מקור מדברים הוא: בהסכם המיוחד שהיה בין יששכר וזבולון בני יעקב אבינו:

כך אנו מוצאים בברכת יעקב אבינו לבניו נאמר :"זבולן לחוף ימים ישכן והוא לחוף אנית וירכתו על צידן" משמעות הפסוק שזבולון מתעסק בענייני מסחר אשר קשורות ביבוא סחורה באוניות.

וגם בחומש דברים בדברי משה רבינו נאמר : "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" (פרק ל"ג פסוק י"ח) מסביר רש"י את הסכם יששכר וזבולון "זבולון ויששכר עשו שותפות זבולון מתעסק בענייני מסחר של יבוא ויצוא סחורה ובסף שמרוויח תומך ביששכר והם יושבים ועוסקים בתורה."

משום כך מקדימה התורה את זבולון ליששכר (למרות שיששכר גדול יותר בשנים) משום שתורתו של יששכר קיימת על ידי ובזכות התרומה של זבולון!

וכך כותב בבראשית רבה:

"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" – הֲרֵי זְבוּלוּן קָדַם לְיִשָּׂשכָר שֶׁכֵּן מְיַחֲסִין "יִשָּׂשכָר-זְבוּלוּן", וְלָמָּה כֵּן? אֶלָּא שֶׁהָיָה זְבוּלוּן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא (פרנסה) וְיִשָּׂשכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּזְבוּלוּן בָּא וּמַאֲכִילוֹ, לְפִיכָךְ קְדָמוֹ עָלָיו. אָמַר הַכָּתוּב "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", יִשָּׂשכָר כּוֹנֵס וּזְבוּלוּן מֵבִיא בָּאֳנִיּוֹת וּמוֹכֵר וּמֵבִיא לוֹ כָּל צָרְכּוֹ, וְכֵן מֹשֶׁה אוֹמֵר: "שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֶךָ" לָמָּה? שֶׁיִשָּׂשכָר בְּאוֹהָלֶיךָ שֶׁלְּךָ הֵן, שֶׁאַתְּ מְסַיְּעוֹ לֵישֵׁב בָּהֶן. (בראשית רבה, פרשה צ"ט, פסקה ח')

"זבולון ויששכר עשו תנאי ביניהם" שאחד ילמד תורה והשני יעסוק במסחר ושניהם יתחלקו בזכויות התורה ובפרנסה.

כיום ישנם כוללים וישיבות אשר מחזיקות תלמידי חכמים הלומדים תורה בקביעות ועל ידי התמיכה בישיבה באופן קבוע מקיימים את הסכם השותפות.

את השותפות ואחזקת לומדי תורה ניתן למסור מ"כספי מעשר כספים"

להבנת הקשר בין הדברים יש לדון במשמעות פירוש רש"י האמור, ובהמשכו: "שאם יאמרו אומות העולם ישראל 'ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לאשר ישר בעיניו. ברצונו נְתָנָהּ להם, וברצונו נְטָלָהּ מהם וּנְתָנָהּ לנו". ולכאורה, האם טענה של גוי אמורה לשנות את סדר התורה?! בהכרח לומר שיש מן האמת בדברים. אין זו טענה חסרת היגיון, אלא טענה ראויה. באיזו זכות כבשו בני ישראל ארצות שהקב"ה נתן לשבעת העמים? והמענה: "כוח מעשיו… נחלת גויים". הקב"ה החליט להפקיע את הארץ מידי הגויים ולתת אותה לבני ישראל, כדי שהללו יקדשו את הארץ ויהפכו אותה מ'ארץ כנען' ל'ארץ ישראל'.

החדרת קדושה בארץ היא חלק מהמשימה הכללית של הגלות. בתורת הקבלה מבואר שמטרת הגלות היא ללקט את ניצוצות הקדושה שהתפזרו בכל העולם, ועל-ידי שיהודים מקיימים מצוות בכל פינה בעולם הם 'מבררים' את הניצוצות האלה. אך כאן נשאלת שאלה: כדי לברר את הניצוצות היה אפשר לשבת בארץ ישראל, וממנה יֵצא האור שיאיר את העולם ויגרום לכל הניצוצות להתברר. כך היה בזמן שלמה המלך, שמכל העולם באו אליו. מכאן שיש בגלות עוד מטרה, נוסף על 'בירור הניצוצות', והיא להשרות קדושה בארצות הגלות עצמן.

על כך אמרו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים". מעשי האבות אינם רק מודל לחיקוי בעבור הבנים, אלא שבמעשיהם העניקו לנו האבות כוח לנהוג כמותם. הן אברהם הן יעקב ירדו למצרים, וזאת כהכנה רוחנית לקראת גלות מצרים והעבודה של בני ישראל לקדש את מצרים עצמה. כאן טמון הקשר בין סוף ספר בראשית, שבו מתחילה העבודה הרוחנית של בני ישראל בגלות מצרים, לבין תחילת הספר – "לתת להם נחלת גויים". כאשר ניגשים לעבודה זו מצוידים בכוחם של האבות, הרי שאפשר להכריז "חזק חזק ונתחזק", ולגשת לספר שמות ולאתגר ההתמודדות עם הגלות מתוך ביטחון ונחישות להצליח בה. (תורת מנחם)

כבכל הצומות לא הצער והאבל הם העיקר, שהרי דיה הצרה שהייתה בשעתה. עיקר התענית ותכליתה לעורר לבבות ולפתוח דרכי תשובה. ידוע מאמר רז"ל כי "בכל דור שאין בית המקדש נבנה בימיו, מעלין עליו כאילו החריבו", לפי שבכוחו של כל דור לעורר עליו רחמי שמים. ובמה? בתיקון עוונות ראשונים. ולכן דוקא בימים אלו אנו עוסקים בהתעוררות רוחנית וקבלת החלטות טובות.

יש הפוסקים כי אם יחול עשרה בטבת בשבת יהיו צורך לצום בו, כדין יום הכיפורים שחל להיות בשבת, ואין לדחותו כנהוג בשאר הצומות. (למעשה על פי הלוח העברי אף פעם עשרה בטבת אינו חל בשבת לעומת זאת הוא יכול לחול ביום שישי ואז אין דוחים אותו).

נשאלת השאלה, הרי שאר הצומות מציינים מאורעות מצערים וקשים עוד יותר כמו בקיעת חומת ירושלים וחורבן הבית, מדוע עשרה בטבת המציין את יום תחילת המצור, כשעדין חיי העיר היו כמקודם ובית המקדש עמד על תילו, אינו נדחה מפני השבת כשאר הצומות?

יחודו של יום עשרה בטבת, שבו הייתה ה"פתיחה", ההתחלה של תהליך החורבן. אמנם המעשה לכאורה אינו נראה בהתחלה נורא כל כך אך הוא זה שהביא לתוצאות המרות אחר כך ולכן יש להתייחס לתאריך זה בכובד ראש.

מכאן אנו יכולים ללמוד כי אל לנו לוותר על אף סייג או מצוה אף מדברי חכמים, ואפילו אם הם נראים בעיננו "קלים". כי וויתור קל עלול לפתוח פתח ולהביא איתו בשלב מאוחר יותר תוצאות הרות אסון.

בתפילת שחרית נאמרות סליחות מיוחדות לעשרה בטבת ומוסיפים את תפילת "אבינו מלכנו". בתפילות שחרית ומנחה קוראים בתורה את הקטע הלקוח מתפילתו של משה רבינו, המבקש מחילה וסליחה בשם כל עם ישראל לאחר חטא העגל. בתפילת מנחה קוראים גם "הפטרה" המיוחדת לתענית ציבור הלקוחה מדברי ישעיהו הנביא: "דרשו ה' בהמצאו – קיראוהו בהיותו קרוב". בתפילת העמידה מוסיפים קטע מיוחד המתחיל במילים "עננו ה' ביום צום תעניתנו". בשחרית נאמרת תפילה זו על ידי החזן בלבד, בחזרת הש"ץ, ובמנחה אומרים אותה כל המתפללים בתפילת עמידה. ויהי רצון כי בקרוב ממש יתגשמו דברי הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי (עשרה בטבת הוא החודש העשירי מניסן) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

רק במערת המכפלה

ראשית, דואג יעקב אבינו למקום קבורתו. הוא אינו רוצה בשום פנים ואופן להקבר במצרים, אלא רק בארץ כנען, במערת המכפלה, יחד עם אבותיו. במדרשים מובאים מספר טעמים לכך: מצד אחד היה חשש שקברו של יעקב, שהיה נערץ על הכל וגם המצריים כיבדו אותו, יהפך לאתר קדוש ויעשו ממנו "אליל". מאידך, קבורתו של יעקב במצרים היתה משמשת עילה לבני-ישראל להשאר במצרים, על האדמה הקדושה שנקבר בה יעקב. משום כך דרש יעקב, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארונו יועלה מיד ארצה, למען ידעו בני-ישראל גם במקום גלותם היכן ביתם האמיתי. והוא משביע את יוסף: "ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם…".

ברכת הנכדים

כשנמסר ליוסף שאביו חולה, מיהר ללכת לבקרו ולקח איתו את שני בניו: מנשה ואפרים. יעקב, ששמע כי יוסף הגיע, קם קמעא ממיטתו, לכבוד בנו הנושא בתואר משנה למלך. יעקב חיבב מאוד את בני יוסף, אשר נולדו בנכר ואף על פי כן לא הושפעו מסביבתם. בהזדמנות זו הוא מודיע ליוסף כי כל אחד מבניו יקבל חלק ונחלה בארץ ככל אחד מהשבטים " …אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

יוסף מציג לפני אביו את בניו. הוא מעמיד את מנשה, הבכור, לימין יעקב, ואת אפרים, הצעיר יותר, לשמאלו. כוונתו של יוסף היתה שאביו יניח את יד ימינו על מנשה הבכור, אך יעקב משלב את שתי ידיו ומניח את יד ימינו על ראש אפרים, הבן הקטן. כשיוסף מנסה להעמיד את הדברים על סדרם הנכון מסביר לו יעקב את פשר מעשהו: "ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלוא הגויים" – ברוח קודשו ראה יעקב את יהושע בן נון יוצא מאפרים, הוא אשר ינהיג את בני-ישראל וינחיל להם את הארץ ושמו יגיע לקצוי תבל, כשיעמיד את החמה בגבעון וירח בעמק איילון ('יהושע' י).

ברכת יעקב לנכדיו: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (מנשה ואפרים) ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק, וידגו לרוב (כדגים שפרים ורבים) בקרב הארץ". זכו מנשה ואפרים שבהם יברכו האבות בכל הדורות את הבנים כדברי יעקב: "בך יברך ישראל לאמור: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

ברכת הבנים

שנים עשר בנים התאספו סביב מיטתו של האב. כולם ציפו לברכתו האחרונה. ברכה מיוחדת זו צפנה בתוכה את אופיו, עתיד גורלו ותרומתו של כל אחד מהם לבנין האומה, ויחד עם זאת גם דברי תוכחה על העבר. נביא רק חלק מן הברכות:

ראובן: "…יתר שאת ויתר עוז, פחז כמים אל תותר…" – ראוי היית בתור בכור לקבל יותר מאחיך, את הכהונה ("שאת" – נשיאת כפיים) ואת המלכות ("עוז"), אך בגלל היותך "פחז כמים", שמיהרת לכעוס כמים הנשפכים במהירות, "אל תותר", שלא יהיה לך ענינים יתרים על אחיך.

שמעון ולוי: בהזדמנות זו מביע יעקב את סלידתו ממעשה הטבח הנורא באנשי שכם, לו היו אחראים שמעון ולוי שעשו זאת כנקמה על מעשה דינה. לכן הוא מודיעם: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" – לעולם לא יהיו ביחד ; בני שמעון יהיו עניים ומלמדי תינוקות, נודדים ממקום למקום, ובני לוי, בהיותם משרתים בקודש, לא תהיה להם נחלה בארץ ויאספו את המעשרות שינתנו להם.

יהודה: "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו…" – מיהודה יצאו מלכים (מלכות בית דוד) ונשיאי ישראל.

יששכר וזבולון: בין שני אלה תהיה שותפות מענינת. "זבולון לחוף ימים ישכון…" – הוא יעסוק במסחר ויתמוך בבני יששכר אחיו שיעסקו כל היום בתורה.

יוסף – ליוסף מקדיש יעקב ברכה מיוחדת תוך שהוא מזכיר את קנאת האחים ותנאי חייו הקשים במצרים עד שעלה לגדולה והפך ל"רועה אבן ישראל" – עיקרן של ישראל. "ברכות שמים" מעטיר יעקב על ראש יוסף "נגיד אחיו" – המובדל ומיוחד מאחיו. בסיום דבריו לאחר שהוא שוב מבקש מבניו לקבור אותו יחד עם אבותיו במערת המכפלה אשר בעיר חברון נפטר יעקב מן העולם. כל בני העם המצרי מצטרפים לאבלם של בני יעקב וכאשר עולה המשפחה לארץ כנען לקבור את אביהם באים עמהם כל עבדי פרעה וזקני מצרים. מסע ההלויה הגיע לכנען שם נערך מספד גדול ליעקב בנוכחות מלכי הארץ.

מות יוסף

למרות נדיבותו ומחילתו של יוסף לאחיו, חששו האחים שעדיין לא נמחק ממנו לגמרי רושם מעשיהם בעבר. משמת אביהם גבר חששם עוד יותר שמא כל היחס הטוב נבע מפני כבוד אביהם. אולם יוסף מרגיעם: אין לו שום סיבה לשמור להם טינה באופן אישי שהרי הכל היה מאת ה' – כדי לעלותו לגדולה. לכן הוא אומר להם: ועתה אל תיראו, אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם…"

יוסף נפטר כשהוא בן 110 שנים.לפני מותו הוא מבקש מאחיו שלא ישאירו אותו במצרים ויעלו את עצמותיו עמהם לארץ נחלתם.

ד"ר… D.C., M.N.C.A.
פילדלפיה
שלום וברכה:

הנני לאשר את קבלת מכתבך מיום ה-21 באוגוסט, בו אתה כותב אודות דרך החיים שבנך […] בחר לעצמו לאחרונה, לאחר שנהיה יותר דתי ושומר מצוות, ומקדיש זמן ללימוד התורה, וכו', דברים שכולם לכאורה מילאו אותך בחרדה, כפי שמשפט הפתיחה שלך מביע זאת: "לאן הבנים שלנו הולכים?"

מכיוון שהמקצוע שלך קשור למדע הרפואה, ובמיוחד לכירופרקטיקה, ענף שמדגיש עוד יותר מהענפים האחרים את החשיבות של מערכת העצבים לתפקוד נכון של כל הגוף, וללא ספק גם עם ההדגשה על הצורך בתפקוד של העצבים ללא לחץ חיצוני – הדבר מיקל עלי להסביר את עמדתי בנוגע לשאלה שעולה במכתבך.

עמדתי מבוססת על הסמכות של קדמונינו החכמים, אשר השקפותיהם הנוגעות לנושא הנידון כאן זכו להכרה גדלה והולכת אפילו על ידי מדע הרפואה המודרני – שרפואת הגוף, שלא לדבר על רפואת הנפש, או, אם להשתמש בביטוי מודרני, "שלוות הנפש", מותנית בביטחון פנימי והיעדרם של לחצים נפשיים (הייתי אומר, רוחניים), כיוון שכל לחץ כזה מביא לאי-סדר בתפקוד הנורמלי והנכון של מערכת העצבים, ובכך משפיע במוקדם או במאוחר על התפקוד הנכון של הגוף. במלים אחרות, הגורם החשוב ביותר לשמחתו של אדם הוא לא כל-כך החיצוניות של הדברים כשלעצמם, אלא שהאדם ירגיש חופשי לנהל את חייו בהתאם ליכולות, לאמונות ולתשוקות הרוחניות הפנימיות שלו.

לפני שנים לא רבות, "שלוות נפש" התחייבה בצורות שונות מהשגת מטרות מסוימות: לאלה שנוטים לחומרניות פירושה היה צבירת עושר, דבר שהם הרגישו שייתן להם ביטחון; אחרים חיפשו ביטחון בהתקדמות מדעית, כשהם מחשיבים את המדע המודרני בתור התרופה לכול המחלות של האדם; והיו אחרים שחיפשו ביטחון בכך שזיהו את עצמם עם תנועה מסוימת או אידיאולוגיה מסוימת, כמו סוציאליזם, קומוניזם, פאשיזם, וכו'. ולבסוף, ישנם כאלה שיכולים למצוא ביטחון רק בדת ובאמונה.

עם זאת, בשנים האחרונות, ובייחוד בעשרות השנים האחרונות, הוכח באופן ברור שעושר אינו מציע שום ביטחון, משום שראינו איך משפחות ש"מבוטחות" מבחינה כלכלית התרוששו בן-לילה. אכזבות דומות הוכיחו משטרים פוליטיים ותנועות סוציאליות ו"איזמים" מכל הסוגים. כתוצאה מכך, תחושה מהממת של חוסר ביטחון השתרשה בקרב נוער שגדל ובקרב מתבגרים חושבים, והיא משתקפת בטלטלה שלהם מקיצוניות אחת אל האחרת, בהפרעות רגשיות ונפשיות, בעבריינות נוער ומרדנות, וכו', תופעות שהתפשטו באופן מדאיג בשנים האחרונות, כפי שידוע למקצוע הרפואה טוב יותר מאשר לאנשים פשוטים.

לפיכך, בחברה ובסביבה בעלת ההפרעות הנוכחיות, זה יותר חיוני מאשר אי-פעם שהדור הצעיר ירגיש קרקע מוצקה מתחת לרגליו. בסיס איתן זה ניתן לספק רק על ידי אמונה ודת. כתוצאה מכך, כאשר הילד של מישהו מצא למרבה המזל את הביטחון הזה, צריך להחשיב זאת לברכה הגדולה ביותר של הקב"ה. שכן, זה רחוק מלהיות גורם מפריע לשמחה שלהם; זהו הגורם, בה"א הידיעה, האחד והיחיד שיבטיח את השמחה האמיתית שלהם. מיותר לציין שאסור לעשות שום דבר כדי לסכן גורם זה, אפילו לא על ידי צורה כלשהי של לחץ, דבר שיכול רק להביא להפרעה, לעיוות ולתוצאות בלתי נמנעות.

אם זה מזיק להפעיל לחץ נגד כל גורם רוחני, על אחת כמה וכמה שכך הוא ביחס לאמונה, משום שהמהות של האמונה שלנו היא לקבל את הקב"ה ואת הציוויים שלו בתור תחום שנמצא מעל ומעבר לתפיסתו של האדם. שכן, מצד אחד להכריז על אמונה בקב"ה ובכוח וסמכות אלוקיים, ומצד שני להציב את הציוויים שלו תחת הבדיקה המדוקדקת של השכל האנושי של האדם עצמו, תוך שהוא בוחר בזהירות רק את מה שנראה לו "הגיוני" – זו סתירה בין מושגים, משום שלא חשוב כמה חכם הוא האדם, השכל שלו מוגבל ומצומצם ואי אפשר להשתמש בו בתור קנה-מידה בתחום של האין-סוף. לפיכך יהיה זה ממש לא הגיוני ובלתי מוצדק לנסות סוג כלשהו של לחץ על מנת להשפיע על מישהו אחר נגד האמונות והפקודות הדתיות שלו.
אני לא מכיר את בנך באופן אישי, אבל היתה לי הזדמנות לפגוש את כלתך כמה פעמים כאשר היא היתה תלמידה ב'בית יעקב'. מכיוון שהיא בחרה את בנך בתור השותף שלה לחיים, אני יכול להניח בביטחון שהכשרונות והנטיות הטבעיות של בנך תואמים לשלה. לפיכך אני מברך אותך ואת רעייתך על כך שנתברכתם בבן ובכלה כל כך נהדרים. אני משוכנע בהחלט שאם הם ילכו בדרך החיים שאתה מתאר, הם יהיו שמחים יותר ויותר, ולך ולרעייתך תהיה מהם נחת גדלה והולכת, משום שבניתוח הסופי, שמחתם של הילדים היא הנחת האמיתית של ההורים.

לפני סיום, ארשה לעצמי להתייחס להערה שלך לקראת סיום מכתבך אודות השמירה מפני הזנחה של הגוף הגשמי. ידוע ומפורסם שדווקא הדת היהודית איננה מזניחה את הגוף הגשמי; להיפך, היא מחשיבה זאת לדבר בעל חשיבות עליונה, וזהו בעצם היסוד להלכה היהודית שבמקום שישנה סכנה כלשהי לחיים או לאיבר, כל ההלכות האחרות, אפילו אלה שקשורות לשבת, יום כיפור וכו', נדחות. עם זאת, אני כן חולק על הנקודה של "כפילות" שמתייחסת אל הגשמיות והרוחניות כאל שתי יישויות נפרדות. להיפך, המהות של המונותיאיזם היהודי היא שישנה אחדות בכל מקום, וגם הגוף והנשמה מהווים יישות אחת, כאשר כל אחד מהם משלים את השני בהרמוניה מושלמת, כך שכל הפרדה בין השניים היא כפויה ולא טבעית.

דבר זה צריך לספק גם את ההסבר שלי לשאלה שלך, האם כוונתו של הבורא היתה שהדת תישאר לנצח… האם נצטרך לרכוב על גמלים כאשר אחרים יטוסו באוויר, ובכך לעצור את שעון הקידמה?

מי שמאמין בבורא, אמונה כמשמעה, ולא בתור תחושה מופשטת, או שלאחר שהבורא ברא את העולם הוא פרש לרקיע השביעי ואינו מתעניין עוד כלל במעשי ידיו; אלא שהוא בורא ומדריך באופן מתמיד את הגורל של העולם, ובשל כך כל אחד ואחד בפרט – דבר שלמעשה הוא הבסיס לרוב הדתות המאמינות באלוקים – חייב גם להכיר בכך ששום קידמה אנושית, מדעית או אחרת, אינה אפשרית ללא הידיעה והרצון של אלוקים, ושגם קידמה כזאת איננה פטורה מתחום השיפוט שלו. ומכאן שאת כל הקידמה חייבים לנצל למען התועלת האמיתית של העולם, ושל המין האנושי בפרט. אבל לאדם יש חופש בחירה והוא יכול להשתמש בקידמה כזאת לטוב או לרע. בכל אופן, אם להשתמש במשל שלך, בוודאי העובדה שאדם יכול לטוס באוויר איננה מחייבת שכל אדם יהיה טייס או מהנדס מטוסים, ופירושה הוא רק שבימינו יש לאדם שירותים גדולים יותר כדי להגיע אל הטוב האמיתי והסופי, דבר שאפילו הקידמה המודרנית צריכה לשרת אותו. אין סכנה גדולה יותר למין האנושי מאשר להפריד את הקידמה הטכנולוגית והמדעית מהמוסריות וההומניטריות האמיתיות, שמבוססות על סמכות אלוקית, כפי שלמרבה הצער העמוק שלנו הוכח על ידי מה-שמכונה האומות הכי מתקדמות בעולם (מבחינה מדעית), אשר הקידמה המדעית והטכנולוגית שלהם התאימה רק לנבזיות שלהן.

כמובן, הרבה יותר ניתן לומר על הנושא הנידון בהתכתבות שלנו, אבל אני בטוח שהבהרתי לך את עמדתי, ועבור אדם בעל עמדה כשלך זה יהיה מספק. אני משוכנע בהחלט שהנתיב שבנך בחר בו, שכפי שמובן מאליו מתוך מכתבך, הוא בהרמוניה מושלמת עם זה של אשתו, הוא הנתיב שמבטיח את השמחה האמיתית שלהם, ואני מקווה ומתפלל שאתה ורעייתך תיתנו להם את כל העידוד בכיוון זה.

באיחולים לבביים לשנה החדשה,
ובברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

בפרשתנו מסופר שאחי יוסף פוחדים שלאחר מיתת יעקב אביהם, יוסף ישמור להם טינה על מכירתו וינקום בהם.

יוסף מרגיע אותם ואומר: 'אתם חשבתם עלי רעה – אלוקים חשבה לטובה'.

יוסף מבהיר להם שהמבט המפוכח שלו על החיים, הוא ברובד הפנימי והאלוקי. אמנם להם היו כוונות לא סימפטיות בעניין המכירה , אך במבחינה אובייקטיבית זה לא רלוונטי. כי מי שמנהל את העולם זה ה', ולו היו את כוונותיו שלו, הטובות כמובן,  בעניין זה.

המסר לכך בזוגיות:

לכל אחד מבני הזוג נדמה שהוא בחר את הפרטנר מתוך בחירת ליבו והחלטתו החופשית הבלעדית – דברים מסוימים בהופעתו או אישיותו של הצד השני מצא חן בעיננו וקנה את ליבנו.

הבעיה בתפיסת עולם כזו היא, שעם הזמן אנו מכירים צדדים נוספים באישיותו של בן/בת הזוג, ואז הגורמים החדשים שנכנסו למשוואה יכולים לגרום למבט קצת שונה, להרהורים ולחשיבה מחדש על נכונות הבחירה שלנו, וממילא ליחס שמוקרן מאתנו לצד השני..

כאן מגיע סיפור יוסף ומלמדנו, שהבחירה שלנו בבן/בת זוגנו  לא הייתה בבחירתנו הבלעדית, יש כאן במקביל סיפור של התערבות השגחה עליונה, שלה יש תכניות ואסטרטגיה אלוקית משלה.

לעיתים נראה את המכוון בה, כמו אצל יוסף שעלייתו המטאורית לא הייתה מתרחשת ללא המכירה והדרך הפתלתלה שנגרמה בעקבותיה, אך לעיתים לא נרד לחקרה.

כשאדם מבין שה' מכוון את העולם והכל בהשגחה פרטית, הוא יודע שאין כאן 'תאונות עבודה' ומקרים אקראיים. יש כאן 'ווייז' אלוקי.. יש לו כאן שליחות אלוקית בבניית הבית, ודווקא עם מי שההשגחה העליונה הועידה לו. זה תיקונו ושורש נשמתו וכאן המפתח להצלחתו העתידית.

כשהאדם יפנים זאת, שכל מה שנדמה לנו שהקשר נוצר בגלל סיטואציה כזו או אחרת אינה אלא פרי הדמיון ו'סיפור כיסוי קש' לרצון והכוונה האלוקית, שנהיה ונתפקד יחד כזוג מוצלח – הוא ימשיך, ישקיע וישמח בקשר עם הבן/בת זוג , מתוך אמונה ובטחון מוחלט בה' , שהוא המזווג זיווגים האמתי!

בזמן ההוא עמד עוד בית המקדש בהדרו. בירושלים מלך אז מלך מבית דוד, הוא היה כבר המלך האחרון למלכי בית יהודה שמו היה צדקיהו.

ירושלים היתה אז היפה מכל ערי העולם, הרחובות היו מלאים אדם, העיר שקקה חיים ועמדה במלוא תפארתה וזוהרה. היא היתה עיר מאושרת, ואנשיה היו מאושרים.

לכן בכל שנה, ביום העשירי לחודש טבת, אנו נזכרים ביום האבל ההוא. אנו נזכרים בדברי הנביא הקדוש, שמפני שהתרחקנו מה' ומהתורה איבדנו את הקדוש והיקר לנו ביותר- את בית המקדש. וכאשר נתקרב אל ה' ואל התורה, נשמור ונקיים את הכתוב בה – יגאלנו ה' גאולת עולמים, וכל שונא וכל אויב לא יוכל לעמוד נגדנו.

יום זה נקבע גם כיום הקדיש הכללי לזכר נפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע. יש מקרובי הנפטרים הנוהגים ביום זה במנהגי יום היארצייט (יום השנה) של הנפטרים, להדליק נרות נשמה, לומר "קדיש" ולומר תפילה לעילוי נשמות הנספים.