כך זה ב"חיים",אבל מהי השקפת התורה על כך? תשובה לכך נוכל למצוא בפרשת-השבוע.

מסעות רוחניים

"אלה מסעי בני-ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" במילים אלו פותחת פרשת 'מסעי' ומונה את נסיעותיו של עם ישראל והמקומות בהם שהה. נשאלת השאלה, מדוע נאמר בפסוק: "אלה מסעי בני- ישראל", ולא "אלה חניות בני-ישראל", והלא בפרשה מוזכרים דווקא המקומות בהם עצרו מנסיעה וחנו!

ובכלל, בני ישראל יצאו ממצרים במסע אחד בלבד, מרעמסס לסוכות, למה אם-כן נאמר "אלה מסעי" בלשון רבים?

הבעל-שם-טוב מצא בארבעים-ושנים מסעות בני- ישראל במדבר דוגמא והוראה למסעותיו הרוחניים של היהודי במשך ימי חייו. מטרת המסעות היא היציאה מ"מצרים" אל ה"ארץ המובטחת" והנעלית. מצרים מייצגת את המייצרים – ההגבלות וההרגלים הכובלים את האדם לדפוסי חיים קבועים ומונעים ממנו את השינוי הנצרך כדי לעלות לדרגות גבוהות יותר.

אומנם כבר במסע הראשון פורץ היהודי את הגבלותיו ומגיע לדרגה אחת גבוהה יותר, אך בכך לא הסתיימה  עמדתו, אל לו לשקוט על שמריו, עוד שלבים רבים לפניו עד לראש הסולם, שכן, הכול מדוד באופן יחסי וביחס לדרגה הקודמת ניכרת העלייה שפעל על עצמו, אך ביחס לדרגה הבאה עליו להתאמץ עוד יותר. לכן עמידה במקום – השארות באותה דרגה אף-על-פי שהיא גבוהה מקודמתה – מהוה ירידה, היות והמטרה היא לעלות לדרגות גבוהות יותר.

לכל אחד ואחת נותן הקדוש-ברוך-הוא כוחות לכך. זו הסיבה שבפסוק לא מוזכרת  המילה "חניות", המורה על עמידה במקום, אלא דווקא "מסעי" מלשון נסיעה, המבטאת את ההתרחקות מהדרגה הקודמת והשאיפה לבאות. ודווקא בלשון רבים – "מסעי", כי לא די במסע אחד, אלא יש להמשיך לנסוע הלאה ולעלות עוד ועוד.

התפילה ודרגותיה

דוגמא מוחשית למסעות ועליות בחייו הרוחניים של היהודי ניתן למצוא בתפילה. עומד אדם השרוי בתוך גוף ונפש בהמית ומלוכלך בחטאים רבים ורוצה להתפלל לפני הקב"ה, מלך מלכי המלכים האינסופי והכול יכול. כיצד יעשה זאת, ראשית עליו להשתחרר מכל ענייניו וטרדותיו. עצם העמידה וההכנה לתפילת מוציאה אותו מעסקיו והוא נעשה מזוכך יותר ויוצא מן המייצרים וההגבלות. זהו המסע הראשון.

אחר כך הוא מתחיל בתפילה אשר באופן כללי בנויה מארבעה שלבים :

1) ברכות השחר – הודיה לה' על שהחזיר לו את כל חושיו וכוחות אבריו, ועל הזכות הגדולה בתור יהודי לעבוד את ה'.

2) פסוקי דזמרה – פרקי תהילים המתארים את גדולת ה', כוחו וגבורתו, בורא שמים וארץ, וטובו וחסדו בהשגחתו על כל יצוריו.

3) קריאת שמע וברכותיה – לאחר התעוררות הלב והנפש מאהבת ה' וטובו מקבל היהודי עול מלכות שמיים ומצהיר כי "ה' אחד ושמו אחד". לאחר מכן מגיע שלב השיא:

4) תפילת העמידה – תפילת "שמונה עשרה" – בה הוא משתחרר ויוצא לגמרי ממציאותו ועומד בהתבטלות מוחלטת כלפי הבורא עד כדי כך שהוא מבקש ממנו: "ה' שפתי תפתח ופי יגיד  תהילתך" – ה' פתח את שפתי ואני אענה אחריך.

והנה למרות שהגיע לשיא ההתעלות הרי שלמחרת עומד האדם שוב בתפילה והפעם נדרש ממנו יותר. הדרגה של יום אתמול היא בבחינת "מיצר" והגבלה.

עליו לפרוץ ולעלות לדרגה גבוהה יותר.

כשם שהדבר מתבטא בעבודת התפילה, כך גם בכל ענייניו הרוחניים של היהודי. תפקידו להיות "מהלך" ולא "עומד" – "ילכו  מחיל אל חיל".

אל ייאוש

באותה מידה יוכל גם האדם הנמצא בשפל המדרגה, כמעט על סף ייאוש, ללמוד מפרשת 'מסעי': הן אפילו בני-ישראל שהיו שקועים במ"ט  שערי טומאה' והגיעו לידי עבודה-זרה – יצאו ממצבם הקשה עד שהגיעו לקבלת התורה ולכניסה לארץ.

ממש כך קיימת האפשרות וניתנים הכוחות לכל אחד ואחת לצאת ממצבו הירוד ולהגיע עד לדרגות הנעלות ביותר. בפרט שרואים שהיו מקומות שבני-ישראל הכעיסו את ה' והתנהגו שלא על-פי רצונו ובכל אופן קראה זאת התורה בשם "מסעות" – מלשון נסיעה ועליה. ללמדנו שגם הירידה חיה לצורך עליה וככל שהירידה תהיה גדולה כך העלייה שאחריה תהיה גבוהה יותר, כיתרון האור הבא מן החושך.

לכן כשיהודי נכשל בעבירה, עליו לדעת שבפנימיות מעשהו ישנו טוב, ועל-ידי תשובה נכונה יגיע למדרגה נעלית, וכבר נאמר כי "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בו"

זהו הקשר בין פרשת 'מסעי' לתקופת ימי "בין המייצרים" שבסיומה נחרב בית-המקדש. כשם שפעמים הורסים בית ישן על-מנת לבנות בית גדול ויפה ממנו, כך יש לראות את חורבן בית-המקדש והגלות הארוכה ומלאת הייסורים, כאב המכה את בנו ורוצה בטובתו.

לכן בימים אלו המזכירים את חורבן הבית והגלות אל לנו חלילה להתייאש, אלא להיפך, לדעת שעל-ידי "מסעי" – עליה ונסיעה – ניתן להפוך את הקערה על פיה.

במסע מתוך חיות, התלהבות ואור – ואין אור אלא תורה, נזכה להגיע למסע העיקרי, שבסיומו יהפכו ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים" – בגאולה האמתית והשלימה בקרוב בימינו ממש.

אומנם, יהיו שיצטטו את התפילה "מפני חטאינו גלינו מארצינו…" אך במבט עמוק יותר נגלה שכבר בברית בן הבתרים "הובטחה" הגלות לאברהם אבינו, רבים הם הפסוקים בתנ"ך ומדרשי חכמנו ז"ל, המלמדים אותנו כי הגלות היתה צפויה ו"מתוכננת על-ידי קורא הדורות מראש. למטרה ותכלית הרבה יותר נשגבה וגדולה מאשר עונש על חטאים.

הכוונה היא לדרגה הנעלית ביותר שאליה יגיעו בני ישראל עם הגאולה השלימה, דרגה שאפשר להגיע אליה רק על-ידי כך שקודמת לה הגלות, והצער שבה.

ומשום כך יכולים אנו למצוא בתוך האבל על החורבן פרדוכס, סתירות ושאלות לרוב, ולדוגמא : חכמנו אמרו לנו "משנכנס אב ממעטים בשמחה" ועם זאת מלווה אותנו הנבואה בזכריה ה’ ; "כה אמר ה’… וצום החמישי… יהיה לבית יהודה לששון ולמועדים טובים". – כלומר, האבל הוא זמני, לאמיתו של דבר הינו יום חג ושמחה.

אנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש, ובו זמנים מספרים לנו חז"ל כי בו ביום נולד מושיען של ישראל – המשיח.

השליש הראשון של חודש אב מכיל ימי צער ואבל על החורבן והגלות, אך בימים הנותרים מיד לאחר תשעה באב, אנו שומעים את הנחמה הכפולה מפי בורא עולם: "נחמו נחמו עמי", ואת הדי הגאולה העומדת אחר כתלנו.

לא לחינם נקרא החודש בשם "מנחם אב", לאמור : האב, הקדוש ברוך הוא, מנחם את בניו ומראה להם את הישועה הקרובה ואת הדרך אליה.

אך, כאן יכולים אנו לשאול, מה עניניה ומה תוכנה של נחמה זו – נחמת הקדוש-ברוך-הוא לישראל!

כאשר אדם מנחם את חבריו על כל צרה שלא תבוא, הרי האדם המנחם אינו מסוגל להושיעו מן הצרה, ולכן, הוא לפחות משמיע באזניו דברי ניחומים, לעודדו ולהפיג צערו, אך, לגבי בורא העולם, מה טעם יש בנחמתו של הקדוש-ברוך-הוא, כאשר הוא הרי יכול פשוט להוציא אותנו מן הגלות לגאולה.

אין זאת, אלא, שגרעין הנחמה והגאולה טמון בחורבן והגלות עצמו.

משל לבן מלך, אשר כשרונותיו ותכונותיו, ושאר כוחותיו הנפלאים. אינם באים לידי גילוי וביטוי מלא בהיותו שרוי באוירה המרוממת והנינוחה בארמון המלך. סביבה רבת השארה כזו, כמו חצר המלך, וגלי החיבה והערצה המקיפים אותו – אינם מבליטים די הצורך את גדלותו ומהותו המיוחדת של בן המלך, שכן במצב כזה, בסביבה כזו ובאוירה כזו – אין צורך בכוחות מיוחדים כדי להיות כפי הראוי. רק כשבן המלך נשלח לגולה, מוצב בפניו האתגר הנכון. כאן, באוירה עויינת ומלאת הפרעות וקשיים – יכול הוא לגלות ולבטא את כוחותיו וכשרונותיו הגדולים,

כשבן המלך יבטא ויביא לידי גילוי את כוחותיו הנפשיים במצב של גלות, ויתגבר על הקשיים וההפרעות – הוא ימצא את עצמו" ויבטא את מהותו האמיתית, לאחר מכן כשישוב להיכל המלך מוכתר בכתר הניצחון הרוחני , יווכח מה הועילה לו שליחותו לגלות והתרחקותו מבית אביו.

כאשר אנו, בני ישראל, "נמצא את עצמנו", גם בהיותנו במצב של גלות רוחנית, ונבטא את מהותו הרוחנית, כבניו של מלך מלכי המלכים. ונקיים את מצוותיו בשמחה ובאהבה – או אז נמצא את הנחמה שבהפך הצער, ונגלה כי הגלות היא שלב לגאולה.

כיום, כאשר עומדים אנו על סף הגאולה, כאשר כל הסימנים מעידים שהנה הנה משיה בא, יותר מאשר אי פעם מחובתנו להשתדל להוסיף עוד ועוד הקיום והידור בתורה ומצוותיה עד שנזכה לגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש.

בי"ב תמוז תרפ"ז שוחרר הרבי מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק (זצ"ל) מהכלא של המשטר הסובייטי, לאחר שנגזר עליו קודם לכן עונש מות (ר"ל) על פעילותו לקיום והחזקת היהדות ברחבי הממלכה הרוסית הגדולה. יום זה הוא יום שמחה ופורקן, שנחוג ברוב פאר בכל העולם החסידי בפרט ובעולם היהודי בכלל, כשחסידי חב"ד הם חוד המחץ של החג הזה, המסמל תחייה יהודית בתנאים קשים ביותר.

 לעומת זאת מסמל י"ז בתמוז התחלה של שרשרת עגומה שסופה פורענות וחורבן. ביום זה, שנקבע לדורות כ"צום הרביעי", החלה ההידרדרות שסופה חורבן בית המקדש, הראשון והשני. בט’ באב. ביום זה נשתברו הלוחות, בוטל התמיד, הוכנס צלם בהיכל, שרף אפוסטומוס את התורה ונפרצה חומת ירושלים.

הדברים הללו לא ארעו ביום אחד או בשנה אחת, כמובן, אך השפעתם המצטברת הפכה את התאריך הזה לטראגי ביותר בתולדות ישראל. ביום זה מתחילים שלושת השבועות של האבלות, ימי "בין המצרים", ששיאם הוא בט’ באב, יום השואה והחורבן של בית תפארתנו.

סמיכותם של שני הימים הללו מלמדת אותנו, כי ההיסטוריה היהודית, על העליות והמורדות שבה. מונהגת על ידי ההשגחה הפרטית וכי הקב"ה מקדים רפואה למכה ואינו נוטש את עמו גם בתקופות הקשות ביותר של תולדותיה. על הכתוב "ואף גם זאת, בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכו’ ", אומרים חכמינו ז"ל, כי הכוונה שהקב"ה מעמיד בכל דור פרנס המושיע את ישראל ומציל אותו מידי הקמים עליו. קודם היו אלה הנביאים, אחר כך חשמונאי ובניו, אחר כך חכמי הדורות, שהרבי מליובאוויטש היה אחד מהם. הללו עמדו ועומדים בפרץ ואינם נותנים לעם לשקוע ביוון ההתבוללות והניוון האלילי,בארצות הגויים.

הבה נקווה כי יתקיים בנו היעוד הנבואי וימי האכל הללו, "בין המצרים", המתחילים בי"ז בתמוז ונמשכים עד ט’ באב, ייהפכו לבית ישראל לששון ולשמחה והרי נאמר:כל מי שמתאבל על חורבן ירושלים זוכה ורואה בבניה,כך באחרית הימים,יהיו ימי האבל הללו כמו יום י"ב בתמוז,שהוא יום שמחה וגאולה על שחרור הרבי ממעצרו וניצחון הרעיון החסידי במדינה שחרתה על דגלה את הכפירה-ברית המועצות.

תקופת ימי בין המצרים שתחילתם בצום י"ז בתמוז – יום הבקעת החומה ופלישת האויב לירושלים, וסיומם בצום תשעה באב – יום חורבן שני בתי-המקדש.

בנוגע לימים אלו ולימי הצומות בכלל כותב הרמב"ם בספרו "משנה תורה – היד החזקה": "וכל הצימות הללו עתידים להבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב ושמחה…".

הדבר מעורר פליאה : אפשר עוד להבין שעם בוא המשיח, ביטול הגלות ובנין בית-המקדש השלישי, לא יהיה עוד צורך להזכיר את החורבן וממילא יתבטלו כל הצומות הקשורים בו. אבל כיצד אפשר לחגוג ימים אלו בתור ימי שמחה, הרי סוף כל סוף אירעו בהם כל מיני פורענויות לעם ישראל עד לחורבן בית-המקדש – מקום השכינה!

גלות – למה?

נעלעל לרגע בספרי דברי הימים ובדפי ההיסטוריה. מדוע באה עלינו צרת הגלות?

התשובה שתיזרק ישר לחלל האוויר תהיה- עונש. עם ישראל חטא וייסורי הגלות תפקידם למרק את כל עוונותיו. אולם, האם אין לאלוקים דרכים אחרות לכפר על חטאי עמו אלא דווקא ע"י גלות איומה ונוראה של כאלפיים שנה?

התלמוד ממשיל את הגלות לתהליך הזריעה: החקלאי טומן באדמה טונות של גרעיני חיטה משובחים מתוך ידיעה ברורה שהם עתידים להירקב באדמה. אדם שאינו מכיר את תהליך הצמיחה רואה בכך אובדן ובזבוז, אך המבינים יודעים כי הדבר נעשה למען היבול שיצמח אחר-כך מריקבון הזרעים. בדומה לכך ניתן להסביר את פישרה של הגלות. הירידה והסבל הטמונים בה יש בהם כדי להביא לעליה. בבוא היום נראה ונתענג כולנו מן ה"יבול" הרב והמשובח שיצמח מתוך צרות הגלות.

השליחות

כשם שאצל כל יהודי קיים הניצוץ האלוקי המחיה אותו, כך בכל דבר בעולם ישנו ניצוץ אלוקי: בחי, בצומח ואפילו בדומם.

הניצוצות האלוקיים מפוזרים בכל רחבי תבל ורק בכוחו של העם היהודי למצוא אותם ולהעלותם לקדושה באמצעות קיום התורה. לכן פיזר הקב"ה את ישראל לבין האומות כדי שיפיצו את הקדושה בכל מקום בעולם. העלאת הניצוצות מתבטאת גם בעליית המצב הרוחני – שיפור וביסוס היהדות בכל המצבים, אפילו במצבי סכנה ומצוקה. זוהי שליחותו של העם היהודי בזמן הגלות.

סדר העולם

אילו הגלות הייתה באה בתור עונש על חטאי עם ישראל, כי אז ברבות השנים הייתה היא צריכה להיות קלה יותר, כשם שמקובל להקל את תנאי המאסר עם התקרב יום שחרור האסיר מכלאו. בכל זאת אנו רואים תהליך הפוך, של ירידה: התבוללות, ירידת ערכי המוסר וחושך רוחני. גם הצרות ממשיכות להכות בנו כבעבר ופעמים אפילו יותר.

ההסבר לכך נעוץ בעובדה שככל שהניצוץ נמצא במקום נמוך ובמצב שפל, כך יש צורך בעבודה רבה יותר כדי להרימו ולגאול אותו לצד הקדושה.

סדר העבודה בזמן הגלות הוא מן הקל אל הכבד וככל שהעברנו ניצוצות רבים יותר לצד הקדושה, כוחנו עולה, ובידינו לגאול גם את אותם השקועים במקומות הנמוכים ביותר. זוהי הסיבה שדווקא עכשיו, בסוף זמן הגלות, עומדים בפנינו ניסיונות ומצבים קשים והחושך והבלבול הרוחני שורר בכל מקום.

עמידה איתנה בפני כל אלה, דבקות בחיי תורה ומצוות והפצת אור היהדות, תביא לסיום המשימה האלוקים הטמונה בגלות. אז יתגלו לעין כל "פירותיה" של הגלות. כל אותן צרות, שנראה לנו שאין רע יותר מהן, יתגלו במהותן האמתית והטובה.

הדבר דומה לסרט צילום: לפני הפיתוח הרי הוא כולו שחור משחור, אולם אחרי הדפסת התמונות מתגלים דווקא אותם כתמים שחורים כנקודות אור. דווקא אותם ימים אפלים של חורבן ופורענות יהיו לעתיד לבוא ימי שמחה וששון.

מה קרה לקורח שהתעורר דוקא עכשיו?הרי המינויים שעליהם הוא מדבר ארעו זמן רב לפני כן. העברת הכהונה לאהרן היתה לפני למעלה משנה, ואף אותו מינוי לו השתוקק קורח עצמו, נשיא בני קהת, ניתן לאליצפן בן עוזיאל מספר חודשים לפני כן. מהו הגורם להתפרצות המחלוקת נגד מנהיגי העם דוקא עתה?

 חייבים לומר שכל אלו גרמו אמנם להצטברות של מרירות בליבו, אולם ההחלטה לצאת למלחמה גלויה באה בעקבות פרשת המרגלים וסיומה.

העיתוי וההתקוממות

טענת המרגלים היתה כי מוטב לנו להשאר במדבר , כל צרכנו ניתנים לנו ממילא בדרך נס, ואין העולם וטרדות החיים מפריעים לדביקות בה'. אם נכנס לארץ נצטרך לעבוד את האדמה והדבר יקשה עלינו את חיינו הרוחניים, ללמוד תורה ולהתפלל כראוי.

 תשובת משה היתה, כי לא הדביקות בה' היא יסוד התורה אלא המעשה הוא העיקר , – הדבר החשוב ביותר הוא קיום המצוות בגשמיות וזאת אפשר לעשות דוקא בארץ-ישראל.

תשובה זו עוררה את קורח לצאת במחלוקת נגד משה. שהרי, לגבי לימוד התורה קיימות דרגות שונות, כל אחד לפי כוח שכלו והבנתו, ובדרגות רוחניות ולימוד התורה הודה אף הוא בפה מלא שמשה ואהרן הם מעל כולם. בפרט שמשה הוא שקיבל את התורה ראשון, ולאחר מכן לימד אותה לאהרן, שלימדה אחר-כך לשבעים הזקנים וליתר העם, ואינו דומה מי שלומד מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו ליתר העם.

אבל, וכאן מגיע ה"אבל" הגדול של קורח : אם כמו שאומר משה רבינו לאחר חטא המרגלים "המעשה הוא העיקר" ולא הדרגה הרוחנית, אם כן "מדוע תתנשאו?" – טוען כלפיהם קורח. הרי לפי דבריכם אתם אין הבדל בין הנחת התפילין, לדוגמא, של משה רבינו, ובין זו של היהודי הפשוט שבפשוטים יתרונם של משה ואהרן מתבטא רק בדרגות הרוחניות אבל בנוגע לעיקר, שהן המצוות המעשיות, כולנו שוים !

 מצוה צריכה להיות מאירה

פעמים רבות אנו מוצאים בחז"ל את הביטוי : "תשובה ומעשים טובים". מדוע לא נאמר "תשובה ומצוות?

 התשובה לכך : ישנם מעשי מצוות שהם בבחינת "אינם טובים", ודוקא על-ידי תשובה נכונה זוכים למעשים טובים ומאירים. הענין מתבאר באמצעות משל :

משל לאבנים טובות המכוסות בלכלוך. במקום להאיר הן מסתירות על האור, על- אף שבפוטנציאל, מתחת למעטה הלכלוך, מסתתרות אבנים טובות באמת. כך גם כאשר מדובר במצוות שענינם להוסיף אור בעולם. לעתים, כאשר רשע מקיים מצוות, הוא אמנם מוסיף בכך כוח, אלא שלצד הרע שבעולם… או שלפעמים אדם לומד תורה והדבר גורם לו להתגאות. זהו בדיוק ההיפך מכוונת המצוות שמטרתן להביא לידי חיבור עם הקב"ה, ומי שהוא בעל גאוה אומר עליו הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור בדירה אחת". אלו אמנם "מצוות", אך אינן "טובות". אלא שזהו רק לפי שעה, ובודאי ש-"לא ידח ממנו נדח" וניתן לעשות תשובה ולהפכן למעשים טובים. ברם, כל עוד לא שב האדם בתשובה משולות תורתו ומצוותיו לאבן טובה שהלכלוך מכסה עליה ואין היא מאירה את העולם.

 תכלית המטרה

 ברעיון זה טמונה גם התשובה לטענתו של קורח. נכון הדבר ש"המעשה הוא העיקר", אך לא די בקיום המעשה.גרידא. יש לעשותו בכוונה האמיתית, ולא – אין המצוות מאירות. זהו שאמר משה לעדת קורח בעת שהודיע להם על הקרבת הקטורת למחרת על-ידי 250 נשיאי העדה : "בוקר ויודע ה' ".

 "בוקר" – על המצות להיות מאירות כאור היום, ואז מגיעים לדרגת "יודע ה' " – גילוי כבוד ה' בעולם. ובענין הכוונה האמיתית בקיום המצוות – יודה גם קורח שיש הבדל לאין ערוך בין משה ואהרן ובין שאר העם.

שיעור מאלף נוכל ללמוד מפרשת המרגלים ומחלוקת קורח. יש הטוענים שהעיקר הוא הלב היהודי והאמונה, ויש החושבים שהעיקר לקיים מצוות ולא משנה הכוונה. עלינו לדעת כי שני הדברים מהווים יחד את תכלית המטרה : כשם שיש להתמיד בקיום המצוות במעשה בפועל, כך יש לדאוג שהמעשים יהיו זכים וטהורים, כי "מצוה בלא כונה כגוף בלא נשמה".

האם נוכל להגיע אי-פעם לתחושה ומצב דומה, לאחדות כל הפלגים והזרמים בעם ישראל? האם יש סיכוי שכל הקצוות יתאחדו ויהפכו לגוש אחד?

מנורת המקדש – עם ישראל

בנבואת זכריה מוזכרת מנורת המקדש כסמל לעם ישראל. במנורה נרות – "נר ה' נשמת אדם" – ומספרם שבעה, ביטוי לשבע דרכים שונות, במקביל לשבע המידות שבנפש האדם.

על אף כל השינויים בתכונות, באופי ובשאר חילוקי הדעות, הרי ביסודו עם ישראל הוא כמנורה, מקשה אחת – גוש אחד ומאוחד. לכולם מטרה אחת: להיות נרות להאיר. אל המטרה ניתן להגיע בדרכים שונות, כל אחד לפי כשרונותיו, נטיותיו ואופיו. יש מי שהוא בקו החסד ויש שעבודתו בקו הגבורה והוא מחמיר ומהדר במצוות ודיני תורת ישראל. אך המטרה היא אחת לכולם : להאיר את העולם באור התורה והיהדות. ובכוח התכלית המשותפת לאחד גם את החילוקים הקוטביים.

הדלקת אהרן

בפרשת בהעלותך מובא מאמר ה' לאהרן על-ידי משה: "בהעלותך את הנרות…". אהרן הכהן הגדול הוא זה שמדליק את המנורה. עליו נאמר "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ישנם אנשים שכלפי חוץ אין להם מעלות כלל, והמעלה היחידה שניתן למצוא בהם היא היותם ברואים של הקדוש-ברוך-הוא.

לאותם "בריות" מסר אהרן את אהבתו, חדור בידיעה שבכל יהודי נמצא ניצוץ האש האלוקית שלעיתים דועך ולעיתים אף כבה, אך אם ידליקוהו מחדש – ילך ויגדל ילך ויתעצם. השפעתו של אהרן לא הייתה רגעית אלא באופן של "נר תמיד" – פעולתו נמשכת עד ש"תהא השלהבת עולה מאליה", ולאחר קירובו על-ידי אהרן המשיך היהודי בכוחות עצמו להתעלות בעבודת ה' – מאליו.

לפני הדלקת הנרות יש להטיב אותם ולהכינם להדלקה. ההדלקה עצמה כשרה – גם במי שאינו כהן, אך הטבת והכנת הנרות נעשות אך ורק על-ידי הכהן. כמו במנורת המקדש כך גם במנורה הרוחנית – מנורת נשמות ישראל.

ההדלקה וההשפעה על הזולת אינה שייכת ליחידי סגולה. זוהי זכותו וחובתו של כל יהודי. כדברי המשנה בפרקי אבות : "הוי מתלמידיו של אהרן – אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

שונה היא הטבת הנרות : הדרך וההכנה כיצד להגיע להשפעה נכונה על הזולת אינן נתונות בידי כל אדם. יכול לבוא אדם ולומר: אבחר בדרך שתהיה נוחה וקלה, אתפשר בנושאים מסויימים שאינם חשובים ובכך אשפיע על הזולת. אך יש להזהר, נגיעות ופניות אישיות עלולות להטות את האדם מדרך הישר.

לעומת זאת הכהן, כל ענינו הוא לשרת בקודש, עד שאין לו אפילו חלק ונחלה בארץ אלא ה' הוא נחלתו. לכן הוא משוחרר מכל עניני העולם וכולו נתון לעבודת ה' ולהדלקת נר הנשמה. לכן דוקא הוא נבחר להטבת והכנת הנרות, להתוות את השיטה והדרך לקרוב רחוקים. רק לאחר הכוונה והכנה של אהרן הכהן – הצדיק, יכול כל אחד להפיץ תורה ויהדות בחוצות.

המנורה הפרטית בבית

כל אחד בביתו שלו צריך להדליק את המנורה בדוגמת העבודה בבית-המקדש, שהרי "ושכנתי בתוכם" נאמר – מכל בית וחדר יש לעשות משכן ומקדש, ומה גם שישראל נקראים בשם "ממלכת כהנים", הרי כאותו כהן המדליק מנורה במקדש במטרה להאיר ממנה לכל העולם, כך כל אחד יעשה את ביתו מגדלור להפצת אור היהדות לכל הסובב אותו. באהבת-ישראל נאיר את חושך הגלות ונאחד את העם, ובכך נקרב עוד יותר את הגאולה העתידה.

ישעיה הנביא אומר בנבואתו : "ויצא חוטר מגזע ישי" – זהו מלך המשיח – "והניף את ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים". כל הנחלים מובילים אל ארץ- ישראל.

יהודים יגיעו מכל קצוות תבל, דרך שבע דרכים שונות, ובקרוב ממש נתאסף כולנו בירושלים, בבית-המקדש, או-אז תתקיים האחדות הגדולה לה אנו כל-כך מצפים.

כיצד אם-כן, כשיש בידו הבחירה בין חיים למוות, יש בו הכוח לבחור במות ואילו כאשר מדובר בתאווה קטנה לעבירה הוא נכנע לה? איך הוא מסוגל לעבור עבירה המרחיקה ומפרידה אותו מה' וכיצד הוא מרשה לעצמו לעשות מעשה העומד בסתירה לאמונה הפנימית שבליבו?

הרוח שטות

בפרשת השבוע אנו עוסקים בדיני "סוטה" – אשה שסטתה מדרכי הצניעות. על הפסוק "איש איש כי תש(ס)טה אשתו" דורשים חכמינו: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".

הביטוי "תשטה" כולל גם משמעות של סטיה מדרך הישר וגם משמעות של שטות, וחכמינו מחברים בין שני הפרושים. היהודי אכן רוצה להיות קשור לאלוקיו ואינו רוצה לחטוא, אלא שנכנסת בו רוח שטות שגורמת לו לעשות דברים המנוגדים לרצונו העצמי. התאוה והמשיכה לגשמיות וחומריות מסנוורת את האדם וגורמת לו לאבד את התחושה הרוחנית. לרגע נדמה לו שעל אף החטא לא קרה דבר ושהקשר שלו עם הקב"ה נשמר ללא שינויים.

מחשבה זו היא היא הרוח שטות. היהודי משלה את עצמו ולכן הוא מרשה לעצמו לעבור עבירה. האמת היא שאפילו עבירה קלה גורמת לפירוד מה'. בזמן העבירה הוא נמצא בריחוק גדול מקדושת ה'. דרגתו נמוכה אפילו משל הבהמות, חיות שקצים ורמשים, שהרי הם אינם עוברים על רצון ה' וממלאים את תפקידם, ואילו האדם – בחיר הנבראים – משתמש בכוחות הנעלים שנתן בו הבורא כדי לעשות דברים שהם נגד רצונו, בבחינת מרידה ממש.
יתירה מזו: הגם שעצם הנשמה קשור ודבוק בה' וגם בעת החטא אינו נפרד ממנו, אך הכוחות הגלויים המעצבים את אישיותו של האדם נפרדים מאחדותם עם ה' אפילו על-ידי עבירה קלה.

התבוננות מעולה

כעת נבין מדוע קיים הבדל בין עבודה זרה שלגביה מוכן היהודי למסור את נפשו ולההרג, לבין עבירה אחרת שבה הוא מניח לעצמו להתפתות ולחטוא. רוח השטות שנכנסת בו גורמת לו להתעלם מן העבירה הקלה שמשקלה כביכול מועט ולחשוב שאינה מפרידה אותו מהקב"ה, מה שאין כן עבירה חמורה המסוכנת יותר ועלולה להביא לניתוק הקשר.

מהו הפתרון לבעיה נפוצה זו של זילזול והתעלמות מעבירות קלות? – התשובה נעוצה בכל הדברים שאמרנו עד עתה. ההתבוננות באמיתות הדברים וביחוד במהות הקשר בין האדם לבוראו, אשר עבירה קלה ביותר גורמת לקרע גדול, מהווה סייג וחומה כנגד אותה רוח שטות המנסה להשתלט לפרקים על האדם.

התבוננות ומחשבה זו מעוררת התקוממות באדם כנגד התאוות והרהורי החטא, בדיוק כפי שהוא מתנגד לאלו שמנסים לשכנעו להמיר את דתו ולעבוד עבודה-זרה. זהו למעשה קיום הציווי הכללי "סור מרע" – ההתרחקות מהעבירה וההתהדקות בקיום התורה והמצוות.

כשאישה פונה עורף

הקשר בין הקב"ה לעם ישראל נמשל לא אחת לקשר שבין איש לאשתו. הקב"ה הוא ה"איש" וכנסת-ישראל היא ה"אשה". כשיהודי חוטא לקב"ה הרי הוא כמו אשה שפונה עורף לבעלה וסוטה מדרך הישר. זוהי הסיבה שהתורה מוצאת לנכון דוקא בפסוק זה ללמדנו את כללות מהותו של החטא והמניעים, הרוח שטות, שהביאו את האדם לחטוא.
הקשר עם האשה שסטתה מלמד אותנו גם בצד החיוב. סוטה אינה אשה שחטאה בוודאות. היא רק הביאה את עצמה לידי חשד ואכן אם היא תמצא טהורה מבטיחה לה התורה ברכה: "ונקתה ונזרעה זרע". כך גם היהודי, אף על פי שחטא הרי בפנימיות ליבו הוא נשאר דבוק בה' וסופו לעשות תשובה, שכן הובטחנו כי "לא ידח ממנו נדח", עד שאפילו זדונות נהפכים בסופו של דבר לזכויות.

אכן, בכל מוסדות הלימוד בעולם הגדול, יש חתירה ל'תכלס'. לומדים משפטים כדי להיות עורך-דין. לומדים רפואה כדי להיות רופא. לומדים כלכלה כדי לנהל מערכות כלכליות. בתום הלימודים גם מקבלים תעודת הסמכה, שמטרתה לאשר לפני מעסיקים ולקוחות עתידיים את מידת הכשרתו של האיש.

לימוד התורה בישיבות רחוק לגמרי מכל עולם המושגים הזה. אדם אינו הולך ללמוד בישיבה כדי לרכוש מקצוע וכדי לקבל תעודה. הוא לומד כדי להיות יהודי שלם. מטרתה של ישיבה היא לגדל יהודים שורשיים, בקיאים במורשת אבותיהם; יהודים שיוכלו להנחיל את המורשת הזאת גם לבניהם אחריהם.

פנס של העולם

במידה מסויימת ניתן להשוות את הלימוד בישיבה להשכלה הבסיסית שהמערכת הכללית מבקשת להעניק לכל ילד ונער בבית-הספר היסודי והתיכון. כששואלים הורים, מה יוצא לילדיהם משתים-עשרה שנות הלימוד בבית-הספר, התשובה שתתקבל מן-הסתם תהיה: "הם לומדים להיות בני-אדם ורוכשים כלים לחיות בעולם האנושי". בדיוק כך יש להשיב על השאלה לשם-מה לומדים בישיבות: "כדי להיות יהודים וכדי לרכוש כלים לחיות בעולם המושגים של היהדות".

ההבדל ה'קטן' הוא, שכדי להיות 'אדם' די בשתים-עשרה שנות לימוד, ואילו כדי להיות 'יהודי' יש צורך בשמונה-עשרה שנות לימוד בסיסיות, בתוך מאה ועשרים שנים של השתלמות שוטפת… היהדות היא גדולה כל-כך וחובקת מרחבים כה עצומים, עד שאדם נדרש להשקיע שנים רבות של לימוד אינטנסיבי, כדי לרכוש את היכולת לשחות בה בחופשיות.

לפני כ- 3,300 שנה, בחג-השבועות הראשון לאחר היציאה ממצרים, הטיל הקב"ה על העם היהודי תפקיד נכבד וכבד – להיות "ממלכת כוהנים". הוא הטיל עלינו להיות הפנס של העולם, ולהביא לאנושות כולה את האמונה בא-ל אחד ואת הערכים הבסיסיים של חיים אנושיים הגונים וישרים. לכן גם צייד אותנו בתרי"ג מצוות ובתורה אין- סופית, כדי לאפשר לנו לשמור על ערך מוסף של קדושה ושל התעלות רוחנית. ה'הכשרה' של יהודי מחייבת אפוא ללמוד ולהכיר לעומק את ים התורה, ולשם כך קיימות הישיבות.

צורך קיומי

רגילים להתווכח אצלנו על שירותם ואי-שירותם של בני הישיבות בצה"ל. זוהי שאלה המורכבת משאלות-ביניים רבות: אפשרות השילוב בין צבא ובין תורה, המספר הרצוי של תלמידי הישיבות, ערכו של לימוד התורה כחומת-מגן רוחנית ועוד. אבל דומה, שעיקר הבעיה נעוץ בחוסר-ההבנה של הציבור למשמעות הלימוד בישיבות.

בתקופת ה'השכלה', הרבה לפני שהתעוררה בעיית השירות בצבא, נהגו לבוז לתלמידי הישיבות ולכנותם 'בטלנים'. גם בימינו, כשיש מחסור בעובדים בתחום זה או אחר, אנו רגילים לשמוע קריאות להפנות לשם תלמידי ישיבות. איש לא יציע לשלוח לשם סטודנטים, שהרי הם צריכים להתכונן למבחנים ולקבל ציונים, אבל תלמידי הישיבות – מה הם בכלל עושים?

כאן טמון לב הבעיה. ברגע שהציבור יבין את ערכו של לימוד התורה, כצורך קיומי ליהודי בריא ושורשי, יהיה קל הרבה יותר לפתור את כל השאלות האחרות.

באדיבות: צעירי חב"ד – ישראל

כח ההשרדות

קיומו וכח השרדותו של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה נחשב בעיני רבים כחידה. העם הקטן המשול ל"כבשה בין שבעים זאבים", שכל אומות העולם רודפות אחריו נשאר חי וקיים ואינו אובד בין שאר העמים. מהו איפוא הכח שעומד מאחורי סוד זה! השל"ה הקדוש (מחבר הספר 'שני לוחות הברית') מצביע על הציווי למנות את בני ישראל כאחת הסיבות לכך. חכמים טבעו את הכלל כי "דבר שבמנין לא בטל", כלומר, עצם הספירה מעניקה חשיבות לדבר, חשיבות שאינה מאפשרת לו להתבטל. ובעניננו ; על ידי שהקב"ה מנה את העם, הגדיל את חשיבותם ועשאם "דבר שבמנין" ועל כן אין הם יבולים להתבטל לעולם.

אך עדין רעיון זה אינו ברור דיו, שהרי בדרך כלל אנו סופרים רק דברים חשובים והספירה רק מגלה ומוכיחה את חשיבותם העצמית והיא אינה העילה והסיבה לחשיבות. יוצא איפוא כי חוזרת השאלה למקומה, שהרי חשיבותם העצמית של בני-ישראל היתה גם קודם והספירה רק גילתה וביטאה זאת. ואם כן, לשם מה היה דרוש המפקד?

לפעול בגשמיות

פרשת במדבר נקראת תמיד לפני חג השבועות וסמיכות זו מעידה כי ישנו קשר בין מפקד בני-ישראל למתן תורה. גם לפני קבלת התורה קיימו האבות את מצוות התורה והחידוש במתן תורה היה שקדושת המצוות נתפסה בדבר הגשמי. לפני מתן תורה אומנם קיימו את התורה אך הכל נשאר במישור הרוחני ולא חדר לגשמיות העולם. לעומת זאת במתן תורה ניתן לבני-ישראל הכוח להחדיר ולהשרות את הקדושה בעולם הגשמי, ולדוגמא : מהרגע שעיבדו את עור הפרה לשם מצוות תפילין ועל הקלף נכתבו פרשיות התורה נתקדש עור הפרה ונהיה לתפילין ומעתה יש להתייחס אליו בקדושה וטהרה.

מאותה תקופה הושם הדגש על העברת הרוחניות אל הגשמיות עד שהעולם "יחוש" בכך, עד שכל רעיון רוחני יבוא לידי ביטוי בתוך המציאות הגשמית.

לאור האמור נוכל להבין מדוע היה צורך בספירתם המעשית של בני-ישראל. אומנם גם אם לא היו עורכים את המנין היתה נשארת חשיבותם של בני-ישראל במישור הרוחני וגם אז לא היו מתבטלים ואובדים בין שאר העמים, אך כדי להשפיע בכוח חשיבותם על העולם נזקקו לפעולה גשמית שתורגש בעולם ולא תשאר במישור הרוחני בלבד.

יוצאי הצבא

על פי זה ניתן גם להסביר מדוע נמנו דוקא אלו שהיו מגיל עשרים ומעלה ולא כל ישראל. ה"עבודה" שמוטלת על מי שעדין לא מלאו לו עשרים שנה היא בעיקרה רוחנית, בלימוד התורה. כפי שאמרו חז"ל במסכת אבות (ה, כב) ; "בן חמש שנים – למקרא, בן עשר שנים – למשנה, בן חמש עשרה לגמרא". עצם לימוד התורה לא בא במטרה לתקן את העולם כי אם יוחד לתיקון העצמי, ובכלל, בדרך כלל מעדיף הלומד להתרחק מן "העולם" וטרדותיו. אולם כאשר הוא מגיע לשנת העשרים לחייו נאמר : "בן עשרים – לרדוף (אחר מזונותיו)", אז גם הוא מתגייס לצבא ויוצא למלחמת כיבוש חומריות העולם ממש.

לכן לא נמנו כל אלו שלפני גיל עשרים ש"עבודתם" בעיקרה אינה להשפיע על העולם כי אם ההתעסקות עם עצמם ולכך מספיקה עצם חשיבותם העצמית של בני ישראל. אך כאשר מדובר בנוגע לבני העשרים ומעלה, "יוצאי צבא" שצריכים להשפיע ולכבוש את העולם, היה צורך בפעולה ממשית שגם העולם יחוש בה .