למעבר ללו"ז פסח ה'תשפ"ו לחצו כאן

העבודה הראשונה המתבצעת בפתיחת היום במשכן היא הרמת הדשן. אלו הם שיירי הקרבן שנותרו על המזבח מהאברים שנשרפו במשך כל הלילה. הזוכה בהגרלה שנערכה בין הכהנים טובל ולובש את בגדי הכהונה. בעזרת מחתה העשויה מכסף הוא בורר את הדשן מבין הגחלים ומניחו בצידו האחר של המזבח, בסמוך לכבש.

אחת לכמה ימים כאשר מצטברת כמות רבה של דשן על המזבח, מפנים אותה אל מחוץ למחנה במקום טהור. כדי שלא ללכלך את בגדי הכהונה תוך כדי ההתעסקות בפינוי הדשן רשאי הכהן להורידם. גם בשעת פינוי הדשן היתה האש בוערת על המזבח שנאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

מנחות הכהנים

את המנחה היו מביאים בדרך כלל העניים ומעוטי היכולת בתור נדבה אולם היו מקריבים את המנחה גם במקרים אחרים. למשל, ביום שבו נכנס הכהן לשרת בקודש, הוטלה עליו החובה להקריב "מנחת חינוך" הדומה במרכיביה לקרבן מנחה העשוי מסולת ושמן. לעומת זאת הכהן הגדול הביא "מנחת חביתין" בכל יום, כשאת מחציתה היו מקריבים בבוקר והמחצית השניה בערב. בניגוד לכל המנחות שמקריבים מהם על המזבח רק קומץ ואת היתר היו אוכלים הכהנים, מנחת הכהן הגדול היתה קרבה כליל על המזבח.

קודשי קודשים וקודשים קלים

גם כשפרשתנו מדברת על קרבן חטאת המכפר על החוטא בשוגג (בלא מתכוון), היא מביאה את הציוויים הקשורים אל הכהנים. הכהן הדואג להקרבת החטאת וזריקת דמה על המזבח הוא זה שאוכל יחד עם אחיו הכהנים, שהיו טהורים באותה שעה, מבשר החטאת בחצר אוהל-מועד. גם קרבן האשם, המובא לרוב על-ידי מי שעבר עבירה במזיד, נאכל רק על-ידי הכהנים.

החטאת והאשם שייכים לקודשי הקודשים החמורים יותר בקדושתם ולכן אי אפשר להחליף את הבהמה שהקדישו עבור הקרבן באחרת, וכאמור – אין הבעלים אוכלים מהם. לעומת זאת השלמים, הקרבים בדרך כלל בתור תודה לה', שייכים לקודשים הקלים וגם הבעלים משתתפים באכילתם בתנאי שהם טהורים.

איסור אכילת חֵלב ודם

בד בבד עם נתינת האפשרות לבעלים המביא את הקרבן לאכול מזבח השלמים מזהירה אותו התורה לבל יאכל מן החלב או מן הדם, אחרת עונשו יהיה בכרת. החלב הוא החלק המובחר שבבהמה והקרבתו רומזת על הקרבת והקצאת כוחותיו הנעלים ביותר של האדם לבורא. אחת הסיבות לאיסור הדם היא "כי הדם הוא הנפש". יש גם המייחסים את מנהג אכילת הדם לעובדי אלילים שבכדי להתרחק מדרכיהם נאסרה עלינו אכילת הדם.

תנופה ותרומה

קרבן השלמים מיוחד משאר הקרבנות בכך שנוסף בו ענין התנופה והתרומה. תחילה מניף בעל הקרבן את חלקי הקרבן הפנימיים והמתנות המיועדות לכהנים, לארבע רוחות השמים (כמו בנענועי הלולב) כאומר: הללו קרבן למי שארבע רוחות השמים שלו. אחר-כך הוא מרים את ידו מעלה ומטה כאומר: הללו קרבן למי שהשמים והארץ שלו.

ימי המילואים

בפרשת תצווה שבספר שמות כבר נזכר ציווי ה' למשה לערוך את חנוכת המשכן במשך שבעה ימים ולקדשו כדי שיהיה ראוי לקבלת השראת השכינה. בפרשתנו מובא כיצד הדברים נעשו הלכה למעשה. בכל אחד מהימים הללו משחו את המשכן וכליו ואת אהרון ובניו ובגדיהם בשמן המשחה. כמו כן הוקרבו בכל יום קורבנות ודמם הוזה על המזבח ועל אהרון ובניו.

בדרך כלל, כשהיו מקריבים קרבנות ציבור נכחו בעת ההקרבה חלק מזקני ישראל שנקראו "אנשי מעמד" והם ייצגו את כל עם ישראל. אולם בזמן הקרבת קרבנות המילואים ציוה הקב"ה: "ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד". נעשה נס ומעט המקום החזיק את הקהל המרובה.

אהרון ובניו ניגשו אל בית הטבילה ולאחר שטבלו משח אותם משה בשמן המשחה והלבישם בבגדי כהונה. לאחר מכן הקריב משה את הקורבנות כשהוא משמש ככהן השוחט, זורק את הדם וכד' ואהרון ובניו הם בעלי הקרבנות

במשך כל שבעת הימים נשארו הכהנים בחצר אוהל-מועד שנאמר: "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים", שכן אפילו שהמשכן פורק בכל ערב ונבנה מחדש למחרת, גדר החצר נשארה על מקומה.

הפרשה מסיימת בשבחם של אהרון ובניו, שלא היטו ימין ושמאל ממה שנצטוו, שנאמר: "ויעש אהרון ובניו ככל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה".

פאול, ליתר דיוק – בנימין, היה איפוא ליהודי היחיד בהרדלי. הוריו המאמצים העסיקוהו בעבודות הבית, וכשבגר שימש כטבח במסעדת העיירה.

כמה שהדבר נשמע מוזר, הרי שעל אף התקופה הארוכה שעברה עדיין ידע בנימין על יהדותו וניסה, כפי יכולתו וידיעותיו, לשמור עליה. שוכן הוא לבדו בקיטונו הצר ואינו חולק את חייו עם איש, שכן נזהר הוא מקרבה יתרה לגויי העיירה.

קשה להיות כך, נכון, אך בנימין היה שמה בחלקו, הודה לבורא העולם על העבר והתפלל על העתיד. רגעים קשים עבורו היו אלו של ימי ראשון, שעה שהיה מציץ מבעד חרכי חלונו המשקיף על מרכז העיירה, ורואה את כל התושבים צועדים לאטם לכנסיה. מדוע נגזר עליו להיות בסביבה שכזו? ללא חברה וללא שתהיה לו הזדמנות להשיח את צערו בפני אחרים?

כך עברה לה תקופה ארוכה, עד שיום אחד ארע המשבר. כשדמעות זולגות מעיניו דיבר בנימין, כאילו אל עצמו : "איני יכול להמשיך כך לבדי. אני חייב לדבר עם מישהו יהודי, להשיח בפניו את רחשי לבי" – ובקול נמוך וחלש המשיך – "באם לא אפגוש תוך שבועיים פנים יהודיות, אלך אל כומר העיירה ואמיר את דתי"…

כך שח לו בנימין, הטבח הפשוט והתמים, במר לבו. הוא התכוון ברצינות לכל מילה שאמר.

יום רודף יום והנה הגיע היום המיועד בו פג ה'אולטימטום'. ידיו הכינו בשגרתיות את תפריט המסעדה אך ראשו ומחשבתו במקום אחר. כן, אחר הצהרים ילך אל הכומר וימיר את דתו… "אין ברירה" – חשב לעצמו.

"מחפשים אותך" – נכנס בעל המסעדה ואמר. בנימין הפנה את ראשו ובעינים נוצצות הביט בנכנס. הוא לא האמין למראה עיניו. לפניו עמד יהודי במלוא מובן המלה. ממש כמו שאבא וסבא היו נראים : זקן, מגבעת, מעיל ארוך וציציות…

"יהודי אתה"? – שאל אותו הלה ובנימין נותר על מקומו כמאובן.

"כ..כ..כן" גמגם בהתרגשות.

"הא לך מצות לליל הסדר הקרב ובא" – אמר האיש.

…מה שהתברר בינתיים יתכן ויפתיע אף אתכם: אותו יהודי מזוקן היה לא פחות מאשר אחד מחסידיו של הרבי מליובאוויטש, המתגורר בארצות-הברית. כמה ימים קודם חג הפסח פנה אליו הרבי וציווהו לנסוע לעיירה הרדלי שבהונגריה, לראות אם יש שם יהודים, ואם כן, למסור להם בשליחותו של הרבי שלוש מצות שמורות עבור ליל הסדר.

החסיד לא שאל שאלות ופנה מיד לדרכו, ורק אחר מאמצים רבים הצליח להגיע לעיירה נידחת זו. איש מתושבי העיירה לא ידע לספר לו על יהודים המתגוררים במקום, אך הוא לא נרתע והמשיך בחיפושיו, שכן, אם הרבי אומר, מוכרח להיות שיהיה ולו רק יהודי אחד. ואמנם אחד מזקני העיירה זכר עדיין את סיפורו של הילד היהודי והפנה את המתעניין למקום עבודתו.

את הסיום ננסח כך : יהודי בודד? – אין דבר כזה…

שנה אחת הוא מגיע לאישתו ואומר: השנה אנחנו צריכים לגרד בין הבלטות, לעבור בלטה בלטה ופשוט לנקות את החריצים באמצע.

הפעם האישה לא הסכימה, עשיתי כל מה שאתה רצית, אבל לנקות את החריצים אני לא מוכנה.

אני אשטוף את הריצפה, אעשה פוליש, אבל לעבור חריץ חריץ אין על מה לדבר.

הבעל המאוכזב מחליט ללכת אל הרב.

הוא ניגש אל הרב, הרב רואה איזה צדיק עומד מולו – על חשבונה של אישתו… ועונה לו: "אתה צודק. זו מצוה חשובה לנקות בין החריצים של הבלטות, אבל אסור לך לסמוך בזה על אשתך"…

– – – –

לשבת בליל הסדר מי לא נהנה. לאכול את המצה, החרוסת. אבל את הניקיונות לפסח, זה כבר תענוג פחות גדול.

בכל בית נורמלי יש ויכוחים בדרך. אותו דבר בפרשת השבוע, פרשת צו.

בפרשת צו מסופר על אחת מהעבודות במקדש, תרומת הדשן.

בבית המקדש היו המון עבודות, עבודות מכובדות כמו הקטרת הקטורת, הדלקת המנורה, הקרבת קורבן העולה.

אבל היתה עוד משימה אחת, תרומת הדשן.

אלפי אלפי קורבנות מוקרבים על גבי המזבח, תדמיינו כמה אפר מצטבר על המזבח, את האפר הזה צריך לפנות.

התורה אומרת, שהכהן כשהוא ניגש לפנות את האפר, את תרומת הדשן מהמזבח, חייב להחליף את הבגדים שלו.

מסבירים המפרשים למה באמת הוא צריך להחליף הבגדים. דמיינו טבח המכין לאדונו סעודת מלכים, חם לו מחום התנורים במטבח, הוא מזיע. כשהוא לוקח את כפית המרק לבדוק אם המרק טעים, נשפך לו קצת על הסינר.

עם הבגדים הללו כשהוא מסיים את הארוחה, הוא לא יגיע להגיש את האוכל לאדונו, הוא יחליף את הבגדים.

אותו דבר בבית המקדש, לא שייך שעם אותם בגדים שעשינו את המלאכות החשובות, נעשה גם את תרומת הדשן.

אבל אם כבר, למה שלא נחליף גם את הכהן?

אבל כאן אנחנו מגלים שהתורה אומרת שלא. אותו כהן שמקודם הקטיר את הקטורת, הוא עצמו יכול עכשיו לבוא ולשמש בניקוי המזבח בתרומת הדשן.

– – – –

כאן יש מסר אדיר.

כולנו אוהבים את המצוות המכובדות, הקלות. אבל את המצוות הקשות – הנה ההכנות לפסח, אותן אנחנו אוהבים פחות.

לאכול בסוכה כולנו נהנים, אבל לבנות את הסוכה קצת פחות.

זהו המסר בפרשה: גם ההכנה של המצווה, ה"הכשר מצווה", הוא לא פחות מהמצווה עצמה, אולי אפילו יותר.

הנה, ביציאת מצרים הקב"ה בעצמו לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, ירד למקום הטמא בעולם, למצרים 'ערוות הארץ', והוציא את בני ישראל בעצמו.

אז קדימה חברים, להפשיל שרוולים, להחליף את הבגדים וניגשים לנקיונות הפסח.

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

שבת הגדול הראשונה שהיתה להם לישראל במצרים, היתה בעשירי בניסן, חמישה ימים בלבד קודם גאולתם.

לשבת זו נצטוו ישראל: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית". באותו היום לקח כל אחד מישראל שה לפסחו (להקריבו) וקשרו לכרעי המיטה.

המצרים – שהכבשים היו אלוהיהם – שאלו את ישראל מה זה לכם? ואלו השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצוות ה' עלינו, העומד להכות את בכוריכם.

הלכו בכורי מצרים לאבותיהם ואל פרעה ובקשו מהם לשלוח את ישראל, וכשנתקלו בסירוב, עשו מלחמה עמהם והרגו מהם עם-רב. זהו שנאמר: "למכה מצרים בבכוריהם", כלומר שהשם הכה את המצרים על-ידי הבכורים. לזכר ניסים אלו קבעו את השבת הזו כיום מיוחד, וכינוהו בשם 'שבת הגדול'.

בקהילות ישראל נהגו לומר את ה"הגדה של פסח" לאחר תפילת מנחה של שבת, החל מן הפסקה "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו", וזאת, כאמור, משום שתחילת הנס היה בשבת זו. טעם נוסף למנהג זה מובא במדרשי חז"ל: בכדי להרגיל את הנערים בהגדה שתהיה שגורה על פיהם.

כן נהגו בכל קהילות ישראל, עוד מימי התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול דורש החכם לפני בני העיר דרשה גדולה, להורות את העם דרכי ה' וללמד להם את המעשה אשר יעשו. החכם, הגדול שבחבורה, דורש בהלכות הפסח ובענינא דיומא, כשהוא מתבל את דרשתו בדברי אגדה המושכים את הלב.

על-אף שהיום בו קרה הנס הוא עשירי בניסן – שאינו חל תמיד בשבת – הרי שהמאורע נקבע להיות בשבת, וזאת מאחר והתאריך י' בניסן כבר "תפוס" לתענית צדיקים, לזכרה של מרים, אחות משה ואהרן, שנפטרה באותו יום.

על הפסוק " אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַי-ה-וָ-ה, מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם", שואלת תורת החסידות: למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"?

אלא הקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש – עליכם להקריב את נפשכם  – קרבן לה'.

מסופר על יהודי פשוט, שהיה עגלון במקצועו. ובאחד מערבי השבתות כשהיה  בדרכו לביתו, תעה, השעה התאחרה, והוא הגיע לביתו רק כמה שעות אחרי כניסת השבת.

כאב לו מאוד על חילול השבת. בצר לו ניגש לרב העיירה וסיפר מה שקרה, וביקש הדרכה איך יכופר חטאו.

כשהבחין הרב שהיהודי מצטער באמת על חילול השבת, הקל עליו, והציע לו לתרום 2 נרות לבית הכנסת לקראת שבת ובזה יכופר עוונו.

באותה עיירה התגורר אז הצדיק רבי מיכל זצ"ל (המכונה "המגיד מזלוטשוב"). וכשנודע לו על התיקון הקל שנתן הרב לעגלון, תמה מאוד בליבו, אך לא אמר דבר.

לקראת שבת הביא העגלון לבית הכנסת 2 נרות, והנה טרם הספיקו המתפללים להגיע וליהנות מאורם פרץ למקום כלב. חטף את הנרות וברח.

ליבו של העגלון נשבר. הוא ראה בכך סימן משמים שתשובתו לא התקבלה. ופנה שוב בכאב לרב העיירה. הרב ניחם אותו שאין זה אלא מקרה, ובערב שבת הבא שוב יביא 2 נרות לבית הכנסת.

אך גם הפעם קרה דבר מוזר. טרם הספיקו המתפללים להגיע נמסו הנרות ולא נשאר מהם כלום. חזר העגלון לרב בשברון לב. הרגיעו הרב וביקש ממנו להביא שוב 2 נרות לקראת שבת הבאה.

כאשר התופעה חזרה גם בפעם השלישית, וכבו הנרות מיד בכניסת השבת. הבין הרב שיש דברים בגו, ועלה בדעתו שהתופעות המופלאות מתרחשות בגלל התמיהה/הקפידה של הצדיק רבי מיכל זצ"ל שהיה באותו בית כנסת. וייעץ לעגלון לנסוע לבעל שם טוב (רבו של רבי מיכל) ולשתפו בכל מה שהתרחש.

העגלון נסע מיד לבעש"ט וסיפר את הכל.

השיבו הבעש"ט:

דרך התשובה שקיבלת מהרב מצוינת !

והדריכו הבעש"ט שלקראת השבת הקרובה יביא שוב נרות לבית הכנסת. והוסיף לו הבטחה שהפעם לא יאונה להם דבר. במקביל ביקש ממנו למסור מכתב לצדיק רבי מיכל.

ראשית דאג הבעש"ט שרבי מיכל בעצמו יחווה סיטואציה כמעט דומה ואז הסביר לו כי כאשר יהודי מיצר ודואג באמת על מעשיו. גם 2 נרות לשבת יספיקו עבורו להביא הכפרה מושלמת.

בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים קרבנות על-גבי המזבח, הן כדי לכפר על חטאים ועוונות והן כאמצעי להתקרבות אל הקב"ה.

כיום אין לנו בית-המקדש ואין אנו יכולים להקריב קרבנות כפשוטם של דברים, אבל המשמעות הרעיונית של הקרבנות היא נצחית והיא תקפה גם בעבורנו, כאן ועכשיו.

'קרבן' הוא מלשון קירוב, התקרבות.

כלומר, הקרבן מבטא תהליך של התקרבות בין האדם לבין קונו. מצוות הקרבת הקרבנות אומרת אפוא, שחובה על האדם לנסות להתקרב ככל האפשר אל הקב"ה. וכל התקרבות שהאדם עושה באמת. הרי זה קרבן שלם וטוב.

ובלשון התלמוד (מסכת מנחות דף קי):

"נאמר בעולת בהמה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ,  ובעולת עוף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ,  ובמנחה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ.  לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה