בה כדי לכפר על חטאי האדם, אף ללא כל פעולה מצידו.

ונשאלת השאלה : היתכן? הרי כשהאדם עובר עבירה הוא פוגם בנפשו הזכה, החטא "מלכלך" את הנפש ומיסב לה נזק ממשי. ניתן איפוא להבין אם נאמר שיום הכיפורים הוא עת רצון ובו הקב"ה מוחל וסולח, מעניק "חנינה" ומוותר לחוטא על עונשו, אבל כיצד יכולה קדושתו בלבד של היום לתקן את הפגמים וה"ליכלוך" שהותיר אחריו החטא, ללא כל פעולה "נקיון" מצד האדם?

הקשר

כל יהודי באשר הוא נמצא קשור לאביו שבשמים, אפילו אם לעיתים הוא מנסה להתכחש לכך. כמו בכל דבר גם בנושא זה ישנם כמה דרגות.

הקשר הגלוי ביותר הוא ע"י קיום התורה והמצוות. יהודי אשר כל חייו, במשך כל שעות היום – למן הקימה בוקר המלווה באמירת "מודת אני לפניך מלך חי וקיים" ועד "קריאת שמע" לפני שוכבו על יצועו – עוסק בלימוד תורה ועשיית מצוות נראה, בעיננו לפחות, קשור עם הקב"ה. לעומת זאת יש הרואים באותם אלו המתכחשים לתורת אבותיהם ומתרחקים מן המצוות כאילו בכך נתקו את הקשר שלהם עם אלוקי ישראל.

לאמיתו של דבר טעות בידם. גם יהודי שעבר על מצוות התורה קשור אל הקב"ה. ישנו קשר עמוק ופנימי בין נשמת היהודי למקורה ושורשה האלוקי. בגלל הניצוץ האלוקי, אותו חלק מהקב"ה עצמו ממש שנטמן בנשמה היהודית, לא יכול היהודי להפרד לעולם מן הקב"ה. לכן, אפילו אם באורחות חייו לא ניכר עליו הקשר עם יהדותו, אך בזמנים מסויימים, לרוב בעיתות מצוקה, יתלה מבטחו בה'. יתירה מזו : בזמנים קשים יהיה מוכן למסור את נפשו על קידוש השם.

הכל בגלל אותו ניצוץ אלוקי המכונה בספרי הקבלה בשם "יחידה" – כינוי לעצם הנשמה. אין שום כוח בעולם שיוכל לפגוע בקשר פנימי זה, ואף אם האדם יעבור על כל העבירות שבעולם ויכריז בראש חוצות שפנה עורף ליהדותו – הדבר לא יעזור לו. הוא נולד יהודי ולכן ישאר כל חייו יהודי, וכמאמר חז"ל: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".

הכפרה

היות שהקשר הפנימי הזה טבוע עמוק בתוך נשמתינו אין אנו מרגישים אותו במשך חיי היום יום ואנו מודעים רק לשכבות החיצוניות יותר בנפשינו, שם פוגם כל חטא ועוון.

ביום-הכיפורים מתגלית בנפשו של יהודי – בפרט אצל המון העם, אפילו אלו שרק צמים ואינם מחללים את קדושת היום – אותה נקודה פנימית שבעצם הנשמה, היא בחינת ה'יחידה" שבנפש. אז, כשעצם הנשמה מתגלית, אין שום פגם בנפש והקשר עם הקב"ה הוא בשיא השלימות. בדרך ממילא נמחקים ומתכפרים כל אותם הפגמים וכל מה שהיה חסר.

עתה נבין את משמעות הביטוי: "עיצומו של יום מכפר". יום-הכיפורים חושף ומגלה בכל יהודי את הקשר של עצם נשמתו עם בוראה. היות וקשר זה נעלה מכל דרגה ושום חטא ועוון לא יכול לפגום בו, הרי שמתברר כעת שבעומק נשמתו אין לאדם חטאים כלל.

התפילה החמישית

ביטוי לגילוי הנעלה ביום-הכיפורים אנו מוצאים במספר התפילות המיוחדות שבו מבכל שאר ימות השנה – חמש תפילות. מוסבר בתורת הנסתר כי חמש התפילות מכוונות כנגד חמש הדרגות שיש בנשמה: "נפש", "רוח", "נשמה", "חיה", "יחידה". המעלה של יום הכיפורים היא בתפילה החמישית, תפילת "נעילה", בה מתגלית בחינת ה"יחידה" – עצם הנשמה, כפי שהיא קשורה לבדה בקשר אמיץ וחזק עם הקב"ה. כל השערים ננעלים ורק הקב"ה ונשמות ישראל מתיחדים ביניהם ואין רשות לאף גורם זר להכנס. לאחר תפילה זו אנו מובטחים כי ניצחנו בדין, והדבר גורם להתעוררות שמחה מיוחדת.

פתיחה

החלק הראשון (פסוקים א-ו) כולל פסוקי פתיחה לשירה ובו קורא משה לשמים והארץ ("האזינו השמים ותשמע הארץ") הקיימים לעד להאזין ולהעיד במשך כל הדורות הבאים על צדקת ה' ופועלו. " …א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". בסיום הקטע שואל משה את כל הפונים עורף לתורת ישראל ובמעשיהם מכעיסים ומעציבים את ה': "הלה' תגמלו זאת…?", הרי הוא עשה אתכם לאומה בין האומות, הוא זה שקבע בכם את סדרי השלטון והכהונה ובידו להטיב לכם או להרע חלילה. א"כ מה פשר התנהגותכם?

היסטוריה

בחלק השני (ז-יב) מזכיר משה שם את יחסו המיוחד של האלוקים אליהם במשך ההיסטוריה הקצרה של האומה הישראלית. על אף שהיה בידו להשמיד כל יצור אנוש מתחת מפני השמים בימי דור המבול ולאחריו, קיים הקב"ה את העולם רק בשביל בני ישראל: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". במשך כל נדודיהם במדבר הנורא והמאיים שמר עליהם הקב"ה כעל "אישון עינו". כנשר – הידוע במידת הרחמנות על בניו בכך שהוא נושא אותם על כנפיו – כך "אבינו שבשמים" הוביל את בניו במדבר בדרך השקט-ובטח, כשאף אחת מן האומות לא יכולה לו.

הבעיטה

בחלק השלישי של השיר (יג-יה) מתוארים מעשה העם לאחר הכניסה לארץ הדשנה בעלת היבול המשובח. במקום הכרת תודה על הטבת התנאים הגשמיים החל העם "לבעוט" במיטבו – "וישמן ישורון (ישראל) ויבעט". נוסף להתמכרות לחומרניות העולם זובח העם אל האלילים ועוד יותר מכך: הוא מפתח ויוצר סוגים חדשים של אלילים לעצמו עד שבני אומות העולם אומרים כי אלו הם פסלי היהודים, התנהגות זו גורמת להתרחקות העם מאלוקיו עד כי: "ותשכח אל מחולליך (מולידך).

העונש

בחלק זה (יט-כח) כעסו של הקב"ה גובר עד כי "אש קדחה באפי ותיקד (בכם) עד שאול תחתית…". ברגעים שכאלו החרב מכלה בכולם גם באלה שבימים רגילים יש לרחם עליהם: "גם בחור גם בתולה, יונק עם איש שיבה". הקב"ה חשב כבר לכלות את מפירי הברית עמו לולי אותם עמים שיתלו את השמדת עם ישראל בכוחם הגדול של אליליהם.

ראיית האמת

בתחילת החלק החמישי (כט-לט) מסיים משה את דברי תוכחתו לעם שלא השכיל להבין כי כל כוחו בא לו מן האלוקים. כל רוע מעלליו נשאר כמוס עם ה' וכאשר תכלה זכות אבותם, עליה הם נשענים, יוכל להפרע מהם. אולם למרות הכל כשיביא עליהם את היסורים ויד האויב תגבר ותתחזק ואין להם מושיע יבוא הקב"ה ששימש להם מחסה עד כה. אז יראו ויחושו את האמת כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי (דוגמתי), אני אמית ואחיה…".

הגאולה

לצרות והעונש יש גבול, שהרי הקב"ה כבר הבטיח לעם ישראל נאמנה כי "אף בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם בי אני ה' אלוקיהם" (ויקרא כ"ו). תחילתה של הגאולה בפרעון "חובותיו" של הקב"ה באויבי ישראל שניצלו את ה"הזדמנות" שניתנה להם והיכו בעם ישראל יותר מכפי שהורשו. באותו זמן יקויים הפסוק החותם את השיר; "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". האומות ישבחו את ישראל שהקב"ה נוקם את שפיכת דמם במלחמתם עם אויביהם ומפייס את אדמת ארץ-ישראל והעם היהודי היושב עליה על כל הצרות שעברו עליהם. בסיימו את ה"שירה" פונה משה אל העם ומבקשו: "שימו לבבכם . . לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת" ובפרט שלכל עבודתכם יש הרבה שכר: "כי לא דבר ריק (לחינם) הוא מכם, כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה".

מות משה

בסיום הפרשה קורא ה' למשה לעלות אל הר נבו משם יראה את הארץ המובטחת לעם ישראל, ארץ כנען, אליה אין הוא נכנס: "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא…" בסוף ספר דברים (לד, ה – ח) מסופר על מות משה וימות שם משה . . ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו…

ב. בערב יום הכפורים מצוה לאכול יותר מהרגיל.

ג. אם אדם חטא כלפי חבירו וטרם ריצה אותו, צריך הוא לרצותו – ללא שהיות – בערב יום הכיפורים.

ד. בערב יום הכיפורים בתפלת המנחה, אומרים בסיום תפלת שמונה- עשרה – "על חטא".

ה. את הסעודה-המפסקת בערב יוהכ"פ צריך לסיים מבעוד יום. ואת הצום צריך לסיים למחרתו כשהוא כבר ודאי לילה.

ו. בנים שמלאו להם 13 שנה ויום, ובנות שמלאו להן 12 שנה ויום, חייבים לצום ביום הכיפורים כל היום. – אודות צעירים יותר או חלשים וחולים – צריך לשאול את הרב.

ז. משהחל הצום בערב יוהכ"פ עד למחרתו ביוהכ"פ כשכבר ודאי לילה, אסור להתרחץ, רק בבוקר כשקמים מהשינה נוטלים הידים עד סוף קשרי האצבעות. אם נתלכלכו ידיו מותר לרחצן במים רק את המקום המלוכלך, גם לאחר יציאת-האדם לצרכיו רוחצים את הידים.

ח. ביום הכיפורים אסור לנעול נעלי עור, אף אם רק בחלקן עשויים מעור.

ט. במוצאי יום-הכיפורים צריך להבדיל "הבדלה".

י. במוצאי יוהכ"פ צריך להיות בשמחה תוך בטחון כי קבל השם יתברך את תשובתנו וחתם לנו שנה טובה.

יא. החל ממחרת יום הכיפורים עד סוף חודש תשרי – אין אומרים "תחנון".

יום-הכיפורים הוא יום החתימה, שבו נחתם דינו של האדם ושל העולם למשך השנה הבאה. זה יום קדוש, שבזכות הקדושה העצומה שמאירה בו, מתכפרים חטאיו של האדם. אנו, מצידנו, מקבלים את קדושת היום על-ידי הצום, התפילה והתשובה.

כשאר מועדי ישראל, המקור בתורה ל"יום הכיפורים" מופיע בתורה בספר ויקרא, פרק כ"ג פסוקים כ"ז-ל"ב. (נזכיר בהתייחס להמשך כי החודש הראשון למנין החודשים ביהדות הוא חודש ניסן, כך שהשביעי הוא חודש תשרי) וכך נאמר בהם:

"אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה. כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם".

צמים – כמו מלאכים

יום-הכיפורים הוא היחיד בשנה שהציווי להתענות בו נאמר במפורש בתורה.

הצום לא בא רק כדי לכפר על עוונות. יש לו משמעות נוספת: ביום-הכיפורים, כאשר אצל כל יהודי מתגלה נקודת היהדות הפנימית, צריך להתנתק לחלוטין מעולם החומר. האכילה והשתייה, צרכים טבעיים של הגוף, מפריעות לנו בשעה שהנפש מתגלה ופורצת החוצה. לכן אנו צמים, מתנתקים מעולם החומר, לובשים לבן ודומים למלאכים.

איך יום-הכיפורים מכפר?

על יום-הכיפורים נאמר: "עיצומו של יום מכפר". כלומר, יום-הכיפורים עצמו יש בו כוח של כפרה.

במשך השנה קורה שהאדם חוטא. הוא מכתים את נשמתו בכתמים, ובאמת צריך לנקותם ולתקנם. אבל האמת היא, שהכתמים והפגמים הם חיצוניים בלבד. עמוק בפנים, כל יהודי הוא טוב, זך ונקי. בתוך נפשו הוא טהור וקדוש. יצרו הוא שהחטיאו, בניגוד לרצונו האמיתי והפנימי.

אמת פנימית זו מוסתרת בדרך-כלל, ואין היא מתגלה. אולם ביום-הכיפורים נקלפות השכבות החיצוניות, והנשמה הפנימית מתגלה במלוא זוהרה. הקדוש-ברוך-הוא מתקרב אלינו ביום הזה, והדבר מעורר את הנשמה שבקרבנו להסיר מעליה את כל השכבות החיצוניות ולגלות את מהותה האמיתית.

ואז מתגלה שבעצם אין שום חטא! מתברר, שיהודי בתוך-תוכו הוא יהלום בוהק, אשר שום חטא אינו יכול לפגוע בו. ביום-הכיפורים מתגלה היהודי האמיתי!

כל זה מותנה בדבר אחד: בקיום צום יום-הכיפורים. אם חלילה מפרים את הצום, חל הכלל: "אין קטיגור נעשה סניגור". כלומר: הואיל ועל-ידי הפרת הצום נעשה יום- הכיפורים עצמו גורם מפליל – אין הוא יכול לסנגר ולכפר.

ואולי משום כך מקפיד רובו הגדול של העם היהודי לשמור את צום יום-הכיפורים כהלכתו.

בין אדם לאדם – להיות בן-אדם

על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע ולבקש את סליחתו. אם נגרם לזולת נזק כספי – יש לפצותו. לעומת זאת, על עבירות שבין אדם לבוראו – מועילים החרטה, התפילה והווידוי וצום יום- הכיפורים.

כאשר מגיעים לפיסקה "זה חליפתי זה תמורתי…" מסובבים את התרנגול או את הכסף לצדקה מעל הראש שלוש פעמים. ניתן גם להשתמש בכסף ואחרי כן לתת אותו למטרות צדקה.

טעם המנהג קשור עם עבודת המקדש ביום- הכיפורים. הכהן הגדול היה לוקח שני שעירים, אחד היה מעלה קורבן לה', ואילו השעיר השני היה משמש כפרה על חטאי עם ישראל. עליו התוודה הכהן את עוונות העם ואח"כ היה נשלח למדבר, לעזאזל', שם היו משליכים אותו מהר:- גבוה. כך גם בכפרות. התרנגול הולך לשחיטת ואנו לחיים טובים ולשלום. למותר לציין כי המנהג הוא אקט סמלי בלבד ובא לעורר אותנו לחזור בנו מכל עוונותינו, אך אין להעלות על הדעת שבסיבוב התרנגול מעל הראש "נפטרנו" מכל חובותינו.

בערב יום-כיפור מצוה להרבות באכילה ושתיה על פי מה שאמרו חז"ל כי "כל האוכל ושותה בתשיעי ,(ט' תשרי) מעל עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". זכות ההכנה לצום נחשבת כחלק מתענית. כמו כן מרבים בצדקה ביום זה, שכן זהו אחד הדברים המבטליס את רוע הגזירה. בשעות אחרי הצהרים המוקדמות מתפללים תפילת מנחה ובסיום תפילת העמידה אומרים וידוי ו"על חטא". לאחר התפילה הולכים למקוה הטחרה כדי לטבול ולהטהר לקראת היום הקדוש.

סעודה מפסקת – כשמה כן היא. מפסיקה וחוצצת בין הזמן המותר באכילה לזמן תחילת הצום. בסעודה זו יש לאכול מאכלים הנוחים לעיכול ולהמנע מאכילת דגים ומשקאות חריפים. יש לסיים את האכילה בזמן המופיע בלוח כדי להספיק ולהגיע לתפילה בבית-הכנסת המתחילה מוקדם מכפי הרגיל, קצת לפני שקיעת החמה. ביום-הכיפורים נאסרו עלינו : אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל (עור דוקא) ויחסי אישות בין איש לאשתו. גם בליל יום-הכיפורים מתפללים בטלית ולכן יש להתעטף מבעוד יום בטלית. כמו כן נוהגים ללבוש בגדים לבנים.

זמני הדלקת נרות וכניסת הצום, וזמני יציאת הצום
הנשים והבנות מדליקות נרות לקראת כניסת החג. בדקו מתי זמן הדלקת הנרות באזורכם והקפידו להדליק בזמן.

באר שבע והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 18:06
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 19:00
חיפה והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 17:55
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 19:00
ירושלים והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 17:49
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 18:59
תל אביב והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 18:04
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 19:01
הברכה להדלקת נרות ליום כיפור: מדליקים את הנרות ומברכים:

בָּרוּךְ אַתָּה אַ־דוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים.

בָּרוּךְ אַתָּה אַ־דוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְּמַן הַזֶּה.

בערב יום כיפור נוהגים להדליק גם "נר חיים" עבור כל המשפחה וכן "נר נשמה" לזכר הורים שנפטרו. בתפילת "יזכור" בבית הכנסת מזכירים את שמותיהם של ההורים המנוחים ותורמים לצדקה לעילוי נשמותיהם. ניתן למסור שמות לתפילה ולתרום לפעילות הצדקה והחסד של בית חב"ד.

.לפני היציאה לבית-הכנסת מברך ראש המשפחה את צאצאיו בברכת הבנים :

לבן: יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.

לבת: יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה
וגם בברכת כהנים ;
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

"כל נדרי" – תפילה זו פותחת את יום-הכיפורים ונאמרת כאשר ארון-הקודש פתוח ונכבדי הקהל מחזיקים ספרי תורה בידיהם ועומדים מצידי החזן. תוכנה הוא ביטול כל אותם נדרים שלא קוימו, כדי שהדבר לא יהיה מכשול בהכנסנו ליום הדין. בתחילתה אנו מכריזים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'י, ופירושה של הכרזה זו הוא : גס אם מעשיו החיצוניים של האדם מתארים אותו כ"עבריין", הרי בליבו פנימה, בהכרת נפשו, הוא דבק בה' ותורתו ורק כורח הנסיבות הביאוהו למצבו הנוכחי. מסיימים תפילה זו בהכרזה : "ונסלח לכל עדת בני-ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". לאחר מכן ניגשים לתפילת ערבית של יום-הכיפורים .

למחרת מתפללים שחרית כימי שבת וחג ובתפילת העמידה, כאתמול בערב, מוסיפים לומר וידוי. חזרת הש"ץ כוללת פיוטים, חלקם ע"פי סדר הא-ב וחלקם "סליחות". לאחר קריאת התורה וההפטרה נערכת בבית-הכנסת אזכרת נשמות המובאת בתפילת "יזכור". יחודה של תפילת מוסף על פני שאר תפילות היום הוא בסדר עבודת הכהן הגדול ביום-הכיפורים בזמן שבית-המקדש היה קיים הנאמרת בלחן מיוחד.

מפטיר יונה – העולה השלישי לתורה בתפילת מנחה קורא גם את ההפטרה, הכוללת את כל ארבעת פרקיו של ספר יונה , תיאור חזרתה בתשובה של עיר שלימה על כל תושביה והצלתה מפני גזירה נוראה.

תפילת נעילה – פעם אחת בשנה נוספת תפילה חמישית למנין התפילות. בשעה זו עומדים להנעל "שערי שמים" ואנו מתדפקים בשארית כוחותינו ; "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה היום". לאורך כל התפילה נשאר ארון הקודש פתוח לרווחה. בכל מקום שעד עכשיו היינו רגילים לומר בעשרת- ימי-תשובה לשון "כתיבה" אנו אומרים כעת חתימה. בסיום התפילה מכריז החזן והקהל אחריו : "שמע ישראל ה' אלוקינו חי אחד". ואח"כ : "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שלוש פעמים רצופות. בסחף ההתרגשות, כשהלבבות נפתחים, פורצת הקריאה ; "ה' הוא האלוקים" החוזרת על עצמה שבע פעמים. בסיום התפילה תוקעים בשופר פעם אחת ולאחריה קורא כל הציבור ; "לשנה הבאה בירושלים". חסידים נוהגים אז לנגן את 'מרש נפוליאון", הוא ניגון עתיק יומין המסמל את אות הניצחון בדין. לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום- הכיפוריס יוצאים לקדש את הלבנה. בהגיענו הביתה לאחר ההבדלה ושבירת הצום נצא לתקוע יתד ראשונה של הסוכה ובכך נגשים את העיקרון של "מצוה גוררת מצוה" ונקיים את הפסוק "וילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון".

הנה מדריך מפורט יותר ליום הכיפורים ולכל חגי חודש תשרי

ערוץ 'יהדותון' הפיק מדריך מצולם על כל מה שיהודי צריך לדעת על יום כיפור: איך יודעים מה ומתי מתפללים? • נעלי בד, סעודה מפסקת, נר חיים וההכנות ליום הקדוש • מה מברכים בהדלקת נרות נרות? • בית כנסת זה בית של כל יהודי • משקיעים יום בנשמה

היה זה ליל כל-נדרי. הבעל-שם-טוב עמד בבית מדרשו בקיטל וטלית והתכונן לתפילת יום הכיפורים. פתאום נראה כאילו צל עבר על פניו הקדושים. ניכר היה כי משהו מעיק על הבעש"ט, אך איש לא העיז לשאול אותו על כך.

את תפילת כל-נדרי אמרו בכוונה גדולה. לאחריה לפני תפילת ערבית, הכריזו על הפסקה קצרה. הבעש"ט עמד על עמדו שקוע בהרהוריו, עד שפתאום השתפך על שפתיו חיוך רחב ומאושר. הוא ממש קרן מרוב שמחה וציווה על החסידים להתפלל ערבית.

במוצאי יום כיפור היה הבעל-שם-טוב במצב-רוח מרומם והוא סיפר לתלמידיו את הסיפור הבא :

בכפר אחד היה גר חוכר יהודי. הוא היה יהודי נעים הליכות, ובעל-האחוזה, אשר החכיר לו את אדמותיו, העריכו מאד והתיחס אליו כאל ידיד אישי. חוכר זה נפטר פתאום ביום בהיר אחד והותיר אחריו אלמנה צעירה וילד קטן. לא היו ימים מרובים עד שגם האלמנה נפטרה מרוב צער והילד הקטן נותר יתום בלי אבא ואמא.

בעל האחוזה, שהיה, כאמור, ידידו של החוכר היהודי, לקח עתה את היתום הקטן אליו. ילדים משלו לא היו לו והוא נקשר בעבותות האהבה אל הילד היהודי הקטן, בו טיפל כאילו היה בנו יחידו.

כך עברו שנים אחדות. הילד גדל בביתו של בעל האחוזה הנוצרי בעושר ומותרות ולא ידע כלל על מוצאו היהודי.

פעם אחת, בשחקו עם ילדים אחרים שבאו עם הוריהם לביקור אל בעל האחוזה, נפלה קטטה ביניהם ואחד הילדים האורחים קרא לו "זשיד" (יהודי), באומרו כי הוא אינו בנו של בעל-האחוזה וממילא אינו "אחד משלהם", היות והוריו היו יהודים.

הילד רץ מיד אל בעל-האחוזה ושאלו לפשר הדבר. האם זה נכון. מה שאנטק אמר לי? – הקשה. "מה זה איכפת לך בני מה שהוא מדבר"? – ניסה בעל-האחוזה להרגיעו ולהסיח את דעתו. "אתה הלא יודע כי אני אוהב אותך כאילו היית בני יחידי ואני גם קבעתי אותך כיורשי היחידי. לכשתגדל יעבור כל אשר לי, כסף, זהב, שדות וכרמים – הכל – לרשותך".

הילד – נקרא לו יוסלה – ביקש את בעל האחוזה שיספר לו קצת על הוריו, מי הם היו ומה היו מעשיהם. ובעל האחוזה סיפר לו כי הוריו היו אנשים ישרים, יהודים חרדים שנמנו על ידידיו הטובים. אולם – הוא הוסיף – הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן.

יוסלה ביקש לראות את הדברים שהוריו השאירו עבורו ובעל האחוזה, ששמר על הדברים כעל מזכרת, הראה לו שקיק של טלית ישן-נושן וספר עבה שהיה מחזור של הימים הנוראים.

יוסלה פתח את המחזור אולם הוא לא ידע לקרוא בו מילה אחת. הוא גם לא ידע למה משמש השקיק, למרות זאת הוא ביקש מבעל האחוזה שיתן לו את הדברים הללו ולאחר שמבוקשו ניתן לו, הוא שמר על המחזור והשקיק מכל משמר והם היו בעיניו – מבלי לדעת למה ומדוע – כמשהו קדוש שיש לנהוג בו כבוד.

עברו ימים אחדים ויוסלה יצא לטייל בכפר. בהלכו אנה ואנה הוא ראה יהודים אורזים חפציהם ומתכוננים לנסיעה. "אתם נוסעים אולי ליריד?" – שאל אותם יוסלה, שנחשב על ידי תושבי הכפר הגויים כבנו של בעל האחוזה.

"לא" – השיבו לו היהודים – "אין אנו נוסעים הפעם ליריד. אנו נוסעים לראש השנה לעיר הסמוכה, כדי שנוכל להתפלל יחד עם כל היהודים".

"מה זה ראש השנה"? – שאל אותם הילד.

והיהודים סיפרו לו כי ראש השנה הנו יום הדין, בו מבקשים היהודים מרבונו-של-עולם שיתן להם שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. היהודים הסתכלו על יוסלה בעיניים מהן ניבט העצב והשתתפות-בצער ויוסלה הרגיש בעליל כי היהודים מרחמים עליו. אולם הם פחדו מבעל-האחוזה ועל כן לא יכלו לומר לו יותר.

בלב בלתי שקט חזר הילד לבית בעל-האחוזה. הוא לא מצא לעצמו מנוח. משהו טמיר ונסתר משך אותו אל היהודים. הלא יהודי הנהו!

בלילה ההוא חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: "יוסלה, בני, הלא אתה יהודי! לך לבית הכנסת להתפלל יחד עם כל היהודים. השם יתברך יאזין לתפילתך".

למחרת בלילה הוא שוב חלם. הפעם באה אליו אמו בחלום ואמרה לו : "בני יקירי, אתה הלא יהודי. מקומך בין אחיך היהודים ולא בביתו של בעל האחוזה. היום ראש השנה בעולם כולו. לך אל אחיך היהודים, עדיין אינו מאוחר מדי".

עצוב ומדוכא היה יוסלה למחרת היום ולא מצא לעצמו מקום בטירת בעל האחוזה. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להרהר כל היום בחלומות המוזרים שפקדוהו, מבלי שאיש יפריעו בכך. משהו משך אותו לעיר, אל אחיו היהודים, משהו שכעצמו לא ידע את טיבו.

הוא לא יכול היה להחזיק מעמד יותר. בהחלטה נחושה הוא לקח את שקיק הטלית ובו המחזור, שקיבל בירושה מאביו, ויצא לדרך.

ימים אחדים הוא נדד בדרכים עד שהגיע לעיר גדולה, שאל איפה בית הכנסת היהודי ונכנס לשם. עייף, שבור ורצוץ הוא הגיע לשם לפנות ערב. היהודים בבית הכנסת עמדו עטופי לבנים והתפללו בכוונה ובדבקות. היה זה ליל יום כיפור והמתפללים אמרו כל נדרי.

הנער היהודי האזין לתפילותיו של אחיו והן נגעו ללבו. גם לבו הצעיר רצה להשתפך בתפילה מתוקה לפני רבונו-של-עולם אולם הוא לא ידע איך מתפללים. כאב הלב של הנער היהודי התועה קרע שחקים.

גם אותי – המשיך הבעש"ט את סיפורו – אפף צער על גורלו של הנער היהודי וחששתי שמא יברח הנער מבית המדרש כמבוהל ויאבד ח"ו לכלל ישראל.

אולם פתאום פתח הנער את המחזור אשר בשקו, פתחהו כאמצע ואמר: "רבונו-של-עולם, אינני יודע מה להתפלל ואיך להתפלל, מה לומר ומה לבקש. הא לך, רבונו-של-עולם, כל המחזור כולו ויהי רצון מלפניך כאילו התפללתי כמו שצריך", באומרו זאת שיקע יוסלה את פניו במחזור הפתוח ודמעות מרות פרצו מעיניו.

דמעות עמדו בעיני התלמידים משכילה הבעל-שם-טוב את סיפורו. לפעמים בשעת התפילה, שעה שנזכרו בקורותיו של הנער היהודי התועה שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הרהרו: "רבונו-של-עולם! הרי אנו לפניך כאותו נער תועה, וכי יודעים אנו כיצד להתפלל וכיצד לכוון את הכוונות הטהורות של התפילות?! הא לך כל הסידור, בו מצויות כבר כל התפילות וכל הכוונות. קבל תפילותינו הבאות מעומק הלב ותן לנו שנה טובה ומתוקה!".

זלמן השיכור של הכפר, לא היה מסוגל להיגמל לרגע משתיית אלכוהול.
המשפחה שלו כל פעם מחדש כשהוא היה מוטל לצד הכביש בתוך הררי הקיא שלו כשכל הילדים
צוחקים אליו, כל כך התביישו בו.

הם ניסו להשפיע אליו בכל הכוח שלהם, ש"יחזור בתשובה" ויפסיק
עם זה. שיגמל סוף סוף מאלכוהול.

ובאמת להפתעת הכפר כולו הם הצליחו להשפיע עליו, וחודשיים תמימים שהוא נקי
לגמרי!

יום אחד הם צועדים במרכז הכפר, והם רואים שיכור אחר, שוכב לצד הכביש
בתוך הקיא שלו כשילדי הכפר צוחקים עליו וזורקים עליו דברים.

הם מראים לאבא שלהם: הנה אתה רואה מאיפה נגאלת? ממה יצאת? איזה טוב לך
שהיום כל זה מאחריך.

הם מאוד מופתעים כשהם רואים את אבא שלהם ניגש לשיכור מתכופף אליו
ולוחש לו משהו באוזן, והשיכור עונה לו.

הילדים הכל כך סקרנים מחכים שאבא יתקדם, והם ניגשים לשיכור ושאולים מה
אבא שלנו שאל אותך?

עונה השיכור: הוא שאל אותי, איפה בדיוק מצאתי יין כל כך משובח…

• • •

אנחנו צוחקים, אבל נצחק פחות כשנחשוב, כמה פעמים אנחנו חזרנו בתשובה,
שוב ושוב, על אותם עבירות…

• • •

פרשת השבוע פרשת האזינו.

הפרשה היחידה בתורה, אפילו לא עשרת הדברות, שמשה רבינו בעצמו בסיום
הפרשה הקודמת מקדים מילים מיוחדות כדי להסביר את מעלתה הגדולה של הפרשה.

הרבי מליובאוויטש סיפר פעם בהתוועדות שכשהוא בתור ילד למד אצל ה’מלמד’
שלו את הפרשה הזו. כך המלמד סיפר להם לפני במטרה להעצים בעיני התלמידים את ערכה של
הפרשה. הרבי ציין גם את שמות ספרי הקדמונים בהם נכתב מקור הסיפור:

לרמב"ן היה תלמיד בשם אבנר. אותו אבנר ל"ע הידרדר והמיר את
דתו והפך להיות שר חשוב.

יום כיפור אחד הוא מזעיק אליו את הרמב"ן, וכשהרמב"ן עומד
מולו, הוא לוקח חזיר ,הורג אותו, מבשל אותו, ומתיישב לאכול בפניו בנחת את החזיר.

ברוב חוצפתו הוא שואל את הרמב"ן כמה איסורי כריתות עברתי עכשיו
לפניך?

עונה לו הרמב"ן אתה עברת ארבעה איסורי כרת.

הרמב"ן המזועזע שואל את תלמידו לשעבר, מה גרם לך שעד כדי כך ירדת
מהדרך?

עונה לו אבנר:

אתה!

כשהגענו לפרשת האזינו, אמרת שכל התורה כולה וכל ענייני העולם נרמזים
בפרשת השבוע.

הרי אין סיכוי. אין שמץ של הגיון שזה אפשרי בכלל. חשבתי לעצמי אם זה
שטויות, כנראה שכל שאר התורה שאתה מלמד אותנו הן גם שטויות, וכך התחילה ההידרדרות.

עונה לו הרמב"ן, גם היום אני חושב שזה נכון מה שאמרתי!

אתה מוזמן לשאול אותי מה שאתה רוצה, ואני ימצא לך את זה בפרשת האזינו.

שואל אותו המשומד איפה אני מוזכר בפרשה?

הרמב"ן נעמד בצד להתפלל לקב"ה, כדי שיתן לו את התשובה הנכונה
לשאלה. חוזר, ועונה ציטוט מהפרשה: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". האות
השלישית בכל מילה בפסוק הוא השם שלך "ר’ אבנר"…

אבנר שמע את זה והזדעזע, בעצם כל חיי טעיתי!

הוא שואל בבכי את הרמב"ן, האם גם לי יש סיכוי לחזור בתשובה אחרי
כל מה שעשיתי?

עונה לו הרמב"ן לכל יהודי תמיד יש סיכוי. שים לב למילים: ר’ אבנר.
אתה בוודאי מסוגל לחזור בתשובה…

התורה בעצמה מעידה ומכנה אותך ר’ אבנר!

הנה העוצמה האדירה של החזרה בתשובה…

• • •

זו אחת הסיבות שקוראים בתורה את הפרשה תמיד בצמוד ליום כיפור. או ב’שבת
שובה’, לפני יום כיפור, או בשבת שאחרי יום כיפור.

הרבי, כשהוא סיים לספר את הסיפור, קרא לנצל את הכוחות המיוחדים של
השבת כדי להתעלות…

שבת שלום ומבורך!

וחג שמח!

הרב נח סוליש