בלימוד תורה ישנם שני חלקים: החיוב של האדם ללמוד תורה בעצמו, והחיוב של האדם ללמד את בנו.

הרמב"ם ו'שולחן ערוך הרב' (בספרי ההלכה שמסכמים את המצוות),פותחים את החלק שעוסק בלימוד תורה, בחיוב של האדם ללמד את הבן ורק אחר כך בחיוב ללמוד בעצמו.

לכאורה, הציווי ללמד את הבן, הוא רק תוצאה של החיוב ללמידה עצמית, (ובגלל שהבן לא יכול לבד, אביו מלמדו); ואם כך מדוע לא נפתחת ההלכה בציווי ללמוד בעצמו?!

אלא שחז"ל רוצים ללמד אותנו, שגם כשהאדם לומד לעצמו, הוא צריך לעשות זאת כמו ילד; כשילד לומד תורה הוא עושה זאת בהכנעה כאמת א-לוקית מבלי לתהות על אמיתותה. כך האדם, למרות הצורך להבין ולהכיל את התורה בשכל האנושי, נדרש האדם הלומד, לעשות זאת בענווה והתבטלות כילד.

בלימוד תורה כהשכלה היסטורית, ללא הקדמה זו, האדם אינו מקיים מצווה, ואף הלימוד עצמו מנוגד לרצון ה'.

המעבר החד בין האבל לגאולה, ובין העצב של תשעה באב, לשמחה של ט"ו באב שחל השבת (עליו נאמר ש"לא היו ימים כמו טו באב…")- מבטא את העובדה שהירידה היא בשביל העליה וכשלב בעליה.

כשם שכשאדם רוצה לבנות ארמון במקום בית קיים, חלק מהתהליך של הבניה הוא הריסת המבנה הישן, ככה כביכול, על מנת לזכות בגאולה השלמה ובית המקדש הנצחי, קרה החורבן. הגלות ניתנה לנו כהזדמנות לתרום במעשים טובים ולימוד תורה, ולהתחיל כבר כעת בבניית המקדש על ידי תוספת בלימוד תורה. במקום להבהל מהחושך- מאירים אותו!

חז"ל (חכמינו זכרונם לברכה) מספרים, שהיו קלפיות – מהן הוציאו את שמות השבטים וחבלי הארץ המוגרלים, ובנוסף לכך התשובה היתה מוארת מה'אורים והתומים' (אבני החושן) כתשובה א-לוקית מופתית, ובנוסף אירע נס שהגורל עצמו היה 'צועק' את התוצאה "חלק ארץ 'א' לשבט 'ב" וכדומה..

לכאורה לא ברורה ההתמקדות בפרטים הטכניים עד כדי עשיית נס, כשמדובר רק בתהליך בדרך למטרה הסופית, ומה עוד שההגרלה נעשתה בשקיפות מלאה, כך שאין צורך בהכרזה הניסית.

אלא שהתורה באה ללמד אותנו, שבקדושה גם הדרך חשובה:

בדומה להקרבת קורבן לקב"ה, שם ההלכה קובעת שכל תהליך ההקרבה צריך להיעשות בטהרה; וגם במקרה שקורבן שנעשה בשלימות לפי כל הכללים, אם הכהן חשב 'מחשבה פסולה' אפילו בשלבים המקדימים להקרבה- הקורבן נפסל.

כך בחיי היום יום, כשאנחנו עושים מעשה חיובי, עלינו לעצור בכל שלב בתהליך, ולבחון את הכלים בהם אנו עושים שימוש, ולוודא שהם ראויים למטרה הקדושה- אותה הם משרתים.

ספר זה מכיל למעשה את סיכום החומשים הקודמים, ומהווה צוואה של משה והכנה רוחנית, לקראת הכניסה לארץ שתונהג ע"י יהושע.

הצורך להשמיע את הדברים מחדש היה, מכיוון שהדור שיצא ממצרים וקיבל את התורה, מת במהלך המסע במדבר, והדור שעומד להכנס לארץ ישראל לא ראו את יציאת מצרים ומתן תורה, ולכן היו זקוקים לחיזוקים מיוחדים.

המסר הוא שהקשיים והחסרונות הינם חלק מההכנה לגאולה, וניתנים לנו הכוחות על מנת להתמודד איתם.

השבת שבת שלפני תשעה באב, מודגש השילוב:

בשיא הגלות והאבל על הבית שחרב, דווקא שבת זו נקראת 'חזון'- וקוראים בה על הנחמה והבטחת הגאולה, על מנת להכין אותנו לקראתה.

הקשיים שאנו חווים הם רק הקדמה והכנה שלנו לגאולה הקרובה.

למרות שכל העבודות שבמקדש נעשו רק על ידי הכהנים ונאסרו לעשיה ע"י זר- שאינו כהן, בנוגע להדלקת המנורה ההלכה קובעת שגם אם ההדלקה בוצעה ע"י זר, כשרה.

ההוראה אלינו:

התורה נמשלה לנר ("נר מצווה ותורה אור") והאדם נדרש להאיר באור התורה את הזולת שנמצא בחשיכה רוחנית.

לעיתים, יכול אדם לומר שמכיוון שדרגתו הרוחנית עדיין לא בדרגה של כהן- מנהיג רוחני, ואולי הוא אפילו מרגיש זר, לכאורה לא יכול להשפיע על השני עד שישפר תחילה את דרכיו.

לכן מדגישה התורה: את ההדלקה כל אחד צריך לעשות, וניתנים לך הכוחות להשפיע על הזולת ולהפכו לנר שמאיר בעצמו את סביבתו, גם אם יש לך לאן לשאוף ולהשתפר.

שבת שלום!

מעובד ע"פ ליקוטי שיחות כרך ב' (לה"ק) עמוד 22

השבת נתחיל לקרוא את ספר 'במדבר', הרביעי בחמשת חומשי התורה, שעוסק ברובו במסעות עם ישראל- עם המשכן במדבר.

התורה, שבדרך כלל מדייקת בכל אות, ומכל מילה שנכתבת בה נלמד דיוק, מפרטת ארוכות על הקמת המשכן בכל חניה של עם ישראל.

אלא שהפירוט הוא- על מנת להורות לנו דרך חיים;

לעיתים אדם נמצא במקום בו השממה הרוחנית משולה ל'מדבר', ונראה לו שמכיוון שמדובר בכל מקרה ב'תחנת מעבר', וממילא עיקר החיים לא שם (מקום העבודה למשל) – ניתן להקל מבחינה רוחנית, ולא להשקיע אנרגיות על מנת ליצור שינוי במקום.

אומרת לנו הפרשה שהקמת משכן לבורא – בתוכנו, רלוונטית במיוחד בשממה.

ויותר מכך- ההגעה לארץ המובטחת, ובניית בית המקדש, תלויים דווקא בדרך בה נקים את המשכן לבורא, תוך כדי המסע הרוחני והפיזי. 

שבת שלום!

נשאלת השאלה: הרי התורה מחנכת אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל פרס, ומדוע מתמקדים בטובה הגשמית שנגרמת, ולא במעלת המצוות עצמן שמקשרות את האדם עם הבורא‎?

התשובה: התורה והמצוות הן תמצית מהותנו, "כי הם חיינו.."

וכמו שאצל אדם, כשקורה לו אירוע טוב בחייו, הדבר משפיע על כל מציאותו, עד ששמחת הנפש מתבטאת אפילו בריקוד ברגליים,
כך גם בעולם הגשמי – שהוא הטפל למציאות הרוחנית, כשאדם מקיים את התורה, השפע הגשמי הוא תוצאה להשפעה הרוחנית של המצווה.

הקב"ה מגלה לנו את התוצאה.

שבת שלום ול"ג בעומר שמח

מעובד על פי ליקוטי שיחות, כרך ל"ז, עמ' 79.

בחסידות מוסבר, שההוראות למלחמה באוייב, הן לא רק למלחמה פיזית גשמית, אלא מלמדות אותנו לגבי המלחמה באוייב הרוחני שניצב מולנו יום יום, ומסכן את קיומנו הרוחני.

לכאורה, מכיוון שכל הבריאה היא מכוחו של הקב"ה, וגם הקיום שלה בכל רגע ורגע, הוא מרצונו של הקב"ה, כיצד אנו יכולים להלחם באוייב – שהלא גם הוא בריאה אלוקית?

אלא שהקב"ה בלתי מוגבל, וביכולתו לברוא מציאות של רע, שתתנגד לקדושה ותנסה להכריע אותה.

אולם בפרשתנו מרומז גם הכוח לניצחון: המלחמה היא לא כנגד אוייב שווה ערך, אלא מלחמה "על אויביך" מתוך עליונות על הרוע ובטחון ביכולת לנצחו – מכיוון שכל מציאות הרוע היא על מנת שננצחו ונהיה על ידי זה ראויים יותר לשפע ולברכה האלוקית.

בתפילת "שמונה עשרה" – שנאמרת בכל שלוש התפילות שנושאים מידי יום, אנו מתפללים על שיבת ה'שופטים' ו'היועצים', כפי שהיה בתחילה, על מנת שיעשו צדק ומשפט.

לכאורה, צריכים להבין את ההבדל בין השוטרים שמוזכרים בפרשה עם השופטים, לבין היועצים שמוזכרים בתפילה.

ההבדל הוא בתקופות עליהן מדובר:

בפרשה אנחנו מדברים על תקופה של ימים רגילים, בהם נדרשת פעולת השוטר, על מנת לבצע אכיפה של החלטות השופט.

לעומת זאת, בתפילה אנו מתפללים לעידן הגאולה השלימה, אז האנושות תהיה טובה יותר, ולא יהיה צורך באכיפה כוחנית, אלא רק ב'יועצים' שיסבירו לעם את דברי השופטים.

בימינו אלה, בתקופה של טרום הגאולה, כבר זוכים 'לטעום' את הגאולה הקרובה, בדמות נביא שמייעץ לאנשי הדור, ומכין אותם לגאולה.

התורה מספרת שלמרות שבלעם ניסה לקלל, יצאו ממנו רק ברכות.

הסיבה שלא הצליח לקלל, מתבטאת בדבריו: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא..", זאת אומרת, שמכיוון שעם ישראל קמים בבוקר כמו אריות, ומיד כשקמים עסוקים ב'לחטוף' ולהספיק לעשות עוד מצווה ולישא תפילה, בזכות אותה 'מסירות נפש' זכאים לברכה ולא ניתן לקללם.

הדרך לקום כמו 'אריה', היא לא ללכת לישון כמו 'כלב'.. ולכן לפני שהולכים לישון, מתמסרים ואומרים 'שמע ישראל', ואז היום למחרת יתחיל ברגל ימין.