אף אחד לא אמר שהדברים הטובים ביותר בעולם לא שווים המתנה. אבל אפשר להבין שאחרי 08 שנה, ישנם כאלו שמאבדים סבלנות ומפסיקים לחכות.

ויליאם קראביץ לא נמצא ביניהם.

ויליאם קראביץ הנו דייר יהודי התגורר ב"בית היהודי לקשיש". יהודי בעל מרץ וכושר גופני מצוין – בן תשעים ושש – עשה מה שהרבה חבר'ה בני 31 עושים: הוא חגג בר מצווה…

למען האמת ההיסטורית, הזמן המתאים ביותר לטקס זה היה אמור להיות כמה שנים קודם לכן. ליתר דיוק בשנת תרפ"א. למרות רצונו החזק לחגוג את בר המצווה שלו בעתו ובזמנו, למשפחתו לא היו האמצעים הכספיים להכניסו לחינוך היהודי.

"נהגתי ללכת ל'מלמד' שלימד אותי לשון קודש, ושילמתי לו בכוחות עצמי. מכרתי עיתונים בפינות הרחובות קראון וצ'ורצ', ומהכסף שהרווחתי שילמתי עשרים וחמשה סנט טבין ותקילין למורה. הכל מכיסי הפרטי. בגיל שתים עשרה ידעתי בבירור שבהגיעי לגיל שלוש עשרה יעשו לי בר מצווה".

אבל זה פשוט לא קרה!

ככה זה היה אמור להמשיך עד נצח. אבל אחת העובדות המסורות בבית האבות – הגב' ג'ודי לוין, האחראית על מחלקת ריפוי בעיסוק, חשה שויליאם קרביץ מצטער עד היום, ממרומי גילו, על כך שלא זכה לחינוך יהודי מעמיק ושורשי. היא החליטה שכל מאמץ לא יהיה קשה כדי לעזור לו לחגוג את בר המצווה לה הוא כה השתוקק במשך כל השנים.

הגב' ג'ודי: "ראיתי שהוא רצה עם כל הלב, באמת ובתמים, ללמוד את התפילות ההלכות והמנהגים שהפסיד בילדותו. כשנודע לי כי בתור ילד הוא שילם מכספו שהרוויח למלמד כדי שזה ילמדו תורה, אזי ידעתי שאני חייבת לפעול למלא את החלל בליבו ובנפשו".

"יום בהיר אחד הופיע הרב", מספר קרביץ בהתרגשות, "והוא אמר כי הוא רוצה לערוך איתי תפילה מיוחדת. הוא רצה להניח איתי תפילין – אבל איך אניח תפילין ולא עברתי בר מצווה מימיי?

"רבי, אני לא יהודי אמיתי!" – אמרתי לו.

הוא היה המום, ולא הבין מה גרם לי להכריז "פסק" כזה חמור על עצמי! הסברתי לו מה שקרה לי בילדותי.

"אתה רוצה לעשות בר מצווה כעת?"

"בוודאי!"

הרב לימד אותי מה עלי להגיד בעברית, ונתן לי הרגשה כל כך טובה. הוא הרגיע אותי שכעת אני יהודי בכל מאת האחוזים!

קצת קשה לויליאם קרביץ לספר את סיפורו בלי להשתנק מהתרגשות. "הכל בזכות גב' ג'ודי, וגם הרב היה כל כך חם ואדיב. סוף סוף זכיתי לחגוג את עובדת היותי יהודי במאת האחוזים".

ויליאם לא חגג את יומו הגדול בגפו. כחמישים דיירי בית האבות יחד עם אנשי צוות השתתפו בתפילה. הרב יונתן רייניץ, שמשמש כרב בית האבות, היה זה שהדריך וליווה את ויליאם בנועם ובחן במשך החגיגה. כולם הצטרפו לשירה, לאיחולים ולברכות!

למרות שרוב הידידים של קרביץ, דיירים גם הם בבית אבות, הם סיעודיים, הם עודדו והריעו לו. גב' ג'ודי הגישה לו מתנה מסורתית שנערי בר מצווה מתכבדים בה: כיפה כששמו רקום עליה, וכן טלית להתעטף בה בעת התפילות.

ג'ודי מסבירה את מקור המנהג לערוך "בר מצווה", למרות שבהגיע הבחור לגיל שלוש עשרה הוא נעשה מחוייב במצוות אפילו ללא טקס, הרי שיהודים מתחילים לציין את גיל בר המצווה בסעודת מצווה, הנחת תפילין ועליה לתורה.

ג'ודי ממשיכה ומספרת: ישנם נערים מיוחדים שחסים על ממונם של הוריהם. במקום לחגוג את בר מצווה ב"גדול" ובראוותנות על חשבון הוריהם, נערים אלו מגיעים לבית אבות ועושים מסיבה עם בני משפחתם והדיירים. אין יותר מתאים מלשמח את הקשישים ביומם הגדול. בר מצווה שהיא מצווה!

נחזור לחגיגה "שלנו". ויליאם קרביץ וחבריו לא יכלו להיות עליזים ושמחים יותר לו הבר מצווה הייתה מתקיימת בזמנו – בשנת תרפ"א. אף ריקוד סוער )על הרגליים( לא יכל להיות שמח ואמיתי יותר ממה שחווינו כאן!

קרביץ מעיד על עצמו שלעולם לא איבד את אמונתו בה', למרות שבמשך השנים נישא פעמיים לאינן יהודיות. "שתיהן הן לחצו עלי להשתמד, אבל לעולם לא נעניתי להם. למרות הפיתוי נשארתי נאמן לה' וליהדות. תמיד ראיתי את עצמי כיהודי".

לפני חמש-עשרה שנה נישא קרביץ בשלישית, וכפתגם החסידי "אף פעם לא מאוחר…", הפעם רעייתו הייתה יהודיה כשרה. היא זו שסייעה בידו להעמיק מחדש את הקשר עם יהדותו.

בשנה שעברה היא מעדה ונפלה, והיתה זקוקה לטיפול צמוד. או אז הוא הצטרף אליה להתגורר בבית אבות, אולם מזה זמן מאז שעברה לעולם שכולו טוב: "היא בוודאי היתה משתתפת בשמחתי מכל הלב, כך גם אימי ואחיותיי – בוודאי כולם היו חוגגים איתי את הרגע המאושר!"

יום אחד נעלם הנער. הוא לקח עמו תרמיל קטן ויצא לשוטט בעולם הגדול. בחלומותיו קיווה להצליח בעסקים ולהיות עשיר גדול.

הנער החל להתרועע עם סוחרי השוק ולמד מהם את רזי המקצוע. בין ידידיו החדשים נמצאו רבים שאינם יהודים, וכך התקרר אט-אט יחסו כלפי התורה והמצוות. פעם החסיר מצווה אחת, פעם זלזל במצווה אחרת, עד שזנח לגמרי את דרך התורה והמצוות.

אחרי כמה ניסיונות כושלים בעולם העסקים הציע לו אחד מידידיו לייבא בדים למישקוב. "הביקוש כאן גדול, ועדיין אין מי שמייבא לכאן בדים בקביעות", שכנעו הידיד. שמואל החל לעסוק בכך וראה הצלחה בפועלו. במהרה נעשה בקי במסחר האריגים, עד שהקים בית-מסחר גדול, שהיה שוקק קונים.

אלא שעם ההצלחה גדל גם תאבונו של שמואל. הוא החליט לפתוח את בית-המסחר גם בשבתות. בליבו חשב שעכשיו יגדלו רווחיו, אלא שמאותו רגע החלו עסקיו להידרדר.

יהודים רבים החלו להדיר את רגלם מבית-המסחר של שמואל. הם לא רצו להיכנס לחנות המחללת את השבת בפרהסיה. על המדפים הצטברה סחורה רבה ויקרה, ואין קונה. חובותיו של שמואל גדלו והלכו, ובעלי החוב ירדו לחייו.

כאילו לא דיי בזאת, יום אחד פרצה שרֵפה בבית-המסחר וכל הסחורה היקרה עלתה בלהבות.

שבור ומדוכא החליט שמואל לנסוע ליריד בוורשה, בתקווה למצוא שם עסק כלשהו. בפרוטותיו האחרונות שילם לעגלון בעבור הנסיעה, ומכיוון שאלה היו ימי חורף קשים ומושלגים, התקדמה העגלה אך בקושי.

כשהתקרבו לעיר רדומסק הודיע לו העגלון כי עליהם לעצור בעיר עד שתחול הפוגה במזג-האוויר הקשה. הם נכנסו לעיר בשעת לילה, ושמואל חיפש בית מואר, שבו יוכל ללון בלילה.

כשראה אור באחד החלונות, נקש בדלת. את הדלת פתח יהודי בעל עיניים עמוקות והדרת פנים בלתי-רגילה. זה היה ביתו של הצדיק רבי שלמה מרדומסק, בעל 'תפארת שלמה'. שמואל זכה לאירוח חם ולבבי. כשהתחמם מעט ליד התנור ושתה כוס תה מהביל, שאל אותו הצדיק מאין בא ומה מטרת נסיעתו.

שמואל סיפר על המשבר שפקד את עסקיו. הצדיק שאל בנחת: "סיפרת לי על ענייניך הגשמיים, ומה באשר לענייניך הרוחניים?". שמואל פרץ בבכי. בעיניים מושפלות סיפר כיצד החל לזלזל בשמירת המצוות, עד שהחל לפתוח את בית-מסחרו בשבת.

הצדיק הנהן בראשו ואמר לו בנימה אבהית: "על השבת אומר הקב"ה 'מתנה טובה יש לי בבית גנזיי, ואני מבקש ליתנה לישראל'. זו מתנה טובה המביאה ברכה לכל ימי השבוע. מי ששומר אותה כראוי, רואה הצלחה במעשה ידיו, ואילו כאשר מחללים את השבת, תובעת השבת את עלבונה.

"לא פלא", המשיך הצדיק, "שהפסדת את רכושך דווקא בשרֵפה, שכן נאמר 'לא תבערו אש… ביום השבת'. כאשר השבת אינה נשמרת כהלכתה קורה ההפך מזה".

הדברים חדרו עמוק לליבו של שמואל. הוא המתין לשמוע מה יורה לו הצדיק. "אם תחליט לשמור את השבת בכל מחיר, גם אם תפסיד בגלל זה הון רב – תראה ברכה בכל מעשה ידיך למעלה מדרך הטבע". שמואל קיבל עליו לשמור את השבת ויהי מה.

למחרת התבהרו השמים ושמואל יצא לדרכו. מיד בהיכנסו לוורשה פגש אותו בעל אחוזה והציע לו עסקה  של כריתת עצים ביערותיו תמורת שכר נאה. שמואל נטה להסכים, אלא שאז העיר בעל האחוזה כי העבודה צריכה להתנהל שבעה ימים בשבוע. שמואל השיב מיד בשלילה.

עברו עליו כמה ימים של שיטוט ביריד, בלי שהצליח למצוא שום עסק ראוי לשמו. כבר התכונן לעזוב את היריד, ואז פנה אליו אדם והציע לו לשמש סוכנו במסחר שוורים וסוסים. ההצעה קסמה לשמואל, אך שוב נאמר לו כי עבודה זו כרוכה בחילול השבת, והוא דחה את ההצעה מיד.

העמידה בניסיונות גרמה לשמואל תחושה טובה, אך מצבו הכלכלי לא השתפר. הוא חזר לעיירתו בידיים ריקות, ולאחר זמן החליט לנסוע שוב אל הצדיק שהבטיח כי מצבו ישתפר למעלה מדרך הטבע.

הרבי מרדומסק קיבל את פניו בסבר פנים יפות ושמח לשמוע כי עמד בניסיון פעם ופעמיים. "שמואל חביבי", אמר לו הצדיק, "לאחר שהוכחת כי השבת יקרה לך ואינך מוכן לוותר עליה בשום אופן, תאיר לך ההצלחה פנים. לך לדרכך וקבל את העסק הראשון שיזדמן לך, וה' יהיה בעזרך".

בדרכו חזרה שמע כרוז המודיע על מכרז שיתקיים בעוד כמה ימים. זה היה מכרז על החלפת מסילות הברזל בכמה נתיבים מרכזיים. מכרז בהיקף כזה היה דמיוני לחלוטין בעבור שמואל, אך הוא בטח בדברי הרבי וניגש למכרז.

בדרך שאין לה כל הסבר מצא שמואל חן בעיני הממונים. כשהגיע שלב ההכרעה הוכרז כי שמואל היהודי ממישקוב זכה במכרז. יתרה מזו, אף פטרו אותו מתשלום דמי המכרז.

כששב אל הרבי מרדומסק אמר לו הצדיק: "הנה גם אתה קיבלת 'מתנה טובה' מגנזי המלך, והכול בזכות שמירת השבת".

פעם אחת, כאשר יצא רבי דובער בלוויית שמשו (שאף הוא נראה כסוחר), לאחת מנסיעותיו העלומות, הגיעו לעיר אחת, למטרה חשובה. לעת ערב, לאחר שהוכתרה המשימה בהצלחה, פנו לעיירה יהודית סמוכה כדי לעשות את הלילה באכסניה המקומית.

בעל האכסניה, יהודי פשוט וטוב-לב, שירת את אורחיו במסירות, כפי שנהג בכל האורחים. אולם כעבור שעה קלה חש בעל האכסניה כי רבי דובער – שאותו לא הכיר ומעולם לא פגש – אינו ככל הסוחרים. תווי פניו של הרבי, וכמוהם הליכותיו, עוררו את תשומת-ליבו של האיש, שניחן בטביעת-עין טובה.

מזוויות עיניו עקב אחר הרבי. הביט בו בשעה שהתפלל ערבית, התבונן בדרך שנטל את ידיו לסעודה ובירך על הפת. מרגע לרגע התחזקה השערתו כי מאחורי תלבושת הסוחר מסתתר איש צדיק.

בלילה שיתף את אשתו במחשבותיו לגבי האורח. לפתע נקוו דמעות בעיני האישה. "מה לך כי תבכי, הלוא זכות גדולה היא לנו לארח במשכננו איש קדוש?!", תמה הבעל.

"כלום לא תבין?", תלתה בו אשתו מבט אומלל, "חמש-עשרה שנים אנו נשואים ועדיין לא זכינו בילדים. והנה אומר אתה כי כאן בביתנו נמצא צדיק, ואיך לא אבכה?! הבה נבקש ממנו כי יתפלל למעננו כדי שניפקד בזרע".

קיבל האיש את עצת רעייתו, אך שקע בהרהורים כיצד יעז לפנות לאורח ולבקש ממנו ברכה. לבסוף נמנו וגמרו כי למחרת בבוקר, בטרם יעזוב הצדיק המתחפש לסוחר את האכסניה, יפנו אליו בבקשה כי יאצל להם ברכה.

בבוקר עמד הרבי להתפלל שחרית. כל אותה שעה עקבו אחריו בעל האכסניה ואשתו. תפילת הרבי נמשכה כמה שעות, ולשניים לא נותר עוד שום ספק כי אכן צדיק וקדוש מתארח באכסנייתם.

כשחלץ הרבי את תפיליו ניגשו אליו השניים ברטט ושטחו לפניו את מצוקתם. רבי דובער נתן בהם מבט שכולו תמיהה כאומר – מה לסוחר מן השורה ולברכות לילדים.

"עליכם להתפלל אל ה' יתברך שהוא מקור הברכות. ואם בכל-זאת מבקשים אתם מליץ-יושר, פנו לצדיק אמיתי ולא לסוחר פשוט כמוני", ענה להם. תשובת הרבי לא הניחה את דעת השניים ואלה לא הרפו. אך על-אף כל ההפצרות, נמנע הרבי מלברכם.

בינתיים פרשו הרבי ושמשו לסעודת שחרית, ולאחריה התכוונו לחזור לליובאוויטש, שממנה יצאו למסעם.

"החמצה תהיה נוראה אם יחמוק הצדיק מביתנו ולא יברכנו", אמרה האישה לבעלה בשיברון-לב.

"משום-מה, דווקא סירובו לברכנו מחזק בליבי את התחושה כי איש צדיק הוא", הוסיף הבעל על דברי אשתו. בדקות הבאות שקל בעל האכסניה את צעדיו. "ראה תראי כי יברכנו האיש", לחש לבסוף לאשתו ולא פירש.

לאחר שעה קלה אספו הרבי ושמשו את מעט מיטלטליהם וביקשו לצאת מהמקום. מה רבה הייתה הפתעתם כשגילו כי דלת האכסניה נעולה במנעול ובריח. מיהר השמש להזעיק את בעל האכסניה, בסוברו כי אך בטעות ננעלה הדלת. תדהמתו גברה כשהובהר לו כי אין כאן שום טעות. "לא אניח לכם לצאת מכאן עד אשר נזכה לברכה לפרי-בטן!", אמר בעל האכסניה בהתרגשות.

הביט השמש במבוכה ברבי דובער ושתק. הרבי לא נראה נרגש במיוחד. פניו הקרינו שלווה ורוגע. כשבת-שחוק על שפתיו פנה אל בעל האכסניה ורעייתו ואמר להם: "רואה אני עליכם כי מחמת הטורח והעמל עדיין לא סעדתם היום פת שחרית. טלו אפוא את ידיכם ושבו לסעודה. הגמרא אומרת כי פת שחרית מבטלת חוליים. עשו כך ובעזרת ה' יסתלקו מעליכם כל מחלה וכל מונע ומעכב ותזכו לבן זכר".

עיניהם של בעל האכסניה ואשתו נצצו. הם קיבלו את הדברים בפשטות גמורה ולרגע אחד לא פקפקו בדברי האורח. במילים נרגשות הודה האיש לרבי דובער ומיהר לפתוח לפניו את דלת האכסניה.

פחות משנה חלפה. בינתיים נודע לבעלי האכסניה זהותו של האורח. יום אחד הגיעה הבשורה אל רבי דובער, כי ברכתו התקיימה בכפליים וכי לבעלי האכסניה נולדו שני בנים תאומים. גם הפעם לא ניכרו עליו כל סימני התפעלות. באותה בת-שחוק שבירך את השניים בבן זכר הגיב ואמר: "נראה כי אכלו מנה יתרה של פת שחרית"…

כעבור רגע הוסיף: "בירכתי אותם בבן, ואמנם בנם האחד יגדל מאחיו ויהיה תלמיד-חכם וחסיד".

חלפו שנים. רבי דובער הסתלק לעולמו (בט' בכסלו, שהוא גם יום-הולדתו) ועל כיסאו עלה חתנו אדמו"ר רבי מנחם-מענדל (ה'צמח צדק'). בכור התאומים של בעל האכסניה ואשתו, אברך צעיר ותלמיד-חכם, הסתפח לחצרו והיה לאחד מחסידיו הנאמנים.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

מדי פעם בפעם היה אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש יוצא מן העיירה ליובאוויטש ונוסע למקומות שונים, כדי לפעול למען הכלל. בין השאר ידועה אספת הרבנים שהתקיימה בעיר וילנה, ושבראשה ישבו הרבי, הגאון רבי חיים סולובייצ'יק והגאון רבי חיים-עוזר גרודזינסקי.

באספה זו נשא הרבי דברים חוצבי להבות כנגד השלטון הרוסי. הדברים בקעו מנהמת ליבו של הרבי, עד שבסיומם צנח מתעלף על כיסאו. דבריו החריפים העמידוהו בסכנה מפני השלטון, שנציגיו נכחו באספה ועקבו אחר כל מילה שנאמרה שם. עם זה, הרושם העצום שחוללו הדברים בלב משתתפי האספה, תרם רבות לחישול רוח הרבנים ולהרמת קרנם בעיני עצמם ואצל המנהיגים.

את העיר פטרבורג, שהייתה באותם הימים בירתה של רוסיה, הרבה הרבי לפקוד, שכן בה שכנו משרדי הממשלה, ורוב ענייני המדינה נחתכו בין כותליהם. הוא פעל שם לביצור מעמדם של הרבנים, נאבק נגד רדיפת היהודים, ופעל למניעת כפיית תוכני לימוד כפרניים על ילדי ישראל, ועוד.

על-אף המצב המתגונן, לכאורה, שבו היו נתונים הרבי והאוכלוסייה שבשמה ולמענה פעל, מעולם לא התנהג כנרדף ולא הסכים לכוף את ראשו לפני איש. להפך, בכל הליכותיו הקרין תמיד עוז-רוח וגאון יהודי.

את מסעותיו לעיר-הבירה נהג לערוך במחלקה הראשונה ברכבת. במחלקה זו – שבה היה לכל נוסע תא משלו – נסעו אנשי השלטון, בני אצולה ואנשי-עסקים עתירי ממון.

באחת מנסיעותיו ברכבת, בדרכו לשוב לליובאוויטש, הבחין הרבי כי שכנו בתא הסמוך הוא יהודי. חזותו העידה עליו כי איש-עסקים נכבד ועשיר הוא, אך בעיניו החדות הבחין הרבי כי הוא גם יהודי ירא-שמים. הרושם הזה קיבל חיזוק עם שחר, כאשר הלה התייצב לתפילת שחרית, עטוף בטלית ומעוטר בתפילין. "לאחר שיסיים את תפילתו, הזמן אותו לתאי", ביקש הרבי מהגבאי שנלווה אליו, החסיד ר' אלחנן מרוזוב, "מבקש אני להחליף עמו כמה מילים".

כשנכנס איש-העסקים לתאו של הרבי הזמינו הרבי להתיישב ולסעוד עמו ארוחת בוקר. במענה לשאלת הרבי, הציג הלה את עצמו, ואז הבין הרבי כי האיש הוא סוחר-יערות ידוע, ששמו היה מוכר לו מכבר, אף כי מעולם לא פגשו פנים-אל-פנים.

הרבי לא הניח לאיש לשאלו לשמו ומיד פתח עמו בדברים מתחום עיסוקו – סחר עצים ויערות. הרבי הראה בקיאות רבה בתחום, עד שהסוחר היה משוכנע כי לפניו סוחר-יערות גם-כן.

בתוך כך נודע לסוחר כי פני הרבי מועדות לליובאוויטש. "אה… אתה מליובאוויטש?", שאל.

"אכן", השיב לו הרבי.

"אם אנחנו מזכירים את שמה של עיירה זו", אמר הסוחר כעבור רגע, "אנצל את ההזדמנות ואשאלך דבר-מה שמסקרן אותי זה זמן רב. מדי פעם בפעם אני פוגש חסידים של הרבי מליובאוויטש. עם מקצתם אני אף עושה עסקים. בכל פעם ששמו של רבם מועלה הם מדברים עליו בחרדת-קודש ומספרים עליו ניסים ונפלאות. אומרים הם כי הוא קדוש, תלמיד-חכם עצום וצופה למרחוק. בעיניהם נחשב הוא גדול הדור. האומנם כאלה הם הדברים? או שמא, כפי שאני סבור, יש הגזמה בדברי החסידים?".

למשמע השאלה, נתחייך הרבי. "אף אני נוטה להסכים לדעתך", אמר ומיד הוסיף, "יש בו משהו, אך לדרגת אבותיו אין הוא מגיע".

השיחה בין הרבי לבין הסוחר נמשכה עוד, עד שהרכבת נעצרה בעיר הסמוכה לליובאוויטש. חסידים רבים התאספו בתחנה, ונראה היה כי הם ממתינים לקבל את פניה של אישיות חשובה. למראה ההמולה הרבה פנה הסוחר אל כמה מהחסידים ושאלם את פני מי באו לקבל. "מה זאת אומרת?!", השיבו לו החסידים בתמיהה רבתי, "את פניו של רבנו, הרבי מליובאוויטש!".

או-אז הבין סוחר-היערות העשיר כי האיש שעל שולחנו סעד ארוחת-בוקר לא היה עמית לעסקים, אלא הרבי מליובאוויטש בכבודו ובעצמו. אסף הסוחר את חפציו וירד מהרכבת. משם עשה גם הוא את דרכו לליובאוויטש.

כשהגיע לעיירה התייצב בתור של המבקשים להתקבל אצל הרבי ב'יחידות'. בבוא תורו, נכנס פנימה בראש מורכן ובעיניים מושפלות. "מבקש אני את סליחת הרבי על שלא נהגתי בו בכבוד הראוי. זה מפני ש…".

"זה בסדר גמור", הרגיעו הרבי, "כפי שכבר אמרתי לך, אין צורך להגזים"…

סוחר היערות, שבמהלך הנסיעה המשותפת ברכבת, התרשם עמוקות מחכמתו של הרבי, וכעת גם מענוותנותו, ביקש להתייעץ עמו בענייני עסקיו. "הפעם אני שואל את שאלותיי כפי ששואלים רבי של חסידים", אמר בחיוך מבוייש. הרבי השיא לו עצות ואף בירכו בברכת הצלחה.

עצותיו של הרבי הוכיחו את עצמן, וברכתו התקיימה. סוחר-היערות, שהיכרותו עם הרבי נולדה בפגישה אקראית ברכבת, החל מאז לפקוד את ליובאוויטש לעיתים תכופות, ונעשה אחד מחסידיו הנאמנים של הרבי הרש"ב.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

לפרנסתו עסק ר' שמואל בניהול בנק קטן שהקים בעבורו חמיו הגביר, מיד לאחר נישואיו לבתו. הבנק של ר' שמואל עסק בעיקר בהחלפת כספים ובהשקעות מתונות.

כדי לנהל בנק באותה עת נדרשו שלושה דברים: רישיון מן הממשלה, קבלות רשמיות ו…חליפה בעלת שני כיסים לפחות, כדי לשכן בהם את כספי הפיקדונות. הבנק, כאמור, היה קטן, אך ר' שמואל התפרנס ממנו בכבוד ושמח בחלקו.

בוקר יום שישי אחד השתתף ר' שמואל בסעודת ברית-מילה, ולכבודה פשט מעליו את חליפת שני הכיסים והחליפה במעיל השבת. אחר-כך פנה להמשך עסקיו. בחצות היום חדל, כמנהגו, מכל ענייני הבנק. הוא פנה לביתו לסייע בהכנות הבית לקראת השבת הקרבה.

ומה הברירה האחרת? – הוסיף לטוות את חוטי מחשבתו – לצעוד לביתו תוך ידיעה שכל רגע ורגע הוא עובר ברגל גסה על איסורים חמורים?! וכי מה ערך יש לכסף מול ציווי ה', ואיזה טעם יהיה לחייו כאשר ידע כל ימיו כי כל מה שהשיג – בחטא בא לו?

כך הוסיף ר' שמואל לעמוד על עומדו, ברחובה של עיר, ולהתייסר. לפתע חש מין הארה העוברת כזרם בגופו ומציפה את מוחו וליבו בשמחה בלתי-מוסברת. כעבור חלקיק שנייה ידע את סודה – הוא כבר החליט. בתנועה זריזה פתח את כפתורי מעילו, הטה את כיסו הפנימי כלפי מטה והארנק השמן צנח בחבטה עמומה על הארץ. בעוד דקות אחדות ישתנו חייו של אחד מגויי קרלסרוה, עברה בו המחשבה.

מוצאי שבת בא. ר' שמואל הבדיל על הכוס, בירך על הנר והריח בבשמים. לאחר שבירך ברכה אחרונה על היין, ביקש מבני-משפחתו לשבת סביב השולחן. בני-הבית התיישבו דרוכים וסקרנים. הם הניחו שאולי כעת יבוא הפתרון לחידת התנהגותו המוזרה של אביהם.

הלם אחז באשתו ובילדיו של ר' שמואל כששמעו את שאירע בליל שבת. התרחיש שחזה ר' שמואל בשעה שעמד ברחוב והתייסר בלבטיו, צף בראשם של כל הסובבים. כמה זמן נותר עוד לחייהם השלווים? – שאלו את עצמם בליבם פנימה.

כעבור ימים אחדים הגיע לקרלסרוה שר האוצר של המחוז. הוא חיפש בנקאי נאמן להפקיד בידו סכום כסף נכבד. התושבים הפנו אותו אל ר' שמואל שטראוס, שנחשב בעיני כול איש אמין וישר כסרגל.

השמועה על בחירתו של שר האוצר המחוזי בבנק של ר' שמואל, עשתה לה כנפיים והביאה אל הבנק הקטן מפקידים ומשקיעים רבים. עד מהרה הגדיל 'בנק שטראוס' את היקף פעילותו ור' שמואל היה לאיש עשיר. מכספי רווחיו הרים ר' שמואל לבניית 'חצר שטרויס'.

(על-פי 'מאורות הדף היומי')

אלפי תינוקות מל רבי צדקה, שנודע כתלמיד חכם וגאון בתורה ומתלמידיו של ה'בן איש חי'. בהיותו בן חמישים עלה לארץ ישראל, והמשיך כאן בעשייתו בקודש. הרביץ תורה ועסק במעשי צדקה וחסד במסירות נפש.

ביתו שכן ברחוב שטראוס, סמוך לכיכר השבת. בכל עת שנתבקש יצא לערוך ברית מילה, מצווה שייקר עד מאוד. "מתי והיכן תתקיים ברית המילה?", שאל.

"בשבת קודש, בביתי שבשכונת ימין משה, לרגלי הר ציון", השיב היהודי.

ההליכה מביתו של רבי צדקה למקום הברית תארך יותר משעה. כוחו כבר אינו עמו כבעבר. הצעידה הרגלית קשה עליו. ובכל-זאת השיב בחיוב. חביבות המצווה עמדה לנגד עיניו, וזו גברה על כל קושי. למשמע ההסכמה אורו פניו של האיש. הוא נשק את ידו של רבי צדקה והודה לו נרגשות.

הגיע יום השבת. רבי צדקה יצא לדרך הארוכה, מלוּוה במשמשו. לא קלה הייתה הדרך, אולם רבי צדקה החיש את צעדיו ככל יכולתו. נראה היה שהשמחה הממלאת אותו על המצווה הממתינה לו מחישה את פסיעותיו.

בהגיעם לבית הרך הנימול כבר נאספו בו האורחים. רבי צדקה המתין דקה ושתיים, אך הברית מתמהמהת. הדקות נוקפות, ואבי התינוק אינו מזמין את רבי צדקה לערוך את המילה.

רבי צדקה הביט לעבר אבי הבן והבחין שהוא מתלחש ממושכות עם אחד מנכבדי הקהל. מה מתרחש כאן? – תמה. הוא קרא לאבי התינוק ושאל: "מדוע ממתינים? האם מחכים למישהו?".

האב נראה נבוך מאוד. סומק עלה על פניו. עיניו התרוצצו לצדדים, מנסות לחמוק מלהישיר מבט לעיניו של הצדיק. "כבודו", גמגם בחיפוש אחר מילים מתאימות, "יש לי בעיה… אכן, הזמנתי אתכם, אולם בגלל כמה סיבות אני רוצה שמוהל אחר יבצע את הברית…".

האיש נדם וכבש את פניו בקרקע. "לא נורא", פייסו הצדיק, "אין שום סיבה להתמהמה. מבחינתי, המוהל יכול לעשות את המצווה במקומי, ואין בליבי כל טרוניה עליו!".

נפנה בעל השמחה מרבי צדקה בלב קל. והנה שוב חולפות הדקות והברית מתעכבת. פנה הצדיק שנית אל אבי התינוק ושאלו: "מה עתה? מדוע אין הברית מתבצעת?".

כעת הייתה מבוכתו של האיש כפולה ומכופלת. "המוהל השני, שהזמנתי במקומכם, שכח בביתו את כלי המילה שלו… אולי יסכים כבודו להרשות למוהל להשתמש בכליו?".

"בשמחה וברצון", השיב רבי צדקה מיד. "הנה כליי, והריני משאיל לו אותם ברצון גמור. יכול הוא למול בכליי בלי חשש". סוף-סוף נערכה ברית המילה…

בתום הברית יצאו רבי צדקה ומשמשו מן הבית והחלו לעשות את הדרך הארוכה בחזרה לביתו של הצדיק. על פניו של רבי צדקה לא נראתה שום ארשת כעוסה או פגועה. שלווה הייתה נסוכה עליהן, כאילו לא אירע דבר.

אולם בליבו של המשמש סערו הרגשות. למעשה הוא רתח מזעם ממש. אין גבול לחוצפה?! סער בליבו. להטריח כך את רבי צדקה הישיש – לשווא?! זו התנהגות בלתי-אנושית!

דקות ארוכות חלפו בדומייה, עד שלא יכול היה לכלוא עוד את כעסו. "רבי", קרא ברִתחה, "מתפלא אני איך הבליג רבנו על ההתנהגות המחפירה של האיש! לא דיי שהטריח אתכם לצעוד מרחק רב כל-כך לברית המילה שלו; לא זו בלבד שברגע האחרון כיבד מוהל אחר; גם הייתה לו התעוזה לבקש מכם להשאיל את כליכם? היכן נשמע דבר כזה? לוּ הייתי אני במקומכם – לא הייתי מסכים להשאיל את כליי במקרה כזה בשום אופן!".

"הירגע, הירגע!", אמר רבי צדקה בחיוך. "אסביר לך מדוע לא כעסתי על האיש. הלוא ידעת, כבר שנים רבות אני זוכה להכניס אלפי תינוקות בבריתו של אברהם אבינו, אבל מעולם לא זכיתי לקיים את המצווה בצורה מושלמת כל-כך, כמו היום! לכן לא רק שאינני כועס, אני מאושר!".

"על מה רבנו מדבר?", תמה המשרת, "הלוא רבנו לא ביצע כלל את ברית המילה!".

השיב לו רבי צדקה: "אמרו חז"ל במסכת ברכות: 'חשב אדם לעשות מצווה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה'. בכל פעם שקיימתי את מצוות ברית המילה אמנם עשיתי מצווה קדושה ונעלית, אולם ייתכן שהשתרבבו למצווה כל מיני אינטרסים ומניעים אישיים שפגמו בטוהר המצווה לשמה. למשל, העובדה שקהל המוזמנים מעניק לי כבוד, ואנשים באים לברכני ולהתברך מפי…

"אולם מצווה אמיתית היא כזאת שנעשית לשם שמים בלבד, לקיים את רצונו של הקב"ה בלבד. נכון, היום לא קיימתי את מצוות המילה בפועל, אולם חשבתי לעשותה, ולכן מעלה עליי הקב"ה כאילו עשיתיה. אך הפעם איש לא העניק לי כבוד מיותר, ואין חשש שמא חדר לליבי רגש גאווה. האם סיבה זו אינה מספקת כדי להיות מאושר?"…

באדיבות 'שיחת השבוע', (על-פי סיפורו של הרב אהרן סורסקי, 'המודיע')

היה זה ליל כל-נדרי. הבעל-שם-טוב עמד בבית מדרשו בקיטל וטלית והתכונן לתפילת יום הכיפורים. פתאום נראה כאילו צל עבר על פניו הקדושים. ניכר היה כי משהו מעיק על הבעש"ט, אך איש לא העיז לשאול אותו על כך.

את תפילת כל-נדרי אמרו בכוונה גדולה. לאחריה לפני תפילת ערבית, הכריזו על הפסקה קצרה. הבעש"ט עמד על עמדו שקוע בהרהוריו, עד שפתאום השתפך על שפתיו חיוך רחב ומאושר. הוא ממש קרן מרוב שמחה וציווה על החסידים להתפלל ערבית.

במוצאי יום כיפור היה הבעל-שם-טוב במצב-רוח מרומם והוא סיפר לתלמידיו את הסיפור הבא :

בכפר אחד היה גר חוכר יהודי. הוא היה יהודי נעים הליכות, ובעל-האחוזה, אשר החכיר לו את אדמותיו, העריכו מאד והתיחס אליו כאל ידיד אישי. חוכר זה נפטר פתאום ביום בהיר אחד והותיר אחריו אלמנה צעירה וילד קטן. לא היו ימים מרובים עד שגם האלמנה נפטרה מרוב צער והילד הקטן נותר יתום בלי אבא ואמא.

בעל האחוזה, שהיה, כאמור, ידידו של החוכר היהודי, לקח עתה את היתום הקטן אליו. ילדים משלו לא היו לו והוא נקשר בעבותות האהבה אל הילד היהודי הקטן, בו טיפל כאילו היה בנו יחידו.

כך עברו שנים אחדות. הילד גדל בביתו של בעל האחוזה הנוצרי בעושר ומותרות ולא ידע כלל על מוצאו היהודי.

פעם אחת, בשחקו עם ילדים אחרים שבאו עם הוריהם לביקור אל בעל האחוזה, נפלה קטטה ביניהם ואחד הילדים האורחים קרא לו "זשיד" (יהודי), באומרו כי הוא אינו בנו של בעל-האחוזה וממילא אינו "אחד משלהם", היות והוריו היו יהודים.

הילד רץ מיד אל בעל-האחוזה ושאלו לפשר הדבר. האם זה נכון. מה שאנטק אמר לי? – הקשה. "מה זה איכפת לך בני מה שהוא מדבר"? – ניסה בעל-האחוזה להרגיעו ולהסיח את דעתו. "אתה הלא יודע כי אני אוהב אותך כאילו היית בני יחידי ואני גם קבעתי אותך כיורשי היחידי. לכשתגדל יעבור כל אשר לי, כסף, זהב, שדות וכרמים – הכל – לרשותך".

הילד – נקרא לו יוסלה – ביקש את בעל האחוזה שיספר לו קצת על הוריו, מי הם היו ומה היו מעשיהם. ובעל האחוזה סיפר לו כי הוריו היו אנשים ישרים, יהודים חרדים שנמנו על ידידיו הטובים. אולם – הוא הוסיף – הם היו עניים מרודים ולא השאירו לך דבר מלבד איזה ספר ישן ושקיק בלוי ומיושן.

יוסלה ביקש לראות את הדברים שהוריו השאירו עבורו ובעל האחוזה, ששמר על הדברים כעל מזכרת, הראה לו שקיק של טלית ישן-נושן וספר עבה שהיה מחזור של הימים הנוראים.

יוסלה פתח את המחזור אולם הוא לא ידע לקרוא בו מילה אחת. הוא גם לא ידע למה משמש השקיק, למרות זאת הוא ביקש מבעל האחוזה שיתן לו את הדברים הללו ולאחר שמבוקשו ניתן לו, הוא שמר על המחזור והשקיק מכל משמר והם היו בעיניו – מבלי לדעת למה ומדוע – כמשהו קדוש שיש לנהוג בו כבוד.

עברו ימים אחדים ויוסלה יצא לטייל בכפר. בהלכו אנה ואנה הוא ראה יהודים אורזים חפציהם ומתכוננים לנסיעה. "אתם נוסעים אולי ליריד?" – שאל אותם יוסלה, שנחשב על ידי תושבי הכפר הגויים כבנו של בעל האחוזה.

"לא" – השיבו לו היהודים – "אין אנו נוסעים הפעם ליריד. אנו נוסעים לראש השנה לעיר הסמוכה, כדי שנוכל להתפלל יחד עם כל היהודים".

"מה זה ראש השנה"? – שאל אותם הילד.

והיהודים סיפרו לו כי ראש השנה הנו יום הדין, בו מבקשים היהודים מרבונו-של-עולם שיתן להם שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות. היהודים הסתכלו על יוסלה בעיניים מהן ניבט העצב והשתתפות-בצער ויוסלה הרגיש בעליל כי היהודים מרחמים עליו. אולם הם פחדו מבעל-האחוזה ועל כן לא יכלו לומר לו יותר.

בלב בלתי שקט חזר הילד לבית בעל-האחוזה. הוא לא מצא לעצמו מנוח. משהו טמיר ונסתר משך אותו אל היהודים. הלא יהודי הנהו!

בלילה ההוא חלם חלום בו ראה את אביו המנוח שאמר לו: "יוסלה, בני, הלא אתה יהודי! לך לבית הכנסת להתפלל יחד עם כל היהודים. השם יתברך יאזין לתפילתך".

למחרת בלילה הוא שוב חלם. הפעם באה אליו אמו בחלום ואמרה לו : "בני יקירי, אתה הלא יהודי. מקומך בין אחיך היהודים ולא בביתו של בעל האחוזה. היום ראש השנה בעולם כולו. לך אל אחיך היהודים, עדיין אינו מאוחר מדי".

עצוב ומדוכא היה יוסלה למחרת היום ולא מצא לעצמו מקום בטירת בעל האחוזה. למזלו נסע בעל האחוזה לציד, כך שיכול היה להרהר כל היום בחלומות המוזרים שפקדוהו, מבלי שאיש יפריעו בכך. משהו משך אותו לעיר, אל אחיו היהודים, משהו שכעצמו לא ידע את טיבו.

הוא לא יכול היה להחזיק מעמד יותר. בהחלטה נחושה הוא לקח את שקיק הטלית ובו המחזור, שקיבל בירושה מאביו, ויצא לדרך.

ימים אחדים הוא נדד בדרכים עד שהגיע לעיר גדולה, שאל איפה בית הכנסת היהודי ונכנס לשם. עייף, שבור ורצוץ הוא הגיע לשם לפנות ערב. היהודים בבית הכנסת עמדו עטופי לבנים והתפללו בכוונה ובדבקות. היה זה ליל יום כיפור והמתפללים אמרו כל נדרי.

הנער היהודי האזין לתפילותיו של אחיו והן נגעו ללבו. גם לבו הצעיר רצה להשתפך בתפילה מתוקה לפני רבונו-של-עולם אולם הוא לא ידע איך מתפללים. כאב הלב של הנער היהודי התועה קרע שחקים.

גם אותי – המשיך הבעש"ט את סיפורו – אפף צער על גורלו של הנער היהודי וחששתי שמא יברח הנער מבית המדרש כמבוהל ויאבד ח"ו לכלל ישראל.

אולם פתאום פתח הנער את המחזור אשר בשקו, פתחהו כאמצע ואמר: "רבונו-של-עולם, אינני יודע מה להתפלל ואיך להתפלל, מה לומר ומה לבקש. הא לך, רבונו-של-עולם, כל המחזור כולו ויהי רצון מלפניך כאילו התפללתי כמו שצריך", באומרו זאת שיקע יוסלה את פניו במחזור הפתוח ודמעות מרות פרצו מעיניו.

דמעות עמדו בעיני התלמידים משכילה הבעל-שם-טוב את סיפורו. לפעמים בשעת התפילה, שעה שנזכרו בקורותיו של הנער היהודי התועה שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה, הרהרו: "רבונו-של-עולם! הרי אנו לפניך כאותו נער תועה, וכי יודעים אנו כיצד להתפלל וכיצד לכוון את הכוונות הטהורות של התפילות?! הא לך כל הסידור, בו מצויות כבר כל התפילות וכל הכוונות. קבל תפילותינו הבאות מעומק הלב ותן לנו שנה טובה ומתוקה!".

להלן סיפורה של התמונה ושל היהודי העומד ליד הרבי:

בראשית שנת תשל"ב (1971) הרב מרדכי מנשה שיחי' גרליק ביקר לראשונה אצל הרבי, לאחר שיצא מרוסיה הסובייטית דאז, בסוף קיץ תשל"א.

בהיותו ב'יחידות' אצל הרבי מליובאוויטש, ר' מרדכי הביא לרבי תמונות של מצבת אביו של הרבי, רבי לוי יצחק שניאורסאהן נ"ע, שהוא צילם בהיותו באלמא-אטא יחד עם אביו ר' מנחם מענדל גרליק ע"ה ואחיו.

יחידות מיוחדת היתה לו אז, כמסופר בפירוט רב בספר "תולדות לוי יצחק".

בין הדברים הרבי הורה לו לבקש מאביו – שעדיין נשאר ברוסיה הסובייטית ולא קיבל היתר יציאה – להחליף את המצבה הישנה של אביו של הרבי מליובאוויטש, רבי לוי יצחק נ"ע בחדשה, עם מספר הוראות הכרוכות סביב החלפת המצבה והחריטה עליה.

אחת ההוראות היתה, שהחריטה תיעשה על ידי יהודי ירא שמים.

המסר הועבר אל מעבר למסך הברזל, וזמן רב עבר ולא מצאו יהודי ירא שמים הראוי לתפקיד.

אחרי תלאות רבות נמצא האיש המתאים לתפקיד זה, ר' גבריאל נתנאלוב (אחונוב).

על פרטי התלאות וההתמסרות למילוי המשימה הנעלית הזו, ניתן לקרוא בהרחבה בספר "תולדות לוי יצחק", וכן על הנסים האישיים שהתחוללו שם, על מכתבו של הרבי לר' גבריאל ועוד.

כשהגיעו לר' גבריאל, הוא נמצא שוכב על מיטה בתוך הבית לאחר שלא חש בטוב. אשתו אמרה לאורחים שהוא כבר שוכב שלושה ימים, "ואתם רוצים שיילך לכתוב אותיות על מצבה?!"

לאחר דין ודברים נגשו אל ר' גבריאל ואמרו לו את העניין, ר' גבריאל שמע את זה ואמר "איך אפשר לסרב לבקשה של הרבי?" ונסע לאלמא אטא בשמחה רבה.

ר' גבריאל הלך לטבול במקווה כהכנה למלאכה החשובה. לאחר שנים סיפר ר' גבריאל שבכל טבילה שעשה הרגיש יותר טוב בגשמיות.

לאחר מכן, חידש ר' גבריאל את אותיות המצבה כרצונו הקדוש של הרבי.

בשנת תשל"ב יצא ר' גבריאל ומשפחתו מרוסיה לכיוון ארץ ישראל.

ר' אליהו חיים בנו של ר' גבריאל היה אז בגיל שידוכים והוצע לו שידוך עם בתו של ר' אריה ניאזוב משיכון חב"ד בלוד, הם נפגשו ביניהם, ודובר על שידוך למזל טוב.

ר' גבריאל שאל אצל רב על השידוך, והלה אמר לו שהוא רואה שהזיווג אינו מתאים.

כיון שאלו היו פני הדברים, ההכרעה במשפחה היתה שיכתבו על כך לרבי, וכפי שהרבי יורה – כך יהיה. הם כתבו לרבי, והרבי נתן את הסכמתו וברכתו לשידוך, וכן ברכה לילדים והחתן והכלה השתדכו ולאחר מכן נישאו למזל טוב.

חלפה שנה מהחתונה, ועוד שנה, ועוד שנה, כך 4 שנים ור' אליהו חיים וזוגתו טרם נפקדו בפרי בטן. אביו ר' גבריאל כאב את המצב מאוד שהרי הרבי ברך במזל טוב ועוד בפרי בטן.

והוא החליט לנסוע לרבי ולדרוש ממנו ילדים לבנו, כי רק בהסכמתו וברכתו של הרבי בנו וכלתו נישאו יחד, כך שהוא צריך 'לסדר' להם זרעא חיא וקיימא…

ר' גבריאל ורעייתו נסעו לרבי לקראת ראש השנה תשמ"ג, וכשהוא הגיע ל-770, ניגש למזכירות וביקש להיכנס ליחידות אצל הרבי.

במזכירות אמרו לו שכעת הדבר לא בא בחשבון, ועליו להמתין בתור.

ר' גבריאל הרי הגיע במיוחד מהארץ לפגוש את הרבי, יש לו נושא דחוף לדבר איתו, ואין לו זמן לשבת ולחכות – והוא החליט "להסתדר לבד", הוא יפגוש את הרבי…

ר' גבריאל ורעייתו המתינו על המדרכה וחיכו שהרבי יגיע ל-770. כשהרבי יצא מרכבו, ניגש ר' גבריאל והציג את עצמו: "אני גבריאל..". הרבי מיד זיהה והודה לו על כל מה שעשה למען מצבת אביו, וכשהוא הזכיר את מצב בנו, הרבי השיב לו במילים ספורות שהוא יכול לחזור לארץ הקודש, "הכל בסדר"..

בהגיעו חזרה לארץ הקודש כלתו סיפרה לו שהיא שבה כעת מהרופא, והוא אישר לה, לראשונה מאז שהם החלו לבקר אצלו, שהכל בסדר והם יוכלו ללדת ילדים.

ואכן בתחילת חודש מנחם אב של אותה השנה, תשמ"ג, נולדה לבני הזוג בתם הבכורה, בחודש מנחם אב בשנה לאחר מכן נולד להם בן, ולאחר מכן עוד בת, וכך הם זכו לשמונה ילדים…

זהו א"כ סיפורה של תמונה 'פשוטה' של הרבי ליד רכבו..

בעבור מי מסר הצדיק את נפשו וכיתת את רגליו? – למען יהודי מאחת העיירות הסמוכות, איש למוד-סבל וידוע-מכאוב. האיש נתפס לטיפה המרה ונעשה שיכור כרוני. את כספו-שלו וכן כספים שלווה מאחרים הוציא על קנייה בלתי-פוסקת של יי"ש, ובו הטביע את צרותיו.

כשרבו בעלי-החוב והנושים לא חדלו מלהציק, עשה היהודי מעשה נמהר – לווה מן הפריץ סכום כסף גדול בריבית נשכנית. כאשר הגיע מועד פירעון ההלוואה לפריץ וליהודי לא הייתה פרוטה לפורטה, תפסוהו צמד בריונים, אסרוהו באזיקים והשליכוהו לבור שבקצה אחוזת הפריץ.

כשנודע על כך לצדיק רבי נחום – שמסר עצמו למען הזולת וחלק ניכר מחייו הקדיש למצוות פדיון-שבויים – נחלץ מיד לעזרת היהודי המסכן ויצא לגייס את הכסף.

שעות רבות משוטט רבי נחום מבית לבית ועדיין הסכום שבידיו אינו מתקרב אפילו למחצית הכסף הדרוש. בתוך כך הגיע לביתו המפואר של יהודי עשיר. יהודי זה כשם שהונו רב כך עזות-פניו רבה הייתה. העניים וגבאי-הצדקה העדיפו לפסוח על ביתו. מוטב שלא לבוא בשעריו – היו אומרים – שכן מנת החרפה והלעג שיטיח אותו קמצן אינה שווה את הפרוטות העלובות שיוציא לבסוף מידו הקמוצה.

אולם רבי נחום, בראותו כי עדיין חסר לו רובו של הכסף, החליט בכל-זאת להתדפק על דלת ביתו של עשיר קמצן זה. שטח רבי נחום לפני העשיר את צרת היהודי האומלל, המושלך זה כמה ימים בבור הכלא, וביקש שיתרום תרומה נדיבה למצווה הנעלה.

הקשיב העשיר לדברי הצדיק, שיצאו מן הלב, ועם זאת התקשו להבקיע את חומות האטימות שעטפו את ליבו כשריון. ככלות הצדיק לדבר פנה אליו העשיר בדברי תוכחה: "במחילת כבודו – לו בא אליי בדבר מתן נדבה ליהודי הגון ובר-אוריין שנקלע לקשיים, ניחא. לו ביקש תרומה לבת-טובים שהגיעה לפרקה ואין לה במה להינשא, החרשתי. אך לעזור לעלוב-נפש זה, שהוא קל-שבקלים, שיכור עד אבדן הכרה, אשר במו-ידיו הביא על עצמו את צרתו?! יישאר השיכור במקום שהוא נמצא בו עד שילמד לקח. אם אמנם כך יקרה, ירווח לו ולנו כאחד. ולכן, למענו ולטובתו, גם פרוטה שחוקה אחת לא אתן".

למשמע הדברים התמלא ליבו של רבי נחום צער עמוק. זמן ממושך התעטף בשתיקה, בורר את המילים שימצאו מסילות לליבו האטום של העשיר.

"הסכת ושמע את שלמדתי זה לא-כבר בגמרא", פתח רבי נחום ואמר. "ימים אלו הם, כידוע לך, ימי ’בין המצרים’, שבהם אנו מבכים את בית-תפארתנו שחרב ועלה באש".

החל רבי נחום לספר את המעשה המובא במסכת גיטין על קמצא ובר-קמצא. בשפה עשירה וציורית תיאר את הסעודה שערך אותו עשיר, שביקש להזמין אליה את אוהבו קמצא, ובטעות הזמין השליח את שונאו, בר-קמצא. האיש בא בטעות לסעודה וגורש ממנה בחרפה לעיני כולם.

מתיאור הסעודה עצמה עבר הצדיק להמשך השתלשלות המאורע, בהציגו אותו כמשל ובשלבו בתוכו את הנמשל:

"אמר בר-קמצא: ’מכיוון שתלמידי-חכמים, שישבו בסעודה, שתקו, סימן שדעתם נוחה מן המעשה; אלך ואוכל קורצא בי מלכא – אשפוך את מר-ליבי לפני מלכו של עולם, הוא הקב"ה’.

"אמר לקיסר, לקב"ה: ’מרדו בך יהודאי’.

"אמר לו הקב"ה: ’ומי יוכיח דבר זה?’

"אמר לו: ’מכיוון שהעני נקרא קרבן (בזוהר הקדוש), שלח להם קרבן (כלומר, עני), וראה אם יקרבוהו, אם יקבלוהו בסבר פנים יפות, אם לאו’.

"והנה רואות עינינו כי כשמגיע העני לבית העשיר, מיד מטיל האחרון מום בראשון. יש אומרים כי המום הוא בניב-שפתיים – העשיר משחית פיו ולשונו וטוען כי העני הוא ’עלוב נפש וקל-שבקלים’. ויש אומרים כי המום הוא בדוקין שבעין – שיכור שנתן עיניו בטיפה המרה"…

עצר רבי נחום לרגע ומיד המשיך: "מניסיוננו המר כבר למדנו, כי התנהגות כזו הביאה חורבן על עמנו וכילתה את בית-מקדשנו".

הביט רבי נחום לתוך עיני העשיר והוסיף: "ואתה איש עשיר ודשן – בידך היכולת לבחור בין השניים. יכול אתה להיות שותף למצווה גדולה וחשובה זו של פדיון-שבויים. לעומת זה, בידך לקלקל חס-ושלום ולדבוק בקשיות ליבך, ואז להעמיד בסכנת חורבן וכיליון את כל ’מקדשך’, מקדש הכסף והזהב שטיפחת כל ימיך. בחר בין האפשרויות"…

למשמע דברים נוקבים אלה הפשיר ליבו של העשיר ונפתחה גם ידו הקמוצה. הוציא מלוא חופניים מטבעות ומסרם לידי הצדיק. בצאתו מבית העשיר מנה רבי נחום מצ’רנוביל את המטבעות שבידו והנה הסכום תואם להפליא את שדרש הפריץ. בלי לאבד רגע רץ לאחוזת הפריץ, פרע את החוב והוציא את היהודי המסכן מאפלה לאורה.