פעולת המילה נקראת ברית בהיותה "אות ברית" החתומה ומוטבעת בבשרנו, כביטוי לקשר שבין עם ישראל והקב"ה. מיומו השמיני והלאה נושא עימו כל אדם מישראל את אות הברית הזה ואינו נפרד ממנו לעולם. לא היה עוד בישראל אות, ששמר על יחודו של עם ישראל ומנע התבוללות וטמיעה כאות ברית-המילה.

חז"ל ציינו, כי על אף ההתכחשויות של רבים בעם, בתקופות שונות, לרבות ממצוות התורה, נשארה ברית-המילה נחלת העם לדורותיו. היו אף שמסרו נפשם על קיום מצווה זו ; בתקופות הקשות ביותר, כשהיה ברור שניתן לזהות יהודי על פי מילתו, נטלו היהודים את הסיכון ולא ויתרו על מילת בניהם.

טעות היא לנמק את ברית המילה בשיקולי בריאות או היגיינה (למרות שמחקרים הוכיחו כי בברית-מילה יש כדי להוריד את אחוז הסיכון ללקות במהלה ממארת). המטרה האמיתית של ברית-המילה היא הטבעת החותם בבשר בברית קודש ביננו ובין ה'.

המצווה היא למול דווקא ביום השמיני ועל כן דוחה ברית המילה את השבת, ואפילו את יום הכיפורים. אמנם התורה אומרת "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" אך על פי העיקרון של "וחי בהם" אין למול תינוק ביום השמיני, אם משקלו מועט מדי, אם לקה בצהבת, או מכל סיבה אחרת שעליה מורה הרופא. "פקוח נפש" דוחה כל מצוות 'עשה' שבתורה, ועל כן דוחים את הברית אפילו על ספק "פקוח נפש". המילה עצמה כוללת שלושה שלבים ; מילה, פריעה ומציצה, המבוצעים בזריזות על ידי מוהל מומחה וירא שמים, מוכר ידוע ומוסמך.

המילה נערכת במעמד של עשרה אנשים (אך חוסר מנין אינו מעכב את עריכתה) ויש לעורכה בצמוד לסעודה שהיא סעודת מצווה המהווה מרכיב חשוב במצוות ברית מילה. בשל חשיבות סעודת המצווה אין להזמין קרואים לברית, כי לא יתכן שלא להיענות להזמנה של השתתפות במצווה חשובה שכזו, ולכן מודיעים בלבד את זמן האירוע ומקומו ולא מזמינים רשמית ופורמלית.

שיהיה במזל טוב! ולכל עת וצורך בית חב"ד לשירותך!

ניתן לחלק את מצוות הכנסת אורחים לשני חלקים: הארחה – נתינת אוכל ומשקה ובשעת הצורך מקום ללון. ולוויה- על המארח ללוות את אורחו בצאתו מביתו.

חכמינו הפליגו בשבחה של מצוה זו : "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה"; "המשובח שבצדקה הוא הכנסת אורחים, ושכרה גדולה עד מאוד". והיו שאמרו כי בזמן שבית-המקדש היה קיים היה המזבח מכפר על האדם, ועכשיו, שאין בית-המקדש קיים, שולחנו של אדם מכפר עליו והיינו בהכנסת אורחים.

הכנסת אורחים נמנית בין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה וקרן קיימת לו לעולם הבא, ובמסכת אבות נאמר: "יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך…". יש לקבל את האורחים בסבר פנים יפות ומיד עם הכנסם לדאוג לכל מחסורם, כדי שלא יתביישו בינתיים. ראוי שהמארח בעצמו יטרח במצוות האירוח, ומי לנו גדול מאברהם אבינו ששירת את אורחיו אף שהיו לו עבדים ושפחות. יש להגיש בפני האורחים ממיטב המאכלים והמעדנים, בעין יפה, ואין להביט בפניהם בשעת הארוחה כדי שלא יתביישו.

מצוות הליווי גדולה יותר מן ההכנסה עצמה. "אמרו חכמים: כל שאינו מלווה כאילו שופך דמים" (רמב"ם, הלכות אבל). מהו המרחק שיש ללוות את האורח?היו מראשוני הפוסקים שקבעו שיעור של מיל ויותר, אך בדורנו, במקומות שהדרכים מיושבות באדם ואין חשש שאורח יטעה בדרך או שמא תארוב לו סכנה, מספיק ללוותו שיעור של ארבע אמות (2 מטה. מן התלמוד וספרי הקבלה משתמע כי יש במצוות הליווי סגולה למלוה ולמתלוה, וכמו שנאמר (ישעיהו גז, יט): "שלום שלום, לרחוק (המתרחק מן העיר) ולקרוב (המלווה שמתקרב בחזרה אל העיר)".

בפתיחת פרשת השבוע אנו רואים כמה האריכה התורה, שבדרך כלל מקצרת בלשונה, בסיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו. המטרה היא ללא ספק בכדי שאנו נלמד וניישם את הדברים בביתנו; נחפש אחרי האורחים, נרוץ לקבלם, נשתדל לספק להם את כל צורכיהם, ניתן להם את ההרגשה כאילו אין הדבר לטורח עלינו כלל ("אמור מעט ועשה הרבה, ונחנך גם את בני הבית במצווה זו.

איש לא שם את ליבו להלך העני שהגיע זה עתה מדרך רחוקה. תשוש הוא ורעב. כבר כמה ימים לא בא מזון של ממש אל פיו. מראהו ובגדיו העלובים מסתירים את גדולתו הרוחנית ואישיותו המיוחדת, ואף הוא אינו מגלה את זהותו שלא לצורך.

בטוח בה', שיזמין לו מקום לשבות בו, פנה לבית-הכנסת והחל באמירת 'שניים מקרא ואחד תרגום', בקול נעים וערב.

לאחר התפילה פנה אליו יהודי זקן: "שלום עליכם, יהודי. היכן תאכל?". ענה ההלך שעדיין לא מצא מקום אירוח.

"אם-כן, בוא עמי" אמר לו הזקן. "אמנם המזון בביתנו דל, אך בשמחה נתחלק עמך במה שיש לנו". האורח התלווה לזקן, ועד מהרה הגיעו לבית קטן ודל, מואר באור נרות ובחמימות של יהודים טובים.

האישה הגישה לפניהם ממה שהיה בבית. ניכר היה בה שהשתדלה לכבד את השבת ואת האורח בכל מאודה, אולם הסעודה הייתה רחוקה מלהשביע, ובמיוחד את רעבונו של האורח.

פנה האורח אל בעל-הבית בנימוס בבקשה לקבל עוד מנה. בשומעה זאת נלחצה האישה ולחשה לבעלה במבוכה: "לא יישאר לנו מזון לסעודת היום!". הבעל השיב לה בלחש: "אל-נא תמנעי מלמלא את בקשתו. זכות גדולה של הכנסת אורחים והאכלת עני רעב אינה מזדמנת בכל יום".

כאשר סיים האורח לאכול את המנה הנוספת, שלא הייתה אלא נתח קטן ועלוב, התנצל על רעבונו הגדול וביקש, אם אפשר, עוד מנה.

הפעם השיבה האישה: "אם אגיש לך עתה את שארית הסעודה שנותרה למחר, לא ייוותר מאומה לסעודת יום השבת. האם ניאלץ מחר לצום חלילה?!".

האורח שמע את דבריה ואמר: "בכל-זאת, מבקש אני גם את המנה של מחר. ובאשר למחר, אל תדאגי, ה' יזמן לפניכם את כל הדרוש כדי לקיים את סעודת השבת כהלכתה".

הפנתה האישה מבט תוהה אל בעלה. כיצד עליה לקבל את דברי האורח המוזר? בעלה לא נראה מודאג. נראה שגם הוא שם בה' את מבטחו וסמך על דברי האורח. אם-כן, הרהרה בליבה, עליה לקיים את המצווה בשמחה. תיכף ניגשה למטבח והגישה לאורח את כל מה שנשאר.

למחרת קמה האישה עייפה, אחרי לילה של נדודי שינה. הדאגה מה יאכלו לסעודת שבת לא הרפתה ממנה. בעלה פנה ללכת לבית-הכנסת והיא לקחה את הסידור והשקיעה את עצמה בתפילה.

בבית-הכנסת המולה רבה. שמועה עברה על הלך עני בלתי-מוּכר, המבקש לדרוש לפני קריאת התורה. מי יודע אם אכן תלמיד-חכם הוא, ושמא ינצל את ההזדמנות לדברי לעג ושחוק? הפנו הגבאים את בקשת האורח אל הרב, והרב הסכים, לאחר שהתנה עם האורח, כי אם לא ישמיע דברי חכמה, ייאלץ לרדת מיד מן הבימה.

כשהגיעה העת, עלה הזר אל הבימה. חיוכים לעגניים עוד נראו בקצה פיהם של כמה מהמתפללים, אך מיד כשפתח האיש בדבריו, השתררה במקום אווירה של תדהמה והפתעה. האורח הרצה את דבריו בשטף, בהסברים נפלאים, מתובלים בסיפורים ובמדרשי חז"ל. ביאר שורה של סוגיות בפרשת השבוע, וחידש עליהם חידושים נפלאים שאוזן לא שמעה כמותם.

מיד בסיימו את דרשתו עטו עליו כל נכבדי הקהילה והפצירו בו לסעוד על שולחנם. במיוחד גברה ההתרגשות כאשר הרב ציווה על האורח להזדהות בשמו והתברר כי אינו אלא רבי אברהם אבן-עזרא, שכבר נודע שמו ונתפרסם בעולם.

רבי אברהם הודה לכל הנכבדים שהזמינוהו אך אמר: "כבר זכה מארחי במצוות הכנסת-אורחים, כאשר קיים אותה לשם מצווה, אף-על-פי שלא הכירני. מעדיף אני גם עתה לסעוד בביתו".

בחלון הבית עמדה אשת הזקן, מצפה לשוב בעלה מבית-הכנסת. פתאום היא רואה מחזה לא-ייאמן… בעלה, פניו נוהרות מאושר, צועד בראש עם האורח, וכל בני העיירה מלווים אותם. אחריהם צועדות נשים רבות, ששמעו של האורח החשוב הגיע לאוזניהן, ובידי כל אחת ואחת סירים ומגשים עמוסים. כולן רוצות לקחת חלק בזכות הגדולה ולהשתתף בסעודת הצדיק.

עוד בטרם נכנסו, הבית כבר היה מלא כל טוב, בשר ודגים וכל מטעמים, בשפע רב, שדיי היה בהם לסעודות השבת, והותר לכל השבוע.

מיד בהיכנסם לבית אמר הזקן לאשתו: "ראי-נא איזו זכות נפלה בחלקנו. מכל יהודי העיירה דווקא אנחנו זכינו לארח את רבי אברהם אבן-עזרא". למשמע הדברים נרעדה האישה. מצד אחד שמחה על הזכות הגדולה, אך מיד נזכרה בסעודת אמש. "הלוא אני היססתי למלא את בקשתו, האם יסלח לי איש צדיק וגדול זה?!", הרהרה בליבה.

קודם שהתחילה הסעודה פנה רבי אברהם אל האישה ואמר: "רואה את, לא הייתה לי ברירה אלא לגלות את זהותי כדי לקיים את אשר הבטחתי. הבנתי היטב את דאגתך, ומראש לא הייתה לי שום קפֵדה עלייך. להפך, זכיתם לקיים את מצוות הכנסת אורחים כהלכה ולעמוד בניסיון, ומעתה לא תדעו עוד מחסור".

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

הרבה דמעות הזילה רחל מעיניה עד שנולד בנה הראשון, לאחר שנות עקרות ארוכות – והרבה דמעות היא הזילה גם לאחר שנולד בנה השני. כפי שמספרים חז"ל, בכוונה קברה יעקב בעלה בבית-לחם, על אם הדרך שמירושלים לבבל, כי הוא "צפה שהגלויות עתידות לעבור שם – לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". כך גם נמצא כתוב בספר ירמיה (לא, יד): "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים – רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם".

רחל היא סמל של אם שנאבקת למען בניה ולא מרפה מתחנוניה לפני הקדוש-ברוך-הוא – "מאנה להינחם" – עד כי יחוס וירחם עליהם וישיבם אל המנוחה ואל הנחלה – אל הגאולה השלמה.

את האופי התובעני, הטיפוס המבקש ו'מנדנד' שוב ושוב, אנו רואים גם בדמותו של הדוד הזקן של רחל – אברהם אבינו. בפרשת-השבוע אנו קוראים כיצד לאחר שנודע לאברהם כי בכוונת הקדוש-ברוך-הוא להפוך את סדום ועמורה, הוא מפעיל את כל כוח שתדלנותו ומנסה להסיר את רוע הגזרה. "אולי יש חמישים צדיקים" ולמענם יסכים הקדוש-ברוך-הוא לבטל את הגזרה?

והקדוש-ברוך-הוא הסכים, אך אברהם לא מרפה: ולמען ארבעים וחמישה? – גם לכך מסכים הקדוש-ברוך-הוא, אבל אברהם עדיין לא מרפה: ולמען ארבעים? ולמען שלושים? ועשרים? ועשרה?

אברהם לא חשש שמא אם ירבה להפציר יכעיס בכך את הקדוש-ברוך-הוא ואולי יגרום לו לסגת ממה שכבר הסכים. היה לו ברור כי אצל הקדוש-ברוך-הוא אין נסיגות מהטבות, וכל אמירה לטובה היא החלטית. היה לו ברור גם שהקדוש-ברוך-הוא נכון וכרוי להפצרותיו, כי הוא אהוב וחביב לפניו. לפיכך הוא הוסיף והתחנן ומתח את חבל הרחמים עד קצה גבול היכולת.

אברהם ורחל, האב והאם, התוו לנו את הדרך להתפלל. הם לימדו אותנו כיצד לבקש ולא להרפות.

ואמנם אנו הולכים בדרכם, ושלוש פעמים ביום חוזרים על אותן בקשות, באותן מילים ממש. בקשות שבחלקן מתייחסות לבעיות היום-יום, כמו פרנסה טובה – "וברך את שנתנו כשנים הטובות לברכה", או בריאות נכונה – "והעלה ארוכה ורפואה שלמה לכל מכאובינו", ובחלקן מתייחסות לשפל המהותי שאנו נתונים בו מאז חורבן בית-המקדש והיציאה לגלות. ערב ובוקר וצהריים אנו שבים ומתחננים להתגשמות חזון קיבוץ הגלויות – "ושא נס לקבץ גלויותינו", להתגלות המשיח – "וכסא [משיח בן] דויד עבדך מהרה בתוכה תכין", לבניין בית-המקדש – "והשב העבודה לדביר ביתך", ועוד.

איננו חוששים מלהיות טרדנים. אנחנו מחקים בכך את גדולי האומה שהראו לנו כי התפילה היא מהדברים שאין להם שיעור. אדרבה, כאשר אנו דבקים ולא מרפים מלהתפלל, אנו מוכיחים כי הדברים אכן נוגעים בנפשנו – ולזאת בדיוק מצפה אבינו שבשמיים. הוא רוצה לראות שבאמת איננו מסוגלים לשאת את חיי הגלות ובכל לבנו אנו רוצים כבר לצאת אל הגאולה.

ואנו מובטחים כי תפילותינו לא תשובנה ריקם. כבר לרחל הבטיח הקדוש-ברוך-הוא, "כי יש שכר לפעולתך, נאום השם, ושבו מארץ אויב". אלא שאז זו הייתה הבטחה על עתיד רחוק. כיום עומד אותו עתיד רחוק להפוך בכל רגע להווה – כפי שהובטחנו בנבואה מפי הרבי מליובאוויטש.

נמשיך להתפלל, נבקש ולא נרפה – ותכף ומיד ממש נזכה לראות בהתגשמות התפילות.
התוכן באדיבות:
'הגאולה מעניין ועכשווי'
© כל הזכויות שמורות

היה זה הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, שהגיע לחתונה עני ואביון. חסר אמצעים. בחתונה (בחדר ה"ייחוד") פנה החתן אל הכלה ואמר לה: אני מצטער שלא היה לי כסף לקנות לך שום מתנה. אבל במקום זה החלטתי לתת לך מתנה אחרת – בכל פעם שיהיה בינינו ויכוח, בכל פעם שיתעורר קונפליקט, אני יהיה זה שיוותר לך…

השבוע בתאריך י"א בחשוון אנחנו מציינים את יום פטירתה של "מלכת העולם בויתורים", הלוא היא רחל אמנו…

את הויתור המפורסם שלה, כולנו מכירים. היה זה כאשר יעקב ורחל החליטו להתחתן, וחששו כי לבן יעשה 'קומבינה' ויתן את לאה ליעקב במקום רחל. הם לא רצו לוותר זה על זו, ולכן החליטו ליצור 'קוד כניסה' שיודעים אותו רק שניים בעולם – יעקב ורחל. ברגע שלאה תיכנס לחופה, יבקש ממנה יעקב את הקוד, וכאשר לא תדע – תתגלה התרמית.
ברגע האמת, רחל תכננה ללבוש את שמלת הכלה אך לבן החליט שלאה תיכנס לחופה. לרחל היו את כל הסיבות שבעולם לא לגלות את הקוד. שהרי מהצד של רחל היא עלולה להפסיד לנצח את הבעל לו היא מחכה כבר שבע שנים (!), ואילו מהצד של לאה היא מקסימום תתבייש קצת מפני יעקב ותיאלץ לחזור הביתה.
אבל ברגע האחרון רחל החליטה לוותר. היא ראתה את לאה ניגשת לחופה בחסות החשיכה, והחליטה שהיא מוכנה לוותר על הדבר הכי יקר בחייה – על חתנה – ובלבד שאחותה לא תתבייש. היא ניגשה ומסרה לה את הקוד – את ה"סימנים" – וההמשך ידוע, "ויהי בבוקר והנה היא לאה"… בסוף ה' עזר ולבן הסכים שגם רחל תתחתן עם יעקב.

אבל לא על הויתור הזה רציתי לדבר.. יש שני ויתורים אחרים, פחות מפורסמים, ושניהם התרחשו בדיוק היום לפני כ-3500 שנה. כן, בתאריך שיחול בשבוע זה – י"א בחשוון.

ביום, בי"א בחשוון, נולד בנה השני של רחל – בנימין. הלידה שלו הביאה לפטירת אמו – רחל אמנו – והיא בגיל 36 בלבד. רחל הקריבה את חייה למען בנה. 

ואם הויתור הזה לא הספיק, הגיע אחריו ויתור נוסף, קשה לא פחות. הדבר היחיד שנשאר לרחל זה מקום הקבורה. במערת המכפלה היה מקום לארבע זוגות – אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ועכשיו נשארו עוד שני קברים, האחד ליעקב והשני לאשתו. ומי אשתו העיקרית של יעקב? כמובן, זו רחל.
רחל נפטרה ליד בית לחם. זה לא רחוק מחברון. הכבוד האחרון שמגיע לה הוא להיקבר במערת המכפלה, עם האבות והאמהות, ליד מקומו של בעלה יעקב.
אבל גם על זה היא מוותרת. גם את זה היא מפסידה. במקום זאת היא נקברת על אם הדרך, ליד בית לחם, ואת מקומה במערת המכפלה תופסת לאה. רחל נשארת בודדה כ-3500 שנה, עד היום.

האם ויתור הוא חולשה או עוצמה? מסתבר שיש שני סוגי ויתור: יש ויתור הנובע מחולשה, זהו יתור שנעשה בעל כורחי. לא רציתי לוותר, ובלית ברירה פשוט לחצו עליי ונאלצתי לוותר. לאחר מעשה אני מרגיש ממש רע עם עצמי, הויתור לא עושה לי טוב…

אך אצל רחל  הויתור נבע מתוך עוצמה! זהו ויתור שנעשה מתוך בחירה. מתוך רצון מלא. אומנם רציתי דבר מסוים, אבל אחר כך החלטתי שאני מוכן לוותר עליו למען ערך עליון יותר. כעת זה מה שאני רוצה, ואני שלם עם זה. כאשר הדבר בא מתוך רצון מלא, הויתור משאיר תחושה טובה בלב, ואפילו יכול למלא את האדם בשמחה. הוא לא משאיר שום צלקות, ואינו גורם לשבירת האישיות. להיפך, זה נובע מתוך עוצמה.

תאמינו או לא, אבל בדיוק הנושא הזה עלה במשפחתו של יעקב אבינו. היה זה עשרות שנים אחרי פטירתה של רחל. יעקב חי במצרים, והוא מרגיש שרגעיו האחרונים הגיעו. הוא אוסף את ילדיו ונפרד מהם. לפני כן הוא מדבר עם בנו יוסף. ועל מה הוא מדבר איתו? על פטירתה של אמא.

תחשבו לעצמכם על הסיטואציה: אבא נפרד מבנו האהוב, ומדבר איתו על אמא זכרונה לברכה. מסתבר שיוסף נושא איתו צלקת כואבת מפטירתה של אמא. כואב לו למה אמא נקברה לבד, למה היא בודדה, למה לא נקברה במערת המכפלה. את הכאב הזה הוא נושא איתו עשרות שנים. יוסף הצליח לעבור דברים קשים מאוד ולשרוד – הוא הושלך לבור, נמכר לעבד, הוכנס לבית הסוהר, הפך למשנה למלך. הוא שרד הכול. שום דבר לא הצליח לשבור אותו. אבל היה משהו אחד שכן הציק לו כל הזמן – למה אמא בודדה?

ואז יעקב אומר לו: בני יקירי, כדאי שתדע שאמא לא ויתרה מתוך חולשה. היא לא נקברה שם בלית ברירה, נגד רצונה. אמא ויתרה מתוך עוצמה, מתוך בחירה מלאה. אם תשאל את אמא עכשיו איפה היא רוצה להיקבר – היא תאמר "בדרך אפרת היא בית לחם". והסיבה לכך, מפני שבעוד כאלף שנה יגלה נבוזראדן שר צבא בבל את היהודים בחורבן בית ראשון, והם יעברו בדיוק בדרך הזו – "בדרך אפרת היא בית לחם". שם הם יפקדו את קברה של רחל אמנו, ויבכו שם. רחל תצא ותעמוד מול הקב"ה ותתחיל אף היא לבכות. "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה". היא תבכה על בניה ותבקש מה' שיציל אותם.  וה' יענה לרחל: "מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם". מה הכוונה "כי יש שכר לפעולתך"? על איזו "פעולה" מדובר? מדובר בדיוק על הויתור הזה של רחל, שהסכימה להיקבר על אם הדרך. אומר לה הקב"ה: "כי יש שכר לפעולתך" – יש שכר לויתור הזה, ובזכותו אני אציל את הבנים שלך.

וזה המסר עבורנו: "כי יש שכר לפעולתך". כאשר אנחנו מוותרים, הקב"ה מעניק לנו שכר וגם הוא מוותר לנו, ומעניק לנו שפע של ברכה והצלחה! 

גדולתו של הניסיון הזה שאברהם אבינו היה מוכן למלא את הציווי האלוקי אף-על-פי שלא היו בו שום תועלת ושום היגיון. כשאדם מוסר את נפשו למען אמונתו, יש בכך תועלת מסויימת וקידוש שם שמים. כאן הדבר היה אמור להיעשות בראש הר נידח, באין רואים. מה התועלת שהייתה יכולה לצמוח מזה?

יצחק גם היה היורש האפשרי היחיד להמשך דרכו ואמונתו של אברהם. אילו היה עולֶה לעולָה, היה בא הקץ על האמונה שאברהם הפיץ וגילה. אברהם פעל אפוא לא רק נגד רגש האבהות הטבעי שלו, אלא נגד כל היגיון ואפילו נגד שאיפתו להנחיל לאנושות את האמונה בבורא-עולם.

כאן נתגלתה מסירות-הנפש האמיתית של אברהם אבינו – מסירות-נפש ללא תנאי, למעלה מכל היגיון. בכך הומחשה דבקותו המוחלטת באלוקים, שבעבורה היה מוכן למסור הכול – את כל הווייתו, הגשמית והרוחנית. זו מסירות-הנפש האמיתית שהוריש לנו, דבקות מוחלטת בבורא, בלי סייגים ובלי שום חישובים ושיקולים. לכן ניסיון העקדה הוא העומד לזכותנו בכל דור ודור.

אורחים מיוחדים בבית אברהם

לא עברו שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו (להזכירכם: בגיל 99!) והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, למרות שהקב"ה בכוונה הוציא חמה מנרתיקה. החמסין הכבד נועד להגן עליו מטרדת האורחים, למען ינוח מעט ויתאושש מכאב המילה. אברהם אינו מוותר והוא תר אחר אורחים. לפתע נגלו לעיניו מרחוק שלושה עוברי אורח. הוא רץ לקראתם ומזמינם לביתו. תחילה הציע להם מים לרחצה וכהרגלו, רץ בעצמו אל הרפת להביא משם שלושה עגלים, מהם הכין מעדנים לאורחיו. אותם עוברי אורח היו, כפי שנודע לאברהם מאוחר יותר, מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. על אחד מהם, מיכאל שמו, הוטל לבשר לאברהם כי יוולד לו בן זכר: "שוב אשוב אליך כעת חיה (לשנה הבאה) והנה בן לשרה אשתך". האחר, רפאל שמו, ריפא את אברהם מכאביו. משסיימו את תפקידם אצל אברהם המשיכו בדרכם אל סדום…

מהפכת סדום ועמורה

בינתיים מחליט אלוקים לגלות לאברהם כי הוא עומד להחריב את סדום ועמורה, שאנשיהם היו ידועים במעשיהם הרעים והאכזריים. אברהם, אשר מידת החסד והרחמים ממלאת את כל ישותו, מנסה לסנגר ולהציל את הערים הללו מעונשם הכבד. רק לאחר שהקב"ה משיבו כי אין שם אפילו עשרה צדיקים, משתתק אברהם. באותו זמן הגיעו המלאכים אל ביתו של לוט (אחיינו של אברהם) אשר בסדום. למשמע בואם צרו אנשי העיר על פתח הבית, שהרי אחת מ"תקנות" העיר קבעה כי אין להכניס אורחים. רצונם של אנשי סדום היה לעשות שמות באורחים ולענותם, כדי שלא יבואו יותר, אך משניסו לפרוץ את דלת הבית לקו בעיוורון. אז הודיעו המלאכים ללוט כי הם עומדים להרוס ולהשחית את כל העיר במצוות אלוקים. הם זרזוהו לקחת את כל משפחתו ורכושו ולצאת מן העיר. כן הורו לו ללכת אל אחת הערים הקרובות בה לא יגעו לרעה והזהירו אותו לבל יביט לאחור. אש וגופרית נחתו מן השמים – "ויהפוך (ה') את הערים . . ואת כל יושבי הערים…".

הולדת יצחק

"וה' פקד את שרה כאשר אמר…" – ה' קיים את הבטחתו לאברהם ובדיוק כפי שבישר להם המלאך, כעבור שנה, נולד להם בן זכר – ויקרא שמו יצחק. אברהם היה אז בן מאה שנה ושרה בת תשעים! כעבור שמונת הימים מל אברהם את בנו ו"ביום הגמל את יצחק" ערך אברהם משתה גדול אליו הגיעו אנשים מכל קצות הארץ.

תרבות רעה

כל הבאים לביתו של אברהם התפעלו מן הניסים שקרו לאברהם ושרה, וברכו ושיבחו לא-ל עליון. רק אחד היה שם שכל הניסים והמופתים לא שעו ולא פגעו בו כלל והוא עשה צחוק מכל ענין שבקדושה. היה זה ישמעאל בן הגר המצרית, שפחתם של אברהם ושרה. על ישמעאל נאמר (בפרשת לך לך): "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

"ותרא שרה את בן הגר המצרית . . מצחק, ותאמר לאברהם ; גרש האמה (השפחה) הזאת ואת בנה…". נכמרו רחמיו של אברהם על בנו והוא התלבט מאוד אם אכן לגרשם, אך באותו לילה נגלה אליו אלוקים באומרו ; "…כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע". בהתאם לכך שילח למחרת בבוקר את הגר לבאר-שבע, שם גידלה את בנה לאחר שמלאך האלוקים עודד אותה באומרו ; "קומי שאי את הנער . . כי לגוי (עם) גדול אשימנו".

עקידת יצחק

"והאלוקים ניסה את אברהם" – לאחר שגרש מעליו את בנו, ישמעאל, נותר אברהם עם בנו יצחק, אותו אהב יותר מכל. באותה עת קיטרג השטן בבית-דין של מעלה: ראו, בסעודה שערך אברהם לרגל הולדת בנו לא הקריב אפילו קורבן אחד בתור תודה לה'! השיבו הקב"ה: הרי עשה זאת בשביל בנו, אילו הייתי אומר לו שיזבחהו לפני היה עושה זאת. כהוכחה לדבריו פונה האלוקים אל אברהם ומצווהו: "קח נא את בנך יחידך אשר אהבת את יצחק . . והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך".

אברהם אינו מתמהמה – "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו . . וילך אל המקום אשר אמר אליו האלוקים". מיד כשהגיעו לראש ההר הכין את המזבח שיועד להקריב עליו את יצחק. לאחר מכן הניח עליו את יצחק, קשר את ידיו ורגליו ונטל את הסכין בכדי לשוחטו…

באותו רגע נשמע קול מלאך האלוקים מן השמים: "אברהם, אברהם! . . אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה…". בכל זאת רצה אברהם אבינו להקריב קרבן לה' ואז נגלה לעיניו, בסבך העצים, איל – "ויעלהו לעולה תחת בנו. לאחר מכן הקריא בפניו המלאך את דבר ה': "…כי יען אשר עשית את הדבר הזה . . כי ברך אברכך וארבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…".

עמידתו של אברהם בנסיון הגדול, תוך כדי מסירות נפש, זיכתה והפיחה כוחות חדשים בקרב בניו עד סוף כל הדורות. לא לחינם אנו אומרים בכל יום בתפילה את פרשת עקידת יצחק, המשמשת לנו סנגוריה ומרבה את זכויותינו לפני ה'.