והם פשוט לא יודעים מה לעשות. חלקם מנסה להשליך את הכדור אל בית-הספר. אך גם למורים ולמחנכים יש יותר שאלות ולבטים מאשר תשובות ודרכי-פיתרון. מחוסר ברירה מחזיר בית-הספר את הכדור את ההורים. אך בעוד אלה ואלה מתווכחים – הילד גדל!

מהי באמת הסיבה למשבר החינוך הפוקד אותנו כיום? (ואגב, זו אינה בעיה ישראלית או יהודית בלבד; זהו משבר התוקף את העולם כולו, אם כי הוא מופיע בחריפות יתירה אצל יהודים). ממה הוא נובע? היכן הטעות?

כדאי לצאת מהנחה, שאין לתרץ זאת ברשלנות או בחוסר-מעש מצד ההורים והמורים. קשה להטיח האשמה חמורה כל כך אל ציבור כזה. בדרך כלל מדובר באנשים טובים ואיכפתיים, שיש להם רצון טוב ושמנסים לעשות כמיטב יכולתם למען החינוך. הם גם נעזרים בחוקרים ובמומחים מהשורה הראשונה המשתדלים לגבש שיטות חינוכיות שיהיה בכוחן לענות על הצרכים. אין מדובר כאן בהזנחה או באדישות חלילה.

עלינו לחפש את האשם במקום אחר. את ביקורתנו עלינו להפנות אל השיטה והגישה ולא אל האנשים. ככל הנראה, לא האנשים הם האשמים, אלא התפיסה שבזרועותיה הם שבויים. אם נשנה את עצם הגישה יתברר פתאום, שאותם אנשים מסוגלים לחולל נפלאות.

המישגה הבסיסי הוא, שמנסים לחנך ללא אמונה, לא משתיתים את החינוך על האמונה האיתנה בבורא העולם ומנהיגו. שואפים להעמיד את האדם במרכז ולבנות את הערכים על שכלו. וזה, למרות כל המאמצים, לא עובד, וגם לא יכול לעבוד.

מלעיטים את הילד במילים יפות על ערכים ומוסר. קובעים עבורו מערכת שלימה של מותר ואסור. אך שוכחים, שביום מן הימים ישאל הילד את השאלה הפשוטה: "מי קובע?" "מי אמר שזה מוסרי וזה בלתי-מוסרי?" בפני שאלה כזאת עומדים ההורים והמורים חסרי-אונים. בלית-ברירה עונים לילד: "ככה זה! יש לחברה מוסכמות שאסור לערער אחריהן". אבל קל להבין איזה רושם עושה תשובה כזאת על נער בן-דורנו.

בדורנו מותר לשאול כל דבר ומותר לערער על כל דבר – כך מחנכים את הנוער. מדוע, איפוא, אסור יהיה לנער הצעיר לערער על הערכים של ההורים? מה מנע ממנו לרצות לבנות לעצמו מערכת "ערכים" משלו? למה מצפים, שדוקא את השאלות הגורליות האלה לא ישאל?

אין להתפלא על משבר-הערכים שבו שרויים הצעירים. הלא חינכו אותם להאמין שאין שום דבר מוחלט, שאין שום דבר יציב לחלוטין. הילדים עצמם רואים, כיצד פורקים ההורים מעליהם את הנורמות שבהן דגלו הסבא והסבתא. הילדים פשוט ממשיכים את הקו שבו פתחו הוריהם; הם סוגרים את המעגל!

כיהודים יש לנו בעיה כפולה. הדור הצעיר, שהורחק מהמסורת היהודית, אינו מסוגל להבין בכלל את שפת הוריו. הוא מגדיר כ"ירחמיאליות" את כל המילים היפות על "עם יהודי", "אהבת-ישראל" וכיוצא באלה ורואה בהם שריד להווי המצומצם של העיירה המזרח-אירופית. הוא לא מבין בכלל מדוע הוא צריך להיות יהודי, על הסבך הגדול שמושג זה נושא בחובו, ולא להסתפק בעובדת היותו אדם; הוא אדם וזהו.

יש להחדיר לראשו של הילד מגיל קטן ביותר, כי העולם איננו ג’ונגל, כי יש דין ויש דיין, כי ישנה "עין רואה ואוזן שומעת". יש להסביר לו, כי יש מי שברא את העולם ומי ששולט עליו ומנהיגו. על הילד לזכור, כי יש מי שנותן שכר לעושים טוב ומי שיודע להעניש עושי-רע.

החינוך הנשען על ההכרה בקיומו של האלוקים הוא יציב ובר-קיימא. הילד יודע, שלפניו מערכת ברורה, יציבה ושלימה. הוא מבין, שלא הוא הקובע מה מותר ומה אסור, אלא האלוקים הוא המחליט. על כך אין הוא יכול לערער.

כשהוא שואל, למה אסור לגעת ברכוש הזולת, אין עונים לו שהדבר אסור מפני שהוא "לא יפה" או משום שהוא "פוגע בחברה"; עונים לו בצורה חד-משמעית: "כי הבורא אסר זאת", "כי הוא קבע שזה מעשה פסול". מוסר כזה הוא אמיתי ומוחלט ויש בו עוצמה מספקת כדי לעמוד בפני פיתויים שונים.

יסוד זה בחינוך הוא אוניברסלי ועל ברכיו יש לחנך כל אדם, יהודי ולא יהודי. זו הדרך היחידה להבטיח שהעולם לא יהפוך לתוהו ובוהו ושישררו בו ערכי אמת של צדק ויושר.

לנו, כיהודים, יש תפקיד נוסף: להחדיר בילדינו אמונה יהודית. עלינו לספר להם על יציאת מצרים ועל מעמד הר-סיני; לפתוח בפניהם את המקורות העצומים שלנו; לספר להם על הבחירה בעם היהודי ועל התפקיד שהוטל עליו; לקשור אותם אל אברהם אבינו ואל משה רבינו, אל רבי עקיבא ואל הלל ושמאי; לטעת בהם את התחושה, שהם ממשיכיהם של הרמב"ם ושל רש"י, של המהר"ל מפראג ושל הבעל-שם-טוב. ועלינו להחדיר כל זאת לא כשם שמלמדים היסטוריה יבשה, אלא מתוך אמונה כנה ואמיתית ומתוך חמימות של דבר חי, תוסס ורענן.

נניח, רק נניח, שבאחד הימים ייצא משרד-הבריאות בהודעה לציבור, שבה ייאמר כך: "מחקרים חדישים גילו באורח חד-משמעי, כי 10% של הילדים השותים חלב בלתי-מורתח נפגעים בשפעת קשה בחורף". זה יהיה לשון ההודעה (הדמיונית, כמובן). ובכן, רק 10% מן הילדים יפגעו במחלה; 90% יהיו בריאים ושלמים. האם מישהו מעלה על דעתו, כי ימצא ולו בית אחד בישראל שבו לא ירתיחו את החלב מתוך הנחה שילדיהם יהיו בין 90% שלא יפגעו?! כל אדם שפוי בדעתו לא יעז לקבל על עצמו אפילו סיכון נמוך מ-10%!

עכשיו נא לחשוב: מהי מידת הסיכון, שילד שאינו מקבל חינוך יהודי אמיתי ושורשי יצמח לא בדיוק כפי שהוריו היו רוצים לראותו? האם רק 10%? ואולי קצת יותר?

כדאי לחשוב על כך.

הצעה ל"רגע של אמונה"

יש לדאוג שהילדים יאמרו תפילה קצרה זו בתחילת היום.

"מודה אני לפניך, מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".

כל הורה מעוניין שבנו יעלה לתורה ויקרא את ההפטרה. כך הדריך אותו אביו וכך הוא רוצה שיעשה גם בנו שלו. בעברית מדוברת קוראים לזה – מסורת.

אבל ההכנות לבר-המצווה הן גם הזדמנות מצויינת להעשיר במעט את המטען הרוחני שיישא עמו הילד לכל החיים, ולספר לו מהי התורה ומהן המצוות; מדוע מניחים תפילין על הראש ועל הזרוע ומהי מורשת אבות.

את ה’בית’ מניחים כאמור על השריר במרחק של שתי אצבעות מהמרפק, כאשר הוא צריך להיות נוטה לכיוון הלב.

לאחר שהתפילין קובעו על היד מסובבים את הרצועה שבע פעמים. במסורת החסידית והספרדית כורכים את הרצועה על האמה 7 פעמים בכיוון מהפנים אל החוץ, ובמסורת האשכנזית – בכיוון מהחוץ אל הפנים.

בשלב זה מניחים את ה’תפילין של ראש’ על מקום השערות שעל המצח מול הרווח שבין העיניים. טעות נפוצה היא להניח את התפילין על המצח, אולם בהלכה נקבע שמקום ההנחה מסתיים בקצות השערות, והמניח אותן על המצח לא יצא ידי חובת המצווה.

לסיום יוצרים בבסיס היד ובגב היד עם רצועת התפילין את האות ש. מאחר שצורת הקשר שבתפילין של ראש היא ד, וצורת הקשר שבשריר ביד, היא האות י, נוצר צירוף המילה "ש-ד-י" שהוא משמות ה’. קהילות אחדות בעדות המזרח לא נהגו לכרוך את הרצועה בצורת ש’. קהילות יהודי גאורגיה, נוהגים ליצור ברובם, על כף היד את האות שי"ן. יהודי תימן קושרים צורת אות ד’ על כף היד ובאצבע האמה קושרים צורת ש’, וביחד עם אות י’ הנמצאת בסמוך לבית של תפילין של יד נוצרת המילה "שדי".

אצל הספרדים, התימנים, האיטלקים וחסידי חב"ד נהוג לברך ברכה אחת על תפילין של יד ושל ראש, "להניח תפילין", ואילו האשכנזים (למעט חסידי חב"ד) נהגו לברך על תפילין של ראש ברכה נוספת "על מצוות תפילין". מחמת הספק באשר לברכה הנוספת על תפילין של ראש נפוץ כיום המנהג לומר מיד לאחר הברכה השנייה את המילים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", שנהוג לאומרן לאחר הגייה בשגגה של שם ה’ ללא צורך.

אין לדבר בין הנחת תפילה של יד לתפילה של ראש. מי שהפסיק בדיבור בין של יד לשל ראש מברך על תפילין של ראש ברכה נוספת "על מצוות תפילין" (למנהג הספרדים ויתר הקהילות שבדרך כלל מברכים רק על תפילה של יד) או שתי ברכות על תפילה של ראש "להניח תפילין" ו"על מצוות תפילין" (למנהג האשכנזים, שבדרך כלל מברכים גם על תפילה של ראש)