כך זה ב"חיים",אבל מהי השקפת התורה על כך? תשובה לכך נוכל למצוא בפרשת-השבוע.

מסעות רוחניים

"אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" במילים אלו פותחת פרשת 'מסעי' ומונה את נסיעותיו של עם ישראל והמקומות בהם שהה. נשאלת השאלה, מדוע נאמר בפסוק: "אלה מסעי בני- ישראל", ולא "אלה חניות בני-ישראל", והלא בפרשה מוזכרים דווקא המקומות בהם עצרו מנסיעה וחנו!

ובכלל, בני ישראל יצאו ממצרים במסע אחד בלבד, מרעמסס לסוכות, למה אם-כן נאמר "אלה מסעי" בלשון רבים?

הבעל-שם-טוב מצא בארבעים-ושנים מסעות בני- ישראל במדבר דוגמא והוראה למסעותיו הרוחניים של היהודי במשך ימי חייו. מטרת המסעות היא היציאה מ"מצרים" אל ה"ארץ המובטחת" והנעלית. מצרים מייצגת את המייצרים – ההגבלות וההרגלים הכובלים את האדם לדפוסי חיים קבועים ומונעים ממנו את השינוי הנצרך כדי לעלות לדרגות גבוהות יותר.

אומנם כבר במסע הראשון פורץ היהודי את הגבלותיו ומגיע לדרגה אחת גבוהה יותר, אך בכך לא הסתיימה  עמדתו, אל לו לשקוט על שמריו, עוד שלבים רבים לפניו עד לראש הסולם, שכן, הכול מדוד באופן יחסי וביחס לדרגה הקודמת ניכרת העלייה שפעל על עצמו, אך ביחס לדרגה הבאה עליו להתאמץ עוד יותר. לכן עמידה במקום – השארות באותה דרגה אף-על-פי שהיא גבוהה מקודמתה – מהוה ירידה, היות והמטרה היא לעלות לדרגות גבוהות יותר.

לכל אחד ואחת נותן הקדוש-ברוך-הוא כוחות לכך. זו הסיבה שבפסוק לא מוזכרת  המילה "חניות", המורה על עמידה במקום, אלא דווקא "מסעי" מלשון נסיעה, המבטאת את ההתרחקות מהדרגה הקודמת והשאיפה לבאות. ודווקא בלשון רבים – "מסעי", כי לא די במסע אחד, אלא יש להמשיך לנסוע הלאה ולעלות עוד ועוד.

התפילה ודרגותיה

דוגמא מוחשית למסעות ועליות בחייו הרוחניים של היהודי ניתן למצוא בתפילה. עומד אדם השרוי בתוך גוף ונפש בהמית ומלוכלך בחטאים רבים ורוצה להתפלל לפני הקב"ה, מלך מלכי המלכים האינסופי והכול יכול. כיצד יעשה זאת, ראשית עליו להשתחרר מכל ענייניו וטרדותיו. עצם העמידה וההכנה לתפילת מוציאה אותו מעסקיו והוא נעשה מזוכך יותר ויוצא מן המייצרים וההגבלות. זהו המסע הראשון.

אחר כך הוא מתחיל בתפילה אשר באופן כללי בנויה מארבעה שלבים :

1) ברכות השחר – הודיה לה' על שהחזיר לו את כל חושיו וכוחות אבריו, ועל הזכות הגדולה בתור יהודי לעבוד את ה'.

2) פסוקי דזמרה – פרקי תהילים המתארים את גדולת ה', כוחו וגבורתו, בורא שמים וארץ, וטובו וחסדו בהשגחתו על כל יצוריו.

3) קריאת שמע וברכותיה – לאחר התעוררות הלב והנפש מאהבת ה' וטובו מקבל היהודי עול מלכות שמיים ומצהיר כי "ה' אחד ושמו אחד". לאחר מכן מגיע שלב השיא:

4) תפילת העמידה – תפילת "שמונה עשרה" – בה הוא משתחרר ויוצא לגמרי ממציאותו ועומד בהתבטלות מוחלטת כלפי הבורא עד כדי כך שהוא מבקש ממנו: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד  תהילתך" – ה' פתח את שפתי ואני אענה אחריך.

והנה למרות שהגיע לשיא ההתעלות הרי שלמחרת עומד האדם שוב בתפילה והפעם נדרש ממנו יותר. הדרגה של יום אתמול היא בבחינת "מיצר" והגבלה.

עליו לפרוץ ולעלות לדרגה גבוהה יותר.

כשם שהדבר מתבטא בעבודת התפילה, כך גם בכל ענייניו הרוחניים של היהודי. תפקידו להיות "מהלך" ולא "עומד" – "ילכו  מחיל אל חיל".

אל ייאוש

באותה מידה יוכל גם האדם הנמצא בשפל המדרגה, כמעט על סף ייאוש, ללמוד מפרשת 'מסעי': הן אפילו בני-ישראל שהיו שקועים במ"ט  שערי טומאה' והגיעו לידי עבודה-זרה – יצאו ממצבם הקשה עד שהגיעו לקבלת התורה ולכניסה לארץ.

ממש כך קיימת האפשרות וניתנים הכוחות לכל אחד ואחת לצאת ממצבו הירוד ולהגיע עד לדרגות הנעלות ביותר. בפרט שרואים שהיו מקומות שבני-ישראל הכעיסו את ה' והתנהגו שלא על-פי רצונו ובכל אופן קראה זאת התורה בשם "מסעות" – מלשון נסיעה ועליה. ללמדנו שגם הירידה חיה לצורך עליה וככל שהירידה תהיה גדולה כך העלייה שאחריה תהיה גבוהה יותר, כיתרון האור הבא מן החושך.

לכן כשיהודי נכשל בעבירה, עליו לדעת שבפנימיות מעשהו ישנו טוב, ועל-ידי תשובה נכונה יגיע למדרגה נעלית, וכבר נאמר כי "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו"

זהו הקשר בין פרשת 'מסעי' לתקופת ימי "בין המייצרים" שבסיומה נחרב בית-המקדש. כשם שפעמים הורסים בית ישן על-מנת לבנות בית גדול ויפה ממנו, כך יש לראות את חורבן בית-המקדש והגלות הארוכה ומלאת הייסורים, כאב המכה את בנו ורוצה בטובתו.

לכן בימים אלו המזכירים את חורבן הבית והגלות אל לנו חלילה להתייאש, אלא להיפך, לדעת שעל-ידי "מסעי" – עליה ונסיעה – ניתן להפוך את הקערה על פיה.

במסע מתוך חיות, התלהבות ואור – ואין אור אלא תורה, נזכה להגיע למסע העיקרי, שבסיומו יהפכו ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים" – בגאולה האמתית והשלימה בקרוב בימינו ממש.

בתחילת הפרשה מובאים דיני נדרים. הנדר הוא איסור או חומרה שהאדם מטיל על עצמו מרצונו החופשי וכתוצאה מכך נאסר עליו דבר שהוא בעצם מותר לכל אדם אחר. התורה החמירה מאוד בקיום הנדר : "לא יחל (יחלל) דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".

התרת נדרים

הנדרים והשבועות חלים רק באיש או אשה מבוגרים שעומדים ברשות עצמם. אולם, נערה שעדיין בבית אביה וברשותו, או אשה נשואה, יכולים בעלה או אביה לפטור אותה מן הנדר ולהפר אותו. ברם, באם הללו שמעו את דבר הנדר ולא הביעו כל התנגדות, חובה עליה לקיים את הנדר במלואו. ניתן גם להתיר את הנדר באמצעות ה"חכם", רב בקיא ומורה הוראה, שיכול למצוא פתח חרטה בנדר – דהיינו, למצוא פרט מסוים שאילו הנודר היה זוכר אותו לא היה נודר כלל – ועל ידי לבטל את הנדר.

הנקמה במדין

המדיינים היו אלה ששלחו את בנותיהם כדי לפתות את בני-ישראל ולהכשילם בעוון עבודה-זרה ובגללם נפלו 24,000 איש מבני-ישראל. על פי ציווי ה' ניגשו ישראל ללחום במדיינים ולנקום את דם אחיהם. מכל שבט יצאו למלחמה אלף איש ובראש המחנה עמד פינחס בן אלעזר הכהן. במלחמה הרסו חילות ישראל את כל ערי מדין ושרפו אותן באש. בקרבות נהרגו כל הגברים המדיינים ובתוכם הרגו בחרב את בלעם. את הנשים והילדים לא הרגו אלא לקחו אותם בתוך שלל המלחמה יחד עם הרכוש.

על מנת להכנס למחנה ישראל היו אנשי הצבא צריכים לטהר את עצמם ולהכשיר את כלי הגויים שלקחו שלל. אלעזר הכהן לימדם כיצד להכשיר את הכלים לפי אופן שימושם. כלי מתכות: זהב, כסף, ברזל ונחושת – שהשתמשו בהם בחמים – יש להגעילם במים רותחים. כלים שנועדו לצליה על האש היה צורך ללבן ואת כל הכלים טיהרו במים (מכאן למדו חז"ל כי יש לטבול את כלי הגויים או אלו שנרכשו מהם במקוה טהרה, לפני השימוש בהם).

את שלל המלחמה חילקו משה ואלעזר לשניים: חלק אחד ליוצאים למלחמה, השני לשאר כל עדת בני-ישראל, כשכל אחד מהם הפריש חלק מסוים מהשלל לכהנים וללויים.

בקשה מיוחדת

בתחילה סירב משה : היעלה על הדעת שאחיכם יצאו למלחמה ואתם תשארו פה! הדבר יגרום לפחד בקרב העם ושוב תשרור האוירה שהיתה לאחר דברי המרגלים. אולם לאחר שהבהירו למשה כי אין הם מפחדים מהמלחמות שיהיו בכניסה לארץ וכתנאי לקבלת מבוקשם הם מוכנים לעמוד בראש כוחות הצבא שיכבשו את הארץ, נענה משה לבקשתם אך חזר והתרה בהם, שאם לא יקיימו את התנאי יקבלו חלק ונחלה בארץ כנען ככל שבטי ישראל.

פרשת מסעי

פרשת מסעי פותחת בפירוט 42 מסעות בני-ישראל במדבר, מצאתם ממצרים ועד לערבות מואב אשר בסמוך לנהר הירדן. כל המקומות שעברו בהם במדבר היו שוממים מישוב, עד שאפילו שם לא היה להם. כל השמות המוזכרים במקרא הם על שם המאורעות שארעו בהם לבני-ישראל.

הוראות שונות הקשורות לכניסה לארץ

לפני הכניסה לארץ מודיע הקב"ה על ידי משה ומזכיר לבני-ישראל ענינים שונים  הקשורים לעתידם בארץ ; הקב"ה מצווה להשמיד את הפסלים ומתריע בבני-ישראל כי אם לא יהרסו לגמרי את מזבחות האלילים ולא יגרשו את כל יושבי הארץ יתנקם בהם הדבר ויהיה להם לנזק ברבות הימים.

הקב"ה מציין את גבולות הארץ לארבע רוחותיה. אלו היו הגבולות בתקופת הכניסה לארץ אשר עליהם חלות המצוות המיוחדות הקשורות אך ורק לארץ ישראל, אולם גבולות אלו עתידים להתרחב כפי שהבטיח הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים.

מאחר שלשבט לוי לא חיתה נחלה מוגדרת בארץ נצטוו בני-ישראל להקצות 48 ערים מיוחדות ללויים. שש מתוך ערי הלויים יועדו בתור ערי מקלט. כל אדם שהרג את חבירו בשגגה (שלא בכוונה) יכול היה לנוס לערים הללו ולהנצל מבני משפחת ההרוג, העלולים לנקום את דם אחיהם.

היות שהיו מקרים שהבנות ירשו את נחלת אביהם וכדי לא לבלבל את תחומי השבטים נאסר על הבנות להנשא לבני שבטים אחרים. איסור זה חל רק על בני אותו דור שנכנסו לארץ.

אומנם, יהיו שיצטטו את התפילה "מפני חטאינו גלינו מארצינו…" אך במבט עמוק יותר נגלה שכבר בברית בן הבתרים "הובטחה" הגלות לאברהם אבינו, רבים הם הפסוקים בתנ"ך ומדרשי חכמנו ז"ל, המלמדים אותנו כי הגלות היתה צפויה ו"מתוכננת על-ידי קורא הדורות מראש. למטרה ותכלית הרבה יותר נשגבה וגדולה מאשר עונש על חטאים.

הכוונה היא לדרגה הנעלית ביותר שאליה יגיעו בני ישראל עם הגאולה השלימה, דרגה שאפשר להגיע אליה רק על-ידי כך שקודמת לה הגלות, והצער שבה.

ומשום כך יכולים אנו למצוא בתוך האבל על החורבן פרדוכס, סתירות ושאלות לרוב, ולדוגמא : חכמנו אמרו לנו "משנכנס אב ממעטים בשמחה" ועם זאת מלווה אותנו הנבואה בזכריה ה’ ; "כה אמר ה’… וצום החמישי… יהיה לבית יהודה לששון ולמועדים טובים". – כלומר, האבל הוא זמני, לאמיתו של דבר הינו יום חג ושמחה.

אנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש, ובו זמנים מספרים לנו חז"ל כי בו ביום נולד מושיען של ישראל – המשיח.

השליש הראשון של חודש אב מכיל ימי צער ואבל על החורבן והגלות, אך בימים הנותרים מיד לאחר תשעה באב, אנו שומעים את הנחמה הכפולה מפי בורא עולם: "נחמו נחמו עמי", ואת הדי הגאולה העומדת אחר כתלנו.

לא לחינם נקרא החודש בשם "מנחם אב", לאמור : האב, הקדוש ברוך הוא, מנחם את בניו ומראה להם את הישועה הקרובה ואת הדרך אליה.

אך, כאן יכולים אנו לשאול, מה עניניה ומה תוכנה של נחמה זו – נחמת הקדוש-ברוך-הוא לישראל!

כאשר אדם מנחם את חבריו על כל צרה שלא תבוא, הרי האדם המנחם אינו מסוגל להושיעו מן הצרה, ולכן, הוא לפחות משמיע באזניו דברי ניחומים, לעודדו ולהפיג צערו, אך, לגבי בורא העולם, מה טעם יש בנחמתו של הקדוש-ברוך-הוא, כאשר הוא הרי יכול פשוט להוציא אותנו מן הגלות לגאולה.

אין זאת, אלא, שגרעין הנחמה והגאולה טמון בחורבן והגלות עצמו.

משל לבן מלך, אשר כשרונותיו ותכונותיו, ושאר כוחותיו הנפלאים. אינם באים לידי גילוי וביטוי מלא בהיותו שרוי באוירה המרוממת והנינוחה בארמון המלך. סביבה רבת השארה כזו, כמו חצר המלך, וגלי החיבה והערצה המקיפים אותו – אינם מבליטים די הצורך את גדלותו ומהותו המיוחדת של בן המלך, שכן במצב כזה, בסביבה כזו ובאוירה כזו – אין צורך בכוחות מיוחדים כדי להיות כפי הראוי. רק כשבן המלך נשלח לגולה, מוצב בפניו האתגר הנכון. כאן, באוירה עויינת ומלאת הפרעות וקשיים – יכול הוא לגלות ולבטא את כוחותיו וכשרונותיו הגדולים,

כשבן המלך יבטא ויביא לידי גילוי את כוחותיו הנפשיים במצב של גלות, ויתגבר על הקשיים וההפרעות – הוא ימצא את עצמו" ויבטא את מהותו האמיתית, לאחר מכן כשישוב להיכל המלך מוכתר בכתר הניצחון הרוחני , יווכח מה הועילה לו שליחותו לגלות והתרחקותו מבית אביו.

כאשר אנו, בני ישראל, "נמצא את עצמנו", גם בהיותנו במצב של גלות רוחנית, ונבטא את מהותו הרוחנית, כבניו של מלך מלכי המלכים. ונקיים את מצוותיו בשמחה ובאהבה – או אז נמצא את הנחמה שבהפך הצער, ונגלה כי הגלות היא שלב לגאולה.

כיום, כאשר עומדים אנו על סף הגאולה, כאשר כל הסימנים מעידים שהנה הנה משיה בא, יותר מאשר אי פעם מחובתנו להשתדל להוסיף עוד ועוד הקיום והידור בתורה ומצוותיה עד שנזכה לגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש.

אבל נראה שההוראה הכי חשובה שלה נמצאת בשמה הכפול: מטות ומסעי.

הבעל שם טוב לימד שהשם בורא כל דבר בעולם כל הזמן ולכל דבר יש מטרה. שום דבר לא מתרחש 'במקרה' ולכל פרט בבריאה יש מסר סמוי. במיוחד כשזהו פרט בתורה, התכנית שעל פיה נברא העולם.

הנה דוגמא.

המילה "מטות" במשמעות מילולית היא מוטות-מקלות ואילו מסעי היינו נסיעות. וזה מלמד אותנו על שני דרכים בעבודת הבורא.

להבנת הדברים, הנה סיפור.

ד"ר ליברמן היה תופעה נדירה. הוא היה רופא מומחה, אחד הנודעים באזור ויטבסק, ואדם עשיר. אבל הוא היה גם יהודי מסור ונאמן. שילוב נדיר לפני כמאה שנה, כאשר יהודים עזבו את היהדות למען הצלחה בעולם הנכרי.

בעצם, הרקורד העשיר שלו כרופא מומחה איבד מחשיבותו לטובת הסיפורים שהלכו אודותיו בתור יהודי שמקפיד מאוד על שמירת מצוות התורה, במיוחד ביחס לשמירת שבת.

הוא כמעט לא טיפל בחולים ביום השבת והעדיף לדחות אותם לאחרי השבת. וכאשר הוא היה צריך להגיע בשבת לפציינט, הוא העדיף ללכת רגלית ולא לנסוע בעגלה. והוא אף פעם לא טלטל ולא כתב בשבת, תהיה אשר תהיה חומרת המחלה. גוי או שניים היו נושאים את התיק ובו המכשירים והתרופות והם היו כותבים מרשמים על דפים שהוא היה חותם מלפני השבת.

כך הוא נהג תמיד וכך זה היה נמשך עוד זמן רב אלמלא … חלום.

שבת אחת, לאחר שהרופא חזר לביתו הנאה לאחר תפילת שחרית וסיים את סעודת השבת, הוא שכב לנוח וחלם חלום.

בחלומו הוא ראה יהודי נשוא פנים מופיע ונעמד מולו. הוא אף פעם לא ראה אותו בעבר, אבל לפני שהוא הספיק לשאול לשמו, האורח חייך ואמר:

"אתה יודע, דוקטור, זה לא ראוי שאתה נמנע מלטפל בחולים בשבת רק משום שהם גרים רחוק. אחרי הכל, יתכן שאתה יכול להציל חיים. וכי התורה מתירה לדחות טיפול מציל-חיים בגלל השבת?".0

"חלום מוזר", חשב הרופא כאשר התעורר וחזר לעצמו. "היהודי עשה עלי רושם חזק עלי למרות שאני בטוח שמעולם קודם לכן לא פגשתי בו".

לפתע נשמעו נקישות בדלת. כשהוא עדיין נתון תחת הרושם החזק של החלום, הרופא צעד לכיוון הדלת, פתח אותה והנה עמד לפניו יהודי פשוט, באמצע שנותיו, שהיה נראה כמי שעשה דרך רחוקה.

"שבת שלום!" קידם הרופא את פני אורחו תוך שהוא פותח את הדלת לרווחה "בבקשה, הכנס. האם תרצה לשתות משהו? האם אני יכול לעזור לך? בבקשה תכנס ושב". אמר הרופא כשהוא מנסה להראות לאורח את הדרך פנימה.

אבל הוא לא נכנס. "דוקטור ליברמן?" הוא שאל ואותות חרדה נראו על פניו. כשהרופא נענע בראשו לאות הן, האיש נרגע מעט, ומיד המשיך.

"אני גר במרחק של כשעתיים נסיעה מכאן. שמע, זו הבת שלי, היא מאד חולה. אני צריך שתבוא בדחיפות".

הדוקטור הראה לו את הדרך פנימה, הושיב אותו, נתן לו כוס מים, והקשיב.

האיש גילה סימנים ברורים של קוצר רוח והמשיך: "לפני כמה שבועות היא נפלה למשכב. קראנו לרופא והוא נתן תרופות מסוימות. זה עבד זמן מה אבל אתמול, ביום שישי, המצב החמיר. אדוני הרופא, אני מודאג. אנא, בוא אתי ותראה מה אתה יכול לעשות. אתה שומע? אתה רואה? העגלה והסוסים שלי כבר מוכנים, כאן מול הבית שלך".

בדרך כלל דוקטור ליברמן לא היה הולך. הוא היה מנסה לדחות את זה ליום ראשון או לפחות למוצאי השבת. פרט לכך, כל הסיפור לא נשמע מדי רציני. הנערה כבר חולה משך זמן והעסק יכול לחכות. ואולי בכלל האבא מגזים. אבל החלום הביך אותו וריכך אותו.

"בא נלך"! הוא אמר, תוך שהוא אוסף את חפציו ומודיע לאשתו שהוא יוצא לדרך לא קצרה.

כעבור שעתיים, הוא היה בביתו של היהודי. בפועל, המצב היה מאד רציני. אם לא בגלל אותו חלום, כנראה שזה היה מאוחר מדי. כל העניין התחיל להיות מאוד מופלא. הוא הרגיש שלמרות שהוא עושה את שלו, בעצם לא הוא זה שמגיש את הרפואה…

הוא מיהר לתת לנערה תרופות מסוימות, הורה על טיפולים נחוצים ולא עזב את המקום עד צאת השבת. הוא רצה לראות איך התרופות משפיעות ולא רצה לנסוע בחזרה לפני הבדלה.

עם צאת השבת, הרופא ווידא שבני המשפחה הבינו איזה טיפולים יש לבצע והבטיח לשוב ולבקר בעוד יומיים, כדי לעקוב איך הדברים מתקדמים.

כשהוא חזר ובדק אותה כעבור יומיים, כבר היה שיפור משעותי. הנערה כמעט נרפאה תודות לטיפול שלו או אולי היה זה הודות לחלום, או אולי צירוף המקרים.

הסיפור כולו השאיר סימן שאלה גדול בחייו. עד עכשיו הוא היה אדם פרקטי עם שתי רגליים על הקרקע ושום דבר מסוג זה אף פעם לא קרה לו. עכשיו עולמו התהפך.

כמה חודשים אחר כך הוא הזמן לעיר ליובאוויטש השוכנת במרחק לא גדול מוויטבסק, כדי לבקר חולה. הביקור היה מוצלח ובמהלך השיחה עם הפציינט עלתה הצעה שכנראה הרופא ירצה לראות את הרבי מליובאוויטש. באותם ימים היה זה הרבי שלום דוב בער מליובאוויטש זצ"ל, האדמו"ר החמישי לבית חב"ד.

כמו ארבעת אדמורי חב"ד שקדמו לו, והשניים שבאו אחריו, הרבי היה גאון וקדוש, עם עין-צופיה וראיה למרחוק. ומה שחשוב במיוחד, היה לו רקורד של אכפתיות לכל יהודי בכל מקום בעולם.

לכן, לא היתה זו הפתעה שדוקטור ליברמן נענה להצעה להתראות עם הרבי למרות שלא היה חסיד בכלל, במיוחד שהדבר יהווה הזדמנות לשאול את הרבי על האפיזודה שהיתה מעמסה על מחשבתו.

הראיון עם הרבי נקבע לאותו יום.

הוא התכונן להכנס, יישר את העניבה שלו ופתח את הדלת.

על שפתיו של הרבי היה נסוך חיוך של ידידות, אבל כאשר הרופא לקח מבט אחד, הוא כמעט התמוטט אל מול השולחן של הרבי. הוא לא היה יכול להסיר את עיניו מפניו של הרבי עד כדי כך שלא ראה לאן הוא הולך.

בלי להסיר עין מפניו של הרבי הוא הגיע איכשהו לכסא, התיישב, וניסה ללא הצלחה להשיב את החיוך של הרבי. אבל הרבי נתן לדוקטור הזדמנות לחזור לעצמו. זו לא הפעם הראשונה שבה אנשים שמבקרים אצלו מתרגשים מאד.

סוף סוף דוקטור ליברמן התחיל לדבר ובהתרגשות גדולה סיפר לרבי על החלום שלו ומה שהתרחש אחר כך.

"אני מבין", אמר הרבי כשהרופא סיים, "אבל האם משהו לא בסדר"?

"רבי", אמר הרופא, כשהוא בוחן את פני הרבי לסימן כלשהו של 'הודאה באשמה'. "האיש הזה, זה שראיתי בחלום, היה… אתה! רבי, איך עשית את זה? הצלת את חיה של הנערה!"

הרבי ענה בניחותא, "אינני יודע דבר על היותי בחלום שלך אבל ביחס לנערה, אני בהחלט כן יודע. אביה בא אלי באותו יום שישי עם הסיפור של בתו החולה ואכן, מסרתי לו את השם שלך. אחרי הכל, אתה רופא ידוע. אבל אתה הצלת את החיים שלה".

פתאום דוקטור ליברמן הבין שהרבי השתמש בכל כוחו הרוחני רק כדי לרפא נערה שמעולם לא הכיר על ידי רופא שמעולם לא ראה… וכל זה, ללא כל תועלת לעצמו. מתברר שרבי הוא אישיות של מסירות נפש מוחלטת למען כל יהודי. והוא מעורר את כל זה גם באחרים!

*

זה המסר מאחורי "מטות" ו"מסעי":

'מטה' הוא ענף שניתק ונשבר מעץ.

כך גם כל אדם, ברגע שהוא נולד חל בו 'ניתוק' מסוים  משורשו הרוחני. וזה נכון במיוחד לגבי יהודים. מאז חורבן בית המקדש אנחנו 'נפרדים' מההתגלות האלוקות בבית המקדש.

בדומה לכך גם המסעות עליהם מדובר כאן הם מ"ב המסעות שבני ישראל עשו במהלך נידודיהם במדבר ארבעים שנה בגלל חטא המרגלים, תוך 'ניתוק' מארץ הקודש.

גם כל אחד עם לידתו מוצא עצמו ב'מדבר' חסר האלוקות של העולם הזה ומתחיל מסע ארוך שהיעד שלו הוא לחזור ולהתאחד עם השורש שלו.

אבל מצד שני, שני הנושאים הללו יכולים להתהפך לטובה, הם חייבים להשתנות וכך אכן יהיה:

מטה פירושו גם כוח וסמכות ומסעי משמעו גם תנועה של התרחקות מהעבר לכיוון דרגות חדשות של קדושה, לכיוון ארץ הקודש.

כמו בסיפורנו. הרבי בחר ברופא כדי לבטא את הכוח שלו (מטה) בדרך חדשה על ידי שינוי היחס של הרופא למושג השבת מהתיחסות אישית, אנוכית משהו, לדרגה גבוהה יותר (מסעי).

וזו ההשראה שתהיה למשיח על כל בני האדם.

הוא יגרום לכל בני האדם לעורר בנשמה כוחות חדשים לקראת הכניסה לארץ הקודש, כלומר הוא יעשה את העולם כולו ("עתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל העולם") דירה לבורא. זה יסיים את הנידודים במדבר הגלות, בדיוק כמו שפרשת השבוע מסיימת את ספר במדבר.

זה המסר של פרשת השבוע: להפוך את הימים הללו של האבלות לששון ולשמחה בבנין בית המקדש השלישי ומילוי העולם כולו עם השמחה, הכוח והברכות.

איזו משמעות יש לדרך? האם היא רק אמצעי להגיע מנקודה לנקודה או שיש לה לדרך, משמעות ותכלית

42 מסעות מגיעים השבוע לסיכום. 42 תחנות שונות עבר העם במשך 40 שנה במדבר, החל ביציאת מצרים וכלה בהגעה אל הארץ המובטחת.

שונות באופן קיצוני היו התחנות זו מזו. באחת אמרו: 'כל אשר דבר ה'נעשה ונשמע', וקיבלו את התורה. ובאחרת, התלוננו על משה באמרם: 'לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה, לו מתנו'.

כך או כך, כל אחת מ-42 התחנות הייתה חלק חשוב במסע העם לקראת היותו עם ה', שנבחר להביא את קדושת התורה והמצוות לעולם.

זו הסיבה שהפרשה אינה פרשת ה'חניות' אלא ה'מסעות' פרשת 'מסעי', כי כל שלב במסע, על העליות והמורדות שבו, היה משמעותי מבחינת עיצוב אופיו של העם היהודי.

רבי ישראל בעל שם טוב אמר השבוע לפני למעלה מ-250 שנה שכמו בני ישראל במדבר, גם כל אדם עובר בימי חייו 42 מסעות, מסע נפשי אחד ארוך. כמו במסעם של בני ישראל, גם מסעותיו של האדם יש בהם עליות ומורדות. וכולן, גם המורדות, חשובות לעיצוב אופיו של האדם.

אז גם אם אתמול מעדת ואתה מרגיש נורא, זכור זאת: המעידה היא רק עוד מסע, אחד מתוך 42 מסעות בדרכך אל הארץ המובטחת. יש רק תנאי אחד הכרחי: אסור לעצור ולשקוע במעידה, אלא חובה לקום ולהמשיך הלאה.

ועוד משהו: אצל העם במדבר היו מסעות 'תחנות' של שנים ארוכות והיו בני יום אחד בלבד. גם במסע הנפשי שלנו, יש תהליכים שלוקחים שנים ויש שקורים תוך ימים ספורים. אז קצת סבלנות בבקשה.

שבת שלום.

הרב זלמן וישצקי הוא שליח חב"ד בבאזל, שוויץ.

הוא מנסה בכל הכח לבלום, הוא מביט בציפור הקטנה, הציפור הקטנה מביטה בו. הוא כמובן לוחץ על הבלמים, חריקה אדירה נשמעת. אבל זה מאוחר מידי. בוווום!

האופנוען רואה לחרדתו את הציפור הקטנה מתגלגלת שוב ושוב על האספלט, עד שהיא נעצרת ללא תזוזה.

רחמיו נכמרים, והוא מתמלא רגשי אשמה. הוא מרים אותה ולוקח אותה לביתו. קונה כלוב יפה, משכיב אותה בתוכו בעדינות עם מעט מים וחתיכת לחם, בתקווה שהציפור תתאושש.

למחרת, הציפור הקטנה פוקחת עיניים, ומגלה את עצמה כלואה בכלוב.

היא תופסת את ראשה בין כנפיה, נחרדת: "אוי ואבוי! ה’ ישמור! אני בפנים! במעצר! כנראה הרגתי אותו!…

– – – – 

הציפור והאופנוען הם לא היחידים שנסעו השבוע… 

"אלה מסעי בני ישראל". התורה מספרת לנו על כל המסעות שבני ישראל עברו במהלך 40 השנים במדבר, מיציאת מצרים ועד שהגיעו לארץ ישראל.

אבל התורה, על מה היא מתבייתת, על החניות לא על המסע ביניהם – אלא על מה הם עשו בכל מקום בו הם חנו. 

אם כך, הפרשה היתה צריכה להיקרא: "אלה חניות בני ישראל" לא "אלה מסעי בני ישראל".

המסר כאן הוא אדיר. 

אדם צריך להיות תמיד במצב של תנועה, במצב של התקדמות, במצב של נסיעה. אסור לו להישאר במצב סטטי. גם אם המצב הקיים הוא מצויין, הוא תמיד צריך לשאוף להתקדם יותר ויותר. החניה, צריכה להיות חלק מהמסע!

– – – –

יש כאן מסר נוסף עמוק אף יותר:

מי שעובר על המסעות, או יותר נכון על החניות של בני ישראל, נתקל בהמון המון מקומות שבהם בני ישראל נפלו וכשלו. אבל עדיין התורה מכנה את זה "מסע", "אלה מסעי בני ישראל". עדיין התורה רואה את זה כהתקדמות! 

אדם צריך לדעת – בחיים יש מידי פעם נפילות. אבל אין מה לעשות, נפילות הן חלק ממסע החיים. מהנפילות אנחנו לומדים, מהנפילות אנו מתקדמים, בגללן אנחנו משתפרים! לכן זה חלק מהמסע. ההגעה להצלחה היא באמצעות הכישלונות. "ירידה צורך עליה". 

אם ניקח את המסר הזה מפרשת השבוע, נבין שתמיד יש לשאוף להתקדם עוד ועוד. הכי חשוב לא להירתע מכשלונות, לא לפחד מנפילות, כי הן חלק מההצלחות. חלק מהמסע וההתקדמות שלנו בחיים. אם לא עושים לא נופלים. 

אדרבה המצליחים הגדולים ביותר בעולם, הם אלה שעשו, ולמרות שהם נפלו, הם קמו חזרה והתקדמו הלאה. מצליחן אמיתי הוא לא זה שלא נופל או נכשל, אלא זה שקם אחרי הכישלון והנפילה…

– – – –

ילדה קטנה חיכתה פעם זמן רב בחלוקת הדולרים המפורסמת אצל הרבי. כשסוף-סוף הגיע תורה, היא קיבלה את הדולר בהתרגשות, מתוך אמונה שמעכשיו הדולר יגן עליה מכל רע.

היא רק ירדה במדרגות היציאה מ-770, והיא מעדה ונפלה, וקיבלה מכה כואבת… 

חזרה הילדה לעמוד בתור, וכשהגיע תורה הביעה את תמיהתה בפני הרבי: "הרי יש לי דולר מהרבי – אז איך יכול להיות שנפלתי?"

חייך אליה הרבי וענה: "לא נתתי לך את הדולר כדי שלא תפלי, אלא כדי שאחרי שתפלי יהיה לך כח לקום!"

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

’פרפקציוניסטים’ – בוודאי נפגשתם לא פעם באנשים כאלה. אנשים שמחפשים את הטוב ואת ה’טופ’ שבכל דבר. הם לא ייכנסו לפרויקט אם הם לא יהיו בטוחים שהם יעשו אותו בצורה מושלמת. הם יעדיפו להפסיד הכול מאשר לעשות משהו שהוא לא מושלם (לפחות כפי שנדמה להם על פי הבנתם).

לכאורה זו תכונה נהדרת. איך אפשר שלא לעודד את מי שחותר למושלמות? מי שאוהב שהדברים יהיו הכי-הכי?

כמו בכל דבר, גם בחתירה לשלימות יש חיסרון. פרפקציוניסטים רבים מעדיפים לוותר על עשיה ועל פעולה שהם צריכים לעשות, רק בגלל שהם לא בטוחים שהדבר ייעשה בשלימות, וכך הם מפסידים רבות.

רוצים דוגמאות? בבקשה!

כמי שכותב ומוציא לאור ספרים, אנשים רבים פונים אלי ומבקשים להתייעץ לגבי ספר שהם רוצים לכתוב. הם מבטיחים לי שהספר שלהם יהיה ה’טופ’. "אנחנו לא נתפשר על כלום", הם אומרים לי. בשורה התחתונה, הספרים של אותם אנשים לא יצאו מעולם וכנראה גם לא ייצאו בשנים הבאות. אז נכון, צריך להשתדל שספר יהיה איכותי, מובנה היטב, חף משגיאות – אבל בינינו, אי אפשר שלא יהיו שגיאות פה ושם. אבל הספר עדיין יכול לספק הנאה לקוראיו, תובנות בונות והרבה סיפוק.

מהי הדרך הנכונה? ובכן, רבי טרפון ב"פרקי אבות" מתווה את הדרך המתאימה והמדויקת: לא עליך המלאכה לגמור, אבל אי אין אתה רשאי להיבטל ממנה. לא תמיד אפשר לעשות את הדברים עד הסוף, בקצה המושלמות, אבל זו לא סיבה כדי לבטל את העשיה ולא להביא אותם לכלל מימוש.

הנוסחה היא: תתחיל לעשות, שאף לשלימות, עשה הכול כדי שייצא בצורה הנכונה ביותר; ועם זאת, דע לך שגם דברים שהם לא מושלמים, הם ראויים ונכונים.

מנחם זיגלבוים הוא סופר ומאמן אישי להצלחה ולמצוינות. לפרטים: eimunmz@gmail.com ובפייסבוק.

תקופת ימי בין המצרים שתחילתם בצום י"ז בתמוז – יום הבקעת החומה ופלישת האויב לירושלים, וסיומם בצום תשעה באב – יום חורבן שני בתי-המקדש.

בנוגע לימים אלו ולימי הצומות בכלל כותב הרמב"ם בספרו "משנה תורה – היד החזקה": "וכל הצימות הללו עתידים להבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב ושמחה…".

הדבר מעורר פליאה : אפשר עוד להבין שעם בוא המשיח, ביטול הגלות ובנין בית-המקדש השלישי, לא יהיה עוד צורך להזכיר את החורבן וממילא יתבטלו כל הצומות הקשורים בו. אבל כיצד אפשר לחגוג ימים אלו בתור ימי שמחה, הרי סוף כל סוף אירעו בהם כל מיני פורענויות לעם ישראל עד לחורבן בית-המקדש – מקום השכינה!

גלות – למה?

נעלעל לרגע בספרי דברי הימים ובדפי ההיסטוריה. מדוע באה עלינו צרת הגלות?

התשובה שתיזרק ישר לחלל האוויר תהיה- עונש. עם ישראל חטא וייסורי הגלות תפקידם למרק את כל עוונותיו. אולם, האם אין לאלוקים דרכים אחרות לכפר על חטאי עמו אלא דווקא ע"י גלות איומה ונוראה של כאלפיים שנה?

התלמוד ממשיל את הגלות לתהליך הזריעה: החקלאי טומן באדמה טונות של גרעיני חיטה משובחים מתוך ידיעה ברורה שהם עתידים להירקב באדמה. אדם שאינו מכיר את תהליך הצמיחה רואה בכך אובדן ובזבוז, אך המבינים יודעים כי הדבר נעשה למען היבול שיצמח אחר-כך מריקבון הזרעים. בדומה לכך ניתן להסביר את פישרה של הגלות. הירידה והסבל הטמונים בה יש בהם כדי להביא לעליה. בבוא היום נראה ונתענג כולנו מן ה"יבול" הרב והמשובח שיצמח מתוך צרות הגלות.

השליחות

כשם שאצל כל יהודי קיים הניצוץ האלוקי המחיה אותו, כך בכל דבר בעולם ישנו ניצוץ אלוקי: בחי, בצומח ואפילו בדומם.

הניצוצות האלוקיים מפוזרים בכל רחבי תבל ורק בכוחו של העם היהודי למצוא אותם ולהעלותם לקדושה באמצעות קיום התורה. לכן פיזר הקב"ה את ישראל לבין האומות כדי שיפיצו את הקדושה בכל מקום בעולם. העלאת הניצוצות מתבטאת גם בעליית המצב הרוחני – שיפור וביסוס היהדות בכל המצבים, אפילו במצבי סכנה ומצוקה. זוהי שליחותו של העם היהודי בזמן הגלות.

סדר העולם

אילו הגלות הייתה באה בתור עונש על חטאי עם ישראל, כי אז ברבות השנים הייתה היא צריכה להיות קלה יותר, כשם שמקובל להקל את תנאי המאסר עם התקרב יום שחרור האסיר מכלאו. בכל זאת אנו רואים תהליך הפוך, של ירידה: התבוללות, ירידת ערכי המוסר וחושך רוחני. גם הצרות ממשיכות להכות בנו כבעבר ופעמים אפילו יותר.

ההסבר לכך נעוץ בעובדה שככל שהניצוץ נמצא במקום נמוך ובמצב שפל, כך יש צורך בעבודה רבה יותר כדי להרימו ולגאול אותו לצד הקדושה.

סדר העבודה בזמן הגלות הוא מן הקל אל הכבד וככל שהעברנו ניצוצות רבים יותר לצד הקדושה, כוחנו עולה, ובידינו לגאול גם את אותם השקועים במקומות הנמוכים ביותר. זוהי הסיבה שדווקא עכשיו, בסוף זמן הגלות, עומדים בפנינו ניסיונות ומצבים קשים והחושך והבלבול הרוחני שורר בכל מקום.

עמידה איתנה בפני כל אלה, דבקות בחיי תורה ומצוות והפצת אור היהדות, תביא לסיום המשימה האלוקים הטמונה בגלות. אז יתגלו לעין כל "פירותיה" של הגלות. כל אותן צרות, שנראה לנו שאין רע יותר מהן, יתגלו במהותן האמתית והטובה.

הדבר דומה לסרט צילום: לפני הפיתוח הרי הוא כולו שחור משחור, אולם אחרי הדפסת התמונות מתגלים דווקא אותם כתמים שחורים כנקודות אור. דווקא אותם ימים אפלים של חורבן ופורענות יהיו לעתיד לבוא ימי שמחה וששון.

בפרשת השבוע, פרשת פנחס, מתחיל הקב"ה ליישם את הבטחתו הידועה לאברהם אבינו "לזרעך אתן את הארץ הזאת" ומורה למשה איך להנחיל למעשה את הארץ לבני ישראל "לאלה תחלק הארץ בנחלה.. לרב תרבה.. ולמעט תמעיט.. אך בגורל יחלק את הארץ..(במדבר כו, נב)".

כלומר, מעבר להבטחה הכללית שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, יש גם את החיבור הפרטי של כל אחד ואחד לחלקו בארץ. ובזה יש שתי רמות. א. החלוקה ההגיונית והשכלית לפי הבנתו של אדם – ׳לרב תרבה ולמעט תמעיט׳. ב. חלוקה על פי גורל, כלומר, קביעה אלוקית מי יקבל מה בתוך גבולות הארץ המובטחת – ׳אך בגורל יחלק את הארץ׳. והגורל, יש לדעת, לא היה סתם הגרלה, אלא הייתה זו קביעה של 'האורים ותומים' – אותיות שונות באבני החושן היו מאירות ובצירופן יחד נוצרו המילים, שהורו לאלעזר הכהן איך לחלק את הארץ.

בהשגחה פרטית נפלאה, פרשת השבוע אקטואלית מתמיד. אויבנו המרים עושים הכל כדי לגרשנו מ'נחלת אבותינו', הם אבל לא יודעים כמה אנחנו חזקים. אנחנו חזקים, כי הייתה הבטחה לאברהם על הארץ לכלל ישראל, והשבוע בפרשה מדובר על קביעה בגורל אלוקי על חלוקת הארץ לפרטים.

אויבנו יורים עלינו טילים, אבל הם לא יודעים את מה שאמרו חכמינו במסכת ברכות (ה, א.) "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל, וכולן, לא נתנן אלא על ע"י יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא". בשמחה היינו מוותרים על היסורין שבאו עם המתנה שנקראת ארץ ישראל, אך כשהם כן באים, אנחנו חזקים מספיק כדי לעמוד בהם בגאון.