בעבור מי מסר הצדיק את נפשו וכיתת את רגליו? – למען יהודי מאחת העיירות הסמוכות, איש למוד-סבל וידוע-מכאוב. האיש נתפס לטיפה המרה ונעשה שיכור כרוני. את כספו-שלו וכן כספים שלווה מאחרים הוציא על קנייה בלתי-פוסקת של יי"ש, ובו הטביע את צרותיו.

כשרבו בעלי-החוב והנושים לא חדלו מלהציק, עשה היהודי מעשה נמהר – לווה מן הפריץ סכום כסף גדול בריבית נשכנית. כאשר הגיע מועד פירעון ההלוואה לפריץ וליהודי לא הייתה פרוטה לפורטה, תפסוהו צמד בריונים, אסרוהו באזיקים והשליכוהו לבור שבקצה אחוזת הפריץ.

כשנודע על כך לצדיק רבי נחום – שמסר עצמו למען הזולת וחלק ניכר מחייו הקדיש למצוות פדיון-שבויים – נחלץ מיד לעזרת היהודי המסכן ויצא לגייס את הכסף.

שעות רבות משוטט רבי נחום מבית לבית ועדיין הסכום שבידיו אינו מתקרב אפילו למחצית הכסף הדרוש. בתוך כך הגיע לביתו המפואר של יהודי עשיר. יהודי זה כשם שהונו רב כך עזות-פניו רבה הייתה. העניים וגבאי-הצדקה העדיפו לפסוח על ביתו. מוטב שלא לבוא בשעריו – היו אומרים – שכן מנת החרפה והלעג שיטיח אותו קמצן אינה שווה את הפרוטות העלובות שיוציא לבסוף מידו הקמוצה.

אולם רבי נחום, בראותו כי עדיין חסר לו רובו של הכסף, החליט בכל-זאת להתדפק על דלת ביתו של עשיר קמצן זה. שטח רבי נחום לפני העשיר את צרת היהודי האומלל, המושלך זה כמה ימים בבור הכלא, וביקש שיתרום תרומה נדיבה למצווה הנעלה.

הקשיב העשיר לדברי הצדיק, שיצאו מן הלב, ועם זאת התקשו להבקיע את חומות האטימות שעטפו את ליבו כשריון. ככלות הצדיק לדבר פנה אליו העשיר בדברי תוכחה: "במחילת כבודו – לו בא אליי בדבר מתן נדבה ליהודי הגון ובר-אוריין שנקלע לקשיים, ניחא. לו ביקש תרומה לבת-טובים שהגיעה לפרקה ואין לה במה להינשא, החרשתי. אך לעזור לעלוב-נפש זה, שהוא קל-שבקלים, שיכור עד אבדן הכרה, אשר במו-ידיו הביא על עצמו את צרתו?! יישאר השיכור במקום שהוא נמצא בו עד שילמד לקח. אם אמנם כך יקרה, ירווח לו ולנו כאחד. ולכן, למענו ולטובתו, גם פרוטה שחוקה אחת לא אתן".

למשמע הדברים התמלא ליבו של רבי נחום צער עמוק. זמן ממושך התעטף בשתיקה, בורר את המילים שימצאו מסילות לליבו האטום של העשיר.

"הסכת ושמע את שלמדתי זה לא-כבר בגמרא", פתח רבי נחום ואמר. "ימים אלו הם, כידוע לך, ימי ’בין המצרים’, שבהם אנו מבכים את בית-תפארתנו שחרב ועלה באש".

החל רבי נחום לספר את המעשה המובא במסכת גיטין על קמצא ובר-קמצא. בשפה עשירה וציורית תיאר את הסעודה שערך אותו עשיר, שביקש להזמין אליה את אוהבו קמצא, ובטעות הזמין השליח את שונאו, בר-קמצא. האיש בא בטעות לסעודה וגורש ממנה בחרפה לעיני כולם.

מתיאור הסעודה עצמה עבר הצדיק להמשך השתלשלות המאורע, בהציגו אותו כמשל ובשלבו בתוכו את הנמשל:

"אמר בר-קמצא: ’מכיוון שתלמידי-חכמים, שישבו בסעודה, שתקו, סימן שדעתם נוחה מן המעשה; אלך ואוכל קורצא בי מלכא – אשפוך את מר-ליבי לפני מלכו של עולם, הוא הקב"ה’.

"אמר לקיסר, לקב"ה: ’מרדו בך יהודאי’.

"אמר לו הקב"ה: ’ומי יוכיח דבר זה?’

"אמר לו: ’מכיוון שהעני נקרא קרבן (בזוהר הקדוש), שלח להם קרבן (כלומר, עני), וראה אם יקרבוהו, אם יקבלוהו בסבר פנים יפות, אם לאו’.

"והנה רואות עינינו כי כשמגיע העני לבית העשיר, מיד מטיל האחרון מום בראשון. יש אומרים כי המום הוא בניב-שפתיים – העשיר משחית פיו ולשונו וטוען כי העני הוא ’עלוב נפש וקל-שבקלים’. ויש אומרים כי המום הוא בדוקין שבעין – שיכור שנתן עיניו בטיפה המרה"…

עצר רבי נחום לרגע ומיד המשיך: "מניסיוננו המר כבר למדנו, כי התנהגות כזו הביאה חורבן על עמנו וכילתה את בית-מקדשנו".

הביט רבי נחום לתוך עיני העשיר והוסיף: "ואתה איש עשיר ודשן – בידך היכולת לבחור בין השניים. יכול אתה להיות שותף למצווה גדולה וחשובה זו של פדיון-שבויים. לעומת זה, בידך לקלקל חס-ושלום ולדבוק בקשיות ליבך, ואז להעמיד בסכנת חורבן וכיליון את כל ’מקדשך’, מקדש הכסף והזהב שטיפחת כל ימיך. בחר בין האפשרויות"…

למשמע דברים נוקבים אלה הפשיר ליבו של העשיר ונפתחה גם ידו הקמוצה. הוציא מלוא חופניים מטבעות ומסרם לידי הצדיק. בצאתו מבית העשיר מנה רבי נחום מצ’רנוביל את המטבעות שבידו והנה הסכום תואם להפליא את שדרש הפריץ. בלי לאבד רגע רץ לאחוזת הפריץ, פרע את החוב והוציא את היהודי המסכן מאפלה לאורה.

"נולדתי בלודז' וכל משפחתי נספתה בשואה. בחסדי ה' שרדתי, ולאחר המלחמה היגרתי לארה"ב. התחתנתי ונולדו לנו שני בנים. אנחנו שומרי מצוות ושני ילדינו התחנכו במוסדות דתיים. כשגדלו, שלחנו אותם ל'ישיבה יוניברסיטי'. הבן הגדול התחתן בשעה טובה וגם הצעיר עמד לשאת צעירה שומרת מצוות.

"זמן-מה לפני חתונתו ביטלה הכלה את הנישואין. ליבו של הבן נשבר. אט-אט החל להתנתק מהקהילה היהודית המקומית וגם מחיי תורה ומצוות בכלל. באותו זמן השלים לימודי רפואה.

"יום אחד הודיע לנו כי הכיר אחות נוצרייה ובקרוב הוא עתיד להתחתן עמה. היינו בהלם מוחלט. ניסינו להניאו מכך בתחינות ובבכיות – ללא הועיל. להפך, הלחץ מצידנו גרם להתנתקותו גם מאיתנו. כשניסינו להבטיח לו כי יותר לא נזכיר מילה בנושא, כבר היה מאוחר מדי.

"מאז חלפו קרוב לשתים-עשרה שנים שבהן נמנע בננו בקנאות מכל קשר עמנו. אין צורך לתאר את כאבנו. בתקופה הראשונה לא ידענו עליו כלום. שכרנו בלש פרטי כדי לדעת את מקום מגוריו. כך גם נודע לנו כי סיים בהצטיינות את לימודיו וכי הוא נחשב רופא מבוקש מאוד בתחומו – אף, אוזן וגרון".

האב השתתק. התרגשותו עברה דרך נשימותיו הכבדות. "מה מביאך דווקא אליי?", ניסה הרב זילברשטיין לסייע לו.

"לאחרונה נודע לנו כי הבן עבר לאיטקה וחשבנו שאולי תוכל לעשות משהו בנדון", ענה האב בקול חנוק.

"אבל אם הוא התנתק כל-כך מיהדותו וממשפחתו, מדוע יסכים להיפתח אליי?", תהה הרב זילברשטיין.

"אתה צודק", השיב האב, "ובכל-זאת אני רוצה לקוות שתצליח למצוא מסילות לליבו".

הרב זילברשטיין סיפר על כך לרעייתו ויחדיו הגו השניים רעיון: היא תזמין תור אצל הבן (הרופא) כדי להתייעץ עמו בבעיה בריאותית שהיא סובלת ממנה, כביכול, ובעלה יתלווה אליה וינסה לקשור שיחה עם הרופא.

זה לא היה פשוט כל-כך. התברר להם שכדי להיבדק אצל הרופא הזה עליהם להצטייד בהפניה מרופא המשפחה. לאחר שהשיגו את ההפניה, נקבע להם תור לעוד שלושה חודשים.

מועד התור הגיע. הרב זילברשטיין ורעייתו התייצבו במשרדו של הרופא. רק לאחר שנכנסו פנימה נוכחו כי בדיוק באותו יום נעדר הרופא הקבוע מעבודתו ואת מקומו ממלא רופא אחר. ה'התייעצות' הרפואית הייתה אפוא קצרה מהמתוכנן, ובני הזוג זילברשטיין שבו לביתם במפח-נפש.

בתוך כך הגיע ג' בתמוז תשנ"ד – היום שבו הוכה העולם בבשורה המרה על הסתלקותו של הרבי מליובאוויטש. לקראת ה'שלושים' החליט הרב זילברשטיין לקיים עצרת גדולה, שאליה יוזמנו כל יהודי איטקה המופיעים ברשימת-הקשר שלו.

בהזמנה שנשלחה לקראת העצרת הופיעה תמונתו של הרבי בלוויית הסבר על אהבתו ודאגתו לכל יהודי באשר הוא, בצירוף דברים ממקורות חז"ל על השפע הרוחני המיוחד שהצדיק מאציל, גם לאחר הסתלקותו, להולכים בדרכיו.

הרב זילברשטיין החליט לשגר הזמנה גם לכתובתו של הבן הרופא. "מה יש להפסיד?", אמר לאשתו, "או שיבוא או שלא יבוא, ובמקרה הגרוע ביותר תתקשר מזכירתו ותדרוש להוציא את שמו מרשימת המכותבים של בית-חב"ד".

העצרת התקיימה והרופא לא בא. חלפו כמה ימים ופתאום מתקבל טלפון מהאב. "אין לנו מילים להודות לך", אמר בהתרגשות.

"יש כאן אי-הבנה מסויימת", אמר הרב זילברשטיין. "עדיין לא הצלחתי לשוחח עמו".

האב הופתע. "אמש ישבנו בבית ופתאום צלצל הפעמון. לתדהמתנו, הבן האובד עומד בפתח. אי-אפשר להסביר כמה התרגשנו. הוא ישב קצת ואחר-כך הלך. לא העזנו לשאול אותו מה גרם לביקור המפתיע. היה ברור לנו שאתה גרמת לכך".

הרב זילברשטיין הרהר רגע ואז סיפר לאב על ההזמנה ששלח לבנו. "זהו!", התפרץ האב, "ידעתי שזה אתה!". כעבור רגע הוסיף: "כשהיה בננו ילד שלחנו אותו למחנה-קיץ של חב"ד ומאז הוא נשא בארנקו את תמונת הרבי. אין לי ספק שהתמונה עם המילים שנלוו לה פרטו על עצב חבוי בנפשו. אחרת אין הסבר להופעתו הפתאומית לאחר כמעט שלוש-עשרה שנים!".

עברו עוד כמה שבועות והאב מטלפן שוב אל הרב זילברשטיין. "לפני כמה דקות התקשר הבן וביקש שנשלח אליו את זוג התפילין שלו", בישר באושר. "נראה שמתחולל בנפשו מהפך של ממש".

כחודש חלף מאז השיחה הקודמת והנה עוד שיחת טלפון מהאב. הפעם הוא בוכה ומתקשה להוציא מילה מפיו. "מה קרה?", נחרד הרב זילברשטיין. כעבור דקתיים נרגע האב וסיפר: "עכשיו בישר לנו בננו כי נפרד מאשתו הלא-יהודייה. אנחנו מרגישים שקיבלנו אותו בחזרה".

מאז שיחת הטלפון הראשונה אל הרב זילברשטיין חלפו, כאמור, כעשר שנים. בימים האלה עומד הרופא לשאת אישה יהודייה ולהקים בית יהודי כשר ונאמן.

 הנערה, בת להורים נוצרים, גרה באחת מעיירותיה של אוסטרליה, בלרד שמה. יום אחד הזדמן לידה חומר ספרותי בנושא השואה והדברים נגעו מאוד לליבה. מאותו יום השתנו חייה לבלי הכר: היא החל לחיות את הנושא בצורה כה חריפה עד שלעיתים שקעה בעצבות נוראה כשליבה מתייסר למקרא הסבל והעינויים שעברו על העם היהודי בשואה. התופעה הגיעה לידי כך שההורים הגיעו למסקנה כי בתם סובלת ממחלת נפש אך לא מצאו לה מרפא.

יום אחד קראה באחד העיתונים כתבה על הרבי מליובאויטש ופועלו. בין השאר נכתב כי רבבות פונים אל הרבי מכל העולם ואוזנו קשובה לכל. מיד החליטה לכתוב לרבי מכתב ארוך ובו שפכה את מר ליבה. היא כתבה כי על אף שהיא נוצריה הרי שלאחרונה תוקפים אותה רגשות הזדהות עמוקים עם העם היהודי, ואלו מוציאים אותה משלוותה. לכן – היא מבקשת מהרבי – שיסביר לה את פשר הדבר…

"הנה לפניך תשובתו של הרבי" פנתה לרב גוטניק בסיימה את סיפורה והגישה לו את פיסת הנייר עליה היה כתוב בין השאר : "תפנה להרב גוטניק…".

 בשלב זה הגיע חלקו של הרב גוטניק שהחל לשאול אוחה על הוריה ותולדות משפחתה בתקוה למצוא רמז כלשהו שיפתור את התעלומה. למרות החקירות הרבות, הוא העלה חרס בידו ונשאר בחוסר אונים. הנערה, שקיוותה למצוא אצלו את פתרון בעייתה, עזבה את ביתו במפח נפש.

 עברו מספר שבועות ואל הרב גוטניק הגיע מכתב מהרבי. בין השאר הוא נשאל באותו מכתב ; "מה פעלת בקשר לנערה היהודיה מבלרד?…". הרב לא האמין למראה עיניו – הרבי כתב בפירוש שהנערה היא יהודיה? – אם כך הרי שיש דברים בגו…

 מיד נסע לביתה והפעם נפגש פנים אל פנים עם הוריה. אך הם בשלהם : אנו נוצרים קתוליים", ובאשר לבתם – לדבריהם – נכנס בה השגעון ותו לא…

 גם הפעם חזר הרב לביתו בידיים ריקות וסוד מכתבו של הרבי נשאר בעינו.

 חלפו מספר ימים ובביתו של הרב נתקבלה ההודעה כי הנערה נמצאת בבית הרפואה כשמצבה אנוש…

 מיד יצא הרב לבית הרפואה כשהוא מצרף אליו את הרב זלמן סרברנסקי, מזקני חסידי חב"ד במקום. הפעם כשהגיעו לבית-הרפואה התפתחה בינהם שיחה חמה ולבבית (כנראה "בזכות" דמותו המרשימה של הרב הזקן).

 לפתע ביקשה האם לשוחח עם הרב ביחידות. היא שתקה לרגע ונראה שעדיין היא חוככת בדעתה אך לבסוף החליטה להוציא את אשר בליבה והחלה לספר : "אלולא מצבה של בתי לא הייתי מדברת על כך לעולם אך כעת… דע לך שאני יהודיה ! בצעירותי באתי מאנגליה לאוסטרליה, נפגשתי עם בעלי הגוי ונשאנו…".

 "רק רגע" – שיסע הרב את דבריה בהתרגשות "בתך נוטה למות, ספרי לה על היותה יהודיה, הדבר יעודד אותה ואולי ישנה את מצבה לבלי הכר…".

 "אבל איד אוכל לעשות זאת בפני בעלי…?" – היססה האם.

 "תמסרי לו שאני רוצה לדבר עמו ביחידות ובנתיים תוכלי לדבר עם בתך" – הציע הרב.

 כך היה. במשך כרבע שעה דיברו השניים ובסיום שיחתם נכנסו לחדר בו שהו הבת והאם. המחזה שנגלה לעיניהם היה מפתיע ; פני הנערה לא היו עוד עצובים והיא עמדה על רגליה ו… התכוננה לעזוב מיד את בית הרפואה…

 ברבות הימים התחתנה הנערה וכיום היא שומרת תורה ומצוות ומנהלת בית יהודי על כל פרטיו.

האווירה השתנתה עם פרוץ המאורעות בארץ-ישראל. האירועים בחברון, בירושלים ובמקומות יישוב נוספים השפיעו מיד על העובדים בבית-המלאכה. לפתע מצאתי את עצמי מוקף בים של שנאה ועוינות. איומים – תחילה מרומזים ולאחר מכן גלויים – נשלחו לעברי כמעט מדי יום ביומו. כשהתלוננתי על כך לפני מנהל העבודה, ערבי גם-כן, פטר אותי בצחוק מזלזל.

מיום ליום חשתי מאויים יותר. פניתי לממונה הראשי על בית-המלאכה – הוא היה אנגלי – ושיתפתי אותו בחששותיי. הממונה הבין לליבי והתיר לי להיעדר מהעבודה בימים שבהם אחוש בסכנה מיוחדת. ההיתר אמנם הקל עליי, אך לא פתר את הבעיה. בכל פעם שהופעתי לעבודה חזרו האיומים, ועם הזמן אף נעשו בוטים יותר. "נשחט אותך כמו כלב!", היו הערבים מסננים לעברי, ועוד איומים מעין אלה.

בצר לי החלטתי לנסוע לירושלים, כדי להיוועץ ברב חשוב שהכרתי. הרב הקשיב לדבריי, ויעץ לי לעזוב את מקום העבודה. יצאתי מביתו נבוך ואובד-עצות. הצעתו הייתה הגיונית, אך חששתי לאבד את מקור פרנסתי.

עמדתי מחוץ לבית ודמעות עלו בעיניי. לפתע הבחינה בי אשת הרב. בתשובה לשאלתה סיפרתי לה על מצבי ועל העצה שהעניק לי בעלה. "לא-הרחק מכאן מתגורר הצדיק רבי שלמה מזוויל", אמרה לי, "גש אליו".

שעיתי לעצתה. כשהגעתי לביתו, אמרה לי רעיית הצדיק כי בשעה זו בעלה שוהה ליד הכותל המערבי. פניתי והלכתי לכותל. לא מצאתיו שם וחזרתי לביתו. "הלוא אמרתי לך שהוא ליד הכותל כעת!", התעקשה הרבנית.

הנחתי שכנראה לא זיהיתי את הצדיק וחזרתי לכותל. רצתי דרך השוק הערבי ובתוך כך שמעתי רוכל ערבי קורא בקול – "הנה יהודי!… הבה נחסל אותו!". עוד רגע קט והאספסוף היה מסתער עליי, אלא שאז נשמעה קריאה נוספת: "אינכם רואים שהוא רץ כמו משוגע? עזבו אותו!".

בהגיעי לכותל מצאתי את הצדיק עומד בפינה, צמוד לאבני הכותל. ניגשתי אליו וניסיתי להסב את תשומת-ליבו אליי, אבל הוא היה שקוע בתפילתו ולא השיב. גם כשפנה מהכותל והחל לצעוד לכיוון ביתו, נראה היה כי עדיין הוא שרוי בשרעפיו. פסעתי לצידו, ממתין לשעת כושר לפתוח עמו בשיחה, אך הוא כמו היה מסוגר בתוך עצמו.

הגענו לבית של הצדיק והוא ישב אל השולחן. באותו רגע גאה בקרבי כל המתח שהצטבר בעת האחרונה ופרצתי בבכי. "רבי הושיעה, אני בצרה גדולה!", קראתי.

נשא הצדיק את עיניו אליי והביט בי להרף-עין. כעבור רגע נטל ספר והחל לעיין בו. עדיין לא הוציא מילה מפיו, ואני עוד לא סיפרתי לו מה בדיוק מעיק על ליבי. פתאום הִכה בידו על השולחן ואמר: "מה יש לך לפחד?! מי שייגע בך לרעה יהיה לו סוף שחור! אין מה לפחד!".

באותו רגע הרגשתי כמו אדם חדש. בבת-אחת נעלמה המועקה שרבצה על ליבי והייתה כלא-הייתה. הייתי בטוח בברכתו של הצדיק. בהתרגשותי כי-רבה הוצאתי מכיסי שטר של לירה והנחתיו על השולחן. באותם ימים הייתה משכורתי החודשית ארבע לירות.

רבי שלמה מיאן לקבל ממני את הכסף. "מה לי ולנייר ה'עבודה זרה' הזה!"… הפטיר. "אפשר לעשות בזה צדקה", התעקשתי. "גנב!", קרא לעברי, וכשהבחין במבטי המשתאה הסביר: "זה כסף שנועד לפרנסת אשתך וילדיך!".

בכל ליבי השתוקקתי שייקח מידי את הכסף. הוספתי להפציר בו והסברתי כי הדבר לא יפגע בפרנסת ביתי. רק אז התרצה לקבל את הלירה, לשם צדקה.

נסעתי לחיפה ולמחרת חזרתי לבית-המלאכה. אך דרכו רגליי בשערי המקום, ניגש אליי אחד העובדים במקום, מחמוד שמו. ללא אומר ודברים הנחית אגרוף בפרצופי. הייתי בהלם מוחלט. "הוי רבי", קראתי מנהמת ליבי, "רבי קדוש!", רחשו שפתיי תחינה.

מחמוד החל לחזור לאחוריו, עיניו רושפות שנאה. הוא הספיק לפסוע רק כמה פסיעות ופתאום מעד ונפל ארצה על עורפו. חבריו חשו אליו במהירות וניסו להרימו, אך הוא לא זע ולא נע. לרופא שהוזעק למקום לא היה אלא לקבוע את מותו, כנראה משטף-דם במוח.

מאותו יום הופעתי במקום עבודתי ללא מורא וללא חשש. אלפי ערבים עבדו סביבי, אך איש מהם לא העז עוד לגעת בי לרעה. סיפורו של מחמוד נפוץ בכל בית-המלאכה והכול חששו פן יהיה גורלם כגורלו.

רק אני ידעתי כי זכותו של הצדיק רבי שלמה מזוויל (נפטר בכ"ו באייר תש"י) היא שהגנה עליי.

(סיפורו של ר' אברהם-חיים שפילברג ז"ל, לפי 'צדיק יסוד עולם')

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

מעשה בסוחר מוסלמי עשיר שהחזיק את כל רכושו בתיבה גדולה, נעולה במנעול כבד. בתוך התיבה הניח כסף וזהב, אבנים טובות ומרגליות, ושטרות המוכיחים את בעלותו על בתים ושדות.

יום אחד נזדמן לסוחר העשיר לנסוע לעיר גבלה, לצורך מסחרו. בלכתו נטל עמו את מפתח התיבה, אך בשובו נבהל לגלות כי התיבה עצמה, ובה כל רכושו – נגנבו מביתו. הקים האיש קול זעקה והלך אל החכמים המוסלמים והמכשפים למיניהם, כדי שיעזרו לו למצוא את תיבתו הגנובה.

על סף ייאוש נזכר הסוחר העשיר בחכם היהודי שהכול הכירו בחכמתו הרבה – רבנו שלום שבזי. הלך אליו, נפל לרגליו ובכה לפניו כתינוק על רכושו שנגנב ממנו. חקר אותו רבי שלום על מקום מגוריו, על שכניו, על ידידיו, על באי-ביתו ועוד כיוצא באלה. לאחר מכן שקע זמן-מה בהרהורים ולבסוף קם מכיסאו. "אם גיבור ואמיץ אתה, בוא אחריי, כי עתה השעה כשרה להשיב לך את רכושך", אמר רבי שלום לסוחר, שהחל לפסוע בעקבותיו.

יצא רבי שלום מביתו והסוחר המוסלמי אחריו. פנו לרחוב ההומה, חלפו דרך השוק הרועש, עד שהגיעו לשכונה שבה התגורר הסוחר המוסלמי. השתומם הלה מאוד, אך הוסיף לפסוע בעקבות רבי שלום, בלי להוציא הגה מפיו.

כשהגיעו אל ביתו של הסוחר המוסלמי נעצר רבי שלום והצביע לעבר הבית השכן. "הנה, כאן נמצאת הגנבה!", אמר רבי שלום בהחלטיות שלא הותירה שום מקום לפקפוקים. "מהר והיכנס פנימה אל בית שכנך כי על-פי השקט העולה ממנו אין בו כרגע איש. מצא את התיבה, קחנה והסתלק".

עשה הסוחר המוסלמי כמצוות רבי שלום והתגנב פנימה אל תוך הבית מבעד לאחד החלונות. לאחר חיפוש קצר מצא את התיבה, סגורה ונעולה כפי שהשאירה בביתו. הרים אותה וחש על-פי כובדה כי היא מלאה כמות שהייתה. מיהר לחמוק החוצה והשיב את התיבה אל ביתו.

כעבור שעה קלה שב השכן הגנב לביתו. מיהר למקום שבו הסתיר את הגנבה, כדי לראות שהכול כשורה. לתדהמתו גילה כי התיבה 'נגנבה' ממנו. נסער ורוגז החל להתהלך אנה ואנה, מחשב את צעדיו. תחילה סבר כי גנב הוא-הוא שפרץ לביתו ולקח את התיבה. אולם כעבור שעה הבחין בשמחה היתרה השורה בבית שכנו העשיר. בהמשך הבחין במבטים הנוקבים שנעצו בו שכניו, מבטים שלא הותירו בליבו ספק כי מעשהו נתגלה על-ידי שכנו.

הגנב החצוף סירב לוותר. עד-מהרה התייצב במשטרה והגיש תלונה על שכנו, שגנב מביתו תיבה ובה רכוש רב. התביעה הועברה לבית-המשפט שנדרש להכריע עם מי מהשניים האמת. השופט חקר באריכות את שני השכנים שהאשימו איש את רעהו בגנבה, אך התקשה לפסוק, וההכרעה עברה אל המלך.

התייצבו הסוחר ושכנו לפני המלך. הלה סקר אותם מכף רגל ועד ראש ולבסוף שאל: "האם בידי אחד מכם המפתח לתיבה?". הוציא הסוחר את המפתח מכיסו ונופף בו. מיד התקומם שכנו וטען: "שכני הנקלה גנב ממני את התיבה ואת המפתח גם יחד!".

ביקש המלך מהשניים, איש-איש בתורו, לספר לו מה נמצא בתיבה. הגנב לא ידע מה בדיוק מכילה התיבה, ועל-כן השיב במילים כלליות בלבד: "יש בה כסף וזהב לרוב". לעומתו, הסוחר ירד לפרטים הקטנים ביותר: "בתחתית התיבה מונחים חמישה שטרי-בעלות שלי על הנכסים האלה והאלה. מעליהם בצד ימין מונח צרור ובו אבנים טובות מסוג זה. לצידן כך וכך מרגליות מסוג זה"… וכך הלאה.

מיד ראה המלך של מי התיבה. פסק המלך כי התיבה שייכת לסוחר, ואילו על הגנב המעליל גזר עונש מאסר. קודם שעזב הסוחר את הארמון שאלו המלך מניין ידע כי שכנו גנב את התיבה. סיפר לו כי החכם היהודי, רבי שלום שבזי, הוא אשר הנחה אותו. השתומם המלך מחכמתו של הרב, ומה שאירע לאחר מכן בין המלך ובין רבי שלום שבזי אינו מעניינו של סיפור זה.

* * *

כך גם לגבי תורתנו – סיים הדרשן התימני את דרשתו: המדרש (תנחומא) מספר, כי משה רבנו רצה שהמשנה תהיה גם-כן חלק מהתורה שבכתב. אמר לו הקב"ה, אם תיכתב, יתרגמוה אומות-העולם ויאמרו על התורה כי שלהם היא. לפיכך כתוב רק את המקרא, ואילו את פירושה למד לישראל על-פה. בדרך זו ידעו הכול כי התורה של ישראל היא.

על כך נאמר בפרשתנו: "ולהורות את בני-ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה". וכתב על כך בעל-הטורים: 'ולהורת – אותיות ולתורה; אליהם – בגימטרייה זהו ההלכה; יד משה – בגימטרייה הוא המקרא'. כלומר, תפקיד הכוהנים היה להורות לישראל כיצד נלמדות ההלכות מתוך התורה שבכתב.

התורה שבעל-פה היא אפוא המפתח שבעזרתו אנו יכולים להוכיח את בעלותנו על התורה. על-ידה אנו יכולים להכיר היטב כל אבן טובה, כל מרגלית וכל שטר המצויים ב'תיבת האוצר'.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

לילה אחד, בלומדו את שיעורו היומי, לאחר יום עבודה מתיש, נשמעו נקישות על דלת ביתו. ר' יחזקאל הופתע לראות בפתח את שכנו, הסוחר. הפתעתו גברה כשביקש ממנו הלוואה. "הסוחר הגדול זקוק להלוואה ממני?!", תמה בליבו.

"בביתי נמצאים כעת שני סוחרים, שעמם אני מבקש לעשות עסקה גדולה", הסביר השכן. "החתימה מתעכבת מפני שברגע זה חסר לי סכום כסף מסויים. אודה לך אם תואיל להלוות לי את הכסף לזמן קצר".

התלבט ר' יחזקאל. מצד אחד התקשה להוציא מרשותו את הכסף שחסך בעמל כה רב לחתונת בתו. מצד שני, יהודי זקוק להלוואה והכסף מצוי בידיו. האומנם רשאי הוא לקפוץ את ידו ולאמץ את ליבו?

הוא התקשה לקבל החלטה. כעבור רגע הבזיק בו רעיון. "שמע-נא, שכני היקר. מעודי נהגתי, בכל שאלה חשובה בחיי, לשאול בעצת רבנו, הגאון רבי שמואל מסלנט. הבה ניגש לביתו ואשאל את פיו. אין ספק כי עדיין ער הוא ושוקד על תלמודו".

יחדיו הלכו השניים לביתו של רבי שמואל, רבה של ירושלים. ר' יחזקאל נכנס פנימה והסוחר המתין בחוץ. כצפוי, היה הגאון שקוע בספריו. הוא חיבב את ר' יחזקאל והאיר לו פנים.

רבי שמואל הקשיב בתשומת-לב לשאלתו של ר' יחזקאל. הוא לא מיהר להשיב עליה ונראה כמתלבט. לבסוף נתן את ברכתו להלוואה. "חכמינו לימדונו כי גדולה גמילות-חסדים יותר מן הצדקה", אמר, "שצדקה לעניים ואילו גמילות-חסדים בין לעניים ובין לעשירים".

חלפו ימים ושבועות, והסוחר בושש להחזיר את ההלוואה. ר' יחזקאל, שלב רחב לו, אפילו לא רמז על כך לשכנו. "למעשה, איני זקוק עכשיו לכסף", הרגיע את עצמו.

ר' יחזקאל נמנה עם מתפללי בית-הכנסת 'החורבה', מקום תפילתו של רבי שמואל מסלנט וגם של השכן הסוחר. שבת אחת, בעלות המנחה, סימן רבי שמואל לר' יחזקאל לגשת אליו.

"האם כבר השיב לך שכנך את כספך?", התעניין הגאון, כמעט בלחישה. ר' יחזקאל הופתע מאוד מהשאלה, ביודעו כי רבי שמואל מקפיד שלא לדבר בשבת דברי חולין. "עדיין לא", אמר.

"אם-כן, שמע לי", המשיך הרב, כממתיק סוד. "הלוא מדובר בסכום כסף נכבד למדיי, המיועד לחתונת בתך". ר' יחזקאל הקשיב בפליאה לגאון. הלה המשיך: "אל תשתהה היום, כהרגלך, בבית-הכנסת. התפלל מעריב במניין הראשון, עשה 'הבדלה', ומהר לבית שכנך. תבע ממנו להשיב לך מיד את ההלוואה".

דבריו של רבי שמואל היו כחידה סתומה בעיני ר' יחזקאל. אף-על-פי-כן פעל בדיוק כהוראתו. עם צאת-השבת התפלל ערבית, הבדיל, וחש לבית שכנו. להפתעתו, ראה בפתח החצר חבילות ארוזות ועגלה רתומה לסוס, מוכנים לנסיעה.

"הייתכן כי שכני משנה מקום ולא אמר מילה?", תמה. "ואם-כן, עכשיו?! בשעה זו?!". כעבור רגע יצא חברו מהבית, מתכוון להעלות את חבילותיו על העגלה ולצאת לדרך. "אני משער כי אתה עומד לעבור מכאן, אך מה יהא על הכסף שהלוויתי לך?", שאל ר' יחזקאל.

השכן נראה מופתע מאוד מהופעתו הלא-צפויה של ר' יחזקאל. לנוכח שאלתו נבוך עוד יותר. "ששש…", הסה את ר' יחזקאל, "הבה ניכנס לביתי ואפרע לך את החוב". הם נכנסו פנימה והסוחר סילק את חובו. "למרבה המזל תפסת אותי ברגע הנכון", אמר. בכמה משפטים סיפר לר' יחזקאל כי נקלע לקשיים כספיים חמורים והוא נאלץ להימלט לחו"ל מפני נושיו.

הסוחר לא כבש את סקרנותו: "אמור לי, מה הריץ אותך אליי עכשיו? הלוא אתה רגיל להימצא בשעה זו בבית-הכנסת?".

"רבנו הגדול, רבי שמואל, הוא שיעץ לי למהר אליך עם צאת השבת ולתבוע את כספי", גילה ר' יחזקאל.

למחרת סר ר' יחזקאל לבית הגאון כדי להודות לו על שבזכותו ניצל כספו. רבי שמואל ביקש ממנו לתאר את המפגש והשיחה עם השכן-לשעבר. כשסיפר, הנהן הגאון בראשו. "אהה", אמר.

תלה ר' יחזקאל ברבי שמואל מבט סקרני. הגאון קרא את מחשבותיו. "ודאי סבור אתה שיש לי רוח-הקודש", אמר וחיוך דק ריחף על שפתיו, "לא מיניה ולא מקצתיה!".

המשיך רבי שמואל: "מאז יעצתי לך להלוות כסף לשכנך, לא הייתי רגוע. חשתי אחריות אישית לכספך, כל-עוד לא שמעתי מפיך כי החוב נפרע. והנה אתמול, בשבת-קודש, הבחנתי בזווית עיני כי שכנך פונה אל גבאי בית-הכנסת ומבקש ממנו עלייה. אני מכיר אותו ואת אורחותיו היטב ויודע שאין מנהגו לבקש עליות אלא בשבת שלפני יום-השנה לפטירת אביו או אימו. למיטב זיכרוני לא חל השבוע שום 'יארצייט' של הוריו. תהיתי אפוא מדוע ביקש עלייה. מן-הסתם עומד הוא לפני צעד חשוב בחייו. לפתע התעורר בי החשד שמא הוא עוזב את הארץ. לכן האצתי בך למהר אליו פן תאחר, חלילה, מן המועד. רואה אתה, ר' יחזקאל יקירי – אין כאן שום רוח-הקודש. רק חשבון, חשבון פשוט".

תפקידו היה לעבור בבתי-הכנסת ולערוך מגביות, כדי לממן את חבילות המזון.  יום אחד הגיע לרובע ברונקס בניו-יורק. באחד מבתי-הכנסת מצא רק יהודי זקן ושפוף, שישב  בפינה ולמד. עד מהרה התברר לו, שזהו רב בית-הכנסת. הרב הציג את עצמו בשם המשפחה: הרב רבינוביץ’. ר’ מיכיל ביקש לשוחח עמו, והרב הובילו לשולחן המשמש  ל’סעודה שלישית’. הרב התיישב בפינת השולחן ור’ מיכיל התיישב בראש השולחן.

באותו רגע קפץ הרב ממקומו, וביקש מאיש-שיחו לעבור לשבת על כיסא אחר, באומרו: "על הכיסא הזה איש אינו יושב". הדבר הפליא את ר’ מיכיל, והוא שאל לסיבת הדבר. "אם יש לך פנאי, אספר לך", אמר הרב והחל בסיפורו:  "נולדתי בפולין, למשפחת רבנים חסידית. כשפרצה המלחמה, הצלחתי להימלט אל מעבר לגבול הרוסק ושם פגשתי קבוצה גדולה של חסידי חב"ד, שמגמת-פניהם הייתה סמרקנד שבבוכרה. ראיתי את  גודל מסירותם לתורה ולמצוות והתקשרתי אליהם בלב ונפש.

 "המלחמה תמה. התגלגלתי בכמה מקומות, עד שבשנת תשי"ט הגעתי לניו-יורק. הואיל ושמעתי רבות על הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק) מליובאוויטש, הלכתי אליו ונתקבלתי ל’יחידות’. הרבי התעניין מאוד במצבם של החסידים, וכאשר סיפרתי לו על קשייהם ועל סבלותיהם, בכה בכי רב.  "הרבי שאלני מה בדעתי לעשות בארצות-הברית. ’כל ימי הייתי רב’, אמרתי ’אך כאן איש אינו צריך רב כמוני ולכן מן-הסתם אחפש עבודה בבית-חרושת’.

’לא’, אמר הרבי, ’עליך להישאר במסגרת של תורה ולכהן כרב’.  ’חיפשתי משרת רבנות ולא מצאתי. חזרתי אל הרבי, אך הוא עמד על דעתו. לבסוף הגעתי לבית-הכנסת הזה, שמתפלליו דוברי יידיש, ומצאתי חן בעיניהם.  "באתי אל הרבי ושאלתי אם לקבל את  ההצעה. השיב הרבי: ’בית-הכנסת הוא בית-הכנסת, אבל השמש איננו מוצא חן בעיני’.

שאלתי מה לעשות אפוא, והרבי חזר על דבריו. כך בשלישית. לבסוף אמר לקבל את ההצעה.  "התקבלתי לרב, ואז התחלתי להבין את דברי הרבי. השמש היה יהודי עטור זקן ארוך ומעמדו היה איתן, אבל גיליתי שפיו וליבו אינם שווים. שבת אחת ראיתי אותו מדליק אורות בבית-הכנסת, והקמתי קול זעקה. מאז החל לרדוף אותי ולמרר את חיי.

חזרתי אל הרבי וביקשתי לעזוב את בית-הכנסת. אמר לי הרבי: ’אל תעזוב. הרי אמרתי לך שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת, אבל השמש איננו מוצא חן בעיני..  "אבל המצב הורע, ובאתי שוב אל הרבי: ’ה’ עזור, וזכור שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת,. עם כל מה ששייך לבית-הכנסת’. היה זה באמצע השבוע, וכשעמדתי לצאת, אמר לי הרבי: ’כדאי שתבוא לכאן ביום ראשון בבוקר’.  "לא הבנתי את פושר הדבר. כשבאתי ביום ראשון, ראיתי שנערכת לוויה ענקית. בשבת, י’ בשבט תש"י, נפטר הרבי…

עברה שנה והמצב לא השתפר. שמעתי שהרבי קיבל את הנשיאות, והלכתי אליו. סיפרתי על הבעיה, והרבי אמר בפשטות: ’נדמה לי שמורי וחמי אמר לך שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת ושהשמש אינו מוצא חן בעיניו’.

נדהמתי. הרבי המשיך: ’פירוש הדבר, שהוא אינו יכול להיות שמש’. אמרתי שאי אפשר לפטרו. אמר הרבי: ’נו, כשתופסים אותו בעוולה, אפשר לפטר’.

"חזרתי לברונקס, וליד בית-הכנסת פגשתי את אחד המתפללים החשובים. נכנסנו יחד פנימה, ולעינינו נגלה מחזה מדהים: השמש ניצב ליד קופות-הצדקה ועסק בריקון תכולתן אל כיסיו. מובן שעקב כך פוטר מתפקידו.

 "חלפו כמה שנים וצרה חדשה נתרגשה עלינו – חלק מבית הכנסת היה בעבר אטליז. בעל  האיטליז התעשר ועבר לרחוב המקביל ומכר למתפללים את האיטליז, כדי שיוכלו להרחיב את בית-הכנסת. אלא שמטעמים מסוימים, לא נכתב חוזה מסודר ויום אחד בא בעל  האיטליז ותבע להחזיר לו את המקום. התנהל משפט, וההוא זכה."

"מיהרתי אל הרבי ושאלתי מה לעשות. הרבי חייך ואמר: ’אינך חסיד. מורי וחמי אמר לך שבית-הכנסת הוא בית-הכנסת על כל מה ששיך לו. ואם כך, לא יתכן לעשות מבית הכנסת – אטליז’.

"הגיע יום הביצוע של פסק הדין. תמיד היית מגיע לבית הכנסת בשעה שש בבוקר, באות לילה לחמתי חלום מדהים. ראיתי את הרבי הריי"ץ יושב בראש השולחן הזה ולידו ישב הרבי. הריי"ץ חייך אלי ואמר: "בית הכנסת הוא בית כנסת ולעולם לא יהיה אטליז". התעוררתי ונבהלתי לגלות שהשעה כבר שמונה!

"רצתי כל עוד רוחי בי לבית הכנסת ושם כבר היה ’שמח’. שוטרים גררו ספסלים וקהל גדול התגודד סביב. לפתע נשמעה יללת אמבולנסים. הם עצרו ליד בעל האטליז. נגשתי לשם וראיתי את בעל האטליז שוכב על הארץ מחוסר הכרה. התברר, שבמהלך פינוי המקום התנתקה הנברשת הכבדה של בית הכנסת ונחתה ישר על ראשו. העלו אותו על אלונקה ואז התעורר האיש מעלפונו, הבחין בי ואמר: "אני מודה! אני מודה! מכרתי את האטליז. תגידו למשטרה שיעזבו את בית הכנסת".

"מאז", סיים הרב רבינוביץ’ את סיפורו, "אין איש יושב על הכסא בראש השולחן עליו ישב הרבי נשמתו-עדן.

פעם אחת, כשבא אל הרבי וסיפר לו כי הוא עומד לנסוע בקרוב לגאליציה, העיר הרבי, כי ראוי היה שיבקר גם בעיר מסויימת. החסיד התפלא על הדברים: וכי מה לו בעיר זו? אך מניסיונו ידע, שעיניו של הרבי מרחיקות ראות, וכי יש כוונות נסתרות גם בהערות מסוג זה.

החסיד יצא למסעו, מלווה בעוזריו ומזכיריו, והגיע אל העיר שבשמה נקב הרבי. מכיוון שהיתה זו לו הפעם הראשונה ששהה בעיר, התעניין אצל אנשי המקום היכן יוכל להתאכסן ולאכול. מצב הדת בעיר לא היה מן המעולים. רוח ההשכלה עשתה שמות בהקפדה על דיני התורה. החסיד חיפש מקום שבו שומרים כשרות כראוי.

אנשי העיר ציינו לפניו, כי יש בית אחד, שבו יוכל לקבל אוכל כשר בתכלית. היה זה ביתו של רב גדול ומפורסם, אשר נפטר והניח בת משכילה ויראת-שמים. אותה בת היתה נשואה ליהודי תלמיד-חכם ומהדר במצוות, ואורחות-החיים בביתה נשמרו כבהיות הרב בחיים.

ר' אלכסנדר שלח שליח אל האישה, בשאלה אם תוכל לארח אותם ימים אחדים. בתחילה התנצלה האישה בכך שבעלה איננו בבית, מכיוון שנסע מן העיר לרגל עסקיו, אך כששמעה שהחסיד ופמלייתו מונים קרוב למניין אנשים, ניאותה לארחם בביתה.

הגיע יום השבת. אחרי התפילה באו החסיד ואנשיו אל הבית לערוך שם את סעודת השבת. עוזרי החסיד היו גם הם חסידים ואנשי מעשה, והסעודה התנהלה באווירה חסידית אמיתית. הם זימרו זמירות מושכות-לב, השמיעו דברי תורה וחסידות ופניהם קרנו מעונג השבת.

כל אותה עת היתה בעלת-הבית עסוקה בהגשת המאכלים אל השולחן. היא עשתה זאת בחדווה אמיתית, על שזכתה לקיים מצוות הכנסת-אורחים. בנה, אלחנן, בן השבע, ישב יחד עם האורחים, והביט כמהופנט במראה שלא הורגל לראותו. האשה באה ויצאה, ואחרי שסיימה להגיש את הארוחה, התיישבה בחדר הסמוך והביטה בחסידים השרים בדבקות.

ולפתע נשמע קול בכי מר. האורחים היפנו את מבטם, ונדהמו לראות את בעלת-הבית יושבת בחדר השני ומתייפחת בבכי קורע-לב. ר' אלכסנדר ניגש אליה וניסה לברר מה מעיק על לבה. האשה מחתה את דמעותיה והתנצלה על שבכייה הפר את שמחת השבת. תחילה התביישה לגלות מדוע בכתה, אך בעידודו של החסיד גילתה את הדבר.

"מאז נפטר אבי הצדיק לא זכיתי לראות סעודת שבת כזאת", אמרה האשה. "אף שבעלי ירא-שמים ותלמיד-חכם, הרוח הקרירה הנושבת כאן חדרה גם אלינו. מזמן לא ראיתי מחזה כזה של יהודים שיושבים יחד ושרים זמירות שבת מעומק לבם. כששרתם את הזמירות, נזכרתי באבי ז"ל ולא יכולתי להתאפק מלבכות".

ר' אלכסנדר עודד את רוחה וחזר אל השולחן. עוד שעה ארוכה ישבו החסידים ושרו זמירות שבת, כשהאשה צופה בהם בדמעות בעיניה.

כך עברה השבת, בשמחה ובנעימות. הילד אלחנן נצמד אל החסידים ולא עזבם אף לרגע. ניכר היה עליו כי נפשו הזכה נמשכת אל השירה הטהורה ואל השמחה הפנימית שהקרינו החסידים.

בצהרי השבת פנתה האשה אל החסיד, וביקשה לשוחח עמו. היא החלה להתעניין אצלו על מצב חינוך הילדים ברוסיה. הוא סיפר לה על ה'חדרים' ועל בתי-המדרש המלאים תורה, והיא התעניינה בכל פרט.

אחר-כך גילתה לו את סיבת התעניינותה: "זה זמן רב אני מוטרדת בשאלת חינוכו של בני הקטן. כאן נחקק עכשיו חוק חינוך-חובה מטעם הממשלה, שמחייב לשלוח את הילדים לבתי הספר הממלכתיים, ואני חוששת שמא יספוג בני את רוח ההשכלה הכפרנית ויאבד מיראת-השמים שלו".

החסיד השיב לה, כי ברוסיה אין חוק כזה וכי כל הורה רשאי לשלוח את ילדיו להתחנך כרצונו. "אם כן, אני מבקשת שתיקחו את בני אתכם ותמסרו אותו לידי מלמד טוב ברוסיה", אמרה האישה.

ר' אלכסנדר התפעל מעוז-רוחה של האשה, שמוכנה לשלוח את בנה הקטן למדינה אחרת כדי שיגדל יהודי ירא-שמים. אך עדיין חשש לעשות זאת בלי הסכמת הבעל.

"האם גם בעלך יסכים לכך?", שאל אותה.

"אל תחשוש", אמרה לו האישה, "פעמים רבות דיברנו על הבעיה, והוא ישמח לשמוע ששלחתי את אלחנן למקום-תורה".

ואכן, בהגיע היום שבו עזבה פמליית הסוחר את העיר, לקח ר' אלכסנדר את הילד, רשמו בדרכונו כבנו, והביאו עמו לרוסיה, לחצר הרבי. או-אז הבין את כוונתו של הרבי בהערתו, כי כדאי שיבקר באותה עיר.

הילד אלחנן גדל והיה לאיש. הוא נהיה חסיד מקושר בכל נימי נפשו לרבי, ובנו הוא החסיד ר' פרץ חן, אביה של משפחת הרבנים חן המפורסמת. והכול בזכות הערה 'תמימה' של הרבי…

ובודאי שלא לעשות חשבון שילד נוסף יביא לידי הוצאות נוספות (עד הלידה ולאחריה) כי בודאי יכול הקב"ה לזון ולפרנס ילד יהודי נוסף כשם שהוא זן ומפרנס את העולם כולו!"

דבריו אלו של הרבי עוררו התרגשות רבה. בין הנוכחים בהתוועדות הייתה קבוצה של אנשים שלא זכו עד עתה להפקד בילדים. אלו התארגנו כדי לכתוב לרבי שהם רוצים למלא את דברי הרבי ולזכות בזכות הגדולה של לידת ילדים, אך לעת עתה הרופאים טוענים כי אין בכוחם לעשות זאת ולכן הם מבקשים את ברכתו של הרבי.

השמועה על המכתב המיוחד הגיעה גם לרב קלמנסון, שליח הרבי בעיר סינסינטי שבמדינת אוהיו. כמובן שמיד החל לחשוב מי יכול להצטרף למכתב המיוחד הזה ואז הבזיק במוחו רעיון:

ביל פרידמן הוא עורך דין ידוע מאוד בסינסנטי. אחד החברים החשובים ביותר בקהילה היהודית הרפורמית אך רחוק מאוד מיהדות. דור שלישי למשפחה רפורמית אלא שהוא מעולם לא ביקר בטמפל הרפורמי. בלוח האירועים שלו לא צויינו השבתות והחגים וגם לא ראש השנה ויום הכיפורים. 10 שנים עברו על ביל ורעייתו מאז נישואיהם ועדיין לא זכו להפקד בפרי בטן. אמצעיים כספיים כמובן שלא חסרו להם והם השקיעו את מיטב כספם ומרצם לצורך טיפולים רפואיים אצל טובי הרופאים ובשיטות החדישות ביותר – אך הכל היה לשוא. הרב קלמנסון שמר על קשר רופף ביותר עם ביל. כמה פעמים ניסה לדובבו ולדברעמו על נושאים שונים ביהדות אך האיש פשוט היה אדיש לחלוטין. העולם היהודי לא משך אותו כלל וכלל.

כעת חשב עליו. אומנם במבט מפוקח לא היה נראה כי ההצעה הזו מציאותית לגביו אך אף על פי כן ניסה הרב קלמנסון את מזלו: "יש רבי בניו יורק וקוראים לו הרבי מליובאוויטש", פתח את השיחה, "עכשיו מתארגנת קבוצת זוגות שלא זכו לילדים עד עכשיו ומבקשים ממנו יחד ברכה ללידת ילדים. אולי אתה מעוניין להצטרף?" שאל הרב קלמנסון. התשובה שנשמעה מן העבר השני הייתה מדהימה בעיקר בתמימותה: "אם הרבי יברך אותי אני בטוח שזה יעזור…" ענה ביל. הוא מסר לרב קלמנסון את שמו ושם אישתו ושם אימותיהן ועוד הפעם חזר על בטחונו כי אם הרבי יברך אותו בילדים הברכה תתקיים.

הרב קלמנסון הוריד את שפופרת הטלפון בהתרגשות רבה ואמר לאשתו שנכחה בחדר: "אינני יודע מה יהיה עם כל יתר החותמים. דבר אחד ברור לי בזכות האמונה הפשוטה יתברכו ביל ואשתו בילדים".

כעבור תשעה חודשים צלצל הטלפון בביתו של הרב קלמנסון, היה זה ביל שהודיע לו בשמחה עצומה על הולדת בנו. האירועים האחרונים חיזקו את הקשר של הזוג עם עיקרי היהדות ולא רחק היום וביתם התנהל על יסודי התורה והמצוות. חלפה קצת למעלה משנה והפעם ביל הוא זה שביקש מהרב קלמנסון: "שמע, ראביי, הבן כבר למעלה מגיל שנה ואנחנו רוצים עוד ילד. תכתוב בבקשה עוד הפעם לרבי…"

היה זה ביום שלמחרת התאריך הידוע של ה' טבת, המפורסם בשמו : חג ה"דידן נצח", לאחר תפילת ערבית, בבית-המדרש שליד חדרו של הרבי, פנה לפתע הרבי אל קהל המתפללים והחל לומר :

"בשעור חומש היומי (פרשת ויגש) מבטיח הקב"ה ליעקב : "אל תירא מרדה מצריימה כי לגוי (עם) גדול אשימך שם". כל הגלויות נקראות על שם מצרים. לכן כשעומדים כבר ברגעים האחרונים של הגלות אי אפשר (והקב"ה לא ירצה) לדחות יותר את קיומה של הבטחה זו – "כי לגוי גדול אשימך שם" – בגלות דוקא.

וכדי למהר זאת מציעים : שכל אחד יתן צדקה וירשום את שמו ושם אמו וכל מה שליבו חפץ על פתק, וימסור זאת בהקדם, כדי שיוכלו לקחת את זה (הפתק) מהר, בלי נדר, ל"אוהל" (ציון קברו של הרבי הקודם)

גם לאנטוורפן שבבלגיה הגיעח הבשורה המרגשת. "האומנם הרבי מליובאויטש הכריז על עת רצון מיוחדת במינה למילוי בקשות?, שאלה אחת הנשים את חברתה החב"דניקית.

"כן!" ענתה בשמחה.

"אז תעשי לי טובה", המשיכה האשה, "שילחי עבורי מכתב לרבי באמצעות הפקס. אני רוצה ילדים…"

האשה ובעלה שייכים לחסידות בעלז. לפני כ13- שנח התחתנו וגרו במנצ'סטר שבאנגלית ועדין לא זכו להפקד בילדים. בשנת תשד"מ החליטו בני הזוג לנסות את מזלם בבלגיה. וכך השתקעו באנטוורפן בתקוה כי "משנה מקום משנה מזל". אך גם כאן לא האיר להם המזל פנים וחלפו כבר כמה וכמח שנים ולא נראה כל שינוי לטובח. עתה מששמעו את דברי חרבי על העת רצון המיוחדת, מיהרו לקיים את הוראתו ובטחו בקיום ברכת הצדיק.

ראש השנה תשמ"ה. אחרי סעודת החג יצאו שני בחורים לערוך "מבצע שופר" – לתקוע בשופר, ולהוציא ידי חובת מצות היום את החולים בבית הרפואה. לאחר כשעת הליכה הגיעו לבית הרפואה ומכיון שלא היתח בידיהם רשימה של החולים היהודיים, החליטו לעלות ולחפש בכל קומה. כך הגיעו לקומה השלישית ופגשו שם באברך חסידי החובש לראשו שטריימל. תחילה ניסו השניים לברר אם הוא מכיר עוד יהודיים השוהים במקום. אך מיד ראו כי האיש כולו נרגש.

"אתם הראשונים שאני מבשר להם את הבשורה הטובה שלי! שלוש! שלוש בנות! אמר וגל של דמעות שטף את עיניו.

כשנרגע קצת החל לגולל את סיפורו המרגש : 13 שנה עברו ולא זכינו לילדים והנה הגיע היום המאושר…ראש השנה -שנת תשמ"ה. תשעה חודשים בדיוק עברו מאז שלחח אשתי את המכתב בו' טבת לרבי מליובאויטש.

וכדי לסגור את המעגל נוסיף כי כחצי שעה לאחר לידתם כבר זוכו הבנות יחד עם אמם, שוב על ידי שליחי הרבי מליובאויטש, במצוות תקיעת שופר. "ו' טבת, היום שקשור עם הענין של "לגוי גדול אשימך שם" – אלה היו מילותיו הקדושות של הרבי .