העבודה הראשונה המתבצעת בפתיחת היום במשכן היא הרמת הדשן. אלו הם שיירי הקרבן שנותרו על המזבח מהאברים שנשרפו במשך כל הלילה. הזוכה בהגרלה שנערכה בין הכהנים טובל ולובש את בגדי הכהונה. בעזרת מחתה העשויה מכסף הוא בורר את הדשן מבין הגחלים ומניחו בצידו האחר של המזבח, בסמוך לכבש.

אחת לכמה ימים כאשר מצטברת כמות רבה של דשן על המזבח, מפנים אותה אל מחוץ למחנה במקום טהור. כדי שלא ללכלך את בגדי הכהונה תוך כדי ההתעסקות בפינוי הדשן רשאי הכהן להורידם. גם בשעת פינוי הדשן היתה האש בוערת על המזבח שנאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

מנחות הכהנים

את המנחה היו מביאים בדרך כלל העניים ומעוטי היכולת בתור נדבה אולם היו מקריבים את המנחה גם במקרים אחרים. למשל, ביום שבו נכנס הכהן לשרת בקודש, הוטלה עליו החובה להקריב "מנחת חינוך" הדומה במרכיביה לקרבן מנחה העשוי מסולת ושמן. לעומת זאת הכהן הגדול הביא "מנחת חביתין" בכל יום, כשאת מחציתה היו מקריבים בבוקר והמחצית השניה בערב. בניגוד לכל המנחות שמקריבים מהם על המזבח רק קומץ ואת היתר היו אוכלים הכהנים, מנחת הכהן הגדול היתה קרבה כליל על המזבח.

קודשי קודשים וקודשים קלים

גם כשפרשתנו מדברת על קרבן חטאת המכפר על החוטא בשוגג (בלא מתכוון), היא מביאה את הציוויים הקשורים אל הכהנים. הכהן הדואג להקרבת החטאת וזריקת דמה על המזבח הוא זה שאוכל יחד עם אחיו הכהנים, שהיו טהורים באותה שעה, מבשר החטאת בחצר אוהל-מועד. גם קרבן האשם, המובא לרוב על-ידי מי שעבר עבירה במזיד, נאכל רק על-ידי הכהנים.

החטאת והאשם שייכים לקודשי הקודשים החמורים יותר בקדושתם ולכן אי אפשר להחליף את הבהמה שהקדישו עבור הקרבן באחרת, וכאמור – אין הבעלים אוכלים מהם. לעומת זאת השלמים, הקרבים בדרך כלל בתור תודה לה', שייכים לקודשים הקלים וגם הבעלים משתתפים באכילתם בתנאי שהם טהורים.

איסור אכילת חֵלב ודם

בד בבד עם נתינת האפשרות לבעלים המביא את הקרבן לאכול מזבח השלמים מזהירה אותו התורה לבל יאכל מן החלב או מן הדם, אחרת עונשו יהיה בכרת. החלב הוא החלק המובחר שבבהמה והקרבתו רומזת על הקרבת והקצאת כוחותיו הנעלים ביותר של האדם לבורא. אחת הסיבות לאיסור הדם היא "כי הדם הוא הנפש". יש גם המייחסים את מנהג אכילת הדם לעובדי אלילים שבכדי להתרחק מדרכיהם נאסרה עלינו אכילת הדם.

תנופה ותרומה

קרבן השלמים מיוחד משאר הקרבנות בכך שנוסף בו ענין התנופה והתרומה. תחילה מניף בעל הקרבן את חלקי הקרבן הפנימיים והמתנות המיועדות לכהנים, לארבע רוחות השמים (כמו בנענועי הלולב) כאומר: הללו קרבן למי שארבע רוחות השמים שלו. אחר-כך הוא מרים את ידו מעלה ומטה כאומר: הללו קרבן למי שהשמים והארץ שלו.

ימי המילואים

בפרשת תצווה שבספר שמות כבר נזכר ציווי ה' למשה לערוך את חנוכת המשכן במשך שבעה ימים ולקדשו כדי שיהיה ראוי לקבלת השראת השכינה. בפרשתנו מובא כיצד הדברים נעשו הלכה למעשה. בכל אחד מהימים הללו משחו את המשכן וכליו ואת אהרון ובניו ובגדיהם בשמן המשחה. כמו כן הוקרבו בכל יום קורבנות ודמם הוזה על המזבח ועל אהרון ובניו.

בדרך כלל, כשהיו מקריבים קרבנות ציבור נכחו בעת ההקרבה חלק מזקני ישראל שנקראו "אנשי מעמד" והם ייצגו את כל עם ישראל. אולם בזמן הקרבת קרבנות המילואים ציוה הקב"ה: "ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד". נעשה נס ומעט המקום החזיק את הקהל המרובה.

אהרון ובניו ניגשו אל בית הטבילה ולאחר שטבלו משח אותם משה בשמן המשחה והלבישם בבגדי כהונה. לאחר מכן הקריב משה את הקורבנות כשהוא משמש ככהן השוחט, זורק את הדם וכד' ואהרון ובניו הם בעלי הקרבנות

במשך כל שבעת הימים נשארו הכהנים בחצר אוהל-מועד שנאמר: "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים", שכן אפילו שהמשכן פורק בכל ערב ונבנה מחדש למחרת, גדר החצר נשארה על מקומה.

הפרשה מסיימת בשבחם של אהרון ובניו, שלא היטו ימין ושמאל ממה שנצטוו, שנאמר: "ויעש אהרון ובניו ככל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה".

שבת הגדול הראשונה שהיתה להם לישראל במצרים, היתה בעשירי בניסן, חמישה ימים בלבד קודם גאולתם.

לשבת זו נצטוו ישראל: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית". באותו היום לקח כל אחד מישראל שה לפסחו (להקריבו) וקשרו לכרעי המיטה.

המצרים – שהכבשים היו אלוהיהם – שאלו את ישראל מה זה לכם? ואלו השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצוות ה' עלינו, העומד להכות את בכוריכם.

הלכו בכורי מצרים לאבותיהם ואל פרעה ובקשו מהם לשלוח את ישראל, וכשנתקלו בסירוב, עשו מלחמה עמהם והרגו מהם עם-רב. זהו שנאמר: "למכה מצרים בבכוריהם", כלומר שהשם הכה את המצרים על-ידי הבכורים. לזכר ניסים אלו קבעו את השבת הזו כיום מיוחד, וכינוהו בשם 'שבת הגדול'.

בקהילות ישראל נהגו לומר את ה"הגדה של פסח" לאחר תפילת מנחה של שבת, החל מן הפסקה "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו", וזאת, כאמור, משום שתחילת הנס היה בשבת זו. טעם נוסף למנהג זה מובא במדרשי חז"ל: בכדי להרגיל את הנערים בהגדה שתהיה שגורה על פיהם.

כן נהגו בכל קהילות ישראל, עוד מימי התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול דורש החכם לפני בני העיר דרשה גדולה, להורות את העם דרכי ה' וללמד להם את המעשה אשר יעשו. החכם, הגדול שבחבורה, דורש בהלכות הפסח ובענינא דיומא, כשהוא מתבל את דרשתו בדברי אגדה המושכים את הלב.

על-אף שהיום בו קרה הנס הוא עשירי בניסן – שאינו חל תמיד בשבת – הרי שהמאורע נקבע להיות בשבת, וזאת מאחר והתאריך י' בניסן כבר "תפוס" לתענית צדיקים, לזכרה של מרים, אחות משה ואהרן, שנפטרה באותו יום.

שנה אחת הוא מגיע לאישתו ואומר: השנה אנחנו צריכים לגרד בין הבלטות, לעבור בלטה בלטה ופשוט לנקות את החריצים באמצע.

הפעם האישה לא הסכימה, עשיתי כל מה שאתה רצית, אבל לנקות את החריצים אני לא מוכנה.

אני אשטוף את הריצפה, אעשה פוליש, אבל לעבור חריץ חריץ אין על מה לדבר.

הבעל המאוכזב מחליט ללכת אל הרב.

הוא ניגש אל הרב, הרב רואה איזה צדיק עומד מולו – על חשבונה של אישתו… ועונה לו: "אתה צודק. זו מצוה חשובה לנקות בין החריצים של הבלטות, אבל אסור לך לסמוך בזה על אשתך"…

– – – –

לשבת בליל הסדר מי לא נהנה. לאכול את המצה, החרוסת. אבל את הניקיונות לפסח, זה כבר תענוג פחות גדול.

בכל בית נורמלי יש ויכוחים בדרך. אותו דבר בפרשת השבוע, פרשת צו.

בפרשת צו מסופר על אחת מהעבודות במקדש, תרומת הדשן.

בבית המקדש היו המון עבודות, עבודות מכובדות כמו הקטרת הקטורת, הדלקת המנורה, הקרבת קורבן העולה.

אבל היתה עוד משימה אחת, תרומת הדשן.

אלפי אלפי קורבנות מוקרבים על גבי המזבח, תדמיינו כמה אפר מצטבר על המזבח, את האפר הזה צריך לפנות.

התורה אומרת, שהכהן כשהוא ניגש לפנות את האפר, את תרומת הדשן מהמזבח, חייב להחליף את הבגדים שלו.

מסבירים המפרשים למה באמת הוא צריך להחליף הבגדים. דמיינו טבח המכין לאדונו סעודת מלכים, חם לו מחום התנורים במטבח, הוא מזיע. כשהוא לוקח את כפית המרק לבדוק אם המרק טעים, נשפך לו קצת על הסינר.

עם הבגדים הללו כשהוא מסיים את הארוחה, הוא לא יגיע להגיש את האוכל לאדונו, הוא יחליף את הבגדים.

אותו דבר בבית המקדש, לא שייך שעם אותם בגדים שעשינו את המלאכות החשובות, נעשה גם את תרומת הדשן.

אבל אם כבר, למה שלא נחליף גם את הכהן?

אבל כאן אנחנו מגלים שהתורה אומרת שלא. אותו כהן שמקודם הקטיר את הקטורת, הוא עצמו יכול עכשיו לבוא ולשמש בניקוי המזבח בתרומת הדשן.

– – – –

כאן יש מסר אדיר.

כולנו אוהבים את המצוות המכובדות, הקלות. אבל את המצוות הקשות – הנה ההכנות לפסח, אותן אנחנו אוהבים פחות.

לאכול בסוכה כולנו נהנים, אבל לבנות את הסוכה קצת פחות.

זהו המסר בפרשה: גם ההכנה של המצווה, ה"הכשר מצווה", הוא לא פחות מהמצווה עצמה, אולי אפילו יותר.

הנה, ביציאת מצרים הקב"ה בעצמו לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, ירד למקום הטמא בעולם, למצרים 'ערוות הארץ', והוציא את בני ישראל בעצמו.

אז קדימה חברים, להפשיל שרוולים, להחליף את הבגדים וניגשים לנקיונות הפסח.

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

על פי ההלכה היהודית אסור להחזיק בבעלותנו חמץ במהלך שבעת ימי הפסח. מנהג ישראל למכור את החמץ שברשותנו לגוי טרם כניסת החג. כאן תוכלו לקיים את מכירת החמץ בדרך הטובה והקלה ביותר..

החודשים ניסן ותשרי מסמלים שתי דרכים נבדלות. תשרי הוא החודש שבו נברא העולם, ולכן הוא מייצג את ההנהגה הטבעית, המתלבשת בתוך מערכות העולם. לעומתו, ניסן הוא חודש הגאולה, שבו אירעה יציאת מצרים מתוך ניסים אדירים. לכן ניסן מייצג את ההנהגה הניסית ('ניסן' גם מלשון 'ניסי-ניסים') של הקב"ה, המשדד את מערכות הטבע.

השאלה שבה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע היא, בעצם, כיצד תבוא הגאולה – בתהליך הדרגתי, שבא בתוך מסגרות העולם, כאשר העולם נעשה אט-אט מוכן ומוכשר לקבל את אור הגאולה, או בדמות נס אדיר – כשם שבאה יציאת מצרים.

רבי אליעזר סבור, שהגאולה האמיתית והשלמה שונה מגאולת מצרים. שם היה מקום לנס, מכיוון שהעולם טרם הזדכך וטרם היה יכול להכיר את אור הגאולה, ובני-ישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ולא היו יכולים להיחלץ משם בעצמם. לכן לא הייתה ברירה אלא לשבור את מערכות הטבע ולהביא את הגאולה מלמעלה. אולם הגאולה האמיתית והשלמה, שבאה לאחר מתן-תורה ולאחר הזיכוך שנעשה בעולם על-ידי העבודה של עם-ישראל – היא צריכה לבוא דווקא בתוך מסגרות העולם ולא על-ידי ניסים מלמעלה. זו משמעות עמדתו "בניסן נגאלו, בתשרי עתידין ליגאל".

אולם רבי יהושע סבור שגם הגאולה האחרונה תבוא בניסים גדולים, כשם שהייתה גאולת מצרים, ולכן הוא אומר "בניסן נגאלו, בניסן עתידין ליגאל". אף שהעולם נזדכך ונתקדש במשך הדורות ונעשה כלי לאור הגאולה, עדיין רב המרחק בין מציאות העולם לבין הגאולה, ואי-אפשר לצפות שהיא תבוא אט-אט בדרכי הטבע, אלא חייב להתרחש הנס הגדול שבמהלכו יפציע אור הגאולה – ממש כשם שהיה צורך בניסים בזמן גאולת מצרים.

מחלוקת זו היא בעצם המשך למחלוקת נוספת בין שני התנאים באותו עניין (סנהדרין צז,ב): "רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה – נגאלין, ואם לאו – אין נגאלין". לעומתו סבור רבי יהושע, שכשיגיע זמן הגאולה, שום דבר לא יוכל לעכב אותה; שכן הגאולה אינה תלויה "לא בתשובה ומעשים טובים", אלא היא תבוא מלמעלה. לדעת רבי יהושע, גם התשובה שתידרש לצורך הגאולה תבוא מלמעלה – הקב"ה ייצור נסיבות כאלה שיאלצו את עם-ישראל לשוב בתשובה.

בהמשך הגמרא נאמר, שרבי אליעזר שתק והודה לרבי יהושע, וכך אכן נקבעה ההלכה. גם במחלוקת על חודש הגאולה ההכרעה היא שזה חודש ניסן, כפי שנאמר בפשטות במדרש (שמות-רבה טו,א): "יבוא משיח שנקרא ראשון בחודש הראשון, שנאמר החודש הזה לכם ראש חודשים" (=חודש ניסן).

אולם אף שהגאולה תבוא 'בניסן' – מתוך ניסים ומלמעלה – בכל-זאת היא תהיה פנימית ותחדור לתוך גדרי המציאות (שלא כבגאולת מצרים), שכן עבודתם של ישראל במשך כל הדורות כבר הכינה את הקרקע וסללה את הדרך, שכאשר יפציע אור הגאולה, יוכל העולם לקבלו בפנימיות ובתוך גדריו הטבעיים. אף שהגאולה באה מלמעלה, היא מתחברת עם המציאות הטבעית של העולם וחודרת לפנימיותו בשלמות העליונה ביותר.

ישנם כמה סוגי קרבנות, ובהם עצמם חילוקים בין האחד לשני. תחילה לומד משה על קרבן ה’עולה’ – הנקרא כך על-שם עלייתו כולו לה’:

המביא קרבן זה, מן הבקר, כך יהיה סדר הקרבתו; אם הביאו בכדי לכפר על חטאיו, צריך הוא לסמוך את ידיו על ראש הקרבן – "ונרצה לו לכפר עליו" (אך אם קרבן נדבה הוא מביא אין צריך לסמוך את ידיו עליו). אחר שנשחט הקרבן זורקים הכהנים – "בני אהרן" – את הדם על סביבות המזבח ואת נתחי הבקר הם מניחים על העצים הבוערים עליו. את הקרביים והכרעיים רוחצים במים, ואף הם עולים על המזבח – "עולה אשה ריח ניחוח לה’ ".

אולם אם מִן הצאן קרבנו (כבש, עז וכדומה) הרי הוא נשחט על צידו הצפוני של המזבח, דמו מוזה על סביבותיו והוא כולו עולה לקרבן עולה לה’. ואם מן העוף (תורים או בני יונה) קרבנו, הרי הוא נמלק על-ידי הכהן השופך מדמו על המזבח ומקריבו עליו.

"ונפש כי תקריב קרבן מנחה" – פת של סולת או מאפה תנור, עליה שופך הכהן שמן, נותן עליה לבונה ולוקח "מלא קומצו" (כפי הכמות שמכילה ידו כשקומצה) ומקריבה על המזבח, והנותר נאכל על-ידי הכהנים. כל סוג מנחה ותקרובתה המיוחדת לה, כמבואר בפרשה, אלא שהתנאי הכללי הוא: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח". כלל זה החל אף על הקרבנות: "על כל קרבנך תקריב מלח".

קרבן שלמים – שהוא קרבן נדבה – מתחלקים בו: המזבח ; הכהנים ובעלי הקרבן. אם מן הבקר או מן הצאן, הרי הוא נשחט בפתח אהל-מועד, ואימוריו (חלקיו הפנימיים) קרבים על גבי המזבח את השוק והחזה אוכלים הכהנים ובשאר יכול להנות כל אדם "זר" טהור).

עתה מצווה הקב"ה את משה אודות קרבן החטאת שחילוקים רבים לו: אם הכהן הגדול טועה ומורה שם דבר טעות, וזה עשה כדבריו, הרי הכהן חייב להביא פר חטאת (וקרבן זה נקרא בשם "פר כהן-משיח"). הוא סומך את ידיו על הפר וזה נשחט ומדמו מזים שבע פעמים לפני הפרוכת המבדילה בין ’קודש’ ל’קודש הקודשים’ ועל קרנות מזבח הקטורת. את אבריו הפנימים של הפר מקריבים על המזבח ושארו נשרף מחוץ למחנה (במקום בו שופכים את דשן המזבח).

אם טעו הסנהדרין והורו באחת ממצות התורה שלא כדין ועשו הקהל כדבריהם, עליהם להקריב פר כקרבן (ונקרא בשם: "פר העלם דבר") עליו סומכים ידיהם כל זקני העדה, ודיני הקרבתו כדיני פר הכהן.

נשיא שחטא בשגגה ולאחר מכן נודע לו שחטא – "והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים" המשמש כקרבן חטאת. הנשיא סומך ידיו על קרבנו ולאחר שחיטתו מקריבים את חלבו על המזבח – "ונסלח לו".

אדם שחטא בשוגג, עליו להביא שעירת עזים לחטאת (או כבשה) – "ונסלח לו".

אם שכח אדם את שבועתו והפר אותה, או שלא ידע שהוא טמא ואכל קודשים, עליו להביא קרבן אשם ככל אשר תשיג ידו: אם שעירת עזים ואם שני תורים או שני בני-יונה (ואם גם זאת אינו יכול להביא יקריב מנחת סולת) ובכך יסלח לו.

בקרבן אשם חייב גם אדם שמעל בהקדש, אלא שכאן עליו לשלם גם את מחירו של החפץ בו השתמש בתוספת חומש (חמישית מהסכום).

מסתפק האדם אם עבר על איסור או לא – יביא קרבן אשם, "איל תמים" – ונסלח לו.

כן המועל בכספי חברו ונשבע, לשקר, שלא מעל ופטרוהו בית הדין, ואחר זמן החליט לחזור בתשובה ולהחזיר את התשלום – יביא קרבן אשם לה’ ולחברו ייתן את סכום הקרן שגנב, בתוספת קנס של חומש – וכיפר עליו הכהן לפני ה’ ונסלח לו".

מזלו של החודש הוא טלה, רמז לקרבן פסח. כן נמשלו היהודים לשה בין שבעים זאבים, שרק הודות להשגחה העליונה הוא מסוגל להשאר בחיים ולא ליפול טרף לשיני הטורפים.

א' ניסן. ביום זה, בשנה השניה אחרי צאת בני ישראל ממצרים, הוקם המשכן והחלה בו עבודת הקודש. ביום זה גם בירך אהרן הכהן את ישראל לראשונה ב"ברכת כהנים".

בו ביום ניספו נדב ואביהוא, שני בני אהרן. בהקריבם אש זרה למזבח.

ראש חודש ניסן הוא "ראש השנה למלכים".

ב' ניסן. ביום זה הקריב משה רבנו לראשונה את הפרה האדומה, אחרי הקמת המשכן יום קודם לכן.

ביום זה, בשנת ה'רנ"ב, חתמו המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, על צו הפוקד על יהודי ספרד לעזוב את הארץ.

בו ביום (בשנת ה'שפ"ג) ניצלו יהודי קוטאיסק שבקווקז מעלילת דם.

ביום זה (בשנת ה'תר"פ) נפטר ר' שלום דובער שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר החמישי של חסידות חב"ד, בעיר רוסטוב ברוסיה.

ג' ניסן. יום ההילולא של ר' יחיאל מיכל, המגיד מזלוטשוב זצ"ל.

ד' ניסן. ביום זה נסתלק (בשנת ה'תקפ"ה) הגאון והמקובל המפורסם, ר' חיים אבולעפיא.

ה' ניסן. ביום זה נסתיימה סעודת אחשורוש שארכה 180 יום.

ט' ניסן – נאסר רבי לוי יצחק שניאורסאהן – אביו של הרבי מליובאוויטש בעוון ניהול פעילות יהודית ברוסיה.

י' ניסן. ביום זה הכינו היהודים במצרים את קרבן הפסח שהוקרב ארבעה ימים לאחר מכן.

בו ביום (בשנת ב'תפ"ז) נפטרה מרים הנביאה ונסתלקה הבאר שהיתה בזכותה.

שנה לאחר מכן, בעצם היום הזה עברו בני ישראל את הירדן בדרכם לארץ ישראל.

ביום זה (בשנת ד'תתס"ג) נפטר רבנו יצחק אלפסי (הרי"ף) בגיל 90 לחייו.

י"א ניסן. ביום זה, למחרת עברם את הירדן, מל יהושע את בני ישראל בגלגל.

באותו תאריך בשנת ה'תרס"ב נולד כבוד קדושת הרבי מנחם מענדל שניאורסאהן, הרבי מליובאוויטש.

י"ג ניסן ביום זה הוציא המן הרשע את הגזירה בדבר השמדת היהודים בממלכת אחשורוש.

ביום זה (בשנת ה'של"ה) נפטר בצפת רבנו יוסף קארו המחבר של "בית יוסף" והשלחן-ערוך. לאחר 25 שנה, באותו יום נפטר בדמשק רבנו משה אלשיך.

ביום זה נסתלק הרבי "הצמח צדק", האדמו"ר השלישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד.

י"ד ניסן. אור לי"ד בודקים את החמץ ולמחרת שורפים אותו.

ביום זה הקריבו קין והבל את קרבנותיהם.

ביום זה נכנסו נעמי ורות לבית לחם.

ביום זה (בשנת ד'תתצ"ה) נולד הנשר הגדול, הלא הוא רבי משה בן מיימון – הרמב"ם.

ביום זה מהדרים לאפות מצות-מצווה, אם אפשר אחרי חצות היום, שעה שהיו מקריבים את קרבן הפסח.

ט"ו ניסן. ביום זה נכרתה הברית, "ברית בין הבתרים", בין ה' לאברהם אבינו.

ביום זה ביקרו המלאכים את אברהם אבינו: הפכו את סדום.

ביום זה נולד כעבור שנה יצחק.

ביום זה קיבל יעקב את הברכות מידי אביו.

ביום זה נגלה ה' למשה בסנה הבוער ובאותו יום (כעבור שנה) יצאו בני ישראל ממצרים.

ביום זה באה אסתר המלכה אל המלך אחשורוש להזמינו, יחד עם המן. לסעודה אשר הכינה להם.

ט"ז ניסן. ביום זה נפטר לוי בן יעקב אבינו בגיל 137.

מאוחר יותר נהרגו ביום זה בניו של שאול המלך שנרצחו ע"י הגבעונים וניתלו (עד י"ז מרחשון).

י"ח ניסן – יום הולדת רבי לוי יצחק שניאורסאהן – אביו של הרבי מליובאוויטש.

י"ט ניסן. ביום זה (בשנת ה'תקל"ב) נפטר רבי אהרן מקרלין. מתלמידיו של ה"מגיד".

כ' ניסן. שנת ד'שצ"ח נפטר בגיל 69 רב האי גאון, בנו של רב שרירא גאון, אחרון גאוני בבל (פומבדיתא) שהתייחס לבית דוד.

כ"א ניסן. לאחר שהשם נתגלה למשה בסנה הבוער (ראה לעיל) עמד משה בסירובו לקבל את השליחות שבעה ימים תמימים. רק ביום השביעי – כ"א ניסן – קיבל עליו את התפקיד. לתקופת השנה אמרו משה וכל ישראל שירה על הים.

כ"ב ניסן. ביום זה החל יהושע בן נון להקיף את יריחו שבע פעמים. יום זה ולמחרת (בשנת ה'תרס"ג) ידועים בהיסטוריה היהודית כימי "פוגרום קישינוב". למעלה מארבעים יהודים, ביניהם נשים וטף, נהרגו בקישינוב שברוסיה, בעקבות עלילת דם נבזה. ממשלת הצאר גילתה אדישות מוחלטת למעשה מחפיר זה.

כ"ו ניסן – התחלת לימוד השיעור היומי ברמב"ם על-פי תקנת הרבי מליובאוויטש.

ביום זה נפטר יהושע בן נון בגיל 110.

ביום זה (בשנת ה'של"ט) נפטר דון יוסף הנשיא.

ל' ניסן. בשנת ד'תתק"א נפטר רבנו יוסף אבן מיגאש תלמידו של הרי"ף. ביום זה בשנת ה'תקל"ו נפטר ר' יעקב עמדין.

מתי זו כן היתה הזדמנות טובה לסעודה נאותה? כשהיתה חתונה בעיירה. בחתונה, הוגשו למוזמנים עופות, לפעמים גם בשר, בקיצור, כולם נהנים.

תדמיינו את הקבצנים של הכפר, הם חיים מחתונה לחתונה.

כשבכפר נודע שאברהם עשיר הכפר מחתן את הבת שלו. הקבצנים, אין מאושרים מהם.

שני הקבצנים שלנו מחכים לחתונה. כדי לשמור מקום בבטן, שבוע לפני זה, הם צמים…

מגיע היום הגדול – היום של החתונה.

בלילה לפני זה הם לא נרדמו מרוב התרגשות, בבוקר הם קמים, כבר צועדים לכיוון האולם, והם נזכרים – איי יי…  אברהם לא הזמין אותנו לחתונה.

אין בעיה, אברהם טוב לב, אנחנו נעמוד, נחכה לו מתחת לבית. הוא הרי יצא לסידורים לקראת החתונה, כשהוא יראה אותנו הוא מיד יבין למה אנחנו כאן, ויזמין אותנו.

הם באמת ניגשים, מתייצבים מתחת לבית, ואברהם יוצא.

אבל כשאברהם העשיר מתקרב אליהם הוא מריח את הבגדים. כבר כמה שבועות שהם לא החליפו בגדים. אם הם יגיעו לחתונה, כל המוזמנים יברחו…

הוא ניגש אליהם בחיוך גדול: "אני מזמין אתכם לחתונה, אבל בבקשה לפני שאתם ניגשים לחתונה תחליפו את הבגדים".

אין בעיה אברהם, אנחנו מבטיחים לך להחליף את הבגדים, והם כבר רצים לאולם לתפוס מקום.

אבל בדרך צריך למלא את התנאי, 'להחליף בגדים' והם אכן ניגשים ומחליפים את הבגדים, אבל ביניהם…

הם מגיעים לחתונה. מתיישבים, אוכלים, מתחילים הריקודים, גם הם רוקדים. אבל לכל מקום שהם מתקרבים אנשים בורחים למרחוק מהריח.

תוך כדי ריקודים אחד ניגש אל השני: "תגיד לי, כל הכבוד לאברהם שהזמין אותנו לחתונה, אבל מה היה לו להרוויח מזה שהחלפנו ביננו את הבגדים? מה הוא הרוויח מזה בכלל?!"…

אנחנו בפרשה גם קוראים על "ריח הניחוח", חומש ויקרא בכלל ופרשת ויקרא בפרט מדברת על הקורבנות.

למה מקריבים את הקורבנות?

לעשות לקב"ה נחת רוח, "ריח ניחוח אישה לה'".

מסביר רש"י גדול פרשני המקרא, מהו ריח הניחוח? "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני".

מסבירים פרשני רש"י, מה הוא בעצם בא להסביר כאן.

אדם רגיל יכול לחשוב שהקב"ה נהנה מהריח של הקורבן הנשרף. לא, מסביר רש"י- ההנאה של הקב"ה היא מזה שהאדם עושה את רצונו של הקב"ה.

שואלים המפרשים, הרי אם צריך להסביר את המילה "ריח ניחוח", צריך היה להסביר את זה במקום הראשון שבו הוא נכתב בתורה. ריח ניחוח נכתב עוד לפני פרשת ויקרא, הקורבן הראשון שהוקרב בתורה היה על ידי נח, כשהוא יצא מהתיבה. גם שם כתוב "וירח ה' את ריח הניחוח".

למה שם רש"י לא מסביר מה הפירוש של ריח ניחוח?

עונה על זה הרבי מאוד פשוט, דבר כזה לא צריך להסביר, התורה לא צריכה להסביר שריח של קורבן הוא לא ריח טוב. לא לשכוח, בשר שרוף זה ריח ממש לא נעים, בשר על האש זה כשהבשר צלוי על האש הוא לא נשרף, כשהבשר בתוך האש ונשרף בתוכו הוא לא מריח טוב.

– – – –

כאן יש מסר אדיר:

בואו ניקח את הקרבת קורבנות לעומת שאר המצוות.

כל מצוה שאדם עושה יש לו בה איזה שהוא רווח. כשאדם מחזיר אבידה למשל – נכון שעכשיו הוא הפסיד את מה שהוא מצא, הוא צריך להחזיר. אבל כשהוא בעצמו יאבד אבידה, גם הוא יקבל אותה בחזרה. אותו דבר בגניבה או גזילה, אם אני לא יגנוב או יגזול גם אחרים לא יגנבו ממני.

מה עם המצוות שהם חוקים כמו למשל טומאה וטהרה, ששם אין הרי לכאורה רווח אישי?

אבל גם שם, המטרה של המצוות שהם חוקים זה כדי לחזק את קבלת עול מלכות שמים. על ידי אותם מצוות אנחנו מראים וכתוצאה מזה מפנימים שיש משהו מעלינו. גם בזה יש הגיון מסוים.

ניקח לעומת זאת את הקורבן, לא לשכוח פעם למה שימש הפר? בתור טרקטור. המושבניק היה מחבר את הפרה למחרשה שלו, ואיתה חורש את השדה.

אם ניקח את המושבניק היום, שלוקח את הטרקטור שלו ושורף את זה רק בשביל הריח של הטרקטור השרוף, בוודאי שאין פה הנאה, אין פה שום ריווח אישי.

זהו המסר של הקורבן – לעשות את המצווה ללא שום פניה. רק לקב"ה בגלל שזהו רצונו של הקב"ה.

היום הרי אין קורבנות. אבל המסר שלהם רלוונטי גם לימינו.

כל מעשה טוב שאנחנו עושים, כל מצוה שאנחנו עושים, נעשה את זה רק בשביל הקב"ה. ללא פניה. ובזכות זה נזכה שבית המקדש יבנה במהרה, ונזכה להקריב בו שוב את הקורבנות. "חדש ימינו כקדם".

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש