שנה אחת הודיע השמש בשם הצדיק, שבאופן חריג בשנה זו, יש לצרף רובל אחד עבור כל שם שמזכירים לברכה. רובל, באותה תקופה היה מטבע בעל ערך גדול.

בין הבאים הייתה גם אישה אלמנה, שבאה עם בנה הקטן. בכניסתה אל חדרו של הרבי הושיטה לו את הפתק שלה  בצירוף רובל אחד. הרבי נטל את הפתקה ועיין בכתוב בה. לפתע הרים את עיניו הטובות לעבר האלמנה ובנה ואמר: "ודאי תרצי שגם בנך ייכתב אתך בספר החיים. אם-כן, עלייך להוסיף עוד רובל עבורו".

"בסדר רבי, אביא עוד רובל אחד", מלמלה האלמנה, ופנתה בצעדים מהוססים לצאת מן החדר.

השעון התקדם לקראת היום הקדוש, כל הקהל כבר התפזר לביתו, אך הצדיק עדיין ישב והמתין בחדרו…

לפתע התדפקה האלמנה שוב על דלתו של הצדיק, מתנשמת ומתנשפת ביקשה להיכנס בדחיפות אל הרבי. עיניה הדומעות לא אפשרו לשמש לסרב לה. היא הניחה על השולחן קומץ מטבעות. "רבי, חצי רובל יש כאן. זה מה שהצלחתי להשיג. יאמין-נא לי, בכל כוחותיי התאמצתי. יותר מזה לא הצלחתי לאסוף".

נטל רבי לוי-יצחק את המטבעות הקטנים, מנה אותם, ואכן, הסכום הגיע למחצית הרובל בלבד. ואז פנה אל האישה ואמר  "הלוא את יודעת שנדרש רובל שלם לכל נפש!", האלמנה לא החזיקה מעמד ופרצה בבכי מר. "לא יכולתי, לא יכולתי", התייפחה, "פשוט אין לי יותר".

עיניו של הרבי הוסיפו להפיק רוך וטוב-לב, גם כאשר אמר את המלים הקשות: "אם- כן תיאלצי להסתפק בשמך בלבד", והוסיף: "רובל אחד תמורת כל נפש – אין לשנות".

זעקה האלמנה בבכי ואמרה: "רבי! אם אינך יכול לרשום בספר החיים אלא אחד משנינו, אם-כן, מוותרת אני על עצמי ועל חיי, ובלבד שתרשום את בני ! רשום אותו, את ילדי הקטן ! שיזכה הוא לחיים טובים !".

בת-שחוק עלתה על פניו של רבי לוי-יצחק. למלים האלה חיכה כל היום. "לכי לשלום, יהודייה טהורה", אמר לאלמנה, "הקב"ה ייתן שנה טובה גם לך וגם לבנך".

כשהלך אותה שנה רבי לוי-יצחק לתפילת 'כל-נדרי', היה אחוז כולו אש-קודש. כל העת לא פסק פיו מלומר בקול רם: "ריבונו של עולם, זועק אני אליך, בדם נפשה ובדמעותיה של אותה אלמנה אומללה – אנא, אבינו היקר, ותר על כל חשבונותיך שיש לך אתנו. הנח הצידה את כבודך ואת שמך הקדוש, כאותה אלמנה שוויתרה על עצמה. הצל את בניך, את עם-ישראל, וחתום אותם לשנה טובה ומתוקה"…

✿

בדברי הפרידה של יעקב אבינו מיוסף הצדיק. הוא מגלה לו לראשונה את מעלתה המיוחדת של אמו – רחל. רחל היתה עקרת הבית בכל מהותה, אולם הדבר בא לידי ביטוי בעיקר במקום קבורתה.

האבות והאימהות נקברו, כידוע, במערת המכפלה שבחברון, חוץ מאחת ומיוחדת – רחל אמנו.

בהשקפה ראשונה נראה שהסיבה לכך היא טכנית בלבד, כמובן מפשטות דברי יעקב: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם", אבל ביננו, כולנו יודעים ש"בית לחם" אינה רחוקה מחברון ומערת המכפלה, מדוע באמת לא עשה יעקב מאמץ לקבור אותה במערת המכפלה ?

מסתבר שיש משהו אחר לחלוטין. בסיפור זה מתגלה לנו סודה של "האם היהודייה".

✿

רחל – סמל של אמא יהודייה, מה יש בסמל הזה ?

 התמסרות מוחלטת לבניה גם במחיר של וויתור ממשי על עצמה !

אם רחל אמנו הייתה מחפשת שלימות אישית, בוודאי שהיה יעקב אבינו מתאמץ להביאה למערת המכפלה, שם היא הייתה יכולה להיות ב"חממה הרוחנית" של אבות האומה, אולם הסיבה שהיא נקברה דווקא בדרך אפרת, הוא כדי שתוכל לסייע לבניה בעתיד.

איך, מתי ולמי עזרה רחל אמנו בכך שנקברה בדרך ?

מספר המדרש שמדובר ב"בניה" שיהיו כ 1000 שנה ! אחרי פטירתה. בעת שנְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים של מלך בבל לקח את בני ישראל לגלות, אחרי חורבן בית המקדש הראשון, הם עברו בדרכם ליד קבר רחל. באותה שעה התחננה רחל לבורא העולם על גאולתם וחזרתם לארצם.

המאורע מתואר גם בספר ירמיהו, וכך אומר הנביא: "רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ… כֹּה אָמַר יְ-ה-וָ-ה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה…  וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".

דהיינו:

רחל מוכנה להישאר לבדה קבורה על אם הדרך במשך אלפי שנים, רק כדי לעזור פעם אחת לבני ישראל בעת לכתם לגלות

וויתור מוחלט על הטובה האישית למען הילדים זו התנהגות טבעית אצל כל אם בישראל, לעשות הכל למען צאצאיה. זוהי, למעשה, מעלתן המיוחדת של נשות ישראל, שעליהן עומד הבית היהודי.

זהו גם אחד ההבדלים הבולטים בין גברים לנשים.

אצל גבר, מכיוון שהוא עוסק בהשגת שלמותו האישית, יכול להתפתח רגש של שביעות רצון עצמית, ועד להרגשת גאווה. אולם אצל אישה, שמבטאת את מסירות-הנפש, מאירה הנשמה היהודית הפנימית בלי שום מחיצות של ישות עצמית וגאווה.

זוהי גם הסיבה כי ההשתייכות לעם-ישראל לא נקבעת על-פי האב, אלא על-פי האם. שכן המהות היהודית היא תולדה מעצם הנשמה, שהיא מאירה בגלוי דווקא אצל האישה.

ברצף של ההיסטוריה מוכרת מסירות נפשן כפשוטו של אימהות יהודיות. אולי זו איננה באה לידי ביטוי רק במסירת החיים ממש, "הרובר יהיה עבור בני ולא עבורי". זה בא לידי ביטוי בכל תחום מתחומי החיים.

אצל רחל אימנו מסירות נפשה היא שהביאה את ההבטחה: "ושבו בנים לגבולם."

שבת שלום

הרב ברוך וילהלם, בית חב"ד נהריה

לכל אחד יש הסתכלות משלו על החודש שנוסף לשנה.. אך במבט מעמיק יש כאן נופך מקורי בהסתכלות על החודש הנוסף בתורת הרבי מליובאוויטש:  חז"ל אומרים: 'משנכנס אדר מרבים בשמחה'. מצווה עלינו לשמוח במשך חודש אדר יותר מתמיד ובשנה מעוברת יש לנו פעמיים חודש אדר, כך שבשנה כזו אנו מרבים בשמחה במשך חודשיים! 60 ימים של שמחה, מאז היום הראשון של ראש-חודש אדר ראשון ועד היום האחרון של חודש אדר שני.

אין זו רק הכפלה של משך השמחה. למספר 60 יש משקל רב משמעות, שבא לידי ביטוי במושג 'בטל בשישים'. מושג הלכתי, על פיו כאשר קרה שהתערב רכיב אסור בתוך מאכל מותר ולא ניתן לזהותו – אם יש במאכל המותר כמות גדולה פי שישים מהרכיב האסור, אפשר במקרים רבים להתעלם מהרכיב האסור ולאכול את הכול. מה שאומר במילים פשוטות, כי כאשר מתעצם הטוב לכדי פי שישים יותר מהרע – מאבד הרע לחלוטין את נוכחותו והופך להיות חסר משמעות.

זו בעצם ההשלכה החשובה ל-60 הימים שאנו בעיצומם: בכוחה של השמחה שמתמשכת 60 ימים, לשרש מתוכנו כל תחושה של עצב ולהפוך אותה לחסרת כל משמעות. ימים אלה יכולים להפוך אותנו לאנשים שמחים באמת!

ה'שמחה ממתיקה דינים'. בשם 'דינים' מכונות גזרות שמימיות לא נעימות, ובכוחה של השמחה לבטל אותן! כלומר: השמחה, במיוחד בכפולה של 60 ,אינה רק מדחיקה ומשרשת תחושות של עצב, אלא גם פותרת את הבעיות שמהוות מקור לעצב. אם אלו בעיות בבריאות, בפרנסה, ביחסים בינאישיים – כל אלו יכולות להיעלם באורח-פלא מכוחה השמימי של השמחה.

לשמחה יש אפילו כוח סגולי לא שגרתי לפתור את העילה לכל הבעיות שישנן בעולם: יש בשמחה עוצמה רוחנית אדירה שמסוגלת לחולל את הגאולה האמיתית והשלמה – ש עם בואה תיפתרנה כל הבעיות שהיו ושישנן. אלא שכמובן זו צריכה להיות שמחה גדולה מאוד. 'שמחה בטהרתה', בלשונו של הרבי.

הבה ננצל כראוי את היותנו בעיצומם של 60 ימי שמחה רצופים – וכך נזכה  תכף ומיד לבוא הגאולה השלמה.

לעיסוק בנושא משבר האקלים יש גם מתנגדים ומבלי לדון כרגע לגופו של עניין, אני רוצה לנסות וללמוד מהעיסוק בו משהו לטובת חיינו היום יומיים.

בתורת החסידות מוסבר שכל דבר שקורה ומתרחש לאדם בעולמו, אפשר ללמוד ממנו הוראה לחיים שלנו. בטח בעניין שמעסיק רבים בכל העולם, בהם כלי תקשורת ומנהיגי מדינות.

המסר החיובי שאפשר ללמוד מהעיסוק במשבר האקלים הוא העובדה שכל פעולה שלנו, יש לה השלכות. לא בדקתי את הנושא, אבל אומרים שכשאדם מפעיל את הרכב שלו, רוכש כלי חד פעמי, או אפילו צורך בשר, יש לכך השפעה, אמנם קטנה ושולית, על העולם כולו.

אין לי את הכלים לבדוק את המידע הזה, אבל את המסר הרוחני מהדברים האלה בוודאי שאפשר לאמץ: הרבי מליובאוויטש אמר פעמים רבות שאין פעולה קטנה. כל פעולה היא משפיעה ופועלת בעולם, גם אם לא רואים זאת כאן ועכשיו. אתה מבצע פעולה ובדומה לזריעה של שתיל באדמה, אם תזכה, תראה את הפירות, וגם אם לא, הפירות בא יבואו.

•

יצא לי לחשוב על הדברים בהמשך לכנס נוסף שהתקיים גם הוא במקביל לכנס משבר האקלים העולמי. הכנס הנוסף התקיים לא בבריטניה אלא בניו יורק, והוא איחד כ-4,000 אלפים שלוחי חב"ד מכל העולם.

אין כבר מילה שלא נכתבה ונאמרה על המפעל היהודי הגדול והחשוב בעולם כיום. חב"ד היא העוגן של היהדות בעולם. היום לכולם ברור שלולא חב"ד, קהילות יהודיות רבות היו נעלמות ומתפוגגות ורבבות משפחות היו נכחדות בשואה השקטה של ההתבוללות. אותם אלפי שלוחים יוצאים לפעול לא בשביל משכורת, לא בשביל אינטרס גשמי, אפילו לא בשביל אינטרס רוחני.

אז אם בפינה אחרת בעולם דנו במשבר האקלים ובתוצאות של פעולה קטנה על כל הגלובוס, כאשר רצף של פעולות קטנות יוצרות מציאות אחת גדולה, ההשגחה הפרטית זימנה לנו אסיפה נוספת שגם ממנה אפשר לראות כיצד רצף של פעולות קטנות וגדולות משנות את העולם.

הייתה לי ויש לי את הזכות לקחת חלק ב"התחממות הגלובלית" החיובית המבוצעת על ידי חב"ד. בניגוד להתחממות האחרת, זו התחממות חיובית שמשנה את העולם לטובה ומקרבת אותו לגאולה.

• המאמר פורסם במסגרת טורו "דברים היוצאים מן הלב" בעיתון 'מנורה', בטאון יהודי בוכרה העולמי

המציאות שנכפתה עלינו בעקבות משבר הקורונה מולידה הרבה תובנות ומעוררת מחשבות. החל מאפסותו של האדם אל מול נגיף זעיר ובלתי-נראה, דרך חוסר היכולת שלנו לדעת מה יילד יום, וכלה ביכולתו של אדם אחד להשפיע על העולם כולו.

אבל אולי הדבר המשמעותי ביותר הוא בהתכנסות אל הבתים. כולנו מתבצרים בתוך הבתים שלנו ומרגישים שהם המגן שלנו מפני האיום החיצוני. אנחנו חוזרים לאכול בבית, ללמוד בבית, לבלות בבית. אנחנו מוצאים סביבנו את יקירינו, שאינם יוצאים איש-איש לעיסוקיו, אלא שוהים איתנו יחד.

לא אזרחי העולם

וכשם שהדברים אמורים במישור האישי, כך גם בהיבט הלאומי. פתאום כל בני הארץ, שטיילו או שוטטו או עבדו בארצות ניכר, מחפשים את המטוס שיחזירם הביתה. כולם מרגישים שארץ ישראל היא ביתם, והיא המקום הבטוח והמוגן ביותר בסערה המטלטלת את הגלובוס כולו.

הבית הוא מרכיב חיוני בעצם הווייתנו. חכמינו אומרים כי מי שאין לו בית אינו אדם. בעלי-חיים יכולים לחיות בשדה או ביער. בן-אדם צריך את ארבעת הקירות שלו, את המקום שמעניק לו שייכות ותחושת ביטחון, שאליו הוא חוזר בסוף היום ובו הוא חי עם משפחתו.

ההתכנסות בתוך הבית הפיזי היא מעין דימוי לצורך להתכנס בתוך הבית הרוחני שלנו. לדעת מי אנחנו, מה זהותנו האמיתית, לאן אנחנו שייכים והיכן השורשים שלנו. היו שניסו לגרור אותנו למחוזות קוסמופוליטיים, כאילו אנחנו אזרחי העולם הגדול. הציפו אותנו בתרבויות זרות ובמגוון השקפות עולם. אבל מגיע הרגע שצריך לחזור הביתה.

יש לנו בית. בית איתן, שעמד בטלטלות של אלפי שנים. יש לנו שורשים שאחזו את האילן של העם היהודי גם בסערות הקשות ביותר. יש לנו משפחה, שלאורך דורות הייתה בה ערבות הדדית ואכפתיות; שבה כל יחיד הרגיש כי עם שלם ניצב מאחוריו.

ויש לנו אמונה, שנצרבה עוד בימי גלות מצרים, ואחר-כך העמיקה במעמד הר סיני. בסופו של דבר כולנו מאמינים בני מאמינים. לפעמים האמונה שבתוכנו מתכסית באבק, אבל אז באה טלטלה כלשהי והיא מתפרצת החוצה במלוא עוצמתה.

פסח בבית

תחושת השייכות הזאת לעם ישראל, לארץ ישראל, לתורת ישראל, היא הבית שלנו. היא מקור כוחנו. בעת הזאת, כשכולנו מסתגרים בבתינו, עלינו לחזור גם אל ביתנו הרוחני והתודעתי. לחשוב על משמעות היותנו יהודים, ועל הדרך להנחיל את המורשת המופלאה שלנו גם לדור הצעיר.

וזו בעצם כל מהותו של חג הפסח המתקרב ובא. בשנים שעברו חשבנו על ארוחות מרובות משתתפים, על מתנות ומתכונים מפוצצים. היו שטסו לעשות את החג במקומות זרים. השנה ככל הנראה נחגוג כולנו בבית הפרטי, עם המשפחה הגרעינית. נוותר על הרעש והצלצולים ונחשוב על תוכנו האמיתי של הלילה הזה, המעביר את המסורת היהודית מדור לדור.

הבה נחזור הביתה, ואבינו שבשמיים יחזור גם הוא לביתו, לבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלמה.

הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך העלון השבועי 'שיחת השבוע'.