בתקופת התלמוד, וכן בקהילות המזרח בעבר, נהגו לתת פסק זמן של מספר חודשים בין האירוסין לנישואין, אולם כיום עושים כולם את הקידושין (האירוסין) מתחת לחופה (הנישואין), בזמן החופה מברכים "שבע ברכות".

סידור הקידושין חייב להיעשות בפיקוח רב מוסמך ובנוכחות שני עדים, ולפי הסדר הנהוג כיום נרשמים בני הזוג שבועות מספר לפני החתונה ברבנות המקומית ומקבלים שם הדרכה לפני נישואיהם.

הטבעת – החתן עונד את הטבעת על אצבע הכלה ואומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

הכתובה – הכתובה היא שטר התחייבות חתום על-ידי שני עדים, אותה מוסר החתן לכלה בעת הנישואין.

בכתובה מפרט החתן את חובותיו כלפי הכלה בעת חייהם המשותפים, ואת מה שתקבל האישה מנכסיו במקרה שימות או במקרה שיגרשה.

ישנו סכום מינימלי (200 זוז) שקבעו חז"ל ושתיקנו קהילות שונות, וניתן להוסיף עליו כמובן.

כמו כן ניתן לפרט בכתובה את הנכסים שהכניסה האישה, להבטחת החזרתם במקרים האמורים.

שבירת הכוס – שבירת הכוס במהלך החופה מסמלת את חורבן ירושלים, וכי גם ברגעי השמחה המאושרים ביותר עלינו לזכור את חורבן בית המקדש ולהתפלל לבנינו מחדש.

חדר יחוד – לאחר טקס החופה החתן והכלה נכנסים לחדר סגור ושוהים שם יחד משך זמן מסוים, ללא אנשים אחרים. שני עדים כשרים (לרוב עדי הקידושין) מופקדים לוודא מראש שהחדר אכן סגור וריק, ולאחר כניסת החתן והכלה ונעילת הדלת, הם שומרים מבחוץ למשך מספר דקות על החדר. הנוהג הוא שהחתן והכלה מנצלים זמן זה רק לשיחה ולאכילה לאחר הצום הנהוג ביום הנישואין.

הספרדים נוהגים לערוך את שבת החתן לאחר החתונה, ולכן השמחה משותפת לכלה ולחתן במסיבה אחת.

נקדים ונאמר כי דיני הטהרה מורכבים ואין לסמוך על הדינים המובאים כאן כמבוא כללי בלבד. ראוי מאד ללמוד את דיני טהרת המשפחה בשיעורים המתקיימים בנושא זה בבתי חב"ד ובמקומות רבים נוספים. כמו-כן ניתן ללמוד דינים אלה אצל "מדריכות כלות". קיימים כיום ספרים רבים שנכתבו בשפה קלה וניתן לרכשם בחנויות ספרי הקודש. יעוץ בנושא זה ניתן לקבל גם אצל הבלניות במקוואות הטהרה לנשים.

כשהאשה מקבלת את המחזור החודשי, או כשהבחינה בהפרשה דמית (מכל סיבה שהיא) – מתחייב שינוי מיידי בכל מערכת היחסים שלה עם בעלה. מרגע זה ועד לטבילה חל איסור על קיום יחסי אישות ועל כל ביטוי של קלות-ראש. עליהם להמנע מכל מצב שיש בו כדי לעורר תשוקה לקירבה גופנית.

(אגב: אין פירושו של דבר שערך האשה יורד בימים אלה. תהיה זו איוולת לחשוב כך. הדבר אינו צריך לשנות במאומה את יחסי הכבוד והערכה שבין בני-הזוג).

כשהדימום פוסק לחלוטין – אך בכל מקרה, לא לפני שחלפו חמשה ימים מתחילתו – עורכת האשה, לפני שקיעת החמה, בדיקה יסודית בגופה כדי לוודא שהדימום אכן פסק. במקרה שהיא אכן מוצאת את עצמה נקיה – היא מתחילה בספירת שבעה ימים המכונית "שבעה נקיים". בכל יום, בבוקר ולפני השקיעה, היא בודקת את עצמה מחדש וכן היא מקפידה לבדוק את בגדיה ואת כלי-מטתה. (האיסור על קירבה עם הבעל עומד בעינו בימים אלה).

לחצי כאן ל’סוד הטהרה במקווה’

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

עד עצם היום הזה, גם כאשר העולם כולו עומד חסר-אונים בפני מכת הנישואין ההרוסים – מהווה המשפחה היהודית המקורית סמל של יציבות, טוהר ונאמנות. עד עצם היום הזה מתקנאים רבים באושר המופלא של האנשים המנהלים חיי משפחה יהודיים.

סודה של המשפחה היהודית טמון במערכת המצוות הכלולה במושג "טהרת המשפחה". מערכת זו שומרת על רעננות חיי הנישואין, מגינה על בני הזוג ומעניקה בכך אושר ויציבות.

מצוות טהרת-המשפחה מהווה את ההמחשה הטובה ביתר לכך, שמצוות הבורא הן גם המפתח לחיים בריאים, יפים, מהנים ומאושרים בעולם-הזה. אמנם, לא בשביל זה אנו מקיימים את המצוות. אנו מקיימים אותן מפני שכך ציוונו בורא-העולם. אולם זה מרגש למדי לראות, עד כמה חופף מילוי רצון ה’ את האושר הגופני והנפשי כאן בעולם הזה.

נקדים ונאמר כי דיני הטהרה מורכבים ואין לסמוך על הדינים המובאים כאן כמבוא כללי בלבד. ראוי מאד ללמוד את דיני טהרת המשפחה בשיעורים המתקיימים בנושא זה בבתי חב"ד ובמקומות רבים נוספים. כמו-כן ניתן ללמוד דינים אלה אצל "מדריכות כלות". קיימים כיום ספרים רבים שנכתבו בשפה קלה וניתן לרכשם בחנויות ספרי הקודש. יעוץ בנושא זה ניתן לקבל גם אצל הבלניות במקוואות הטהרה לנשים.

בלילה שלאחר שבעת הימים הנקיים יכולה האשה לטבול, וטבילתה היא מצווה. הטבילה יכולה להתבצע רק במימי מקווה כשרה. כיום יש כמעט בכל ישוב מקווה מודרני, עם כל התנאים הסניטאריים, ההופך את הטבילה לחווייה עבור כל אשה. לפני הטבילה צריכה האשה לוודא שלא דבוק על גופה שום דבר שיש בו כדי להפריד בין מימי המקווה לבין גופה. היא צריכה לרחוץ היטב את עצמה, לחפוף ביסודיות את שערותיה ולהסיר מגופה כל חציצה. או-אז היא נכנסת אל המקווה, טובלת וחוזרת לחיים חדשים וטהורים עם בעלה.

בכל מקווה נמצאת אשה שתדריך ברצון ובשמחה את כל הבאות לטבול ותיתן בידיהן את כל האמצעים הדרושים לכך.

חשוב לזכור, כי כל עוד לא טבלה האשה בימי מקווה כשר – עומד בעינו האיסור על כל קירבה גופנית עם הבעל, אף אם כבר חלפו שנים רבות מאז הדימום האחרון. חשוב להביא זאת לידיעתן של נשים שעברו את גיל הפריון, שכן, דוקא במצבן יש ביכולתן לשחרר את יחסיהן עם בעליהן מכל איסור באמצעות טבילה אחת ויחידה (אלא אם כן יגלו דימום נוסף, מכל סיבה שהיא); במאמץ חד-פעמי (אם בכלל ניתן להגדיר את הטבילה במקווה כמאמץ) הן נכנסות לחיים יפים וטהורים לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לאתר מקווה מתוך מאגר המקוואות הפועלות ברחבי הארץ.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

ועוד אמרו חכמים: ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: "בת פלוני לפלוני". ובמקום אחר נאמר כי שלושה שותפים באדם: הקב"ה, אביו ואמו. מדוע אין הקב"ה נמלך בשותפיו ומחליט בעצמו על הזיווג המתאים? אלא שהשותפות של האב והאם מתחילה רק ביצירת הוולד ולכן כל זמן שהוולד לא נוצר נעשה הזיווג על ידי הקב"ה לבדו ללא שותפים. מלאכה זו אינה מן הקלות, כמאמר חכמים: "וקשה לזווגם כקריעת ים-סוף".

בימי התלמוד והגאונים היתה הפרדה ברורה בין טקס ה’אירוסין’, בו קידש האיש את האשה, לבין ה’נישואין’, שביטאו את מעבר האשה לבית בעלה. בימינו טקס האירוסין (הקידושין) והנישואין מתקיימים בצוותא. נהוג לערוך לפני זה מעמד של התקשרות בין שני הצדדים והתחייבות הדדית להינשא בבוא היום. יש הנוהגים לכתוב בהזדמנות זו "תנאים", שהם למעשה הסכם בין ההורים משני הצדדים באשר למימון החתונה וצורכי הזוג. בשבת שלפני החופה נוהגים לכבד את החתן בעליה לתורה.

יום החופה נקבע כך שהכלה תהיה טהורה בליל כלולותיה. לפיכך חייבת הכלה לטבול במקוה טהרה לפני כניסתה לחופה.

יום הנישואין הוא כ"יום הכיפורים" לחתן ולכלה, בו הם פותחים דף חדש בחייהם. זהו יום שנועד לחשבון נפש. ההלכה מחייבת את בני הזוג להתענות באותו יום עד אחרי החופה, שהרי אמרו רז"ל שביום זה נמחלים להם כל עוונותיהם. סיבה נוספת לתענית היא כדי שיהיו מרוכזים ומיושבים בעת החופה.

בשעת הנישואין עומדים החתן והכלה תחת החופה הפרוסה מעליהם, כיסוי ראש הכלה ב"הינומא" נעשה ע"י החתן. לאחר החופה נכנסים לחדר מיוחד הנקרא "חדר ייחוד".

סידור הקידושין חייב להעשות בפיקוח רב מוסמך. לפי הסדר הנהוג כיום, נרשמים בני הזוג שבועות מספר לפני החתונה ברבנות המקומים ומקבלים שם הדרכה לפני נישואיהם.

ביטוי ללידה המחודשת, כתינוק בן יומו ללא עבירות, אנו מוצאים באחת משבע ברכות הנישואין: "ברוך אתה ה’ יוצר האדם". כמו כן נוהגים החתן והכלה, הוריהם וכל הקרובים, להרבות בנתינת צדקה ביום זה.

לקבלת הדרכה בנושא ולפרטים נוספים פנה אלינו, השאר פרטים ונחזור אליך

נוסח הברכות:

1. ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, בורא פרי הגפן.
2. ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, שהכל ברא לכבודו.
3. ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, יוצר האדם.
4. ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בניין עדי עד. ברוך אתה ה’, יוצר האדם.
5. שוש תשיש ותגל עקרה, בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה. ברוך אתה ה’, משמח ציון בבניה.
6. שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם. ברוך אתה ה’, משמח חתן וכלה.
7. ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, ושלום ורעות, מהרה ה’ אלקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם, ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה’, משמח חתן עם הכלה.

פרטים נוספים:

תחת החופה מקדימים את ברכת היין ("בורא פרי הגפן") לשאר 6 הברכות, והן נאמרות על כוס היין. בסדר הברכות שבסוף הסעודה מקדימים לברך על כוס נפרדת את 6 הברכות, ואחר כך מברך המזמן את ברכת היין על הכוס שעליה זימנו, שהיא עצמה מהווה את סיום ברכת המזון.

הברכות נאמרות על כוס יין, ונוהגים לחלק את הברכות בין מכובדים שונים בקהל.

לשם אמירת הברכות יש צורך במניין. משתדלים שאחד מן המשתתפים יהיה אורח חדש שלא השתתף בסעודת "שבע ברכות" של הימים הקודמים או בחתונה, למעט בשבת כיוון שהשבת עצמה מהווה מעין אורח חדש.