קשה להבין את חוסר הפרופורצייה בין ההשקעות העצומות בעלייה ובין העדר ההשקעות, ואף בקיצוצים, בעניין הילודה. המדינה והסוכנות היהודית מוציאות הון עתק על מערכות לעידוד העלייה. השקעה קטנה לאין-ערוך הייתה מאפשרת להגדיל את האוכלוסייה היהודית, בלי להזדקק למרכזי קליטה.

אין מדובר בהשקעות תקציביות בלבד, אלא בתפיסה ערכית. העם היהודי רואה בילודה ובהבאת עוד נשמה יהודית לעולם – ערך עליון. זו המצווה הראשונה בתורה, והמקורות מלאים ביטויים מופלאים על ערכו של כל ילד יהודי ועל הזכות הגדולה של הוריו. על-אחת-כמה-וכמה ראוי לטפח ערך זה נוכח הסכנה הדמוגרפית, וליצור אקלים תרבותי שמעודד משפחות ברוכות ילדים.

אין ספק שגידול משפחה ברוכת ילדים מחייב השקעת משאבים אנושיים וכלכליים גדולים יותר, אך דווקא בימינו יש מערכות תומכות, שמקילות את המעמסה מעל ההורים. לוּ הייתה המדינה משקיעה יותר במערכות אלה, כמו מעונות-יום, חוגי העשרה ושירותי ייעוץ והדרכה, ולצד זה מטפחת את ערך הילודה, יכולנו להגדיל בנקל את האוכלוסייה היהודית באמצעות 'עלייה פנימית'.

זו גישה יהודית חיובית להתמודדות עם הסכנה הדמוגרפית, בבחינת "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ". תחת זאת בוחרים להציע פתרונות של נסיגה והתקפלות, שאין בהם אלא דחיית הקץ בכמה שנים. הלוא ברור לחלוטין שאם האוכלוסייה היהודית לא תגדל, אם על-ידי עלייה מבחוץ אם על-ידי עידוד הילודה, תגיע הסכנה הדמוגרפית גם לתוך גבולות ישראל הקטנה.

פרשת השבוע מספרת גם על שתי המיילדות העבריות, שפרה ופועה, שסירבו לציית לציוויו של פרעה להמית את התינוקות הזכרים, ומסרו את נפשן כדי להחיות את הילדים. למרבה הצער והכאב, מומתים כאן בארץ מדי שנה רבבות עוּברים, שהיו יכולים להיות תינוקות חייכניים, מתוך תפיסה שגויה ואומללה, כאילו יש כאן שאלה של "זכות האישה על גופה".

קשה להבין איך חברה המגוננת על כלבים וחתולים, אינה נוהגת רחמים כלפי עוּברים אנושיים. מדוע אין החברה מוכנה לקבל את הטיעון ל"זכות האדם על כלבו", ואילו טענת "זכות האישה על גופה" מתקבלת בקלות כהצדקה לרצח עוברים? וכי לעובר אנושי ברחם אימו פחות זכויות מלחתול רחוב?

עובר איננו ציפורן או יבלת של אימו. הוא יצור אנושי, בעל מוח ולב ונשמה עצמאיים לחלוטין, אלא שאימו משמשת לו פונדקאית, עד צאתו לאוויר העולם. איזו זכות יש לה לגזול ממנו את חייו? מדוע החברה מתייחסת להפלות בקלות רבה כל-כך?

אנו נדרשים להעמקת הערכים של ילודה וקדושת החיים, כדי לראות בכל ילד יהודי תוספת אור וברכה. חז"ל גם אמרו, כי כל ילד נוסף מקרב את הגאולה השלמה, שכן אין בן-דוד בא עד שייוולדו כל הנשמות שעתידות להיוולד. תנו לנו אפוא עוד ילדים!

פרשן המקרא הנודע, רש"י, מסביר את תופעת מנין בני ישראל שוב ושוב, שזה סוג של גילוי האהבה האלוקית אלינו. כשאוהבים מישהו נעים לנו להזכיר את שמו. ולהבדיל כשונאים מישהו קשה אפילו לבטא את שמו..

הרבי מליובאוויטש אומר: עצמת האהבה הפנימית המבוטאת דרך הזכרת שם, ובפרט כשמשתמשים בשם חיבה, הוא חזק ומהותי יותר מנתינת מתנה, דיבורי אהבה, ואפילו יותר מחיבוקים ונשיקות.

ביאור הדבר:

באדם ישנם רבדים שונים של כוחות ורגשות בהם הנפש מתגלה, אבל יש את המהות עצמה המופשטת והעצמית.

כל ביטויי הקשר השונים קשורים לחלקים מסוימים של גלויי הנפש, ולכן הם באים בצורה מסוימת מדודה ומוגבלת.  לעומת זאת הזכרת השם של האדם בצורה של חיבה, מעוררת ונוגעת ברובד העמוק ביותר של עצם מהות האישיות של האהוב כשלעצמה (ליקוטי שיחות חלק ו, פרשת שמות).

כמובן שכל זוג צריך לעשות הכול כדי שתהיה בניהם אהבה ואחווה שלום ורעות. ויש להשקיע בזה כמיטב יכולתנו בכל האופנים האפשריים.

קחו טיפ קטן אך מדהים וחזק באיכותו: קראו בשם חיבה של בן/בת הזוג ככל האפשרי. דבר שנראה טכני במהותו,  נוגע ברבדים העמוקים ביותר של בני הזוג, ומעורר ומעצים את האהבה ביניהם!

אנו מגחכים למקרא שורות אלה ואפילו לא מאמינים שיכול להיות אדם טיפש כל-כך. אך מיד נראה שהסיפור הזה אינו דמיוני כלל וכלל.

ילדים – אוצר

יש זוגות צעירים רבים שנשואים זה שנים אחדות אך עדיין אין הם רוצים להביא ילדים לעולם. "אנחנו עוד לא מוכנים לזה", הם אומרים. יש הורים לילד אחד או שניים שמסרבים להביא לעולם ילד נוסף באותה טענה של חוסר מוכנות והעדר תנאים וכו' וכו'. ואתה מביט באותם אנשים ואינך מבין: הרי הם עצמם יודו, שילד הוא אוצר יקר לאין-ערוך ממליון דולר; מדוע אפוא אינם לוקחים את האוצר הזה הניתן להם מאת הקב"ה בזרועות פתוחות ואף מנסים לדחותו מהם?

מאחר שאין לחשוד בהם בטיפשות, כנראה שההסבר האחד והיחיד לכך הוא, שמשום מה הם אינם רואים בילד אוצר. אילו היה ברור להם שילד הוא אוצר יקר המביא עמו אושר וברכה שלא יסולאו בפז, לא היו מעמידים מול הילד שיקולים קטנוניים כמו 'מוכנות', 'דירה קטנה', 'מצב כלכלי' וכדומה. האם אפשר בכלל להעמיד צחוק וחיוך של ילד מול קצת צפיפות והצטמצמות ברמת החיים?!

רבים שנפגשים במשפחות דתיות ברוכות ילדים שואלים: "איך אתם יכולים?". יש הסבורים, שהמשפחות הדתיות הללו עושות זאת מתוך חוסר-ברירה ובלחץ הציווי 'פרו ורבו'. זו, כמובן, טעות גמורה. המשפחות הללו מרבות להביא ילדים לעולם מתוך רצון והנאה ואין הן מבינות את השואלים. התשובה הטבעית שלהן היא: "איזו מין שאלה זו? הרי ילדים זה אושר, זה שמחה, זו ברכה!", וכך הן באמת מרגישות.

נכון, לא תמיד זה קל לגדל ילדים רבים. לפעמים זה אפילו קשה. אבל שום דבר טוב אינו בא בקלות, על אחת-כמה-וכמה גידול ילדים. אבל תשאלו אם לעשרה ילדים איך היא מרגישה כשילד צוחק אליה או קורא אליה באהבה: 'אמא' – אם היא לא שוכחת את כל הקושי והמאמץ מול האושר שהיא חשה בלב באותו רגע!

המציאות מוכיחה

כל התיאוריות, שכביכול ריבוי ילדים מקשה על מתן תשומת-לב אישית לכל ילד, ושדוקא אם יש לכל ילד חדר משלו ומרחב משלו, אז הוא גדל ומתפתח כראוי – פשוט אינן עומדות במבחן המציאות. אי-אפשר לזלזל בכל הדברים הללו, אך מאידך-גיסא אי-אפשר להתעלם מהברכה החינוכית העצומה שיש למשפחה ברוכת-הילדים, הן מבחינה חברתית, הן מבחינה חינוכית והן מבחינה משפחתית. המציאות מוכיחה, שרוב המשפחות ברוכות-הילדים מגלדות ילדים בריאים בגופם ובנפשם, ילדים מחונכים ואחראיים, ילדים שמחים ויצירתיים.

חבל מאוד שבמדינה כמו שלנו, המשוועת כל-כך לגידול האוכלוסיה היהודית והמשקיעה הון- עתק במאמצים להגדיל את האוכלוסיה על-ידי עליה, לא ניתן מאמץ הולם לעידוד הילודה ולמתן הטבות למשפחות ברוכות-הילדים. אך עם כל הטענות כלפי הממשלה וכו', אין הדבר משחרר כל זוג בישראל מהזכות הנפלאה שניתנה בידו – להביא לעולם עוד ילד יהודי, עוד ילדה יהודיה, ולגרום בכך אושר וברכה לעצמו ולכל עם ישראל.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

השיב לו הרבי בחודש שבט תשמ"א (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 546-547):

1) על דבר Spacing [=מרווח]: שייך לדבר התלוי בבחירת האדם ונמצא ברשות האדם רק בנוגע למניעת הריון, אבל ההריון ושיהיה בתכלית השלימות תלוי רק בה' ואפשר שאם לא עכשיו אימתי. ולדברי הכל על-פי טבע כל שהאשה צעירה יותר הוולד מושלם יותר.

2) Needs rest [=צורך במנוחה]: קשה להאמין שאשה שכבר טעמה וקבלה בפועל התענוג ונחת רוח בהולדת ילד ובגידולו לנגד עיניה והתקדמותו על-ידי חינוכה ומסירות נפש שלה וכו', תסכים ועל-אחת-כמה-וכמה שתרצה לשלול מעצמה כל זה מטעמים הנזכרים-לעיל, ובפרט בהתבוננות ב(1).

והטעם הפנימי (subconscious) [=בתת-מודע ובתת-ההכרה, הוא –] "יראת" צער העיבור והלידה וטורח הגידול ואי אפשריות להשתתף בכמה אירועים במשך זמן זה ולפעמים כיוצא בו, והעיקר על-פי יסוד והתחלת כל השולחן-ערוך, מה תאמרנה המלעיגות.

וכשיבארו שזוהי המניעה האמיתית הרי בשמחה ימסרו לה' ההחלטה על דבר הזמן הטוב להתברך בעוד זרע חייא וקיימא…

הוא התחיל לעבור על המסלול ושם לב שכל פעם שנהיה לו קצת קשה, נשאר רק זוג אחד של פסיעות, ומיד כשנהיה לו טוב חוזר זוג הפסיעות השני ללכת ביחד אתו. הוא פונה לקב"ה ושואל: "ריבונו של עולם, למה כשטוב לי אתה איתי וכשרע לי אתה נעלם ומשאיר אותי לבד?" והקב"ה מחייך אליו ואומר לו: "יקירי, כשקשה לך אני מחזיק אותך על הידיים והפסיעות שאתה רואה הם שלי…"

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על משה שרואה "סנה בוער באש והסנה איננו אוכל". עץ קוצני יבש שבוער באש ובכל זאת האש לא מכלה את העץ. משה רבנו ניגש ושומע את קולו של אלוקים פונה אליו ומבקש ממנו לגאול את עם ישראל ממצרים, ולאחר מסע שכנוע שהוא האדם המתאים למשימה, שואל משה את הקב"ה: "אם עם ישראל ישאלו אותי מה שמו מה אומר להם?" מדוע משה רואה לנכון לשאול על שמו של הקב"ה? שם מבטא צורת התייחסות, משה שואל אם הם ישאלו אותי איפה הוא היה עד עכשיו כל כך הרבה שנים אנחנו במצריים למה הוא השאיר אותנו לבד?

על כך עונה לו הקב"ה: "אהיה אשר אהיה". הייתי איתם כל הזמן ואמשיך להיות איתם גם בהמשך.

גלות מצריים היתה משימה שעם ישראל היו צריכים לעבור כדי להתהוות לעם, וכדי לברר את ניצוצות הקדושה שהיו במצרים.  זו לא היתה תאונה אלא חלק מהתוכנית האלוקית שכבר נאמרה לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". אבל גם במצבם הקשה הזה, אומר הקב"ה למשה: אני איתם כל הזמן, גם אם לפעמים היה נראה להם שהם לבד עליהם לדעת שהקב"ה איתם וזה סוד קיומו של עם ישראל גם אם הכל מסביב בוער הרי שעם ישראל הם כמו הסנה "איננו אוכל" הם תמיד ישרדו.

לכל אחד מאיתנו יש מצבים בהם נראה לנו שהקב"ה השאיר אותנו לבד, עלינו לזכור שאין רע יורד מלמעלה והכל לטובה, הקב"ה יודע מה הטובה האמיתית עבור כל אדם כפרט ועבור עם ישראל כעם, עלינו לקחת כל כאב ולהפוך אותו לאתגר וכל נפילה כהכנה להתרוממות ועלייה.

ולמרות כל זאת זכותנו וחובתנו להתפלל ולבקש מהקב"ה שייתן לנו "טוב הנראה והנגלה" טוב כזה שגם בעיניים שלנו נבין שזה הטוב ביותר.

יהי רצון שכשם שבמצריים הקב"ה שלח את משה לגאול את עם ישראל כן ישלח לנו הקב"ה את הגואל שלנו שיוציא אותנו מהגלות ויקבץ את כל עם ישראל לארץ ישראל בגאולה שלימה בקרוב.

שבת שלום!

יום אחד נעלם הנער. הוא לקח עמו תרמיל קטן ויצא לשוטט בעולם הגדול. בחלומותיו קיווה להצליח בעסקים ולהיות עשיר גדול.

הנער החל להתרועע עם סוחרי השוק ולמד מהם את רזי המקצוע. בין ידידיו החדשים נמצאו רבים שאינם יהודים, וכך התקרר אט-אט יחסו כלפי התורה והמצוות. פעם החסיר מצווה אחת, פעם זלזל במצווה אחרת, עד שזנח לגמרי את דרך התורה והמצוות.

אחרי כמה ניסיונות כושלים בעולם העסקים הציע לו אחד מידידיו לייבא בדים למישקוב. "הביקוש כאן גדול, ועדיין אין מי שמייבא לכאן בדים בקביעות", שכנעו הידיד. שמואל החל לעסוק בכך וראה הצלחה בפועלו. במהרה נעשה בקי במסחר האריגים, עד שהקים בית-מסחר גדול, שהיה שוקק קונים.

אלא שעם ההצלחה גדל גם תאבונו של שמואל. הוא החליט לפתוח את בית-המסחר גם בשבתות. בליבו חשב שעכשיו יגדלו רווחיו, אלא שמאותו רגע החלו עסקיו להידרדר.

יהודים רבים החלו להדיר את רגלם מבית-המסחר של שמואל. הם לא רצו להיכנס לחנות המחללת את השבת בפרהסיה. על המדפים הצטברה סחורה רבה ויקרה, ואין קונה. חובותיו של שמואל גדלו והלכו, ובעלי החוב ירדו לחייו.

כאילו לא דיי בזאת, יום אחד פרצה שרֵפה בבית-המסחר וכל הסחורה היקרה עלתה בלהבות.

שבור ומדוכא החליט שמואל לנסוע ליריד בוורשה, בתקווה למצוא שם עסק כלשהו. בפרוטותיו האחרונות שילם לעגלון בעבור הנסיעה, ומכיוון שאלה היו ימי חורף קשים ומושלגים, התקדמה העגלה אך בקושי.

כשהתקרבו לעיר רדומסק הודיע לו העגלון כי עליהם לעצור בעיר עד שתחול הפוגה במזג-האוויר הקשה. הם נכנסו לעיר בשעת לילה, ושמואל חיפש בית מואר, שבו יוכל ללון בלילה.

כשראה אור באחד החלונות, נקש בדלת. את הדלת פתח יהודי בעל עיניים עמוקות והדרת פנים בלתי-רגילה. זה היה ביתו של הצדיק רבי שלמה מרדומסק, בעל 'תפארת שלמה'. שמואל זכה לאירוח חם ולבבי. כשהתחמם מעט ליד התנור ושתה כוס תה מהביל, שאל אותו הצדיק מאין בא ומה מטרת נסיעתו.

שמואל סיפר על המשבר שפקד את עסקיו. הצדיק שאל בנחת: "סיפרת לי על ענייניך הגשמיים, ומה באשר לענייניך הרוחניים?". שמואל פרץ בבכי. בעיניים מושפלות סיפר כיצד החל לזלזל בשמירת המצוות, עד שהחל לפתוח את בית-מסחרו בשבת.

הצדיק הנהן בראשו ואמר לו בנימה אבהית: "על השבת אומר הקב"ה 'מתנה טובה יש לי בבית גנזיי, ואני מבקש ליתנה לישראל'. זו מתנה טובה המביאה ברכה לכל ימי השבוע. מי ששומר אותה כראוי, רואה הצלחה במעשה ידיו, ואילו כאשר מחללים את השבת, תובעת השבת את עלבונה.

"לא פלא", המשיך הצדיק, "שהפסדת את רכושך דווקא בשרֵפה, שכן נאמר 'לא תבערו אש… ביום השבת'. כאשר השבת אינה נשמרת כהלכתה קורה ההפך מזה".

הדברים חדרו עמוק לליבו של שמואל. הוא המתין לשמוע מה יורה לו הצדיק. "אם תחליט לשמור את השבת בכל מחיר, גם אם תפסיד בגלל זה הון רב – תראה ברכה בכל מעשה ידיך למעלה מדרך הטבע". שמואל קיבל עליו לשמור את השבת ויהי מה.

למחרת התבהרו השמים ושמואל יצא לדרכו. מיד בהיכנסו לוורשה פגש אותו בעל אחוזה והציע לו עסקה  של כריתת עצים ביערותיו תמורת שכר נאה. שמואל נטה להסכים, אלא שאז העיר בעל האחוזה כי העבודה צריכה להתנהל שבעה ימים בשבוע. שמואל השיב מיד בשלילה.

עברו עליו כמה ימים של שיטוט ביריד, בלי שהצליח למצוא שום עסק ראוי לשמו. כבר התכונן לעזוב את היריד, ואז פנה אליו אדם והציע לו לשמש סוכנו במסחר שוורים וסוסים. ההצעה קסמה לשמואל, אך שוב נאמר לו כי עבודה זו כרוכה בחילול השבת, והוא דחה את ההצעה מיד.

העמידה בניסיונות גרמה לשמואל תחושה טובה, אך מצבו הכלכלי לא השתפר. הוא חזר לעיירתו בידיים ריקות, ולאחר זמן החליט לנסוע שוב אל הצדיק שהבטיח כי מצבו ישתפר למעלה מדרך הטבע.

הרבי מרדומסק קיבל את פניו בסבר פנים יפות ושמח לשמוע כי עמד בניסיון פעם ופעמיים. "שמואל חביבי", אמר לו הצדיק, "לאחר שהוכחת כי השבת יקרה לך ואינך מוכן לוותר עליה בשום אופן, תאיר לך ההצלחה פנים. לך לדרכך וקבל את העסק הראשון שיזדמן לך, וה' יהיה בעזרך".

בדרכו חזרה שמע כרוז המודיע על מכרז שיתקיים בעוד כמה ימים. זה היה מכרז על החלפת מסילות הברזל בכמה נתיבים מרכזיים. מכרז בהיקף כזה היה דמיוני לחלוטין בעבור שמואל, אך הוא בטח בדברי הרבי וניגש למכרז.

בדרך שאין לה כל הסבר מצא שמואל חן בעיני הממונים. כשהגיע שלב ההכרעה הוכרז כי שמואל היהודי ממישקוב זכה במכרז. יתרה מזו, אף פטרו אותו מתשלום דמי המכרז.

כששב אל הרבי מרדומסק אמר לו הצדיק: "הנה גם אתה קיבלת 'מתנה טובה' מגנזי המלך, והכול בזכות שמירת השבת".

להבנת הקשר בין הדברים יש לדון במשמעות פירוש רש"י האמור, ובהמשכו: "שאם יאמרו אומות העולם ישראל 'ליסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בְרָאָהּ וּנְתָנָהּ לאשר ישר בעיניו. ברצונו נְתָנָהּ להם, וברצונו נְטָלָהּ מהם וּנְתָנָהּ לנו". ולכאורה, האם טענה של גוי אמורה לשנות את סדר התורה?! בהכרח לומר שיש מן האמת בדברים. אין זו טענה חסרת היגיון, אלא טענה ראויה. באיזו זכות כבשו בני ישראל ארצות שהקב"ה נתן לשבעת העמים? והמענה: "כוח מעשיו… נחלת גויים". הקב"ה החליט להפקיע את הארץ מידי הגויים ולתת אותה לבני ישראל, כדי שהללו יקדשו את הארץ ויהפכו אותה מ'ארץ כנען' ל'ארץ ישראל'.

החדרת קדושה בארץ היא חלק מהמשימה הכללית של הגלות. בתורת הקבלה מבואר שמטרת הגלות היא ללקט את ניצוצות הקדושה שהתפזרו בכל העולם, ועל-ידי שיהודים מקיימים מצוות בכל פינה בעולם הם 'מבררים' את הניצוצות האלה. אך כאן נשאלת שאלה: כדי לברר את הניצוצות היה אפשר לשבת בארץ ישראל, וממנה יֵצא האור שיאיר את העולם ויגרום לכל הניצוצות להתברר. כך היה בזמן שלמה המלך, שמכל העולם באו אליו. מכאן שיש בגלות עוד מטרה, נוסף על 'בירור הניצוצות', והיא להשרות קדושה בארצות הגלות עצמן.

על כך אמרו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים". מעשי האבות אינם רק מודל לחיקוי בעבור הבנים, אלא שבמעשיהם העניקו לנו האבות כוח לנהוג כמותם. הן אברהם הן יעקב ירדו למצרים, וזאת כהכנה רוחנית לקראת גלות מצרים והעבודה של בני ישראל לקדש את מצרים עצמה. כאן טמון הקשר בין סוף ספר בראשית, שבו מתחילה העבודה הרוחנית של בני ישראל בגלות מצרים, לבין תחילת הספר – "לתת להם נחלת גויים". כאשר ניגשים לעבודה זו מצוידים בכוחם של האבות, הרי שאפשר להכריז "חזק חזק ונתחזק", ולגשת לספר שמות ולאתגר ההתמודדות עם הגלות מתוך ביטחון ונחישות להצליח בה. (תורת מנחם)

ד"ר… D.C., M.N.C.A.
פילדלפיה
שלום וברכה:

הנני לאשר את קבלת מכתבך מיום ה-21 באוגוסט, בו אתה כותב אודות דרך החיים שבנך […] בחר לעצמו לאחרונה, לאחר שנהיה יותר דתי ושומר מצוות, ומקדיש זמן ללימוד התורה, וכו', דברים שכולם לכאורה מילאו אותך בחרדה, כפי שמשפט הפתיחה שלך מביע זאת: "לאן הבנים שלנו הולכים?"

מכיוון שהמקצוע שלך קשור למדע הרפואה, ובמיוחד לכירופרקטיקה, ענף שמדגיש עוד יותר מהענפים האחרים את החשיבות של מערכת העצבים לתפקוד נכון של כל הגוף, וללא ספק גם עם ההדגשה על הצורך בתפקוד של העצבים ללא לחץ חיצוני – הדבר מיקל עלי להסביר את עמדתי בנוגע לשאלה שעולה במכתבך.

עמדתי מבוססת על הסמכות של קדמונינו החכמים, אשר השקפותיהם הנוגעות לנושא הנידון כאן זכו להכרה גדלה והולכת אפילו על ידי מדע הרפואה המודרני – שרפואת הגוף, שלא לדבר על רפואת הנפש, או, אם להשתמש בביטוי מודרני, "שלוות הנפש", מותנית בביטחון פנימי והיעדרם של לחצים נפשיים (הייתי אומר, רוחניים), כיוון שכל לחץ כזה מביא לאי-סדר בתפקוד הנורמלי והנכון של מערכת העצבים, ובכך משפיע במוקדם או במאוחר על התפקוד הנכון של הגוף. במלים אחרות, הגורם החשוב ביותר לשמחתו של אדם הוא לא כל-כך החיצוניות של הדברים כשלעצמם, אלא שהאדם ירגיש חופשי לנהל את חייו בהתאם ליכולות, לאמונות ולתשוקות הרוחניות הפנימיות שלו.

לפני שנים לא רבות, "שלוות נפש" התחייבה בצורות שונות מהשגת מטרות מסוימות: לאלה שנוטים לחומרניות פירושה היה צבירת עושר, דבר שהם הרגישו שייתן להם ביטחון; אחרים חיפשו ביטחון בהתקדמות מדעית, כשהם מחשיבים את המדע המודרני בתור התרופה לכול המחלות של האדם; והיו אחרים שחיפשו ביטחון בכך שזיהו את עצמם עם תנועה מסוימת או אידיאולוגיה מסוימת, כמו סוציאליזם, קומוניזם, פאשיזם, וכו'. ולבסוף, ישנם כאלה שיכולים למצוא ביטחון רק בדת ובאמונה.

עם זאת, בשנים האחרונות, ובייחוד בעשרות השנים האחרונות, הוכח באופן ברור שעושר אינו מציע שום ביטחון, משום שראינו איך משפחות ש"מבוטחות" מבחינה כלכלית התרוששו בן-לילה. אכזבות דומות הוכיחו משטרים פוליטיים ותנועות סוציאליות ו"איזמים" מכל הסוגים. כתוצאה מכך, תחושה מהממת של חוסר ביטחון השתרשה בקרב נוער שגדל ובקרב מתבגרים חושבים, והיא משתקפת בטלטלה שלהם מקיצוניות אחת אל האחרת, בהפרעות רגשיות ונפשיות, בעבריינות נוער ומרדנות, וכו', תופעות שהתפשטו באופן מדאיג בשנים האחרונות, כפי שידוע למקצוע הרפואה טוב יותר מאשר לאנשים פשוטים.

לפיכך, בחברה ובסביבה בעלת ההפרעות הנוכחיות, זה יותר חיוני מאשר אי-פעם שהדור הצעיר ירגיש קרקע מוצקה מתחת לרגליו. בסיס איתן זה ניתן לספק רק על ידי אמונה ודת. כתוצאה מכך, כאשר הילד של מישהו מצא למרבה המזל את הביטחון הזה, צריך להחשיב זאת לברכה הגדולה ביותר של הקב"ה. שכן, זה רחוק מלהיות גורם מפריע לשמחה שלהם; זהו הגורם, בה"א הידיעה, האחד והיחיד שיבטיח את השמחה האמיתית שלהם. מיותר לציין שאסור לעשות שום דבר כדי לסכן גורם זה, אפילו לא על ידי צורה כלשהי של לחץ, דבר שיכול רק להביא להפרעה, לעיוות ולתוצאות בלתי נמנעות.

אם זה מזיק להפעיל לחץ נגד כל גורם רוחני, על אחת כמה וכמה שכך הוא ביחס לאמונה, משום שהמהות של האמונה שלנו היא לקבל את הקב"ה ואת הציוויים שלו בתור תחום שנמצא מעל ומעבר לתפיסתו של האדם. שכן, מצד אחד להכריז על אמונה בקב"ה ובכוח וסמכות אלוקיים, ומצד שני להציב את הציוויים שלו תחת הבדיקה המדוקדקת של השכל האנושי של האדם עצמו, תוך שהוא בוחר בזהירות רק את מה שנראה לו "הגיוני" – זו סתירה בין מושגים, משום שלא חשוב כמה חכם הוא האדם, השכל שלו מוגבל ומצומצם ואי אפשר להשתמש בו בתור קנה-מידה בתחום של האין-סוף. לפיכך יהיה זה ממש לא הגיוני ובלתי מוצדק לנסות סוג כלשהו של לחץ על מנת להשפיע על מישהו אחר נגד האמונות והפקודות הדתיות שלו.
אני לא מכיר את בנך באופן אישי, אבל היתה לי הזדמנות לפגוש את כלתך כמה פעמים כאשר היא היתה תלמידה ב'בית יעקב'. מכיוון שהיא בחרה את בנך בתור השותף שלה לחיים, אני יכול להניח בביטחון שהכשרונות והנטיות הטבעיות של בנך תואמים לשלה. לפיכך אני מברך אותך ואת רעייתך על כך שנתברכתם בבן ובכלה כל כך נהדרים. אני משוכנע בהחלט שאם הם ילכו בדרך החיים שאתה מתאר, הם יהיו שמחים יותר ויותר, ולך ולרעייתך תהיה מהם נחת גדלה והולכת, משום שבניתוח הסופי, שמחתם של הילדים היא הנחת האמיתית של ההורים.

לפני סיום, ארשה לעצמי להתייחס להערה שלך לקראת סיום מכתבך אודות השמירה מפני הזנחה של הגוף הגשמי. ידוע ומפורסם שדווקא הדת היהודית איננה מזניחה את הגוף הגשמי; להיפך, היא מחשיבה זאת לדבר בעל חשיבות עליונה, וזהו בעצם היסוד להלכה היהודית שבמקום שישנה סכנה כלשהי לחיים או לאיבר, כל ההלכות האחרות, אפילו אלה שקשורות לשבת, יום כיפור וכו', נדחות. עם זאת, אני כן חולק על הנקודה של "כפילות" שמתייחסת אל הגשמיות והרוחניות כאל שתי יישויות נפרדות. להיפך, המהות של המונותיאיזם היהודי היא שישנה אחדות בכל מקום, וגם הגוף והנשמה מהווים יישות אחת, כאשר כל אחד מהם משלים את השני בהרמוניה מושלמת, כך שכל הפרדה בין השניים היא כפויה ולא טבעית.

דבר זה צריך לספק גם את ההסבר שלי לשאלה שלך, האם כוונתו של הבורא היתה שהדת תישאר לנצח… האם נצטרך לרכוב על גמלים כאשר אחרים יטוסו באוויר, ובכך לעצור את שעון הקידמה?

מי שמאמין בבורא, אמונה כמשמעה, ולא בתור תחושה מופשטת, או שלאחר שהבורא ברא את העולם הוא פרש לרקיע השביעי ואינו מתעניין עוד כלל במעשי ידיו; אלא שהוא בורא ומדריך באופן מתמיד את הגורל של העולם, ובשל כך כל אחד ואחד בפרט – דבר שלמעשה הוא הבסיס לרוב הדתות המאמינות באלוקים – חייב גם להכיר בכך ששום קידמה אנושית, מדעית או אחרת, אינה אפשרית ללא הידיעה והרצון של אלוקים, ושגם קידמה כזאת איננה פטורה מתחום השיפוט שלו. ומכאן שאת כל הקידמה חייבים לנצל למען התועלת האמיתית של העולם, ושל המין האנושי בפרט. אבל לאדם יש חופש בחירה והוא יכול להשתמש בקידמה כזאת לטוב או לרע. בכל אופן, אם להשתמש במשל שלך, בוודאי העובדה שאדם יכול לטוס באוויר איננה מחייבת שכל אדם יהיה טייס או מהנדס מטוסים, ופירושה הוא רק שבימינו יש לאדם שירותים גדולים יותר כדי להגיע אל הטוב האמיתי והסופי, דבר שאפילו הקידמה המודרנית צריכה לשרת אותו. אין סכנה גדולה יותר למין האנושי מאשר להפריד את הקידמה הטכנולוגית והמדעית מהמוסריות וההומניטריות האמיתיות, שמבוססות על סמכות אלוקית, כפי שלמרבה הצער העמוק שלנו הוכח על ידי מה-שמכונה האומות הכי מתקדמות בעולם (מבחינה מדעית), אשר הקידמה המדעית והטכנולוגית שלהם התאימה רק לנבזיות שלהן.

כמובן, הרבה יותר ניתן לומר על הנושא הנידון בהתכתבות שלנו, אבל אני בטוח שהבהרתי לך את עמדתי, ועבור אדם בעל עמדה כשלך זה יהיה מספק. אני משוכנע בהחלט שהנתיב שבנך בחר בו, שכפי שמובן מאליו מתוך מכתבך, הוא בהרמוניה מושלמת עם זה של אשתו, הוא הנתיב שמבטיח את השמחה האמיתית שלהם, ואני מקווה ומתפלל שאתה ורעייתך תיתנו להם את כל העידוד בכיוון זה.

באיחולים לבביים לשנה החדשה,
ובברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

בזמן ההוא עמד עוד בית המקדש בהדרו. בירושלים מלך אז מלך מבית דוד, הוא היה כבר המלך האחרון למלכי בית יהודה שמו היה צדקיהו.

ירושלים היתה אז היפה מכל ערי העולם, הרחובות היו מלאים אדם, העיר שקקה חיים ועמדה במלוא תפארתה וזוהרה. היא היתה עיר מאושרת, ואנשיה היו מאושרים.

לכן בכל שנה, ביום העשירי לחודש טבת, אנו נזכרים ביום האבל ההוא. אנו נזכרים בדברי הנביא הקדוש, שמפני שהתרחקנו מה' ומהתורה איבדנו את הקדוש והיקר לנו ביותר- את בית המקדש. וכאשר נתקרב אל ה' ואל התורה, נשמור ונקיים את הכתוב בה – יגאלנו ה' גאולת עולמים, וכל שונא וכל אויב לא יוכל לעמוד נגדנו.

יום זה נקבע גם כיום הקדיש הכללי לזכר נפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע. יש מקרובי הנפטרים הנוהגים ביום זה במנהגי יום היארצייט (יום השנה) של הנפטרים, להדליק נרות נשמה, לומר "קדיש" ולומר תפילה לעילוי נשמות הנספים.