במעמד זה ניתנו לנו עשרת הדיברות,

אולם הפעם נתמקד בדיבר החמישי מתוך עשרת הדברות: "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ." מצוות כיבוד הורים, בלשון העם.

כמו בכל דבר ועניין נוכל לראות בהנהגתו של הרבי מליובאוויטש דוגמה מאלפת, והפעם ננסה להתבונן, ולבונן את עצמנו בענין מצוות כיבוד הורים.

הרבי הגיע יחד עם רעייתו הרבנית חיה מושקא ע"ה לארצות הברית בכ"ח סיון ה'תש"א (23.6.41). באותה שעה הוריו היו עדיין 'בעמק הבכא' מאחורי מסך הברזל, בריה"מ לשעבר.

בכ' מנחם אב ה'תש"ד (9.8.44) הסתלק אביו של הרבי – הגאון המקובל רבי לוי יצחק ז"ל. ובכ"ח סיון ה'תש"ז (16.6.47) הגיעה אמו של הרבי – הרבנית חנה לחופי ארצות הברית.

שבע עשרה שנותיה האחרונות התגוררה הרבנית חנה סמוך למרכז חב"ד העולמי – 770 והייתה קרובה לבנה הגדול – הרבי מליובאוויטש.

בשנים אלו התעסק הרבי  בכיבוד אמו ועשה הכל למנוע ממנה צער ועגמת נפש, ולגרום לה רק נחת ושמחה. כפי שניתן לראות בדוגמה הבאה, שמלמדת, בעצם, על הכלל כולו.

בי"ג אייר תשי"ב (8.5.52) התבשר הרבי על פטירת אחיו הרב ישראל אריה לייב ז"ל.

מאותו יום – ובמשך כשלוש עשרה שנה ! – נקט הרבי בעצות ותחבולות שונות שהדבר לא ייוודע לאמו הרבנית חנה ז"ל. כדי שהשמועה הכואבת לא תזיק חלילה לבריאותה.

וכפי שכתב הרבי לאחת מבני המשפחה: "…כבוד אמי שליט"א אינה יודעת על דבר זה מאומה ומשתדלים בכל עוז ותעצומות להעלים ממנה כל העניין מפני מצב בריאותה"

לדוגמה,

• ב'ימי האבל' ישב הרבי בחדרו ורק מנין מצומצם ביותר נכנסו לתפילות, כדי שהשמועה לא תגיע לאמו.

• גם בימי האבל הגיע הרבי לבקר את אמו בכל ערב. ונעשו תחבולות שונות שהביקור יהיה קצר ביותר שאמו לא תשים לב  לעובדה שהרבי נועל נעלי בד, ונוהג בשאר מנהגי האבלות.

• במשך כמה חודשים הרבי היה ממיין את הדואר לפני שהגיע לאמו, כדי לוודא שלא יגיע לידה איזה "מכתב תנחומים"…

• כשעברו כמה חודשים נודע לרבי שאמו הרבנית הסיחה את לבה בפני אחד החסידים  שכבר זמן מה אינה מקבלת מכתבים מבנה… דאג הרבי להוסיף (בשולי מכתב ששלחה גיסתו) כמה שורות בכתב יד אחיו, כדי להסיר דאגה מליבה.

למרות עיסוקיו הגדולים נהג הרבי במשך כל אותם שנים לבקר את אמו בביתה, מידי יום ביומו בשעות הערב. ובימי שישי היה מגיע פעמיים (פעם אחת לפני הדלקת נרות שבת ופעם נוספת אחר סעודת שבת).

זה היה סמל ודוגמא לכיבוד הורים !

הקדוש ברוך הוא נתן למשה רבינו את עשרת הדיברות בשני לוחות.

עשרת הדברות היו מחולקים באופן שעל לוח אחד נחקקו מצוות שבין אדם למקום ועל הלוח השני – מצוות שבין אדם לחברו. בלשון הרמב"ן (רבינו משה בן נחמן – מגדולי חכמי ספרד לפני כ 750 שנה): 'חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם'.

אולם כשמתבוננים בחמשת הדברות שבלוח הראשון, בקבוצת הדיברות שבאו 'לכבוד הבורא' אנו מוצאים שהציווי "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ" מופיע יחד עם "אָנֹכִי יְ-ה-וָ-ה אֱ-לֹהֶיךָ".

מדוע ?

הלא כיבוד הורים דומה יותר למצווה שבין אדם לחברו ?

מדוע הוא לא נחקק בלוח השני ?

כמה מגדולי ישראל מתייחסים לשאלה זו.

ולדוגמה:

בספר 'החינוך'  (המבאר את כל מצוות התורה) מבואר שהמסר העיקרי במצוות כיבוד הורים, הוא הכרת הטוב לאביו ואמו, על כך שהביאו אותו לעולם, והשקיעו וטרחו רבות עבורו בקטנותו.  ולכן ראוי לאדם להכיר בזאת ולגמול להוריו חסד.

וכשיתרגל האדם במידה מופלאה זו של 'הכרת הטוב', יבוא גם להכיר בטובה שעושה איתו הבורא שנתן לו את גופו ונפשו. הוא 'סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון'. ובוודאי שעליו להיזהר בעבודת ה'.

ומפני שכיבוד הורים יביא את האדם גם לכבד את הבורא, לכן, לדברי ספר ה'חינוך', נכללה מצווה זו בקבוצת הדברות שבין אדם למקום.

ואילו הרמב"ן  אומר יתירה מכך, שכיבוד הורים עצמו נחשב לכבוד הבורא ! שהרי ההורים שותפים עם הבורא ביצירת הבן.

במילים אחרות:

הקדוש ברוך הוא העניק להורים כוח אלוקי –  היכולת ללדת ולהביא דור נוסף לעולם זה ובכך ההורים נעשים שותפים ביצירתו.

ולכן הכבוד והערכה שאדם נותן להוריו, מתייחס בעצם לאותו כוח אלוקי הטמון בהם, שאיפשר להם להיות הורים… וא"כ זה ממש "כבוד הבורא".

לא די שאדם יכבד את הוריו בכך שיספק את כל צרכיהם, אלא עליו לעשות זאת מתוך הכנעה ומורא.

התלמוד אומר (מסכת קידושין): "יש מאכיל את אביו מאכלים משובחים ונענש על כך ויש המעביד את אביו בעבודה קשה וזוכה על כך לעולם הבא".

איך יתכן הדבר ?

מעשה באדם שהיה נוהג להאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת שאלו האב: "בני מנין לך כל אלו ?" ענה לו הבן: "זקן, אכול ושתוק, הלא גם הכלבים אוכלים ושותקים".

אולם מעשה אחר, באדם שהתפרנס מטחינה ברחיים, וכאשר נקרא אביו הזקן לעבודת המלך, אמר לו הבן: "אבא, טחון אתה במקומי ואני אלך תחתיך לעבודת המלך, משום שבעבודת המלך אתה עלול להתבזות ואף לקבל מכות".

בכל פעם שאנו משרתים את הורינו, עלינו לעשות זאת במורא והכנעה, כדרך שמשרתים אנשים נכבדים בעלי שררה.

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם, בית חב"ד נהריה

החיים כמו בחיים מלאים באתגרים רבים – טרדות הפרנסה, חינוך וגידול הילדים, ועוד ועוד ואנשים מחפשים עצות ותחבולות כיצד להקל עליהם את החיים, אם ביעוץ טכני בעניינים הגשמיים ועד לסגולות רוחניות כאלה ואחרים.
פרשתנו מגלה לנו את סוד החיים את הסגולה הטובה ביותר להצלחה והיא פשוטה מאוד ונמצאת 'תחת התנור בביתנו' – להשקיע בשלום הבית שלנו ואף של אחרים.
חז"ל למדונו שאיש ואישה אם זכו הרי שהשכינה שרויה ביניהם. וכשהשכינה שרויה בביתנו הרי שברור שהכול מסתדר על הצד הטוב ביותר.
אשרי האיש שמעביר על מידותיו ומשקיע בשלום ביתו, זו ההשקעה הבטוחה ביותר!

נשאלת השאלה, הלוא הקב"ה ידע מראש שהאומות לא ירצו לקבל את התורה, ואם-כן, לשם מה "החזירה… על כל אומה ולשון"?

הכנה למתן-התורה

חז"ל אומרים, שהדבר נועד למנוע מהגויים פתחון-פה בעתיד – "שלא ליתן להם פתחון-פה כלפי שכינה, לומר שאילו נתבענו, כבר קיבלנו עלינו. הרי שנתבעו ולא קיבלו עליהם". אך סיבה זו היא עניין חיצוני וצדדי, ואיך ייתכן שכדי למנוע מהגויים פתחון-פה לקח הקב"ה את התורה הקדושה והחזירה על כל אומה ולשון, הלוא יש כלל – "העיקר אינו נגרר אחר הטפל"?!

חייבים אפוא לומר, שהחזרת התורה על כל האומות הייתה פעולה הנוגעת לעצם עניינו של מתן-התורה, והיא הייתה נחוצה כהכנה למעמד הר-סיני.

בחירה אמיתית

בשעת מתן-התורה בחר הקב"ה בעם-ישראל. בחירה אמיתית פירושה, ששני הדברים שווים לגמרי, ובכל-זאת בוחרים באחד מהם. אם אין דמיון בין השניים, אלא באחד יש מעלות שאין בשני, אין כאן בחירה אמיתית, שכן המעלות שיש באחד מכריחות לבחור בו. על-פי זה, איך אפשר לדבר על בחירה בעם-ישראל, כאשר יש בו מעלות רבות ומיוחדות, ועד שהקב"ה מכנהו "בני בכורי ישראל"?

אלא כל המעלות הללו תופסות רק לגבי דרגות כאלה ואחרות באור האלוקי, אולם לגבי עצמותו של הקב"ה אין המעלות הללו נחשבות כלל, ולגביו הכול שווים ממש. על כך נאמר הפסוק: "הלוא אח עשיו ליעקב" – שניהם שווים כביכול ואין הבדל ביניהם. ובכל-זאת בחר הקב"ה בעם-ישראל בבחירה חופשית, שאינה נובעת מטעמים ומסיבות כלשהן – "וָאוֹהב את יעקב ואת עשיו שנאתי".

בחירה בלי 'מעלות'

הבחירה הזאת באה לידי ביטוי בהחזרת התורה על כל אומה ולשון. על-ידי כך נתגלתה הבחירה של הקב"ה בעם-ישראל, הנובעת מעצמותו יתברך, וכמו-כן נתגלתה בחירתו של עם-ישראל בקב"ה, שאף היא נובעת מעצם מהותן של נשמות ישראל, ולכן לא שאלו מה כתוב בתורה ולא חיפשו בה 'מעלות' ו'יתרונות', אלא אמרו מיד "נעשה ונשמע".

נמצא שהחזרת התורה על כל אומה ולשון הייתה עניין מהותי ומרכזי בהכנה למתן-התורה, כי על-ידה נתגלה שהבחירה בעם-ישראל באה מעצמותו ומהותו יתברך בכבודו ובעצמו. לכן כאשר יהודי לומד תורה הרי הוא מתאחד עם עצמותו יתברך שלמעלה מכל דרגה והגדרה, כפי שמרומז במילה הראשונה של עשרת הדיברות "אנֹכי" – "אנֹכי מי שאנֹכי".

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

אחד הפיוטים הנפוצים שייך למשורר הגאולה הצפתי, רבי ישראל נג'ארה: "יעלה יעלה בואי לגני, הנץ הרימון גם פרחה גפני" – פיוט המתאר את אהבתו של הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל ככלל ולכל יהודי בפרט.

רבי ישראל נג'ארה היה מקובל אלוקי והשירים שכתב רומזים לרעיונות קבליים נשגבים. "שיריו של רבי ישראל נג'ארה נחשבים למעלה (בשמים)", העיד החיד"א (רבי חיים יוסף דויד אזולאי) בשם המקובל הנודע מצפת האר"י הקדוש. גם הפיוט "יעלה" טומן בחובו משמעויות עמוקות ומיוחדות, הקשורות לרימון ולגפן. 

*

בשיר-השירים מדומה עם ישראל לגפן. ומפרשים חז"ל, כי כשם שאשכולות הענבים לא יכולים להתפתח ללא הגנת העלים, כך תלמידי החכמים ואפילו הגדולים שבהם לא היו מגיעים לאן שהגיעו ללא היהודים הפשוטים שסביבם.

עם ישראל מדומה גם לרימון. על פי חז"ל, זה בא לרמז שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. וזו למעשה הרוח הכללית השורה על פיוטו של הרב נג'ארה: רוח האהבה של הקדוש-ברוך-הוא לכל יהודי באשר הוא, גם אם הוא פשוט ואפילו פושע.

בהזדמנות, ביקר אצל הרבי מליובאוויטש יהודי שנמנה על שורותיה של קהילה חרדית אחרת, ולבקשת הרבי, חזר על שאלה ששמע מרבו על דברי חז"ל האמורים: אם מדובר בפושעי ישראל, כיצד ייתכן שהם מלאים במצוות?

הגיב על כך הרבי, כי גם לו נשאלה השאלה אך בגוון שונה: אם מדובר באנשים מלאים במצוות, מדוע קוראים להם פושעי ישראל?

הניסוח השונה של השאלה מאיר באור יקרות את היחס הנכון של גדולי ישראל ליהודים הנקראים פשוטים או גרוע מכך – פושעים. כמו בסיפור הידוע על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שנתקל פעם בעגלונים עטורים בטלית ותפילין וממלמלים את תפילת שחרית תוך כדי שהם רכונים על אופני עגלותיהם ומשמנים אותם. במקום לגעור באנשים על היחס המזלזל לתפילה, הביט הצדיק אל השמים, ואמר: "הבט בורא עולם וראה את בניך. אפילו בשעת עיסוק בפרנסה אין הם שוכחים להתפלל!"

*

כל יהודי הוא יעלת החן של בורא עולם ומוזמן לגנו – מלמד אותנו הרבי, על יסוד דבריהם של צדיקי כל הדורות. הרבי מדריך לראות את הטוב שבכל יהודי, לאהוב אותו ללא תנאים מוקדמים ולשים לב לכל מצווה אפילו קטנה שהוא עושה ולייקר אותה (ואותו).

ישעיה הנביא מתנסח על עידן הגאולה האמיתית והשלמה במילים: "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל". כוונת הדברים היא, שבגאולה תתגלינה המצוות הרבות שקיים כל יהודי, גם כזה שלא נראה מקיים מצוות קלאסי. המצוות שהיו נעלמות כמו שורשים באדמה, יציצו ויפרחו בהוד ובהדר.

ראש השנה לרימון ולגפן (ולכל האילנות) הוא הזדמנות מצוינת לקבל החלטה טובה, להביט על כל יהודי בעין חיובית ולגלות את החלקים הנפלאים של נשמתו. במיוחד בדורנו, הדור שכבר מוכן לקבלת פני משיח ולפיכך ישנה אפשרות של ממש למצוא את המעלות הטובות בכל יהודי.

כך נזכה להתגשמות מהירה של התפילה הנישאת באותו פיוט של הרב נג'ארה: "עתה מהר תאסוף נדודי ולתוך ציון נחה גדודי ושם אקריב לך את קרבני".

באדיבות: "הגאולה מעניין ועכשווי"

ב. כשאוכלים אחד מ"שבעת המינים" שבהם נתברכה ארץ ישראל (כולל גם חיטה ושעורה – כלומר מיני מאפה שנעשו מדגנים אלו), צריך לברך מלבד הברכה הראשונה שלפני האכילה גם ברכה אחרונה (- ברכה מעין שלוש).

ג. לפני אכילת כל פרי הצומח על אילן מברכים "בורא פרי העץ".

ד. לאחר אכילת הפרי מברכים "בורא נפשות רבות".

ה. אם בין הפירות שנאכלו נמצאים גם פירות שבהן נתברכה ארץ ישראל (המוזכרים בהנ"ל – אות א’), צריך לברך אחר כך את הברכה האחרונה "על העץ ועל פרי העץ", ולא "בורא נפשות".

ו. אכלו את הפירות באמצע הסעודה, אין צורך לברך על הפירות ברכה אחרונה מיוחדת, ברכת המזון פוטרת ברכה זו.

ז. כשאוכלים פרי חדש בפעם הראשונה בעונת גידולו, מברכים תחילה ברכת "שהחיינו" ואחר כך את הברכה המתייחסת אל הפרי (שתי הברכות מברכים לפני אכילת הפרי).

במכתביו עומד הרבי מליובאוויטש על כמה נקודות שבהן בא לידי ביטוי עניין זה של "כי האדם עץ השדה".

המחנך כגנן

הנה מסר למורים ומחנכים:

"אמר הכתוב כי האדם עץ השדה, כרם ה' צבאות בית-ישראל, והפירות הם הילדים, כבנים כבנות. ומה גדולה אחריות המנהיג והגנן, אשר בידו מסר בעל הכרם כרמו, שלכן אמרו רז"ל שלימוד הילדים נקרא מלאכת ה'. ומה גדולה זכותו אשר מינהו ה' לנוטר כרמו. ורואים אנו אשר כל הטבה, ואפילו קטנה, בגרעין, גורמת יופי ושבח רב באילן הצומח ממנו" (איגרות- קודש כרך א, איגרת נב).

"ובפרט בהנוגע להנוער, כי האדם עץ השדה, אשר כל שינוי קל בשתיל אילן רך, ועל-אחת- כמה-וכמה בגרעין, יכול להשפיע על כל מהלך חיי האילן לטוב או למוטב חס-ושלום. ובייחוד בימינו אלה, אשר לא ברחוב בלבד נושבות רוחות הרסניות, אלא שחדרו גם-כן למוסדות חינוך ואפילו לישיבות, הרי גדולה פי כמה האחריות (ובדרך ממילא גם הזכות) של כל אלה שבידם להשפיע וקולם נשמע בין הנוער" (איגרות-קודש כרך ח, איגרת ב'תלב).

מדומם למדבר

גם עבודת האדם מתחלקת לדומם, צומח, חי ומדבר, ועל האדם לעבור את כל השלבים הללו:

"האדם נקרא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם יש באדם, ובפרט כולל הוא ד' הסוגים דומם צומח חי מדבר. וגם בעבודת האדם לבוראו ד' סוגים אלו. והולך מחיל אל חיל, והתחלת עניינו בדומה לסוג הדומם. זאת אומרת, שאינו אלא מקבל, מבלי כל הוספה מצידו עצמו. אשר בכלל הם ימי הקטנות והילדות. מדומם מתעלה לצומח, אשר חיטה אחת מצמיחה כמה חיטים, ומגרעין – צומח אילן נושא פירות. זאת אומרת, אשר עניין שמקבל ולימוד שלומד – מתבונן בו ומעבד אותו לאורכו, לרוחבו ולעומקו, ומנצלו להתפתחות עצמו ככל האפשרי. מסוג זה עולה, במשך הזמן ועל- ידי עבודה ביגיעת נפש ויגיעת בשר לסוג החי. זאת אומרת, שמתגבר הוא על הטבעיות שלו, באם היא בלתי-רצויה, וכן על סביבתו, מורשת אבות וכיוצא בזה, ומשנה מקומו ואינו קשור להסביבה שלו וכו'. אבל גם זה אינו התכלית והמטרה האחרונה, ועליו לעלות לסוג עליון יותר, הוא סוג המדבר, אדם בעל שכל עיוני ולא רק שכל המעשי השייך לעניינים שבפועל, אשר ישנו גם בבעלי-חיים, וכמו שועל פיקח שבחיות כו' וכיוצא בזה. זאת אומרת, אשר אפילו בעבודתו לקונו אינו מסתפק בלימוד המוכרח בשביל לדעת המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תיעשינה, כי-אם גם עוסק בידיעת בוראו, וכמו שכתוב דע את אלוקי אביך, שכללותה היא פנימיות התורה, אשר בדורנו נתגלתה ונתבארה בתורת החסידות.

"מכל הנ"ל מובן, שתחילת פעולת האדם הוא בעלייה מסוג הדומם – מקבל גרידא – לסוג הצומח, והתחלה זו חלה בראש-השנה לאילנות, וכמו שכתוב כי האדם עץ השדה, ומזה לראש- השנה לענייני בהמה וראש-השנה לענייני אדם" (איגרות-קודש כרך יד, איגרת ה'ח).

"והרי נמצאים אנו למחרת ראש-השנה לאילנות, ומקרא מלא דבר הכתוב, כי האדם עץ השדה, והרי ראש-השנה הוא יום השפעת כוחות חדשים, חיות ואור חדש על משך כל השנה הבאה עלינו, כולל גם צמיחה והליכה מחיל אל חיל בכל ענייני תורה וקדושה ומתוך שמחה אמיתית ופנימית" (איגרות-קודש כרך כד, איגרת ט'צג).

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות