ועבודתו הייתה כשכיר יום אצל אחרים, ודרכו בקודש הייתה שכל זמן שלא הייתה פרוטה בכיסו, היה חוזר לשכירותו לעבודה, וכאשר הייתה הפרוטה בכיסו, היה הוגה בתורה ולא היה עובד.

פעם אחת, כאשר חיתן מלך מרוקו את ביתו, הזמינו תכשיטי הכלה אצל האומן המפורסם שהיה רבי חיים משתכר אצלו. התכשיטים היו צריכים להיות מוכנים ליום המיועד, אלא שבאותו זמן לא היה רבי חיים זקוק לכסף, וממילא לא עבד אלא היה שוקד על לימודו, וזה גרם שהתכשיטים לא היו מוכנים בזמן שנקבע מראש.

כשבאו לקבל התכשיטים של בת המלך, ומצאו שלא נגמרה המלאכה כעס המלך מאוד, והצורף, בשנאתו ליהודים, תלה האשמה ברבי חיים בן עטר ע"ה, ודנו אותו שיושלך לגוב האריות.

באותו הזמן היה למלך גן חיות גדול, מלא בחיות טורפות, סגור ומסוגר מכל עבריו. קירותיו היו גבוהים מאד ובאמצעם היתה דלת ברזל חזקה ומי שהתחייב מיתה למלכות היו משלשלים אותו מאותו הפתח לתוך הגן המלא אריות ונמרים וחיות-טורפות, ושומר הגן היה עומד על יד אותו הפתח לבצע מלאכתו.

כאשר באו לקחת את ה'אור החיים' ז"ל להשליכו לגוב האריות, ביקש מהם קודם כל לקחת מה שנחוץ לו, והוא ז"ל מילא שני תיקים בספרי-הקדש כמו חק, ש״ס, פוסקים וזוהר הקדוש, יחד עם זה לקח טלית ותפלין שלו, וכשבאו לזורקו, ליוו אותו כל ישראל בבכיות וצעקות ובצער רב, ושונאי ישראל שמחים לאיד ומתלוצצים.

רבי חיים לא שת לבו אליהם, ולבני בריתו היה אומר אל תצטערו, ה׳ ממית ומחיה, פודה ומציל, עונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה. מובטחני בהקב"ה וישועתו שיושיעני משיני האריות האלו, וכך זרקו פנימה תחילה את המזוודות ואחריהם – זרקו את רבי חיים אל תוך כלוב החיות.

כעבור כמה ימים, כאשר באו כדרכם להוציא את עצמות הנטרף ושאריות הגופה, על מנת שלא יסריחו, והנה הם מריחים ריח גן עדן משיב נפש! ומה מאוד השתומם השומר בראותו את הנדון למוות, רבי חיים בן עטר, מוקף מכל עבריו אריות ונמרים, והוא עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ודומה למלאך ה' צבאות והוא עוסק בתורה, והחיות סביבותיו יושבים כנועים כתלמידים לפני רבם!

מרוב שמחה רץ השומר, להודיע הפלא שראה למלך, וכשבא המלך וראה המחזה הנורא הזה, בכה מרוב שמחה ואמר עתה ידעתי כי יש אלוה בישראל, ופקד להוציא את הרב ואת ספריו הקדושים, וגידלו ורוממו על כל השרים אשר אתו, ועשה כבוד גדול לישראל, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

מאז, היה רבי חיים מיועצי המלך היושבים ראשונה במלכות, ושונאי ישראל נהפכו פניהם כשולי קדירה..

אין ספק שבתנאים של הגטו בזמן השואה היה בוודאי קשה ביותר לקיים את מצות "עבדו את ה' בשמחה" כפשוטה.

אולם באחד הגיטאות היה יהודי כזה שהצליח להפיח בכל יהודי הגטו רוח חיים ושמחה. כשהגרמנים גילו שרוח היהודים שם חזקה בדקו ומצאו את היהודי הזה שכל הזמן מתפלל שר ורוקד בגטו.

הם הזהירו אותו כמה פעמים שיפסיק עם זה ואיימו עליו במשפט לינץ' באמצע המחנה, אך הוא בשלו אינו חדל לשיר ולרקוד "עבדו את ה' בשמחה".

לבסוף יצא פסק דין ממפקד המחנה שחרץ דינו למוות, לפיו, הוא יחפור את הקבר לעצמו לעיני כולם.

ואכן, במשפט פומבי שבו אספו נשים וגברים, רצה מפקד המחנה להראות לכולם, מה דינו של שומר מצוות.

מפקד המחנה ציוה על הנאשם קבל עם ועדה: חפור את הקבר שלך!… והיהודי שר: "עבדו את ה' בשמחה", שר וחופר חופר ושר.

בתום החפירה, הגרמנים מצפים לכסות את הקבר. והמפקד מצוה על היהודי להתפשט ולהיכנס לקבר.

היהודי הסיר את החולצה… הגופיה… המכנסיים… מבלי להירתע.

רק דבר אחד לא היה מוכן להסיר מעליו – את הטלית הקטן.

המפקד ציוה עליו לפשוט את טליתו, אך הוא התעקש שלא להסירו. הוא שאל את היהודי: מה עושים לך החוטים האלה? ענה לו היהודי: החוטים האלה הם שם ה', והם מראים לנו שיש בורא לעולם שמנהיג אותו. יש משגיח לעולם שנמצא מעלי ומעליך והוא ינקום את דמי מידך.

המפקד לא יכול לסבול עוד את הגבורה והאומץ הבלתי נלאה של היהודי וציוה עליו לפני כולם: תתלבש מיד!

לאחר מכן הוא לקח את היהודי ועזר לו לברוח לארצות הברית. כך ניצל יהודי שחי בגטו מיד הגרמנים בזכות הציצית.

הערב יורד. אנחנו תשעה יהודים בבית חב"ד ביוג'ין, אורגון. השמש כבר שוקעת. איפה מייקל? הוא הרי הבטיח לבוא. איפה הוא?!

כשהבנתי שמניין לא יהיה, כמעט ופרצתי בבכי. יום כיפור בלי מניין? איכשהו בלעתי את הגוש שחנק את גרוני, והתחלתי לזמר את תפילת "כל נדרי" עם שמונת היהודים שבאו. שיהיה בריא, מייקל. חשבתי עליו במשך יום-הכיפורים כולו, כי גם לשחרית ולנעילה הוא לא הגיע.

במוצאי הצום ישבנו לארוחה, ומי נכנס? ניחשתם נכון… מייקל! "ראביי, אני מבקש שתסלח לי… באמת, אתה חייב להבין אותי. כבר התלבשתי והתכוננתי לצאת לעבר בית חב"ד, ופתאום נזכרתי שהלילה חל יום-ההולדת של החברה שלי. רצתי לחנות, קניתי לה עוגה, קישטתי בנרות – וסידרתי לה יום הולדת שמח".

קשה לתאר מה עבר עליי באותו הרגע. מילא שלא באת למניין, אבל אתה לא מתבייש לספר לי מה עשית במקום זה?! במקום להיות איתנו בליל כיפור, חגגת יום-הולדת לחברה הגויה שלך? ומה שליח של הרבי אמור לעשות במצב כזה, לכעוס ולצעוק? זה לא יעזור, וזה גם לא אנחנו. אני לא השוטר של אלוקים. קמתי וחיבקתי אותו. "מייקל ידידי, יום כיפור כבר עבר. זו היסטוריה. בוא נעשה עסק: תבוא אלינו לסוכה בסוכות. נברך על לולב ואתרוג, ונחגוג בסוכה".

"סגור. אני בא", הוא אומר.

ביום הראשון של החג, אנו יושבים בסוכה עם מייקל וסטודנטים יהודים. בחוץ לארץ חוגגים את הסוכות יומיים, ורק לאחריהם מתחיל חול המועד, ומאחר שבחג מותר לבשל (אם משאירים אש דולקת מערב החג), התנור החשמלי במטבח בית חב"ד דלק כל החג.

"תודה על הארוחה", אומר מייקל. "אני הולך להביא את המעיל שלי מהמטבח".

לפני שהוא עוזב, מציץ מייקל לתוך הסוכה ופולט: "דרך אגב, ראיתי ששכחתם לכבות את התנור במטבח, אז כיביתי אותו".

"מה אמרת? כיבית את התנור?!" אני נזעק. "איך נבשל לחג השני?"

"אוי, עשיתי משהו לא בסדר?" שואל מייקל.

"לא, לא, הכול בסדר גמור. שיהיה חג שמח", אני נאנק. "תבוא גם לשמחת-תורה".

בשמחת תורה מייקל הגיע, ואם הייתם רואים איך רקד עם ספר התורה – הייתם בטוחים שיש מאחוריו מינימום עשר שנות לימוד אינטנסיביות בישיבה. איזו שמחה, איזו התלהבות, איזה חיבור מדהים לתורה. כשעצרנו לנוח בין ההקפות, שאל אחד הסטודנטים את מייקל: "תגיד, מה הקשר שלך לכל העניין?"

מייקל הרים כוסית לחיים, ואמר: "כשהייתי ילד, הוריי סיפרו לי רבות על השואה. כל מה שידעתי על יהודים זה שיש להם כובע וזקן, והנאצים שנאו אותם והתעללו בהם. עברו שנים, ויום אחד הגיע ראביי אסי לעיר, וגם הוא – עם זקן וכובע שחור. כשפגשתי אותו החלטתי שאעזור לראביי הזה ואתמוך בבית חב"ד. זאת הנקמה שלי בנאצים".

שמעתי את המילים הללו, ונמלאתי שמחה על שלא כעסתי על מייקל במוצאי יום-כיפור, וגם לא בעיצומו של חג הסוכות.

הרב אסי שפיגל הוא מרצה ליהדות וחסידות, ולשעבר שליח חב"ד באורגון, ארצות הברית.