וכך עושים זאת:

מכינים בערב החג חתיכת בשר (או תבשיל אחר) בנפח 27 סמ"ק לפחות, וכן חתיכת לחם בנפח 54 סמ"ק לפחות, ומניחים אותן בצד. בזמן שמקצים אותן למטרה זו מברכים: "ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב", ומוסיפים: "בעירוב הזה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל ולהטמין ולהדליק נר ולתקן ולעשות כל צרכינו מיום-טוב לשבת".

את הלחם והתבשיל יש לשמור במקרר לפחות עד שמסיימים לעשות בחג את כל ההכנות לשבת.

רב העיר או הקהילה נוהג לכוון בשעת עירובו להוציא ידי חובה את כל מי ששכחו לעשות עירוב, אולם עירובו של הרב מועיל רק למי ששכח (בפעם הראשונה בחייו) או לא ידע שיש לעשות זאת. מי שידע וזכר אלא שהתעצל וסמך על עירובו של הרב, עליו לשאול רב מוסמך כיצד לנהוג.

חשוב לדעת שהעירוב מאפשר לעשות רק מלאכות שאפשר ליהנות מהן בחג עצמו (אם רוצים), אבל אין הוא מתיר להתחיל בישול בערב שבת בסוף היום, כאשר כבר אי-אפשר ליהנות ממנו בחג.

שבת הגדול הראשונה שהיתה להם לישראל במצרים, היתה בעשירי בניסן, חמישה ימים בלבד קודם גאולתם.

לשבת זו נצטוו ישראל: "ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית". באותו היום לקח כל אחד מישראל שה לפסחו (להקריבו) וקשרו לכרעי המיטה.

המצרים – שהכבשים היו אלוהיהם – שאלו את ישראל מה זה לכם? ואלו השיבו: לשחטו לקרבן פסח כמצוות ה' עלינו, העומד להכות את בכוריכם.

הלכו בכורי מצרים לאבותיהם ואל פרעה ובקשו מהם לשלוח את ישראל, וכשנתקלו בסירוב, עשו מלחמה עמהם והרגו מהם עם-רב. זהו שנאמר: "למכה מצרים בבכוריהם", כלומר שהשם הכה את המצרים על-ידי הבכורים. לזכר ניסים אלו קבעו את השבת הזו כיום מיוחד, וכינוהו בשם 'שבת הגדול'.

בקהילות ישראל נהגו לומר את ה"הגדה של פסח" לאחר תפילת מנחה של שבת, החל מן הפסקה "עבדים היינו" עד "לכפר על כל עוונותינו", וזאת, כאמור, משום שתחילת הנס היה בשבת זו. טעם נוסף למנהג זה מובא במדרשי חז"ל: בכדי להרגיל את הנערים בהגדה שתהיה שגורה על פיהם.

כן נהגו בכל קהילות ישראל, עוד מימי התנאים והאמוראים, שבשבת הגדול דורש החכם לפני בני העיר דרשה גדולה, להורות את העם דרכי ה' וללמד להם את המעשה אשר יעשו. החכם, הגדול שבחבורה, דורש בהלכות הפסח ובענינא דיומא, כשהוא מתבל את דרשתו בדברי אגדה המושכים את הלב.

על-אף שהיום בו קרה הנס הוא עשירי בניסן – שאינו חל תמיד בשבת – הרי שהמאורע נקבע להיות בשבת, וזאת מאחר והתאריך י' בניסן כבר "תפוס" לתענית צדיקים, לזכרה של מרים, אחות משה ואהרן, שנפטרה באותו יום.

הלוח הגריגוראני מתבסס על שנת השמש, המיוצגת בארבע העונות: סתיו, חורף, אביב וקיץ. המחזור הזה מסתיים ומתחדש במשך 365 ימים, ועל העיקרון הזה מבוסס לוח זה. השמש מגיעה באחד בינואר לאותה נקודה (פחות או יותר) שבה הייתה בתאריך הזה לפני שנה. אולם על-פי הלוח הזה חלוקת החודשים שרירותית לחלוטין ואין לה שום אחיזה במעגל האירועים הקוסמי.

לעומת זה, הלוח המוסלמי מבוסס על חודשי הירח. החודש מתחיל עם מולד הירח והוא נמשך 29-30 ימים, שהוא משך הזמן הממוצע של מחזור הירח. אבל חסרונו הגדול, שאין הוא מעוגן בתוך הלוח השנתי של עונות השנה. לכן החגים המוסלמיים נודדים מעונה לעונה. פעם הם באביב, פעם בחורף, פעם בסתיו ופעם בקיץ.

מנגנון כיוון

הלוח היהודי משלב את שני הדברים. מצד אחד הוא מבוסס על חודשי הירח. תמיד בא' בחודש הירח מתחיל להיראות כחרמש דק, ועם התקדמות הימים הוא מתמלא והולך, עד שבט"ו בחודש הירח מלא ומאיר במלוא זוהרו. פסח וסוכות (שחלים בט"ו בחודש) לעולם יחולו בשעה שהירח מלא, ואילו ראש-השנה (שחל בא' בתשרי) לעולם יחול בשעה שהירח נסתר ("בַּכֶּסֶא").

ועם זה, יש בלוח היהודי מנגנון כיוון מתוחכם ביותר, שמבטיח כי גם עונות השנה יישמרו, וכי פסח לעולם יחול באביב וסוכות יחול בסתיו. את זאת אנחנו עושים על-פי הציווי "שמור את חודש האביב", שמלמד כי עלינו להקפיד שחג-הפסח לעולם יחול באביב ולא ינדוד לתוך החורף. כיוון זה של הלוח נעשה על-ידי הוספת עוד חודש אדר, אחת לשנתיים-שלוש, ובכך אנחנו מתקנים את הנסיגה שנוצרת בשנה רגילה, בגלל ההיצמדות לחודשי הירח.

כזה ראה וקדש

בזמן בית-המקדש היו החודשים נקבעים על-פי עדות של עדים כשרים שראו את מולד הירח. יש הסבורים בטעות שהדבר נעשה מפני שלא ידעו באותם ימים לחשב את המולד. ההפך הוא הנכון. חכמינו ידעו היטב לחשב את המולדות, ויתרה מזו – הם היו יושבים ומצפים לעדים רק ביום שבו על-פי חישוביהם הייתה אפשרות לראות את המולד. הרי שהם ידעו היטב מתי המולד חל. הצורך בעדות הוא משום שהתורה מצווה כי קידוש החודשים יהיה על-פי עדים, ובכך מקיימים את המצווה הגדולה של 'קידוש החודש'.

רבים משתמשים בביטוי 'כזה ראה וקדש', אבל מקורו בפרשת החודש. כאשר הקב"ה ציווה את משה רבנו את דיני קידוש החודש הראה לו בנבואה את מראה הלבנה בחידושה ואמר לו: "כזה ראה – וקדש". כלומר, כשתראה מראה כזה – קדש את החודש.

הלוח היהודי הוא אפוא לוח מיוחד ומשוכלל ביותר, שמשלב בין המחזור החודשי של הירח ובין המחזור השנתי של השמש. ראוי להשתמש בו ככל האפשר, ובמיוחד להטמיע אותו בקרב הילדים והנוער. ונזכה בקרוב לקיים את מצוות קידוש החודש, כאשר ייבנה המקדש ותחזור הסנהדרין ויתחדשו ימינו כקדם.

פרשה זו נקראת מדי שנה בשבת בה מברכים את חודש ניסן או כשראש ראש חודש ניסן יוצא בשבת וזאת כדי לזרז את העם לקדשו. זירוז זה מיוחד לחודש ניסן יותר משאר החודשים וזאת משום שהוא החודש הראשון בלוח העברי.

דבר נוסף מצינו בקריאה זו בה מזכירים לכל העם שחודש ניסן בו חל חג-הפסח, מגיע, ויש להתכונן לעלות לרגל לירושלים.

העליה לרגל בחג-הפסח חשובה יותר מבשאר החגים (סוכות ושבועות) שכן קשורה היא עם הקרבת קרבן הפסח – מצוה חשובה הכרוכה באיסור חמור.

ועוד מצינו בעניינו של קרבן זה שחייבים להקריבו ביום הראשון של החג, ואם נמנע הדבר יש לחכות לפסח-שני (י"ד באייר), מה-שאין-כן בשאר הרגלים בהן אפשר להשלים את קרבנות החג כל שבעת הימים.

"החודש הזה" הוא חודש של גאולה, שכך נאמר : "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל", ובמדרש נמצא : עד יציאת מצרים היו מונים לבריאת העולם, מיציאת מצרים ואילך צווינו למנות מניסן – חודש הגאולה, וזאת "לפי שגדול יום הגאולה מיום הלידה".

ראש-חודש ניסן הוא היום בו הוקם המשכן לראשונה, בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים. נשיאי השבטים, בראותם שהמשכן קם ועומד על תילו כאשר הם עד עתה לא נתנו מאומה למענו, הזדרזו והביאו  את תרומתם הם, כל אחד ביומו.

בא’ באדר החל משה רבנו להתפלל להשם שיותן לו להיכנס לארץ ישראל.

בא’ באדר היו משמיעין על השקלים – בזמן שבית המקדש היה קיים. מכסף זה קנו את הבהמות שהוקרבו בקרבנות ציבור. חז"ל אומרים, כי הקב"ה המקדים תמיד רפואה למכה, ציווה לתת את מחצית השקל שיהווה משקל נגדי לכסף שהמן שקל לגנזי אחשוורוש, כדי לאבד, חלילה, את היהודים.

בא’ באדר (שנת ד’ תתקכ"ז לבריאה) נפטר רבי אברהם בן עזרא, בגיל 75.

בא’ באדר (שנת ה’תכ"ג) נפטר, בגיל 41, ר’ שבתי כהן, שהיה ידוע בשם ש"ך, לפי חיבורו "שפתי כהן".

בג’ אדר (בשנה הששית למלכות דריוש מלך פרס) בימי עזרא הסופר, נערכה ברוב עם שמחת חנוכת בית שני.

בו’ אדר (בשנת ה’ק"ט) נרצחו בעיר וורמיזה מאה יהודים, בעקבות עלילה שהיהודים הרעילו את הבארות כדי להפיץ את המגיפה השחורה.

בו’ אדר (ה’תרכ"ז) יום הולדת הרב מנחם מענדל, בנו הצעיר של הרבי המהר"ש – רבי שמואל שניאורסון – הרבי הרביעי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד.

בז’ אדר נולד משה רבנו ואותו יום הוא גם עם פטירתו ; בגיל 120. הוא נפטר בשבת, בשעת מנחה (בשנת ב’תפ"ח), בו ביום חדל לרדת המן מהשמים.

בז’ אדר (שנת ה’רמ"ו) הועלו בטולדו כאלף יהודים על מוקד – על ידי האינקוויזיציה האכזרית – ונשרפו חיים על קידוש השם.

בט’ אדר (שנת ת"ש) הרבי הקודם והשישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד – רבי יוסף יצחק מגיע להתיישב בארצות הברית, ובו ביום מייסד ישיבת "תומכי תמימים".

בי"ד אדר: פורים – היום בו ניצלו היהודים באימפריה הפרסית מהשמדה שתיכנן עבורם המן. חג פורים הוא יום הודאה לאלוהים על הצלה זו.

בט"ו אדר: שושן פורים – ערים שעל פי המסורת מוקפות חומה מימות יהושע בן נון (כגון ירושלים) וכן בשושן, נחוג פורים בט"ו בחודש.

בט"ז אדר (בשנת תש"ט) הרבי הקודם מקבל את האזרחות האמריקאית.

בי"ז אדר (בשנת ה’רס"ז) נפטר באמסטרדם רבי מנשה בן ישראל.

בכ’ אדר (בשנת ה’שע"ד) ניצלו יהודי פרנקפורט בדרך נס מפוגרום שאורגן על ידי צורר היהודים פטמילך. מאורע זה מוזכר היום כ"פורים פרנקפורט".

בכ’ אדר (בשנת ה’ת"א) נפטר בקראקו הגאון המפורסם ר’ יואל סירקיס, מחבר "בית חדש" (ב"ח).

בכ"א אדר נפטר הצדיק ר’ אלימלך מליזנסק, מחבר ספר "נועם אלימלך", מתלמידי המגיד.

בכ"ה אדר, 37 שנים לאחר גלות יהויכין, מת נבוכדנאצר מלך בבל שהובא לקבורה למחרת היום. בכ"ז אדר הוציא המלך החדש, אויל מרודך, את גופת נבוכדנאצר מהקבר וסחבה בחוצות העיר. לאחר מכן הוא שחרר את מלך יהודה השבוי, יהויכין, ממאסרו. בימים ההם נפטר צדקיהו, המלך האחרון של יהודה.

בכ"ה אדר (בשנת תרס"א) יום הולדת הרבנית חיה מושקא, אשת הרבי מליובאוויטש.

בכ"ה אדר (שנת ה’תק"פ) בטלה האינקוויזיציה הארורה.

ב. כשאוכלים אחד מ"שבעת המינים" שבהם נתברכה ארץ ישראל (כולל גם חיטה ושעורה – כלומר מיני מאפה שנעשו מדגנים אלו), צריך לברך מלבד הברכה הראשונה שלפני האכילה גם ברכה אחרונה (- ברכה מעין שלוש).

ג. לפני אכילת כל פרי הצומח על אילן מברכים "בורא פרי העץ".

ד. לאחר אכילת הפרי מברכים "בורא נפשות רבות".

ה. אם בין הפירות שנאכלו נמצאים גם פירות שבהן נתברכה ארץ ישראל (המוזכרים בהנ"ל – אות א’), צריך לברך אחר כך את הברכה האחרונה "על העץ ועל פרי העץ", ולא "בורא נפשות".

ו. אכלו את הפירות באמצע הסעודה, אין צורך לברך על הפירות ברכה אחרונה מיוחדת, ברכת המזון פוטרת ברכה זו.

ז. כשאוכלים פרי חדש בפעם הראשונה בעונת גידולו, מברכים תחילה ברכת "שהחיינו" ואחר כך את הברכה המתייחסת אל הפרי (שתי הברכות מברכים לפני אכילת הפרי).

בשבת זו נהגו רבים לתת אוכל לעופות. ומצאו לכך רמז בשמה של הפרשה בשל"ח נוטריקון בשבת שירה לאכול חיטין.

כ"ק אדמו"ר רבי יוסף-יצחק מליובאוויטש סיפר כי המהר"ל מפראג, שהיה מייסד, מבסס ומפיץ של מנהגי ישראל קבע מנהג, שבשבת-קודש פרשת בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים קטנים, לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית-הכנסת (אלט-ניי שול) ולספר לילדים את סיפור קריעת ים-סוף, כיצד שרו הציפורים וצפצפו בשעה שמשה וכל בני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת "אז ישיר", והילדים הקטנים אכלו פירות מעצי הים ולזכר שירת הציפורים וריקודם בשעת קריאת ים-סוף תיקן המהר"ל שיאכילו הילדים גרגרי חיטה את הציפורים. לאחר-מכן היה המהר"ל מברך את כל הילדים וההורים, שיזכו לחנך את הילדים ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

ובלוח דבר בעתו הציע על-מנת לצאת ידי כל הדעות להניח פירורים בצלחת מכוסה במרפסת או בחלון ולמחר נוטלים הצלחת העליונה להשתמש בה. אם אינו מניח ממש לפני העופות (והללו עדין אינם שם) אין חשש של האכלת בעלי חיים שאין מזונותיהם עליך אלא שא"כ הוצאת את ה'מנהג' ממשמעותו לכן הדיחו הפוסקים את המנהג. עכ"ל.

טעם נוסף למנהג זה הביא בספר דרכי חיים ושלום ש"היה מקובל אצלם כי דתן ואבירם רצו ברשעותם להכחיש דברי נביאות משה רבינו וכאשר הגיד משה כי בליל יום השביעי לא ירד המן, כי ש"ק הוא המה, עשו בתחבולתם וקמו בלילה ופיזרו המן שנשאר להם ולכ"א מע"ש (לחם משנה על יומיים) על הארץ כדי שיאכלו להראות לפני העם שירד המן בלילה – ליל ש"ק והציפורים ליקטו זאת קודם אור היום … וזה הטעם בפר' בשלח שקוראין פר' המן, על כן נותנים להציפורים חלקם קצת ממאכלי שבת לזכר נס זה, ולהכיר תודה". עיי"ש.

בזמן ההוא עמד עוד בית המקדש בהדרו. בירושלים מלך אז מלך מבית דוד, הוא היה כבר המלך האחרון למלכי בית יהודה שמו היה צדקיהו.

ירושלים היתה אז היפה מכל ערי העולם, הרחובות היו מלאים אדם, העיר שקקה חיים ועמדה במלוא תפארתה וזוהרה. היא היתה עיר מאושרת, ואנשיה היו מאושרים.

לכן בכל שנה, ביום העשירי לחודש טבת, אנו נזכרים ביום האבל ההוא. אנו נזכרים בדברי הנביא הקדוש, שמפני שהתרחקנו מה' ומהתורה איבדנו את הקדוש והיקר לנו ביותר- את בית המקדש. וכאשר נתקרב אל ה' ואל התורה, נשמור ונקיים את הכתוב בה – יגאלנו ה' גאולת עולמים, וכל שונא וכל אויב לא יוכל לעמוד נגדנו.

יום זה נקבע גם כיום הקדיש הכללי לזכר נפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע. יש מקרובי הנפטרים הנוהגים ביום זה במנהגי יום היארצייט (יום השנה) של הנפטרים, להדליק נרות נשמה, לומר "קדיש" ולומר תפילה לעילוי נשמות הנספים.

התוועדות חסידית היא התכנסות של חסידים למסיבה של מצוה שמטרתה חיזוק רוחני ואהבת רעים, המשלבת דברי תורה, סיפורים חסידיים, הרמת כוסית ’לחיים’ ושירת ניגונים בצוותא.

יש התוועדות עם הרבי המשמיע בה דברי תורה, ובין הדברים הקהל אומר ’לחיים’ ושר ניגונים חסידיים. יש התוועדות בין החסידים עצמם, לרוב עם משפיע או אישיות רבנית כלשהי. התוועדות נערכת בדרך כלל במועדים חסידיים כדוגמת חג הגאולה, שבתות וכדומה.

ואמרו:"מה שהתוועדות חסידית מסוגלת לפעול לא יכול לפעול אפילו מלאך מיכאל". אימרה זו הסביר מייסד חסידות חב"ד – רבי שניאור זלמן מליאדי, שכאשר האב רואה שבניו מסבים באחדות, הוא מתעורר בחשק למלא את כל משאלותיהם, גם אם בדרכים ה’מקובלות’ (כגון באמצעות המלאכים) אינם זכאים לכך. ואכן, במסורת החסידית סיפורים רבים על אנשים שנושעו לאחר שהשתתפו בהתוועדות והתברכו.

בהתוועדות מקובל לשתות ’לחיים’. לרוב מדובר בשתיית משקה חריף. חשוב להדגיש כי הרבי מליובאוויטש הסתייג מהפרזה יתר על המידה ואסר על בחורים ואברכים מתחת גיל 40 לשתות יותר מכמות של רביעית. אמירת ’לחיים’ במהלך ההתוועדות, היא זאת שעושה את ההתוועדות לאירוע ייחודי, בניגוד לדברי התעוררות הנאמרים שלא במסגרת ההתוועדות.

בסיבת אמירת ’לחיים’ מובאים במסורת החסידית טעמים שונים. אחד המרכזיים שבהם הוא משל המדמה את ירידת הנשמה בגוף, לבנו יחידו של המלך שנשלח על ידי אביו לכפר מרוחק מעיר המלוכה, מתוך כוונה שיתערה בחיי התושבים ויקרב אותם אל המלך. הבן השתלב בחיי הכפריים הפשוטים שבאותו הכפר, עד שברבות הימים נעשה כאחד מהם ושכח את מוצאו ומטרת הגיעו למקום. יום אחד הגיע לכפר שליח מעיר המלוכה, בחפשו את בן המלך. אחר מאמצים רבים מצא אותו ומסר לו מכתב אותו ביקש להעביר אליו אביו, המלך. בן המלך פתח בהתרגשות את המכתב, ובו כתב לו אביו כי בטוח הוא שעושה הוא את שליחותו נאמנה ותיכף יסיימה ויחזור לארמון המלוכה. בקוראו את הדברים זלגו עיניו של בן המלך דמעות רותחות על כי שכח את מטרת הגיעו, ולא רק שלא ביצע את משימתו, אלא עוד זאת שנראה הוא עתה כאחרון הכפריים המגושמים. כעבור זמן התנער וחשב לעצמו: אמנם נראה אני כאחד מהם, אך בעצם איני כמותם. הם אכן כפריים פשוטים וכאלה ישארו לעולם, אך אני בן של מלך הנני. התעורר בשמחה וביקש לצאת בריקוד, אך חשש שיביטו עליו הכל כמשוגע. מה עשה? הזמין את כל בני הכפר לבית המרזח המקומי, לשתייה על חשבונו. שתה בן המלך עם הכפריים כוסית אחת ועוד אחת, וכטוב לבם יצאו הכל בריקוד.

וכך היה נוהג המשפיע לסיים את המשל: הם רקדו והוא רקד. אך הם רקדו בגלל הוודקה, והוא רקד על היותו בן של מלך… והנמשל – היו אומרים החסידים – היא הנשמה שירדה והתלבשה בגוף, כדי שתעבוד את ה’ בעולם הזה. אך לעתים שוכח האדם את יעודו וגורר את הנשמה למקומות ירודים וחומרניים. מה עושים? יושבים ומתוועדים. במהלך ההתוועדות אומרים מעט ’לחיים’, מתקלפות המחיצות ונחשפת האמת הפנימית. הגוף החומרי שמח בגלל המשקה, ואילו הנשמה שמחה על היותה בנו של מלך מלכי המלכים…

חג הגאולה וראש השנה לתורת החסידות – י"ט בכסלו. 

על סגולתו של היום הזה נאמר:

"כשם שבראש-השנה ניתנת החיות לכל השנה, כך בי"ט בכסלו נפתחים במרום אוצרות השפע והברכה של פנימיות התורה, וכל אחד ואחד מישראל יכול לשאוב כוחות חדשים ללימוד החסידות ולהליכה בדרכיה".

באחת מאיגרותיו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש, הוא מכנה את י"ט בכסלו 'ראש-השנה לחסידות'. שכן, כשם שבראש-השנה ניתנת החיות לכל השנה, כך בי"ט בכסלו נפתחים במרום אוצרות השפע והברכה של פנימיות התורה, וכל אחד ואחד מישראל יכול לשאוב כוחות חדשים ללימוד החסידות ולהליכה בדרכיה.

חג הגאולה מזכיר לנו, כי החסידות היא התגלות של חלק נשגב בתורה, כהכנה לביאת משיח-צדקנו. כשם שבאה שעה שבה נתגלו המשנה והגמרא וספרי הראשונים וקבלת האר"י ז"ל – כך הגיע זמן, שבו החל להתנוצץ אורו של משיח, ובו ניתנה לנו האפשרות לטעום ממכמניה של פנימיות התורה, שתתגלה במלואה בתורתו של משיח.

החסידות נועדה לכל יהודי ויהודי, לפשוטי-עם ולגאוני-עולם, לתלמידי-חכמים ולאנשי-עמל. היא מחיה את הנשמה; מרווה את הדעת בהבנה מעמיקה בגדולת הבורא, ובעומק משמעותן של התורה ומצוותיה; מפיחה שמחה והתלהבות בעבודת הבורא; היא החיות הפנימית בחיי היהדות.

מועד תמידי

מסופר, שלאחר שחרורו של בעל התניא היו חסידים שביקשו לכתוב 'מגילת י"ט כסלו', ושאלו על כך את פי הרבי. בעל התניא לא הרשה לעשות את הדבר ואמר: "זה היום יוקבע למועד תמידי בישראל, אשר בו יתגדל ויתקדש שמיה רבה ויתעוררו אלפי לבבות בישראל בתשובה ועבודה שבלב, כי המעשה (סיפור המעשה) חקוקה בלב ישראל דלעילא וכתובה בלב ישראל דלתתא".

כלומר, סיפור הגאולה אינו צריך להיות כתוב, מכיוון שהוא דבר חי ונצחי. הרבי ניבא אז, כי יום זה ייקבע "למועד תמידי בישראל". ואכן, מאות ואלפי ההתוועדויות של חג-הגאולה שמתקיימות ביום זה בכל מרחבי תבל מדי שנה בשנה – הן עדות חיה להתגשמות דבריו הקדושים.

על-כן נתברך כולנו, כמנהג חסידים: "חג שמח! לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותחתמו"!

שאל בבית חב"ד היכן וכיצד תהיה ההתוועדות החסידית לחג הגאולה.

אמרו חכמים: "…מה' אשה לאיש" – כלומר, זיווגו של אדם מה' בלבד ואין לשום אדם חלק בו. למסקנה זו הגיעו גם לבן ובתואל כשהציע להם אליעזר עבד אברהם את יצחק כחתן לרבקה. "…ויאמרו מה' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב" .

ועוד אמרו חכמים : ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת : "בת פלוני לפלוני". ובמקום אחר נאמר כי שלושה שותפים באדם : הקב"ה אביו ואמו. מדוע אין הקב"ה נמלך בשותפיו ומחליט בעצמו על הזיווג המתאים? אלא שהשותפות של האב והאם מתהילה רק ביצירת הוולד ולכן כל זמן שהוולד לא נוצר נעשה הזיווג על ידי הקב"ה לבדו ללא שותפים. מלאכת זו אינה מן הקלות, כמאמר חכמים : "וקשה לזווגם כקריעת ים-סוף".

בימי התלמוד והגאונים היתה הפרדה ברורה בין טקס ה'אירוסין', בו קידש האיש את האשה, לבין ה'נישואין', שביטאו את מעבר האשה לבית בעלה. בימינו טקס האירוסין (הקידושין) והנישואין מתקיימים בצוותא. נהוג לערוך לפני זה מעמד של התקשרות בין שני הצדדים והתחייבות הדדית להנשא בבוא היום. יש הנוהגים לכתוב בהזדמנות זו "תנאים", שהם למעשה הסכם בין ההורים משני הצדדים באשר למימון החתונה וצורכי תזוג. בשבת שלפני החופה נוהגים לכבד את ההתן בעליה לתורה.

יום החופה נקבע כך שהכלה תהיה טהורה :ליל כלולותיה. לפיכך חייבת הכלה לטבול במקוה טהרה לפני כניסתה לחופה.

יום הנישואין הוא כ"יום הכיפורים" לחתן ולכלה, בו הם פותחים דף הדש בחייהם. זהו יום שנועד לחשבון נפש. ההלכה מחייבת את בני הזוג להתענות באותו יום עד אחרי החופה, שהרי אמרו רז"ל שביום זה נמחלים להם כל עוונותיהם. סיבה נוספת לתענית היא כדי שיהיו מרוכזים ומיושבים בעת החופה.

ביטוי ללידה המחודשת, כתינוק בן יומו ללא עבירות, אנו מוצאים באחת משבע ברכות הנישואין: "ברוך אתה ה' יוצר האדם". כמו כן נוהגים ההתן והכלה, הוריהם וכל הקרובים, להרבות בנתינת צדקה ביום זה.

מזל טוב!

צפו בסרטון מיוחד מבית 'יהדותון' כל מה שצריך לדעת על חופה כדת משה וישראל • מה זה כתובה? למה נותנים טבעת? מה מברכים על הטלית? איך שוברים את הכוס? ועוד. חתונה יהודית עם הרב שמואל ביסטריצקי, רב קהילה ושליח חב"ד בסביון
054-3022780