אלו הם שני האופנים בהם הקב"ה מנהיג את עולמו: הנס – שעל ידו רואים את היד המכוונת מלמעלה בגלוי. ומצד שני הטבע – בו רואים את היד המכוונת רק לאחר שמתבוננים היטב בתהליכים ה"טבעיים" שהיא חבויה בהם.

בנס פורים נוכל לראות את שילובן של שתי ההנהגות. על פני השטח לא קורים ניסים מחוללי השתאות השוברים את חוקי הטבע, הכל מתנהל בשקט, בטבעיות כאילו מנהגו של עולם, אך בהתבוננות מכוונת נוכל לראות את מה שמסתתר מאחורי המאורעות.

באותה תקופה עלה ושגשג מעמדו של העם היהודי. רבים תפסו עמדות בכירות בחיי החברה ושלטון הממלכה. מרדכי, ראש בית-הדין הגדול, כיהן כאחד משרי המלוכה היושבים בשער המלך. היהודים זכו למינוי, שלא היה כמותו בכל שנות גלותם, אסתר נבחרה למלכה ונהייתה אשה למנהיג שתחת חסותו היה כל העולם, כלום ניתן לתאר מצב יותר טוב מזה?

אך לפתע, כאילו בהינף יד, התהפך הגלגל מן הקצה אל הקצה וגזירת ההשמדה הנוראה ביותר בהיסטוריה היהודית נחתה עליהם: "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים (היו לא תהיה) מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". לא היה מדובר בתושבי עיר אחת או מדינה, גם לא בחלק מן האוכלוסיה, אלא בכל היהודים וביום אחד!

מה עושים מרדכי ואסתר בשעה קשה זו באופן טבעי היו צריכים לארגן משלחות דיפלומטיות או לנסות להקים "לובי יהודי" שישתדל להעביר את רוע הגזירה.

אך לא, הם מפנים את כל מרצם לפעולות שאין להם לכאורה כל קשר אל גזירת ההשמדה. אסתר שולחת מסר למרדכי היושב בשער המלך : "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום". זה היה הצעד הראשון לביטול הגזירה.

אסתר גם מכריזה ואומרת כי "גם אני ונערותי אצום כן". הצהרה זו מעוררת תמיהה נוכח העובדה כי כל חשיבותה של אסתר בעיני המלך הייתה בזכות יופייה ומובן מאליו שאם תצום שלוש יממות הדבר לא יוסיף לה חן ויופי אלא ממש להיפך!

מרדכי מצידו, מכנס 22,000 ילדים ולומד אתם את ההלכות הקשורות ל… בית-המקדש, שבאותה שעה כלל לא היה קיים…

המסתכל מן הצד לא היה יכול בשום אופן להבין איך אנשים, שחרב חדה מרחפת מעל ראשיהם, גזירה איומה, עוסקים דווקא עכשיו בעניינים שכאלה?!

מסתבר, שדווקא פעולות אלו הביאו את הישועה. באותה פתאומיות בה פרצה הגזירה כך היא גם התבטלה. המן הרשע ושונאי היהודים מוצאים להורג בפקודת המלך, ולהבדיל – מרדכי היהודי מתמנה ל"משנה למלך" ו"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר…".

מה באמת קורה פה? מתברר, כאשר פרצה הגזירה הבינו מרדכי ואסתר שבעייתם העיקרית אינה המן הרשע ומזימתו; הם ידעו שהוא רק צד שולי של הבעיה האמתית. היה ברור להם שיש כאן איתות מהשמים, כי משהו בעם ישראל אינו כשורה. מסקנתם הייתה כי העם חטא כשנטל חלק במשתה אחשוורוש תוך זלזול בכשרות האוכל ובעיטה בערכי היהדות. משום כך לא השקיעו את כל כוחותיהם בביטול הגזירה עצמה אלא השתדלו לבטל את סיבתה ושורשה.

אלו הם ימי צום ותפילה, כדי לעורר את העם לחזור בו ממעשיו הרעים ולעשות תשובה. מרדכי היהודי קיבץ אלפי ילדים יהודיים והחדיר בלבם את האהבה לתורה, באמצעות לימוד תורה לשמה ללא כל פניות אישיות.

ואז, כאשר תוקנה הפרצה הרוחנית שהביאה לגזירת השמד, די היה במאמץ קטן ומועט כדי להפוך את הקערה על פיה ולהביא לנס הגדול, שאת זכרו אנו חוגגים עד היום הזה.

קיומו של עם ישראל שונה מכל שאר האומות. אומות העולם חיים לפי חוקי הטבע, ואילו עם ישראל אינו כפוף לטבע וקיומו קשור בתורה ובמצוות. כשבאה חלילה על יהודי צרה או גזירה, דבר ראשון עליו לפשפש במעשיו. אם יתקן וישלים תחילה את החסר ברוחניות כי אז יהיה לו קל הרבה יותר לבטל את הגזירה דרך ההשתדלות הטבעית. ובכלל, אין להיבהל אף פעם ממצב היהודים כפי שהוא נראה בעיני הטבע כי כל מטרתו היא לגרום להתחזקות בענייני היהדות ומצוותיה.

סיפור המגילה הוא סוד הנהגת הקב"ה את עולמו. גם נס גדול של הצלת עם שלם מהשמדה יכול להתרחש כדבר טבעי. גם בטבע ובחוקיו מסתתרים נסים שלא תמיד אנו זוכים לחוש בהם.

משה מאיים

תשובה ברורה וחד-משמעית לשאלה זו ניתן למצוא בפתיחת פרשתנו – 'תצווה', בה אנו מגלים דבר מעניין : שמו של משה רבינו אינו מוזכר בה ולו רק פעם אחת, וזאת למרות היותה מלאה וגדושה בהוראות וציוויים שהועברו מאת הקדוש-ברוך-הוא דווקא על-ידו. הסיבה לכך נעוצה ב"איומו" של משה:

כאשר שמע משה מהו העונש אותו עומד הקב"ה להטיל על בני-ישראל שחטאו ועבדו את עגל-הזהב, סמרו שערות ראשו והוא החל מתחנן ומבקש מחילה בתירוצים ודרכים שונות. כאשר ראה שכלתה הרעה והקב"ה עומד לבצע את שקבע, הודיע "חד משמעית": "אם תישא חטאתם (כלומר: אם תסלח לעם ישראל, טוב) ואם אַין (אם לא) – מחני נא מספרך אשר כתבת", כלומר, מחוק את שמי מן התורה!

לאחר תחנונים נוספים נענה ה' לבקשת המחילה של משה וסלח לעם על חטאו – "ויאמר ה' סלחתי כדברך". אלא שדברים של צדיק, גם כאשר הם נאמרים "על-תנאי", יש להם השפעה, וחייבת להיווצר מהם תוצאה כל-שהיא. לכן "נמחק" שמו של משה מפרשה שלמה בתורה הלא היא פרשתנו- תצווה.

עם ישראל נכשל בחטא החמור ביותר – "עבודה-זרה" – חטא העגל. משה ידע והבין היטב את משמעות בגידה זו. הן רק מספר שבועות קודם לכן זכה העם לראות במו עיניו את המעמד הנעלה ביותר עלי-אדמות – מעמד "מתן תורה" בהר-סיני, וזאת לאחר הניסים והנפלאות שראו ביציאת מצרים: עשרת המכות ; קריעת ים-סוף, ועוד ועוד. למרות הכל בגד העם באלוקיו והחליפו ב"עגל זהב". זהו ללא ספק חטא בל יכופר!

מסירות נפש

אך מנהיג העם – משה רבינו – בשומעו כי הקב"ה עומד להשמיד את עמו, מוסר את נפשו ומוכן לוותר על היקר לו ביותר, הלא היא התורה – שכל חייו, מעשיו ותוכנו מונחים בה, עד שנקראה התורה על שמו כנאמר "זכרו תורת משה עבדי". ומשה רבנו מוכן ששמו ימחק ממנה!

משה רבינו, כמנהיג יהודי אמיתי, מלמדנו שגם כאשר שומעים "עדות נאמנה", ואפילו מהקב"ה בכבודו ובעצמו, על יהודי מסוים או קבוצה של יהודים שעברו על חטא חמור ביותר, אין להשקיט את המצפון ולהתנחם באמרה : "מגיע להם". יש לעשות הכול – גם אם הדבר דורש ויתור על החשוב ביותר (הכול כמובן על-פי חוקי התורה) – כדי לעזור לזולת.

רק משה יכול

כעת נבין את פסוק הפתיחה של פרשתנו: "ואתה תצוה את בני ישראל, ויקוו אליך שמן זית זך, כתית למאור, להעלות נר תמיד". מיד לאחר מכן לומדים אנו כי "באוהל מועד . . יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר…" היינו, למרות שהדלקת הנרות היתה על-ידי אהרן, היה השמן מגיע תחילת לידיו של משה דווקא והוא זה שהעביר זאת לאהרן. וכל זאת למה?

היות והוא, משה רבינו, היה זה שמסר את נפשו למען עם ישראל, משום כך דווקא בכוחו, להדליק את "נר תמיד" – להדליק ולהצית את "נר ה' נשמת אדם" שבכל יהודי, עד שיהפוך לנר הדולק תמיד.

במילים אחרות ; "אתה – משה רבינו, תהיה זה ש"תצווה" (מלשון "צוותא-וחיבור"), המחבר בין הקב"ה ובני ישראל. אתה הוא שתעלה את "נר התמיד", להעלות ולגלות את ה"נר ה' " שבכל יהודי ויהודי.

גם בך

תכונה זו של אהבת ישראל נמצאת במידה גדושה בעיקר אצל מנהיגי ישראל האמיתיים, ולדברי חכמים הרי שלכל דור ודור יש את ה-"משה רבינו" שלו. כך גם נראה מסיפור מגילת-אסתר אותה נקרא בפורים : גם כאן אנו מגלים את מסירות נפשו של המנהיג, שהתגלם באותם ימים בדמותו של מרדכי היהודי.

בכל יהודי ויהודי קיימת אותה אהבת-ישראל – עד כדי מסירות נפש למען הזולת – והדבר מתגלה בעיקר בעתות צרה. בעצם מהותו אוהב כל יהודי את רעהו, שמח בשמחתו וכואב את כאבו, אלא שחיי היום-יום האפורים מכסים לעתים על קשר נפשי זה.

ודאי, שכאשר רק נדאג "לגלות" אהבה זו, נזכה לצעוד מגאולת פורים אל הגאולה האמיתית והשלימה, "בימים ההם בזמן הזה".

חז"ל מספרים כי אהרן שהיה אוהב ישראל, נהג להשכין שלום בין אדם לחברו גם במחיר של סטייה מהאמת. הוא בא, למשל, לאדם וסיפר לו כי יריבו מאוד היה רוצה להגיע להתפייסות – למרות שעדיין הוא (אהרון) כלל לא ראה את היריב. לאחר מכן, כאשר פגש את היריב הוא סיפר לו בדיוק את אותו הסיפור, וכך כאשר נפגשו שני הניצים הם היו בשלים להשלים באמת.

משה רבינו לא יכול לקבל זאת. האיש שעליו נאמר "משה אמת" לא היה מסוגל לשאת אפילו שינוי  קטן וקל מן האמת הצרופה. להלכה נפסק כי אכן מותר 'לשנות מן האמת מפני השלום' – אולם משה נמנע מכך בכל מחיר.

חשוב לציין כי משה רבינו עשה רבות למען עם ישראל. הוא טרח, עמל ודאג לצאן מרעיתו בגשמיות וברוחניות, והיה אוהב ישראל לא פחות מאחיו אהרון. אך בשום פנים ואופן לא ניאות להקריב את האמת על מזבח השלום. האמת הצרופה הייתה נר לרגליו ולא זז ממנה עד יומו האחרון.

אך ביומו האחרון קרה משהו.

■   ■   ■

ז' אדר, שיחול השבוע, הוא יום ההולדת ויום ההסתלקות של הרועה הנאמן, משה רבינו (לפי דעה אחרת התאריך הוא ז' אדר שני). תאריך זה חל תמיד בסמוך לפרשת תצווה, שיש בה רמז להסתלקותו: זו הפרשה היחידה בתורה – החל מזו שבה מתוארת לידתו ועד סיומה של התורה – ששמו אינו מוזכר בה.

חז"ל מלמדים כי ביום הסתלקותו הגיע משה רבינו להכרה בצדקת דרכו של אחיו. ביומו האחרון, כאשר עמד להיפרד מבני עדתו, הוא התעלה לדרגות אלוקיות מופלאות שלא הגיע אליהן מעודו ואז הכתה בו ההכרה כי הצדק עם אהרון. השלום בתוך עם ישראל חשוב יותר משמרנות קנאית על האמת.

הדברים משתקפים מבעד לפסוקים האחרונים של ספר התורה, שמתארים את מה שקרה לאחר הסתלקותו של משה וגם הם נכתבו על ידי משה בעצמו. "הקדוש-ברוך-הוא אומר ומשה כותב בדמע". משה מתאר כי את מותו ביכו הגברים בלבד, בניגוד לאהרן, שעל פטירתו התאבלו אף הנשים. מדוע? ולמה חשוב לציין זאת?

ענק כמשה רבינו בוודאי לא התכוון להיכנס למשחקי השוואה – "על מי בכו יותר". הוא פשוט רצה לרמוז לתובנה שאליה הוא הגיע ביומו האחרון עלי אדמות, לאמור: ראו, אני מוצא לנכון להדגיש את מעלתו של אהרון ברגעים האחרונים שלפני הסתלקותי, משום שכעת גם אני מסכים עם דרכו. גם אני הגעתי להכרה כי השלום בתוך עם ישראל יקר יותר מהאמת הצרופה.

■   ■   ■

זו הייתה התובנה האחרונה של הרועה הנאמן והיא צריכה להישמר אצלנו כצוואה רוחנית. צוואה שמהווה למעשה את חתימת התורה, תורת משה: שלום, שלום ושוב שלום – בתוכנו! (להבדיל מההסכמים השונים שנערכים לצערנו עם אויבינו, שהקשר בינם לבין שלום הוא אפילו לא מקרי).

לא רחוק הרגע בו האחדות בינינו תהפוך לדבר הטבעי ביותר ולא נצטרך לשלם מאומה למענה. בכל רגע ממש עומד להתגלות לעין כול המשיח ולהכניס את כולנו לעידן המופלא שבו יתגשם החזון "האמת והשלום אהבו" – פשוטו כמשמעו. אך בינתיים, כל עוד אנחנו כן נדרשים לשלם מחיר כזה או אחר (שהתורה מתירה לשלם!) – נשלם. כי השלום הזה – השלום בינינו – חשוב ויקר מאוד.

באדיבות: מערכת הגאולה מעניין ועכשווי.

מה המיוחד בשמחה? למה מצוה גדולה להיות השמחה תמיד? ואם זה לא בא לי?..

 ה’שמחה’ היא חלק ועיקר בעבודת ה’, כנאמר: "עבדו את ה’ שמחה", והיא אחד מיסודותיה החיוניים ביותר של דרך החיים היהודית.

נשיאי התנועה החסידית, הדגישו תמיד את חשיבות השמחה, והפצירו בחסידיהם להתאמץ ולמחות כל עקבות של עצבות ודכאון. הבעל שם טוב היה אומר: שלפעמים, כאשר היצר הרע מנסה לפתות אדם לבצע חטא, לא אכפת לו כל כך החטא עצמו, או לא, מה שמעניין אותו הוא, שלאחר החטא יכנס האדם לדכאון, והעצבות תגבר עליו. במילים אחרות: העצבות שבאה בעקבות החטא יכולה לגרום נזק רוחני גדול יותר מאשר החטא עצמו.

הנזק שבעצבות מול הרווח שבשמחה

שורש הדגש על השמחה מצוי בתורת הקבלה. ברוח זו מבואר על כך את דברי התורה בנוגע לעונשים הכבדים ביותר שיבואו "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוקיך בשמחה וטוב לבב". יש מפרשים המבארים שכוונת הפסוק היא שהעונשים יבואו בגלל שבני אדם לא עבדו את ה’ בעת שהיה להם כל טוב. אולם האריז"ל מבאר כי יש להבין את הפסוק כפשוטו. מהי הסיבה שבגללה נענשו? כי עבודת ה’ שלהם היתה מחוסרת שמחה, ולכן היו חסרים להם גם חיות, ומרץ ואותה התחברות לה’, שהשמחה מעניקה לעבודת האדם. כאשר האדם מדוכא או עצוב, המרץ עוזב אותו; הוא נחלש, והדבר מאפשר ליצר הרע להתגבר עליו. נתאר זאת על ידי דימוי: כאשר שני אנשים נאבקים זה בזה, כמובן שהחזק יגבר על החלש ממנו. אך אם אותו אדם חזק, חזק הוא רק בגופו ואילו ברוחו הוא מדוכא וחסר חיות; ולעומתו, החלש – מלא מרץ וחיות, כמובן שהחלש הזה יגבר על החזק.

על פי אותו דימוי: כאשר אדם שמח ומלא מרץ, יש ביכולתו להתגבר על היצר הרע, ואילו כאשר הוא עצוב – המרץ עוזב אותו, ואז, גם אם הוא אדם רוחני מאד, עלול יצרו להשתלט עליו ולנצחו בקלות.

אמונה בהשגחה פרטית

אכן, הגענו להבנה, שהשמחה היא בסיס מרכזי בעבודת ה’ ובמלחמת היצר, והרי כל אדם חפץ ודאי בשמחה ולא בעצב. השאלה, אם כן, מהו הגורם והסיבה שיביאו אותנו לידי שמחה ?! התשובה היא: מודעות והבנה!

על האדם להיות מודע כי כוח החיים, ועצם וקיום של העולם כולו, תלויים לגמרי בה’, החסידות מלמדת ש"בכל עת ובכל רגע מתהווים כל הברואים יש מאין. מחכמתו יתברך המחיה את הכל". כל מרכיב בבריאה מאוחד באחדות גמורה עם ה’; ללא הכוח האלוקי המחיה, שום דבר אינו יכול להתקיים.

הדבר מוביל אותנו להבנת ההשגחה הפרטית. כל דבר שמתרחש, לא רק עם בני אדם, אלא אף עם עצמים דוממים, בא כתוצאה ישירה מרצון ה’; ולא רק שכל עצם בעולמנו קיים בזכות החיות האלוקית שבו, אלא גם כל מאורע המתרחש בעולם, בא בגלל שה’ הביא להתרחשותו.

המודעות לרעיונות אלה מביאה את האדם היישר לשמחה: אדם המכיר בעובדה שכל מה שקורה עמו, נשלט על ידי ה’, והוא נתון כולו בידיו יתברך, בוודאי יהיה שמח.

הכל לטובה, ניתן לשמוח!

כיון שההשגחה הפרטית שולטת בכל דבר, האדם אינו צריך, אף פעם, לראות את עצמו כקרבן של נסיבות. כל מה שקורה עמו, נקבע מלמעלה לשם תכלית מסוימת, שהיא בסופו של דבר, לטובת האדם עצמו. הענין הוא רק שישנם שני סוגים של טוב, הטוב הנראה והגלוי לעיניים, והטוב המסתתר מאחורי הסוואה.

נראה כי הדבר נוגע לכולנו, מפני שכל אחד מאתנו נתקל במצבים מעציבים, ועם זאת, זמן קצר אחרי זה, אנו רואים ש"ה’ חשבה לטובה".

ואם אמורים הדברים בנוגע לכל ימי השנה, הרי שנוגע לחודש אדר נצטווינו: "להרבות בשמחה", וזאת כיוון שנס פורים שאירע בחודש זה, פרץ את כל גדרי טבע הבריאה, ועל כן נדרש גם מאתנו לפרוץ ולהשתחרר מהמיצרים האישיים ולהיות בשמחה אמיתית, שמחה מהווה גם הכנה לשמחה השלימה בבוא הגאולה.

נשאלת השאלה, הלוא הקב"ה ידע מראש שהאומות לא ירצו לקבל את התורה, ואם-כן, לשם מה "החזירה… על כל אומה ולשון"?

הכנה למתן-התורה

חז"ל אומרים, שהדבר נועד למנוע מהגויים פתחון-פה בעתיד – "שלא ליתן להם פתחון-פה כלפי שכינה, לומר שאילו נתבענו, כבר קיבלנו עלינו. הרי שנתבעו ולא קיבלו עליהם". אך סיבה זו היא עניין חיצוני וצדדי, ואיך ייתכן שכדי למנוע מהגויים פתחון-פה לקח הקב"ה את התורה הקדושה והחזירה על כל אומה ולשון, הלוא יש כלל – "העיקר אינו נגרר אחר הטפל"?!

חייבים אפוא לומר, שהחזרת התורה על כל האומות הייתה פעולה הנוגעת לעצם עניינו של מתן-התורה, והיא הייתה נחוצה כהכנה למעמד הר-סיני.

בחירה אמיתית

בשעת מתן-התורה בחר הקב"ה בעם-ישראל. בחירה אמיתית פירושה, ששני הדברים שווים לגמרי, ובכל-זאת בוחרים באחד מהם. אם אין דמיון בין השניים, אלא באחד יש מעלות שאין בשני, אין כאן בחירה אמיתית, שכן המעלות שיש באחד מכריחות לבחור בו. על-פי זה, איך אפשר לדבר על בחירה בעם-ישראל, כאשר יש בו מעלות רבות ומיוחדות, ועד שהקב"ה מכנהו "בני בכורי ישראל"?

אלא כל המעלות הללו תופסות רק לגבי דרגות כאלה ואחרות באור האלוקי, אולם לגבי עצמותו של הקב"ה אין המעלות הללו נחשבות כלל, ולגביו הכול שווים ממש. על כך נאמר הפסוק: "הלוא אח עשיו ליעקב" – שניהם שווים כביכול ואין הבדל ביניהם. ובכל-זאת בחר הקב"ה בעם-ישראל בבחירה חופשית, שאינה נובעת מטעמים ומסיבות כלשהן – "וָאוֹהב את יעקב ואת עשיו שנאתי".

בחירה בלי 'מעלות'

הבחירה הזאת באה לידי ביטוי בהחזרת התורה על כל אומה ולשון. על-ידי כך נתגלתה הבחירה של הקב"ה בעם-ישראל, הנובעת מעצמותו יתברך, וכמו-כן נתגלתה בחירתו של עם-ישראל בקב"ה, שאף היא נובעת מעצם מהותן של נשמות ישראל, ולכן לא שאלו מה כתוב בתורה ולא חיפשו בה 'מעלות' ו'יתרונות', אלא אמרו מיד "נעשה ונשמע".

נמצא שהחזרת התורה על כל אומה ולשון הייתה עניין מהותי ומרכזי בהכנה למתן-התורה, כי על-ידה נתגלה שהבחירה בעם-ישראל באה מעצמותו ומהותו יתברך בכבודו ובעצמו. לכן כאשר יהודי לומד תורה הרי הוא מתאחד עם עצמותו יתברך שלמעלה מכל דרגה והגדרה, כפי שמרומז במילה הראשונה של עשרת הדיברות "אנֹכי" – "אנֹכי מי שאנֹכי".

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

אחד הפיוטים הנפוצים שייך למשורר הגאולה הצפתי, רבי ישראל נג'ארה: "יעלה יעלה בואי לגני, הנץ הרימון גם פרחה גפני" – פיוט המתאר את אהבתו של הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל ככלל ולכל יהודי בפרט.

רבי ישראל נג'ארה היה מקובל אלוקי והשירים שכתב רומזים לרעיונות קבליים נשגבים. "שיריו של רבי ישראל נג'ארה נחשבים למעלה (בשמים)", העיד החיד"א (רבי חיים יוסף דויד אזולאי) בשם המקובל הנודע מצפת האר"י הקדוש. גם הפיוט "יעלה" טומן בחובו משמעויות עמוקות ומיוחדות, הקשורות לרימון ולגפן. 

*

בשיר-השירים מדומה עם ישראל לגפן. ומפרשים חז"ל, כי כשם שאשכולות הענבים לא יכולים להתפתח ללא הגנת העלים, כך תלמידי החכמים ואפילו הגדולים שבהם לא היו מגיעים לאן שהגיעו ללא היהודים הפשוטים שסביבם.

עם ישראל מדומה גם לרימון. על פי חז"ל, זה בא לרמז שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון. וזו למעשה הרוח הכללית השורה על פיוטו של הרב נג'ארה: רוח האהבה של הקדוש-ברוך-הוא לכל יהודי באשר הוא, גם אם הוא פשוט ואפילו פושע.

בהזדמנות, ביקר אצל הרבי מליובאוויטש יהודי שנמנה על שורותיה של קהילה חרדית אחרת, ולבקשת הרבי, חזר על שאלה ששמע מרבו על דברי חז"ל האמורים: אם מדובר בפושעי ישראל, כיצד ייתכן שהם מלאים במצוות?

הגיב על כך הרבי, כי גם לו נשאלה השאלה אך בגוון שונה: אם מדובר באנשים מלאים במצוות, מדוע קוראים להם פושעי ישראל?

הניסוח השונה של השאלה מאיר באור יקרות את היחס הנכון של גדולי ישראל ליהודים הנקראים פשוטים או גרוע מכך – פושעים. כמו בסיפור הידוע על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שנתקל פעם בעגלונים עטורים בטלית ותפילין וממלמלים את תפילת שחרית תוך כדי שהם רכונים על אופני עגלותיהם ומשמנים אותם. במקום לגעור באנשים על היחס המזלזל לתפילה, הביט הצדיק אל השמים, ואמר: "הבט בורא עולם וראה את בניך. אפילו בשעת עיסוק בפרנסה אין הם שוכחים להתפלל!"

*

כל יהודי הוא יעלת החן של בורא עולם ומוזמן לגנו – מלמד אותנו הרבי, על יסוד דבריהם של צדיקי כל הדורות. הרבי מדריך לראות את הטוב שבכל יהודי, לאהוב אותו ללא תנאים מוקדמים ולשים לב לכל מצווה אפילו קטנה שהוא עושה ולייקר אותה (ואותו).

ישעיה הנביא מתנסח על עידן הגאולה האמיתית והשלמה במילים: "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל". כוונת הדברים היא, שבגאולה תתגלינה המצוות הרבות שקיים כל יהודי, גם כזה שלא נראה מקיים מצוות קלאסי. המצוות שהיו נעלמות כמו שורשים באדמה, יציצו ויפרחו בהוד ובהדר.

ראש השנה לרימון ולגפן (ולכל האילנות) הוא הזדמנות מצוינת לקבל החלטה טובה, להביט על כל יהודי בעין חיובית ולגלות את החלקים הנפלאים של נשמתו. במיוחד בדורנו, הדור שכבר מוכן לקבלת פני משיח ולפיכך ישנה אפשרות של ממש למצוא את המעלות הטובות בכל יהודי.

כך נזכה להתגשמות מהירה של התפילה הנישאת באותו פיוט של הרב נג'ארה: "עתה מהר תאסוף נדודי ולתוך ציון נחה גדודי ושם אקריב לך את קרבני".

באדיבות: "הגאולה מעניין ועכשווי"

הכול מודעים להתעוררות הגדולה שחולל הרבי מליובאוויטש בדור האחרון בעניין הגאולה. לפני שנים לא-רבות הייתה תודעת הגאולה מצומצמת למדי. עיקר יסודי באמונת היהדות, היסוד השנים-עשר מי"ג עיקרי האמונה ("אני מאמין בביאת המשיח… אחכה לו בכל יום שיבוא"), הונח בקרן-זווית. מבחינות רבות, הביטוי 'כשיבוא המשיח', משמעותו הייתה – בעתיד הרחוק, במקרה הטוב, או לעולם לא, במקרה הפחות טוב.

הרבי מליובאוויטש ליבה את גחלת האמונה בגאולה ובביאת המשיח והנחיל תודעה זו לעם – ישראל כולו. הוא עורר ציפייה אדירה לגאולה הקרובה, וכיום, כשאנשים מדברים על ביאת המשיח, הם מתכוונים לדבר קרוב, מציאותי, ממשי; דבר שמחכים לו כשם שמחכים לאורח או לבשורה טובה האמורה להגיע.

גאולה של רווחה

למעשה, בכל דבריו על הגאולה התבסס הרבי על דברי חותנו, הרבי הקודם, שהוא שהחל לעורר את עם-ישראל לגאולה הקרובה. הוא שטבע את הביטוי "לא נותר אלא לצחצח את הכפתורים", ביטוי החוזר ונשנה בשיחותיו ובאיגרותיו של ממשיכו וממלא-מקומו. משמעות האמירה הזאת, שהכול כבר מוכן לגאולה, כמסדר צבאי העומד מוכן לקבל את פני המלך, ולא נותר אלא
לצחצח ולהבריק את כפתורי המדים.

עם זה, ראוי לשים לב להבדל בולט בין מסר הגאולה במשנתו של הרבי הקודם לבין תפיסת הגאולה בפי חתנו וממשיכו. אצל הרבי הקודם, הציפייה לגאולה עולה מתוך הכאב והמצוקה. בעיצומם של אימי השואה זועק הרבי, כי הצרות הנוראות הללו הן חבלי משיח, שאחריהם תבוא הלידה המיוחלת של הגאולה. "כל הצרות והייסורים הם הטבילה ברותחים, המעבירה כל זוהמה, כדי לקבל את פני האורח הטוב אשר עיני כל אחינו בני-ישראל מצפות לו", הוא כותב.

לעומת זאת, אצל חתנו וממלא-מקומו, הרבי מליובאוויטש, הציפייה לגאולה עולה מתוך מציאות של רווחה ושלווה דווקא. הוא מדבר על גאולה הבאה "בחסד וברחמים". 'חבלי המשיח' כבר מאחורינו, ועתה צריך לקבל את פני משיח-צדקנו מתוך שמחה ומנוחת-הנפש.

לא לחשוש

קודם-כל יש בכך מסר מרגיע לרבים שמביעים חשש מפני הגאולה. בתודעת חלק מהציבור מתקשרת הגאולה עם תהפוכות נוראות, מלחמות, 'גוג ומגוג' וכדומה. הדברים הללו מוזכרים במקורותינו, אבל הלוא הרמב"ם עצמו קובע במפורש שכל העניינים הללו "לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו". הרבי קבע שיצאנו ידי חובה בכל האירועים הקשים שעברו על עמנו בדורות האחרונים, ומעתה יתנהל הכול בחסד וברחמים.

חשובה לא-פחות היא הצלחתו לעורר ציפייה לגאולה מתוך מציאות של רווחה ופריחה דווקא. מטבע הדברים, כשרע ליהודים הם זועקים ומבקשים את הגאולה – "וייאנחו בני-ישראל מן העבודה, ויזעקו". החידוש של דורנו, שיהודים זועקים ומבקשים גאולה גם כשטוב להם. זו דרגה גבוהה יותר של הכרה, כי הגאולה לא נועדה רק להקל מצוקות, אלא להביא את העולם לידי שלמותו, לתיקונו ולתכלית בריאתו.

ומסר חשוב לא-פחות – כל אחד ואחת מאיתנו נדרשים להטות שכם, להרבות טוב וחסד, כדי להביא את הגאולה יום אחד קודם.

על כל זה מספרת לנו פרשת השבוע, פרשת בשלח. אך לפני הרגע המאושר הזה – שבו יוצאים בני-ישראל "ביד רמה" – התחולל תהליך ממושך ומכאיב, שעליו סיפרו הפרשות הקודמות.

מהרגע שבו בא משה רבנו לעם-ישראל ובישר על הגאולה הצפויה ועד הרגע שבו אירעה הגאולה בפועל – עבר זמן ממושך, שלווה בקשיים ובלבטים, בעליות ובמורדות. בתחילה פקפקו בני-ישראל באמיתת דבריו. אחר-כך, בזכותה של סרח בת אשר שתמכה בו, ניאותו
להאמין לו – "ויאמן העם". ואולם, כאשר ראו שהמצב עדיין לא השתפר, ואף הורע, באו בני-ישראל בטענות קשותאל משה. ואז, כאשר חזר משה רבנו והבטיח להם כי הם עתידים להיגאל – "לא שמעו אל משה מקוצר-רוח ומעבודה קשה".

אחר-כך החלו המכות, שלפחות בהתחלה לא הרשימו כל-כך את פרעה. אט-אט החלה התנגדותו להישבר, ועמה התחזקה אמונתם של בני-ישהאל בגאולה. והנה, אחרי כל הדברים הללו, כאשר עמדו על שפת ים-סוף וראו את המצרים רודפים אחריהם, נפלו רבים מהם ברוחם וצעקו אל משה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?!". רק אחרי כל זאת באה הישועה, בקריעת ים-סוף ובטביעתם של המצרים (ואין לשכוח שבהמשך הדרך במדבר עדיין נאלץ משה רבנו להתמודד מול מחלוקות וטענות קשות !).

מה יהיה
כאשר מתבוננים בכל זה, אי-אפשר שלא לשאול, אם גם הגאולה הצפויה לנו אמורה להתנהל במתכונת זו. האם גם אנו נסתפק ונתלבט אם להכיר בגואל? האם גם אנו נצטרך לעבור עליות ומורדות בדרך אל הגאולה? האומנם צפויות לנו שמחות ואכזבות והתמודדויות קשות, עד שנזכה להגיע אל הגאולה האמיתית והשלמה ?

על-פי מקורות מסויימים, מהווה הגאולה ממצרים דגם לגאולה העתידה, כדברי הפסוק: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". במדרשי חז"ל יש הקבלות רבות בין גאולת מצרים לגאולה האחרונה ובין הגואל הראשון לגואל האחרון. מצד שני, בהרבה מובנים תהיה הגאולה הנוכחית שונה מגאולת מצרים, עליונה ממנה ושלמה ממנה.

והאמת היא, שבמידה מרובה זה תלוי בנו: אם נזכה, אם נרבה במעשים טובים, אם נתפלל כראוי, אם נצפה באמונה שלמה לביאת המשיח – תבוא הגאולה בקלות ובמהירות, בשמחה ובנעימות. לכן אנו צריכים להתאמץ כל-כך לזרז את הגאולה, לכן עלינו להאמין ולהתפלל שהיא תבוא 'היום', כי כך נחסוך מעצמנו לא רק עוד יום בגלות, אלא נזכה לגאולה מהירה, גלויה ובהירה יותר. בנו תלוי
הדבר.

אין ניסיון קודם

דבר אחד צריך לזכור: המשיח עדיין לא בא מעולם, וממילא אין לנו שום ניסיון קודם. על הגאולה נאמר שהיא באה 'בהיסח-הדעת', שכן איננו יכולים לדעת מראש כיצד בדיוק יתנהלו מהלכיה, ועל-כן הם באים תמיד בהפתעה. מה שבידנו הוא – להתחזק באמונה, להרבות בתפילה ולהוסיף בתורה ובמעשים טובים.

אין ספק שקורים דברים. בשנים האחרונות מתרחשים אירועים הקשורים ישירות לתהליכי ההכנה לגאולה, ובכך מאוחדים כל גדולי ישראל בימינו. הרבי מליובאוויטש נשיא הדור, חזר והכריז כי הולכת ובאה הגאולה האמיתית והשלמה, וכי עלינו להתכונן בפועל לקבלת פני משיח-צדקנו.

על כן הנה נתכונן, נצפה בכל לב ונתפלל שהגאולה תבוא מהר, בשמחה ובנועם!