למעבר ללו"ז פסח ה'תשפ"ו לחצו כאן

על הפסוק " אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַי-ה-וָ-ה, מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם", שואלת תורת החסידות: למה נאמר "אדם כי יקריב מכם", ולא "אדם מכם כי יקריב"?

אלא הקרבן הוא אכן "מכם", מעצמכם ממש – עליכם להקריב את נפשכם  – קרבן לה'.

מסופר על יהודי פשוט, שהיה עגלון במקצועו. ובאחד מערבי השבתות כשהיה  בדרכו לביתו, תעה, השעה התאחרה, והוא הגיע לביתו רק כמה שעות אחרי כניסת השבת.

כאב לו מאוד על חילול השבת. בצר לו ניגש לרב העיירה וסיפר מה שקרה, וביקש הדרכה איך יכופר חטאו.

כשהבחין הרב שהיהודי מצטער באמת על חילול השבת, הקל עליו, והציע לו לתרום 2 נרות לבית הכנסת לקראת שבת ובזה יכופר עוונו.

באותה עיירה התגורר אז הצדיק רבי מיכל זצ"ל (המכונה "המגיד מזלוטשוב"). וכשנודע לו על התיקון הקל שנתן הרב לעגלון, תמה מאוד בליבו, אך לא אמר דבר.

לקראת שבת הביא העגלון לבית הכנסת 2 נרות, והנה טרם הספיקו המתפללים להגיע וליהנות מאורם פרץ למקום כלב. חטף את הנרות וברח.

ליבו של העגלון נשבר. הוא ראה בכך סימן משמים שתשובתו לא התקבלה. ופנה שוב בכאב לרב העיירה. הרב ניחם אותו שאין זה אלא מקרה, ובערב שבת הבא שוב יביא 2 נרות לבית הכנסת.

אך גם הפעם קרה דבר מוזר. טרם הספיקו המתפללים להגיע נמסו הנרות ולא נשאר מהם כלום. חזר העגלון לרב בשברון לב. הרגיעו הרב וביקש ממנו להביא שוב 2 נרות לקראת שבת הבאה.

כאשר התופעה חזרה גם בפעם השלישית, וכבו הנרות מיד בכניסת השבת. הבין הרב שיש דברים בגו, ועלה בדעתו שהתופעות המופלאות מתרחשות בגלל התמיהה/הקפידה של הצדיק רבי מיכל זצ"ל שהיה באותו בית כנסת. וייעץ לעגלון לנסוע לבעל שם טוב (רבו של רבי מיכל) ולשתפו בכל מה שהתרחש.

העגלון נסע מיד לבעש"ט וסיפר את הכל.

השיבו הבעש"ט:

דרך התשובה שקיבלת מהרב מצוינת !

והדריכו הבעש"ט שלקראת השבת הקרובה יביא שוב נרות לבית הכנסת. והוסיף לו הבטחה שהפעם לא יאונה להם דבר. במקביל ביקש ממנו למסור מכתב לצדיק רבי מיכל.

ראשית דאג הבעש"ט שרבי מיכל בעצמו יחווה סיטואציה כמעט דומה ואז הסביר לו כי כאשר יהודי מיצר ודואג באמת על מעשיו. גם 2 נרות לשבת יספיקו עבורו להביא הכפרה מושלמת.

בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים קרבנות על-גבי המזבח, הן כדי לכפר על חטאים ועוונות והן כאמצעי להתקרבות אל הקב"ה.

כיום אין לנו בית-המקדש ואין אנו יכולים להקריב קרבנות כפשוטם של דברים, אבל המשמעות הרעיונית של הקרבנות היא נצחית והיא תקפה גם בעבורנו, כאן ועכשיו.

'קרבן' הוא מלשון קירוב, התקרבות.

כלומר, הקרבן מבטא תהליך של התקרבות בין האדם לבין קונו. מצוות הקרבת הקרבנות אומרת אפוא, שחובה על האדם לנסות להתקרב ככל האפשר אל הקב"ה. וכל התקרבות שהאדם עושה באמת. הרי זה קרבן שלם וטוב.

ובלשון התלמוד (מסכת מנחות דף קי):

"נאמר בעולת בהמה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ,  ובעולת עוף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ,  ובמנחה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ.  לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם

בית חב"ד נהריה

זאת אומרת, שהצבא יהיה חזק בבטחונו בה׳, כי לה׳ הישועה; ועל ידי כך, כלשון הכתוב, ה׳ אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, ועד לתכלית-נצחון, שלילת מלחמה מלכתחילה, כי ״תפול עליהם אימתה ופחד״, ולקיום היעוד ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד גו׳ וחרב לא תעבור בארצכם – אפילו חרב של שלום.

…[ואת זאת לומדים מ]סיפור [נס] פורים, שהיה בו דבר והיפוכו:

מצד אחד, היה נס גלוי, אשר עם קטן המעט מכל העמים, ושנוסף לזה היה מפוזר ומפורד בשבע ועשרים ומאה מדינה, עמד בסכנה של "להשמיד להרוג ולאבד״, ולכאורה ללא מוצא, ובכל זאת היה נהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.

ומצד השני היתה גם פעולה טבעית, ובלשון המגילה "נקהלו היהודים ועמוד על נפשם", זאת אומרת שהיתה סכנת נפשות ממש, אלא שבחסדי ה׳ היו התוצאות מפליאות ביותר, ועד אשר נפל פחד היהודים על מבקשי רעתם…

מקור: מעובד מאגרות קודש ח"ל ע' קלא-ב • מוגש ע"י מכון 'אור החסידות' • העתקת המכתב באישור מהוצאת ספרים קה"ת

הצטרפו לקבל 'מכתב יומי' מאגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש.

אותו חסיד היסס אם יצליח להיכנס לרבי מליובאוויטש, אך הגבאי של האדמו"ר מסאטמר, הרגיעו ואמר, שהוא יסדר לו את המפגש המיוחל, ואכן הוא הצליח לסדר לו תור לאחד הלילות בשעה ארבע לפנות בוקר.

הוא הגיע בלוויית רעייתו והתקבל אצל הרבי ל'יחידות'. הרבי קרא את הפתקה בה הוא פירט את בקשתו, ואמר, הנכם כותבים כאן על תוצאות הבדיקות, אך אינכם כותבים כאן את הסיבות שגרמו לתוצאות אלו, כדאי שתבקרו אצל רופא פלוני (הרבי נקב בשם הרופא), וה' יתברך יעזרכם ויהיו לכם בנים, ובירכם בשפע ברכות ובמאור-פנים.

בני הזוג הודו לרבי וכבר עמדו לצאת מהחדר. לפתע פנה הרבי ואמר, כמדומני שבימים אלו יש יארצייט (=הילולא) בסאטמר, והאדמו"ר נוהג לשאת דברים ולערוך סיום על מסכת מהש"ס, שמא תאמרו לי מה אמר באותו מעמד ?

אכן, השיב החסיד, האדמו"ר ערך סיום על מסכת חגיגה והתעכב על הביטוי המופיע שם  בגמרא, 'אמר ריש לקיש אין אור של גיהינום שולטת בפושעי ישראל… שמלאים מצות כרמון, דכתיב 'כפלח הרמון רקתך' אל תקרי רקתך אלא רקנין שבך'. ותמה האדמו"ר, אם הם בעצם 'פושעי ישראל' איך שייך באותה נשימה לומר עליהם שהם 'מלאין מצות כרימון' ? הרי הם הגדרות סותרות ?!

פני הרבי החווירו, רעד קל נראה בפניו הק' והגיב, אף אני למדתי את הגמרא בחגיגה, אך לי היה קשה בדיוק להיפך אם הם 'מלאין מצוות כרימון' איך שייך באותו משפט להמשיך לכנותם 'פושעי ישראל' ?!"…

בפרשתנו אנו לומדים על בגדי הכהונה של אהרון ובניו.

כהן רגיל היה לבוש בארבעה בגדים, ולעומתו, לכהן הגדול היו שמונה בגדים.

התורה מאריכה לתאר את בגדי הכהן גדול, ומביאה את תהליך יצירתם ואופן לבישתם בפרטי פרטים.

אמנם הפסוק מקדים ואומר, שמטרת בגדים אלו היו לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת, בכל זאת ברור שיש לכל פרט משמעות עמוקה כמבואר בתורת הסוד.

אחד מבגדי הכהן גדול, היה ה'מעיל'. הוא היה עשוי כולו מצמר בצבע תכלת, אך בשוליו התחתונים הייתה אריגה מיוחדת של חוטי צמר, בצבעי תכלת ארגמן ואדום, בצורת רימונים חלולים. בין כל שני רימונים היה תלוי פעמון, והוא השמיע קול בעת שהיה הכהן גדול הולך.

בתורת החסידות מבואר, שהצורות השורות שפיארו את כלי המקדש, או את בגדי הכהן גדול, מסמלים ומרמזים על דרגות שונות בעם ישראל,

שלמה המלך, ממשיל בשיר השירים, את בני ישראל לפירות שונים. במקום אחד הוא מדמה אותם כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר. ובמקומות אחרים הם נמשלו כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ.

במנורת המקדש היו קישוטים שונים, וביניהם היו אחד עשר כפתורים, שהיו דומים לתפוחים, לעומת זאת, בשולי מעיל הכהן הגדול היו קישוטים בצורת רימונים.

נתבונן אם כן, לעומקם של דברים,

על מה רומזים התפוחים והרימונים, מהו ה"סוד" שבמנורה היו צורת תפוחים, ואילו בשולי המעיל היו דווקא צורת רימונים, וכמו כן צריך להבין מדוע הצמידו בין הרימונים – פעמונים מרעישים ?

ההבדל בין 'מנורת הזהב' ל'שולי המעיל', מובן בפשטות,

המנורה מסמלת את בני ישראל כפי שהם נמצאים ברמה גבוהה בעבודת השם ! הם עשויים מקשה אחת של 'זהב' ומאירים את המקדש.

לעומתם, בני ישראל המרומזים בשוליים התחתונים של המעיל, מסמנים את אלו שמצבם ירוד… הם נאחזים בשוליים התחתונים…

הבדל זה מתבטא גם בשוני בין תפוחים לרימונים. התפוחים מסמלים את הפירות המתוקים ! לפעמים הם אף נקראים 'תפוחי זהב', ולכן בהחלט מתאים שדמויות של תפוחים יפארו את צורת המנורה.

לעומתם הרימונים אינם נאכלים בקלות… ואפילו הגרעינים המתוקים שבהם, מוסתרים ומכוסים. כאשר שלמה המלך אומר כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, הוא אכן מרמז על אותם 'ריקנים' שבעם ישראל, מקומם הטבעי הוא, אכן, בשולי המעיל,

החידוש הוא, כדברי התלמוד, שאפילו ריקנים שבהם מלאים מצוות כרימון. ואם גם הם מלאים במצוות, אכן אינו מובן מדוע מכנים אותם 'פושעי ישראל' וריקנים.

כאשר הכהן גדול היה נכנס לקודש, הוא לא ייצג רק את הצדיקים המושלמים, אלה הוא הכניס אתו גם את אלו שדומים לרימונים ונמצאים בשוליים. גם הם חלק בלתי נפרד מלבושי הכהן.

יתירה מכך, כאשר הכהן גדול מכניס אל הקודש את אותו יהודי המכונה 'רימון', הוא כמובן מתעורר ! הוא רוצה לבטא את מעלותיו הרוחניות, לגלות את נשמתו ולחזור בתשובה.

ובדרך כלל כשבעל תשובה מתקרב ליהדות, הוא עושה זאת בקול רעש גדול… זו גם הסיבה שבשולי המעיל הוצמדו לרימונים, פעמונים מרעישים… וכפי שנאמר וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַַקֹּדֶשׁ.

באחת מנסיעותיי ברכבת ישראל, נקלעתי לקרון עמוס נוסעים, המקום היחיד שנותר פנוי לישיבה, היה סמוך לאישה שלא הייתה לבושה בצניעות הראויה, והעדפתי כמובן לעמוד.

אחד הנוסעים שהבין מדוע אני עומד, פנה בתמימות לאחד היהודים, שלפי מראהו החיצוני, היה נראה רחוק מאוד משמירת תורה ומצוות, וביקש ממנו שיעבור לשבת במקום הפנוי, וכך יפנה עבורי מקום נוח יותר לשבת…

התגובה הטבעית, או יותר נכון, הזעקה הספונטנית, שיצאה מפי אותו יהודי, הייתה כה 'מתוקה' שבשביל זה הייתה שווה לי כל הנסיעה באותה רכבת…

כשהבין שמתייחסים אליו כאחד ששייך ל'שולי המעיל', שכנראה לא אכפת לו היכן לשבת, הוא אמר בקול רעש גדול "מה אתה חושב, שאני לא יהודי ???"

כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ – אפילו ריקנים שבהם מלאים מצוות כרימון !

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם