הוא היה ניגש לאחד הסוחרים בכפר, נותן לו את הכסף. הסוחר היה סוחר עם הכסף, ואת הרווחים, הוא היה חולק עם מי שנתן לו את הכסף.

בעיירה עליה אנחנו מספרים, העשיר של הכפר, "הגביר", החזיק כסף כמעט מכל משפחה בכפר. כולם היו מושקעים אצל הגביר. לכן תדמיינו איזו מכה ניחתה על הכפר כשנודע שהגביר פשט את הרגל…

כולם הפסידו!

אבל ההלם של התושבים התגבר, כשנודע להם, שזלמן, הבטלן של הכפר, משך מ"הבנק", הוציא מהסוחר את כל הכסף שלו, יום לפני פשיטת הרגל!

כולם המומים.

"איך אתה, זלמן הבטלן, היחיד, שידעת על הקשיים של הסוחר?! וגם, אם ידעת, לו היית מספר בשקט, לפחות לחברים הקרובים, שגם הם יצליחו להציל את הכסף שלהם…"

מחייך זלמן ועונה – "האמת היא שלא ידעתי. אבל אני יושב מולו בבית הכנסת בתפילה, וראיתי אותו בשבת מתפלל בכזו דבקות, בכזו כוונה. מיד הבנתי שמשהו שם מסוכן… ולכן ביום ראשון, על הבוקר, משכתי את הכסף"

– – – –

בפרשת השבוע פרשת ואתחנן מופיע הקטע החשוב והמוכר ביותר מתוך התפילה: "שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד". המשמעות של המילים היא, שאנחנו מודים שהקב"ה הוא הא-ל היחיד.

פעם זו היתה תפילה מאוד מובנת, כולם היו עובדי אלילים. אבל היום כמעט ואין עובדי אלילים, אין אנשים שמאמינים שהשמש, הירח או הפסל, בראו את העולם….

לכן מה המשמעות של התפילה הזו היום? היום לכאורה זה בכלל לא רלוונטי.

מוסבר בתורת החסידות, ששמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד, משמעותו שה’ הוא האחד והיחיד בעולם- "אין עוד מלבדו" (גם זה פסוק בפרשה). כשאנחנו מסתכלים על העולם אנחנו רואים את היקום ונפעמים.

אבל האמת היא שאין עוד מציאות נוספת מבלעדי אלוקים.

בכל שניה, הקב"ה בעצמו, נותן לעולם את הכח להתקיים, כמו שאומרים בתפילת שחרית: "ואתה מחיה את כולם", "המחדש בטובו בכל יום תמיד, מעשה בראשית". הקב"ה "מחזיק בידיים שלו" את היקום, כל שניה.

נותנים לזה משל: ניקח מסך מחשב. אנחנו רואים על המרקע תמונות רצות דמויות זזות, עולם ומלואו. רק ננתק את כבל החשמל, ובבת אחת המסך יחשיך והכל יעלם כלא היה. כך הקב"ה מחזיק את העולם.

– – – –

היות וזה לא פשוט להחדיר את זה למוח שלנו שה’ אלוקינו ה’ אחד. לכן אנחנו חוזרים על זה בתפילה שוב ושוב, כדי שהאמונה הזו תכנס לליבנו.

בנוסף לכל, לאמונה הזו יש גם דבר אדיר שהיא נותנת למאמיניה. היא מביאה רוגע.

כשאדם יודע שהקב"ה מנהל את הטבע, לא רק מנהל, אלא הוא מחזיק את העולם שימשיך להיות, כל שניה ושניה. כשאדם מתבונן בזה, הדאגות שלו יורדות!

ממה אני מודאג? ממה שיהיה בעתיד? הקב"ה הרי מנהל את העולם כרצונו. הקב"ה הוא הרי כל יכול.

בעיה היא לא באמת בעיה, היא ר"ת בורא עולם יפתור הכל.

הוא יכול לנהל את עולמו איך שהוא רוצה. אם נחדיר את האמונה הזו למוחנו, החיים שלנו יהיה הרבה יותר קלים, רגועים ומאושרים.

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

כשאנחנו מחפשים מסר מהפרשה למערכת הזוגית שלנו, הנה לפעמים, מטבע הדברים, יש ועולות בקשות הדדיות של אחד מהשניה ולהיפך, וכאן יש שתי אופציות: יש אפשרות לבוא ולומר 'מגיע לי' – עשיתי די והותר היום,טרחתי רבות, ואני מצפה כעת לסוג של גמול מסויים. דרך זו משאירה טעם לפגם, היא באה כסוג של הכרח, עול וחוב שיש עלי לפורעו.

לעומת זו יש דרך נעימה יותר: לבקש את צרכינו לא כדבר שהשני חייב לנו, אלא כחסד חינם. כשאדם נותן מתוך גישה כזו, הוא עושה זאת ביתר חשק. הוא מרגיש הרגשה חיובית ותדמית עצמית של אישיות טובה ומעניקה, והוא יעשה זאת בסבר פנים יפות וללא וויכוחים מיותרים..

זוגיות בריאה וחיים טובים ומאושרים.

מאת: הרב אריק מלכיאלי, רב ומרצה בחשיבה יהודית.

באותם ימים ט"ו באב היה ממש חג: עונת הקציר הסתיימה, את התבואה כבר אספו לגרנות, גם הפירות נקטפו ואוחסנו במחסנים, ומתוך תודה היו אבותינו פנויים עתה להתמסר ללימוד התורה, ביום ובלילה.

חכמי ישראל ציינו מאורעות נוספים – חיוביים, שארעו ביום זה:

פסקו למות מתי מדבר

כאמור בפרשיות השבוע האחרונות נידונו למיתה 600,000 יוצאי מצרים, מגיל 20 שנה, במרוצת 40 שנות נדודיהם במדבר וזאת בגלל עוון חטא העגל.

כל שנה ביום תשעה באב היו מתים למעלה מ15,000-. בשנת הארבעים חיכו כולם למותם של אלה שנותרו בחיים מדור המדבר, אך חלף היום ומאומה לא קרה. בתחילה חשבו שטעו בחשבון הימים, אך כשהגיע יום ט"ו לחודש והלבנה נראתה במילואה, ידעו בוודאות כי הגזירה התבטלה והחטא נמחל.

כשם שחמישה עשר באב מציין את הכפרה על חטא המרגלים, כך יום-הכיפורים מבטא את כפרת חטא העגל. ביום זה נענה הקב"ה לתפילת משה, סלח לכל המשתתפים במעשה העגל ומשה חזר מהר סיני כשבידו שני לוחות- הברית השניים.

התבטלו הגבלות הנישואין בין השבטים

ערב הכניסה לארץ-ישראל נאסר על כל בת היורשת את נחלת אביה להנשא לבן שבט אחר וזאת כדי שלא יתערבבו תחומי נחלות השבטים. בתקופה מאוחרת יותר, בעקבות מעשה "פילגש בגבעה" (המובא בספר שופטים) נשבעו בני-ישראל "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה". הלפו השנים וסכנת כליה איימה על שבט בנימין בעקבות חרם הנישואין. בחמישה-עשר באב פסקו חכמי אותו הדור כי כמו שהגבלת הנישואין בימי כיבוש הארץ חלה רק על הדור ההוא, כך שבועת השבטים תקפה רק לדור בו אירע המעשה ובני שבט בנימין הותרו לקחת מבנות שאר השבטים.
במרוצת הדורות תואר יום זה כיום שהוקדש לשידוכים. בנות ישראל היו יוצאות להולל בכרמים והיו אומרות; "בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך? אל תתן עיניך בנוי . . שקר ההן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל".

בוטלו ה"פרדסאות"

אלו הם המשמרות שהועמדו בדרך לירושלים על-ידי ירבעם בן נבט, מלך ישראל, בימי התפצלות המלוכה לשתים ('יהודה' וישראל) במטרה למנוע מישראל לעלות לירושלים מחשש שיצטרפו למלכות יהודה. בט"ו באב ביטל יהושע בן אלה, המלך האחרון ממלכי ישראל, את המחסומים ושוב יכלו היהודים לעלות לירושלים.

באו הרוגי העיר ביתר לקבורה

במשך מספר שנים התגלגלו גופות הרוגי ביתר בחוצות ובשדות בגלל שהרומאים אסרו להביא אותם לקבורה. ביום זה בוטלה הגזירה ועל אף התקופה הארוכה נותרו גופותיהם שלימות ולא העלו רקבון. זכר לנס הגדול ניתקנה ברכת "הטוב והמטיב" בברכת המזון לאחר ברכת "בונה ירושלים".

לאור כל זאת נקבע יום ט"ו באב כיום שמחה ואין אומרים בו "תחנון" ומספד.

מנהג היה בישראל שכבר בט"ו באב איחלו איש לרעהו "כתיבה וחתימה טובה". דורשי רשומות מצאו כי חמשה עשר באב (ללא יו"ד) – בגימטריא 928 – שווה לגימטריא של "כתיבה וחתימה טובה."

מצב שכזה יוצר את השאלה ; עד כמה והאם בכלל יש להתייחס לאותן רגשות אנוכיים? – מצד אחד, אם לא נחשוב על עצמנו לא נוכל לכאורה לנהל חיים תקינים, אך מאידך ברור לנו מעל לכל ספק כי חיינו אינם מסתכמים בדאגה לצרכינו האישיים ותו לא, אלא הרבה מעבר לזה.

"מוסר הקורבן"

בחומש ’ויקרא’ אנו קוראים על עבודת הקרבנות. הרמב"ן (ר’ משה בן נחמן) מייחס להקרבת הקרבן את התועלת המוסרית מלבד הכפרה על החטא. כאשר האדם מביא קרבן עליו לחשוב שבעצם ברגע זה הוא מקריב את עצמו, וכל הפעולות שנעשות בבהמה היו צריכות להיעשות בו. ובלשון הרמב"ן: "ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה (את הבהמה) . . דמו תחת דמו, נפש תחת נפש וכו’". הקרבת הקרבן מעוררת באדם את תחושת הקרבת נפשו ברוחניות וביטולה לבורא.

היות ובקרבנות ישנם סוגים שונים, הרי שגם רגש ההתבטלות וההתמסרות לה’ משתנה לפי סוג הקרבן. בקרבן החטאת למשל, נדרשים מהמקריב רגשות תשובה כנים ועמוקים ולעומת זאת קרבן נדבה מעורר באדם את רגש האהבה להשם. אולם בכל הקרבנות ההתמסרות מלווה ותלויה ברגשות שונים ואינה מבטלת לגמרי את מציאותו של האדם.

שריפה – התמסרות וביטול

אחת הפעולות שנעשתה על המזבח ונחשבה כקרבן בפני עצמו היתה הנחת העצים ושריפתם על מקום המערכה. לכן שימשו עצי המערכה לא רק כאמצעי טכני לשריפת הקרבן אלא כחלק מהמשמעות הרוחנית של הקרבנות.

אדם נמשל לעץ ככתוב: "כי האדם עץ השדה". שריפת העץ מבטאת את ההתבטלות המוחלטת לה’, בלי שום מחשבות ותחושות אישיות. כבכל דבר גם בקרבן עלולה להתערב תחושת ה"אני". אפילו בקרבן עולה, שנשרף כליל על המזבח, יש ליהודי הרגשה טובה ביודעו שקרבנו גרם נחת רוח למעלה – "אישה ריח ניחוח לה’" – אך בשריפת העצים על המזבח אין הוא מרגיש שעשה דבר מה ולא נשאר כל רושם וזכר לקרבנו. יותר מכך ; כל מטרת שריפת העצים היא כדי לסייע בהקרבת הקרבנות השונים.

זוהי איפוא תחושת ההתמסרות המוחלטת תוך ביטול ושריפת הרגשת ה"אני". כך, ללא כל פניה עצמית ותועלת אישית, סלולה הדרך להתמסר לענינים אחרים ול"הכשיר" ולקרב יהודים הרחוקים לעת עתה מתורה ומצוות.

התוצאה – שׂמחות

זהו גם הטעם הפנימי שעצי המערכה קשורים לשמחות מיוחדות. מסופר בתלמוד (במסכת ’תענית’) שלאחר הגלות שאחרי חורבן בית ראשון "כשעלו בני הגולה, לא מצאו עצים בלשכה" ואז נחלצו מספר משפחות לטובת הענין ונדבו עצים משלהם למקדש. כהוקרה על כך נקבע כי מידי שנה באותם ימים, תינתן למשפחות אלה הזכות לנדב עצים למזבח, אפילו אם כבר היו במקדש די עצים והותר. חכמים גם תיקנו כי ימים אלו יהיו לימי שמחה לאותן משפחות עד שיהיו אסורים בתענית ובעשיית מלאכה. במקום אחר בתלמוד מובא כי אחת הסיבות לשמחה בחמישה-עשר באב, עליו נאמר כי "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב", היתה בגלל שביום זה הפסיקו וסיימו את כריתת העצים למזבח.

אין ספק כי שמחות אלו נקשרו לעצי המערכה בגלל המעלה והלקח הטמונים בהם, המעידים כי לא רק שאינם טפלים לקרבן אלא שהם מהווים כלל ויסוד לכל הקרבנות.

לנו לא נותר אלא להפנות את תשומת לב כולנו לביטולו המוחלט של ה"אני" שלנו, אשר ביטול זה הוא היסוד להתעסקות הבלתי מתפשרת בכל כוחותינו לקיום והפצת התורה. כל אלה לבטח יביאו שמחה למעלה, כמו גם למטה, עד לשמחה העיקרית – היא הגאולה ובנין בית-המקדש ובקרוב ממש.

כך מסיע אותנו לוח-השנה היהודי במסלול שיש בו תחנות רבות, שכל אחת ואחת מהן מעוררת בנו תחושות נבדלות. החגים, המועדים, החודשים – כל אחד ואחד מהם משרה אווירה אחרת, מדגיש צדדים אחרים בחיי היהדות, וכך נוצר הגיוון המיוחד שמאפיין את חייו של יהודי.

מתקרבים לסוף המסע

ימי הנחמה מפיחים בנו מחדש את התקווה ואת האופטימיות, שהן מקורות של כוח ושל עוצמה גם בימים קשים. פתגם חסידי ידוע, שהרבי מליובאוויטש היה מדגישו תמיד, אומר: "תחשוב טוב – יהיה טוב". עצם המחשבה האופטימית, עצם האמונה והביטחון שיהיה טוב – מקרבים את הטוב ופועלים שאכן יהיה טוב.

מצד אחד צריכים להיות ערים לרע, לסכנה, לכאב. הדבר נחוץ כדי למנוע תחושת רפיון ואי-עשייה. כביכול אם ממילא הכול טוב ויהיה טוב, לשם-מה להתאמץ? לכן בהחלט צריכים לדעת שהדברים אינם מוכתבים מראש, ובידינו לחסוך ייסורים בלתי-רצויים ועיכובים מיותרים.

ימי בין-המצרים גם רומזים לנו, שלו היינו מתאמצים יותר, מתחזקים יותר, מרבים יותר באור של תורה ומצוות – אולי כבר לא היינו צריכים להתאבל בימים האלה. ועם זה, לאחר שחולפים ימי האבל, מעתה עלינו להתרכז בנחמה, בתקווה ובאמונה המוחלטת בטוב הקרוב.

האופטימיות שלנו נסמכת לא רק על אמונה וביטחון שצריכים ללוות יהודי בכל מקום ובכל זמן, אלא על בחינה אמיתית של תקופת חיינו. כאשר הספינה מתקרבת אל החוף, עלולים לצוץ גלים גבוהים שמטלטלים אותה מעלה ומטה, ומקשים לראות את הסביבה. אולם מי שמסוגל להתרומם מעל הגלים ולעלות לראש התורן, רואה את הספינה מתקרבת אל חוף-המבטחים.

זו הגדרתם המדוייקת של הימים האלה. עוברות עלינו טלטלות עזות ואנו יודעים עליות ומורדות, אולם בה-בשעה ברור לנו כי זה סוף המסע הארוך של עם-ישראל בגלותו, ועוד מעט נעגון בחוף-המבטחים של הגאולה. באוזנינו מהדהדים דבריו הברורים והחד-משמעיים של הרבי מליובאוויטש, שאנו עומדים על סף הגאולה האמיתית והשלמה ממש. מכאן האופטימיות והתקווה הממלאות את ליבנו.

להתאחד בציפייה

העובדה שהגאולה קרובה כל-כך אינה אמורה להשאיר אותנו מלאי תקווה ואפטימיות בלבד, בלא פעולה אקטיבית. אדרבה: דווקא מפני שאנו חיים ברגעים האחרונים של תקופת הגלות, כאשר חבלי המשיח מתעצמים, יש חשיבות עצומה לכל פעולה ומעשה. זה הזמן להרבות בתפילה על הגאולה; להוסיף בלימוד תורה (ובמיוחד בסוגיות הגאולה וביאת המשיח), להגדיל את מתן הצדקה; ולעסוק יותר בעשיית מצוות ומעשים טובים.

רבי חיים-אלעזר ממונקאטש אומר, שעלינו ללמוד ממשה רבנו שהתפלל 515 תפילות (כמניין 'ואתחנן') כדי שייכנס לארץ, אלא שהקב"ה אמר לו "רב לך". אולם לנו אין הקב"ה אומר "רב לך", אלא הוא אף מצפה לתפילותיהם של ישראל, שיבקשו את הגאולה, ו"על-כן בוודאי כעת מצווה רבה להתפלל ולשפוך נפשו רק על ככה".

הציפייה לגאולה והתפילה לביאת המשיח במהרה בימינו – צריכות לאחד את כל שכבות העם. כולנו כאיש אחד צריכים לבקש מהקב"ה את הגאולה האמיתית והשלמה, ואז נזכה לראות בנחמה הגדולה, הנחמה הכפולה – בביאת משיח-צדקנו ובבניין בית-המקדש השלישי במהרה בימינו.

הכותב: הרב מנחם ברוד, דובר חב"ד בישראל.

כאמור, הנחמה נפתחת במילה שחוזרת על עצמה פעמיים: ’נחמו נחמו’. ואומרים על כך חז"ל כי כפל מילים הוא שימוש לשוני במקרא בהקשרים של גאולה: הציווי ’לך לך’ נאמר לאברהם אבינו, שנגאל מחרן ועלה לארץ ישראל. יעקב אבינו מסר לצאצאיו כי מי שישתמש בביטוי הכפול ’פקוד פקדתי’ הוא מי שיגאלם ממצרים, ועוד. וכך גם הנחמה על חורבן הבית והנבואה על הגאולה העתידה נפתחת בלשון הכפולה ’נחמו נחמו עמי’.

במקרה שלנו, יש לכפל הלשון משמעות נוספת: הנחמה בגאולה תהיה נחמה כפולה – גם על חורבן בית המקדש הראשון וגם על חורבן הבית השני. השאלה היא, מה המשמעות של כפל הנחמה – הרי הנחמה היא בכך שייבנה בית שלישי, ומה זה משנה כמה בתי מקדש היו לפני כן ונחרבו?

התשובה היא, שבכל אחד מבתי המקדש הייתה מעלה שלא הייתה בזולתו. בבית המקדש הראשון שררה קדושה נעלית ביותר, שהייתה מסומלת בנוכחותם של הארון ולוחות הברית. לעומת זאת, בבית המקדש השני לא היו הארון והלוחות ושרתה בו פחות קדושה. אולם בגשמיות הוא היה גדול יותר ועמד על תלו יותר שנים.

בית המקדש השלישי יעמוד לנצח ויכלול בתוכו הן את מעלותיו הרוחניות של בית המקדש הראשון ואת מעלותיו הגשמיות של בית המקדש השני. וזו אפוא המשמעות של כפל הנחמה.

בתזמון מושלם, אנו חוגגים בערב שבת ’נחמו’ גם את חמישה עשר באב, אחד הימים שנאמר עליהם כי לא היו לישראל ימים טובים כמותו (השני הוא יום-הכיפורים).

התופעה המבורכת הראשונה שהתרחשה בתאריך זה הייתה – "כלו בו מתי מדבר": מדי שנה, בתשעה באב, מתו במדבר אותם שנגזרה עליהם הגזירה שלא ייכנסו לארץ והגיעו לגיל שישים. בשנה האחרונה שלפני הכניסה לארץ ערכו בני-ישראל את ההכנות שהיו רגילים להן משנים קודמות והמתינו למותם של מי שלדעתם היו ראויים למות. למחרת בבוקר גילו שאיש מהם לא חסר וכולם בחיים. הם חשבו שאולי הם טעו בתאריך והמתינו בחוסר ודאות כמה ימים נוספים, עד שהגיע ט"ו באב ונראתה הלבנה בשלמותה. כעת היה להם ברור שעבר תשעה באב ואם אף אחד לא מת – אכן נתבטלה הגזירה.

ט"ו באב מבטא אפוא תיקון. את החיים שצומחים מתוך גזירת הכיליון. ההארה של הירח המלא לאחר תשעה באב מסמלת את הגאולה שצומחת מתוך הגלות.

יותר מכך: נחמה אמיתית היא כזו שאינה עוסקת רק בתיקון השבר, אלא מגלה שהקושי נולד כדי לפתוח הזדמנות למצב טוב יותר. שמשבר הוא הרגע בו נולדת למעשה ההצלחה הבאה.

וזהו פשרה של ההארה בחמישה-עשר באב. היא באה לגלות שכבר בעיצומו של החורבן נבטו זרעי הגאולה. וכמו שנאמר במדרש: "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל – על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל". עלה אריה, נבוכדנצאר, במזל אריה, חודש אב, והחריב את אריאל, בית המקדש – על מנת שיבוא אריה, זה הקדוש-ברוך-הוא בחודש אב ויבנה את בית המקדש. כלומר, כל סיבת החורבן הייתה ’על מנת’ שיבוא הבורא ויבנה בית-מקדש גדול וקדוש יותר.

כעת אנו מחכים לראות כבר בצמיחתם המפוארת של הזרעים שנבטו לפני כאלפיים שנה. אנו ממתינים להתגלותו לעין כול של מלך המשיח, שיחולל לנו כבר את הגאולה האמיתית והשלמה בפועל, תכף ומיד ממש.

באדיבות: הגאולה מעניין ועכשווי – שבועון לחשיבה ומודעות בעידן הגאולה.

המצוות – ערובה לחיים טובים

מכאן ואילך ממשיך משה בדברי חיזוק ומוסר לשמירת המצוות והאמונה בה' אלוקי ישראל, כשבמרכז דבריו הוא חוזר על עשרת הדיברות. "ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם . . למען תבואו ובאתם וירישתם את הארץ". קיום המצות הוא הערובה לחיים טובים ומתוקנים, במיוחד כאשר מגיעים לארץ החדשה, כמוזכר בהמשך הפרשה: "ושמרת את חוקיו ואת מצותיו . . למען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך כל הימים".

לא תוסיפו ולא תגרעו: זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה, שבהיותה ספר חוקים שנתקן ע"י אלוקים – לא כשאר חוקי העמים ותורתיהם שנקבעו בידי בני- אדם – אינה ניתנת לשינוי. למשל: תפילין "תקניות" הן אלו שארבע מפרשיותיה של התורה מונחות ב"קופסא השחורה" שלהן ובשום אופן אין להוסיף פרשיה חמישית. כן הוא בכל המצוות: יש ללבוש ציצית עם ארבע קצוות ולא חמש; ליטול בסוכות ארבעה מינים, לא פחות ולא יותר ; וכדומה. לכן חשוב, יותר מכל, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה ולהורישה לדורות הבאים – "ושמרתם ועשיתם כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני כל העמים … והודעתם לבניך ולבני בניך".

יש לזכור את המעמד הגדול של מתן התורה בהר סיני, בו דיבר האלוקים ישירות אל בני-ישראל מתוך האש, ולהיזהר מעשות פסל, תמונה או כל צורה המשמשת כביטוי וסמל לאלוקים. כמו כן אין לעבוד או להשתחוות לשמש ולירח, שהרי גם הם בסך הכל יצוריו של הקב"ה ופועלים על-פי ציוויו.

בעומדם לפני הכניסה לארץ מזהיר משה את העם שאם לא ישמרו על מצוות התורה ויעבדו פסלים ואלילים אחרים יגלו מעל אדמת הארץ הקדושה והקב"ה יפיצם ויזרם לבין אומות העולם. שם, בגלות, יזכרו את הימים בהם הוציאם הקב"ה מארץ מצרים ; נתן להם את התורה ונלחם עבורם בעמים גדולים וחזקים עד שהכניס אותם לארץ. או אז יבינו "כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד".

ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי

באמצע דברי ההתעוררות מפסיק משה כדי לקבוע את הערים המיועדות לאותם אלה שרצחו בלא כונה (בשגגה) וברחו מפני נקמת משפחת הנרצח הרוצה לגאול את דמו. מאחר שהוא עצמו לא נכנס לארץ קבע משה כ"ערי מקלט" רק את הערים בעבר הירדן המזרחי שנכבשו בדרך לארץ ישראל.

עשרת הדיברות

משה חוזר על עשרת הדיברות שהם דברי הברית בין הקב"ה לישראל. הדברים נאמרו לא רק ליוצאי מצרים אלא לכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות, שהרי כל נשמות ישראל עמדו במעמד מתן-תורה על הר סיני. בני- ישראל שמעו רק את שתי הדיברות הראשונות ולאחריהן פנו אל משה בבקשה שיגש רק הוא לשמוע את דבר ה', מאחר ואין ביכולתם לעמוד בפני הקול האלוקי היוצא מתוך האש הגדולה והם חוששים לחייהם.

פרשת "שמע"

המשך דברי משה הם המקור לקריאת שמע שאנו קוראים מספר פעמים בכל יום ובה טמונות מספר מצוות חשובות:
"שמע ישראל . . ה' אחד" – מצוות אחדות ה'.
"ואהבת את ה' אלוקיך" – מצוות אהבת ה'.
"ושננתם לבניך" – מצוות לימוד תורה.
"ודברת בם . . בשכבך ובקומך" – מצוות קריאת שמע, פעמיים ביום.
"וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך" – מצוות תפילין.
"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – מצוות מזוזה.

כללי ההתנהגות בארץ

משה ממשיך להזהיר את בני-ישראל מפני הסכנות האורבות להם מבחינה רוחנית בכניסה לארץ והדרך להתגבר עליהן. כן, דוקא לאחר שיקבלו את הארץ וייטב להם חושש משה שישכחו את הנותן להם כל זאת.

ובכן, לאחר שינצחו את כל העמים יושבי הארץ חל עליהם האיסור להתחתן איתם או אפילו לתת להם אפשרות לחנות בארץ, אחרת ישנה סכנה שבני-ישראל ילמדו ממעשיהם ומעבודת האלילים שלהם.

לפיכך; מן הרגע שיכנסו לארץ עליהם לשרוף, לנטוץ ולשבר את כל הפסלים והמזבחות של הגויים.

העונש – יגיע למפירי החוקים: "ומשלם לשונאיו…" ואילו השכר – זה מובטח למקיימים את המצוות: "שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור".