פרשה זו נקראת מדי שנה בשבת בה מברכים את חודש ניסן או כשראש ראש חודש ניסן יוצא בשבת וזאת כדי לזרז את העם לקדשו. זירוז זה מיוחד לחודש ניסן יותר משאר החודשים וזאת משום שהוא החודש הראשון בלוח העברי.

דבר נוסף מצינו בקריאה זו בה מזכירים לכל העם שחודש ניסן בו חל חג-הפסח, מגיע, ויש להתכונן לעלות לרגל לירושלים.

העליה לרגל בחג-הפסח חשובה יותר מבשאר החגים (סוכות ושבועות) שכן קשורה היא עם הקרבת קרבן הפסח – מצוה חשובה הכרוכה באיסור חמור.

ועוד מצינו בעניינו של קרבן זה שחייבים להקריבו ביום הראשון של החג, ואם נמנע הדבר יש לחכות לפסח-שני (י"ד באייר), מה-שאין-כן בשאר הרגלים בהן אפשר להשלים את קרבנות החג כל שבעת הימים.

"החודש הזה" הוא חודש של גאולה, שכך נאמר : "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל", ובמדרש נמצא : עד יציאת מצרים היו מונים לבריאת העולם, מיציאת מצרים ואילך צווינו למנות מניסן – חודש הגאולה, וזאת "לפי שגדול יום הגאולה מיום הלידה".

ראש-חודש ניסן הוא היום בו הוקם המשכן לראשונה, בשנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים. נשיאי השבטים, בראותם שהמשכן קם ועומד על תילו כאשר הם עד עתה לא נתנו מאומה למענו, הזדרזו והביאו  את תרומתם הם, כל אחד ביומו.

פרה אדומה היתה באה לטהר את אלו שנטמאו בטומאת מת (כגון מי ששהה במחיצת מת) וזאת על-ידי שהוזה עליהם מאפר הפרה – אותה שרפו – ובהזיה זו נטהרו.

הטעם לקריאה בפרשה זו דוקא קודם חודש ניסן הוא : כדי להזכיר לכל מי שנטמא במת להטהר מטומאתו כדי שיוכל להקריב את קרבן הפסח במועדו ולא יצטרך הוא לחכות לפסח שני. הקדימו לזרז על כך קודם חודש ניסן ולפי שהרחוקים מירושלים היו יוצאים מבתיהם כבר בר"ח ניסן לעלות לירושלים הקדימו את הקריאה.

אף שהיום אין לנו בית מקדש ואין אנו מקריבים קרבנות ואין אנו אוכלים קדשים, אנו קוראים פרשה זו ולומדים מצוותיה ודיניה ועוסקים בהם בזמנם ונחשב לנו כאילו היטהרנו מטומאתינו והכשרנו את עצמינו להקריב קרבנותינו בזמנם.

מצוה זו נצטוו ישראל לראשונה בראש חודש ניסן מהשנה השניה לצאתם ממצרים ביום הקמת המשכן, באותה שנה היו חייבים כולם להיטהר כדי להקריב את פסחיהם אפילו מי שלא נגע במת מאחר והיה זה לאחר חטא העגל – שהיא עבודה זרה שמטמאת כמת.

מצוה זו שייכת לחלק ה"חוק" שבתורה ואין לנו כל הסבר ומושג מהו ענינו וכלשון הפסוק: "וזאת חוקת התורה". המדרש משבח במצוה זו את עם ישראל : ששמחים לקיים את המצוות שללא טעם ודעת יותר מאלו שניתנו להבנה, שכן בהם מתערב שכל האדם ומפריע לעומת ה"חוק" שכל כולו הוא ציווי ה’ בלבד.

תשע פרות אדומות נעשו עד היום. הראשונה עשה משה ובה השתמשו כל בית ראשון, והשאירו מעט לבית שני. שניה עשה עזרא הסופר, ושבע פרות נוספות מעזרא עד חורבן הבית. פרה עשירית יעשה אי"ה בקרוב ממש המלך המשיח.

ישנם הפוסקים ששמיעת קריאה זו היא מהתורה ועל-כן כל ירא השם ידאג לשמר קריאה זו השבת.

אדם נטמא בדרכים שונות: ע"י נגיעה במת, בנבילות בעלי חיים או בשרצים. ישנה גם טומאה הבאה ע"י הפרשות מן הגוף או מחלות כגון: נידה, זיבה וצרעת. הטומאה עוברת לא רק ע"י מגע אלא אפילו ממרחק, כדוגמת כל אלו שנמצאים בחדר שהמת מוטל שם. ישנן דרגות שונות של טומאה. הנוגע במת הוא "אבי אבות הטומאה" וכמו במחלה מדבקת – הנוגע בו נטמא אף הוא, אך הוא טמא רק בדרגת "אב הטומאה". הדרגות שלאחריהן: "ולד הטומאה", "ראשון לטומאה" ו"שני לטומאה".

צורת הטהרה מתבצעת על פי דרגת הטומאה. טמא מת למשל מורחק אל מחוץ למחנה במשך שבעה ימים ונטהר ע"י "מי חטאת" וטבילה. גם כלים ומאכלים ומשקים מקבלים טומאה.

ישנן טומאות שחכמים הוסיפו ברבות הימים על הטומאות הכתובות בתורה, כגון: טומאת אדמת ואויר ארץ העמים (חו"ל), יין נסך ועוד.

עיקר דיני טומאה וטהרה נוהגים בזמן שבית המקדש קיים. בימינו נמצאים כולם במצב של טמאי מתים באין אפשרות להטהר. אע"פ כן נשארו בידינו מספר דרכי טהרה ואלו הן בקצרה:

טבילה במקוה מטהרת אשה אחרי ימי וסתה בהם היא טמאה לבעלה. רבים מבין הגברים נוהגים לטבול השכם בבוקר בכדי להתפלל בטהרה. נטילת ידיים במים מטהרת את האדם בקומו משנתו מן הרוח הרעה השורה על ידיו. כן נוהגים ליטול ידים ביציאה מבית הקברות או מבית-הכסא, מי שבא מן הדרך ועוד. בעלי חיים שאינם כשרים לאכילה נקראים טמאים.

במשנה ובתלמוד מוקדש חלק נכבד הנקרא בשם "סדר טהרות" לדיני טומאה וטהרה הידועים בקושיים הרב.

שאלתם של בני ישראל ותשובת משה דורשות הסבר. על מה הייתה פליאתם, וכי אי-אפשר לזכור שני דברים בעת ובעונה אחת? הלוא אנו מצוּוים גם על זיכרון יציאת מצרים, ויש מצוות שקיומן תמידי וצריך לזכור אותן בכל עת. ומה פשר ההשוואה, בתשובתו של משה, לכוסות של חומץ ויין ואיך המשל הזה משיב על השאלה?

אלא שכאשר התורה מצווה לזכור אין הכוונה לתזכורת רגעית בלבד. לזכור משמעו לחוות את הדבר ולחיות אותו, וכדברי הרמב"ם על זיכרון עמלק: "נעורר הנפשות במאמרים להילחם בו". כלומר, הזיכרון צריך להיות חזק ומשמעותי כל-כך, עד שיניע את האדם להילחם בעמלק.

על כך התעוררה תמיהתם של בני ישראל: איך אפשר לחיות בעת ובעונה אחת עם שתי תנועות-נפש סותרות?! התמיהה לא הייתה על עצם הדרישה לזכור בו בזמן כמה דברים, כגון זיכרון יציאת מצרים והמצוות שקיומן תמידי, כי אלה דברים שיכולים להשתלב אלה עם אלה. אבל זכירת השבת וזכירת עמלק הן שני דברים סותרים בעצם מהותם. זיכרון השבת משמעותו שיש מי שברא את העולם בשישה ימים ושבת ביום השביעי, והוא שולט בבריאה שליטה מוחלטת. לעומת זה, זיכרון עמלק משמעותו שיכול מישהו להתייצב נגד ה' בצורה הקיצונית ביותר, עד למצב של "יודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו". הוא יודע על הקב"ה, מכיר בהיותו ריבונו, ובכל-זאת מתכוון למרוד בו. איך שני עניינים מנוגדים כל-כך יכולים להתקיים בנפש האדם בעת ובעונה אחת?!

על כך השיב משה רבנו במשל משתי הכוסות. במבט ראשון הן נראות מנוגדות לחלוטין – זו כוס יין משובח וזו כוס חומץ שאינה ראויה לשתייה. אבל האמת היא שגם לחומץ נועד תפקיד חשוב – באמצעותו מכינים מעדנים טובים ביותר, המשיבים את הנפש. בראייה כזאת אין כאן שני דברים סותרים, אלא שניהם משרתים אותה מטרה. עמלק נמשל לחומץ. אף הוא נברא בידי הקב"ה, ותכלית קיומו לגלות את כוחו האין-סופי של הקב"ה. אלא שהדרך לגלות זאת היא על-ידי זכירת עמלק ומחייתו. כשיהודי מוחה לחלוטין את המרידה בקב"ה, מתגלה מלכותו של הקב"ה ביתר שאת, והכול רואים שסופן של המרידה בקב"ה והכפירה בו להימחות מן העולם, ומלכות ה' היא השליטה היחידה במציאות כולה

בא’ באדר החל משה רבנו להתפלל להשם שיותן לו להיכנס לארץ ישראל.

בא’ באדר היו משמיעין על השקלים – בזמן שבית המקדש היה קיים. מכסף זה קנו את הבהמות שהוקרבו בקרבנות ציבור. חז"ל אומרים, כי הקב"ה המקדים תמיד רפואה למכה, ציווה לתת את מחצית השקל שיהווה משקל נגדי לכסף שהמן שקל לגנזי אחשוורוש, כדי לאבד, חלילה, את היהודים.

בא’ באדר (שנת ד’ תתקכ"ז לבריאה) נפטר רבי אברהם בן עזרא, בגיל 75.

בא’ באדר (שנת ה’תכ"ג) נפטר, בגיל 41, ר’ שבתי כהן, שהיה ידוע בשם ש"ך, לפי חיבורו "שפתי כהן".

בג’ אדר (בשנה הששית למלכות דריוש מלך פרס) בימי עזרא הסופר, נערכה ברוב עם שמחת חנוכת בית שני.

בו’ אדר (בשנת ה’ק"ט) נרצחו בעיר וורמיזה מאה יהודים, בעקבות עלילה שהיהודים הרעילו את הבארות כדי להפיץ את המגיפה השחורה.

בו’ אדר (ה’תרכ"ז) יום הולדת הרב מנחם מענדל, בנו הצעיר של הרבי המהר"ש – רבי שמואל שניאורסון – הרבי הרביעי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד.

בז’ אדר נולד משה רבנו ואותו יום הוא גם עם פטירתו ; בגיל 120. הוא נפטר בשבת, בשעת מנחה (בשנת ב’תפ"ח), בו ביום חדל לרדת המן מהשמים.

בז’ אדר (שנת ה’רמ"ו) הועלו בטולדו כאלף יהודים על מוקד – על ידי האינקוויזיציה האכזרית – ונשרפו חיים על קידוש השם.

בט’ אדר (שנת ת"ש) הרבי הקודם והשישי בשושלת אדמו"רי חסידות חב"ד – רבי יוסף יצחק מגיע להתיישב בארצות הברית, ובו ביום מייסד ישיבת "תומכי תמימים".

בי"ד אדר: פורים – היום בו ניצלו היהודים באימפריה הפרסית מהשמדה שתיכנן עבורם המן. חג פורים הוא יום הודאה לאלוהים על הצלה זו. לחצו כאן לאתר פורים

בט"ו אדר: שושן פורים – ערים שעל פי המסורת מוקפות חומה מימות יהושע בן נון (כגון ירושלים) וכן בשושן, נחוג פורים בט"ו בחודש.

בט"ז אדר (בשנת תש"ט) הרבי הקודם מקבל את האזרחות האמריקאית.

בי"ז אדר (בשנת ה’רס"ז) נפטר באמסטרדם רבי מנשה בן ישראל.

בכ’ אדר (בשנת ה’שע"ד) ניצלו יהודי פרנקפורט בדרך נס מפוגרום שאורגן על ידי צורר היהודים פטמילך. מאורע זה מוזכר היום כ"פורים פרנקפורט".

בכ’ אדר (בשנת ה’ת"א) נפטר בקראקו הגאון המפורסם ר’ יואל סירקיס, מחבר "בית חדש" (ב"ח).

בכ"א אדר נפטר הצדיק ר’ אלימלך מליזנסק, מחבר ספר "נועם אלימלך", מתלמידי המגיד.

בכ"ה אדר, 37 שנים לאחר גלות יהויכין, מת נבוכדנאצר מלך בבל שהובא לקבורה למחרת היום. בכ"ז אדר הוציא המלך החדש, אויל מרודך, את גופת נבוכדנאצר מהקבר וסחבה בחוצות העיר. לאחר מכן הוא שחרר את מלך יהודה השבוי, יהויכין, ממאסרו. בימים ההם נפטר צדקיהו, המלך האחרון של יהודה.

בכ"ה אדר (בשנת תרס"א) יום הולדת הרבנית חיה מושקא, אשת הרבי מליובאוויטש.

בכ"ה אדר (שנת ה’תק"פ) בטלה האינקוויזיציה הארורה.

ואכן, השמחה הינה אחת מעקרונותיה החשובים של החסידות, עד שאי-אפשר להבדיל ביניהן. מורנו הבעש"ט, ובעקבותיו כל מורי החסידות, שמו דגש רב לא רק על עבודת-ה' מתוך שמחה, אלא תבעו שהחסיד יהיה שמח בכל אורחותיו ובכל מעשיו.

לא חידוש

ברור ומובן מאליו שאין השמחה 'חידוש' של שיטת החסידות. החסידות בכלל לא 'חידשה' דבר, שכן התורה אינה זקוקה ל'חידושים' וגם אינה סובלת אותם. החסידות רק הדגישה והאירה באורה המיוחד את היסודות שקיימים ביהדות מאז ומעולם, וכתוצאה מכך גם השמחה קיבלה את המקום הראוי לה.

בתנ"ך ובמאמרי חז"ל מדובר אין-ספור פעמים על הצורך בשמחה, על תועלתה וחשיבותה. די לנו אם נציין את הפסוק הידוע מהתהילים: "עבדו את ה' בשמחה". הרמב"ם, בהלכותיו, מפליג בשבחה של עבודת-ה' הנעשית מתוך שמחה. גם מורי הקבלה אמרו דברים נפלאים בשבח השמחה. האר"י-ז"ל אמר, שזכה לכל השגותיו הנעלות רק בזכות השמחה. הוא גם מפרש באופן מיוחד את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב", שנאמר ב'תוכחה'. לדבריו, ההדגשה היא על ה"בשמחה", לאמור: אמנם עבדת את ה' אלוקיך, אך לא עבדת אותו בשמחה, וזהו החטא.

הטעות שההמון עושה ביחס לשמחה היא, שהוא מזהה אותה עם קלות-ראש ו'לקיחת החיים בקלות'; ואין לך טעות גדולה מזו. השמחה היא עניין רציני ביותר – גם בשעה שהיא מתפרצת בריקוד סוער. החסידות עושה הבחנה ברורה בין הוללות, שהיא דבר רע ומזיק, לבין השמחה שאין כמותה להביא להתעלות ולהזדככות.

שמחה אמיתית נובעת מאמונה איתנה באחדות האלוקית של הבריאה. כשיהודי יוצא מנקודת-הנחה שהקב"ה ממלא את כל המציאות – הוא חש את נוכחותו של הקב"ה בכל זמן ובכל מקום והוא גם מבין את משמעות הדבר: אם אדם שמלך המדינה היה מתלווה אליו בדרכו ודאי הוא שמח מאוד על מחווה זו, ודאי וודאי שיש לשמוח שמחה עצומה על שמלך-מלכי-המלכים, הקב"ה, מלווה את האדם בכל צעדיו ונמצא איתו תמיד!

שמחה מסלקת קשיים

גם ההכרה, ש"כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה" – מולידה שמחה. צרות וייסורים אינם פוגעים בשמחתו של יהודי שחדור בהכרה זו; שכן הוא יודע, שגם הסבל הוא לטובה. ואדרבה, בספר ה'תניא' מוסבר, שבתוך הצרות והסבל טמון טוב נאצל ביותר. בדרך זו מסביר מחבר ה'תניא' את הכתוב: "אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה" – שאדם צריך לשמוח בייסורים, משום שהם טומנים בחובם טוב נפלא, אף אם כרגע הוא לובש דמות של כאב וצער. לאידך גיסא, היהודי המאמין בטוח, שהקב"ה ייטיב לו גם ב"טוב הנראה והנגלה"; כלומר, שגם בעיני-בשר יהיה טוב זה נראה כטוב.

השמחה בעבודת-ה' מעידה, ראשית-כל, שהאדם עושה את הדברים באהבה וברצון, ולא בכפייה ובחוסר-ברירה. בנוסף לכך, השמחה גם מקילה ביותר את הקשיים שכרוכים לפעמים בקיום התורה והמצוות. הרבי מליובאוויטש נהג להביא דוגמא מאדם שסוחב ארגז כבד לביתו: אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו; אך ברגע שמגלים לו, כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא שהוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף… זה כוחה של השמחה!

בשבת זו נהגו רבים לתת אוכל לעופות. ומצאו לכך רמז בשמה של הפרשה בשל"ח נוטריקון בשבת שירה לאכול חיטין.

כ"ק אדמו"ר רבי יוסף-יצחק מליובאוויטש סיפר כי המהר"ל מפראג, שהיה מייסד, מבסס ומפיץ של מנהגי ישראל קבע מנהג, שבשבת-קודש פרשת בשלח היה מורה לכל מלמדי התינוקות ולכל ההורים לילדים קטנים, לקבץ את הילדים בשבת שירה בחצר בית-הכנסת (אלט-ניי שול) ולספר לילדים את סיפור קריעת ים-סוף, כיצד שרו הציפורים וצפצפו בשעה שמשה וכל בני-ישראל, אנשים ונשים, שרו את שירת "אז ישיר", והילדים הקטנים אכלו פירות מעצי הים ולזכר שירת הציפורים וריקודם בשעת קריאת ים-סוף תיקן המהר"ל שיאכילו הילדים גרגרי חיטה את הציפורים. לאחר-מכן היה המהר"ל מברך את כל הילדים וההורים, שיזכו לחנך את הילדים ולגדלם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.

ובלוח דבר בעתו הציע על-מנת לצאת ידי כל הדעות להניח פירורים בצלחת מכוסה במרפסת או בחלון ולמחר נוטלים הצלחת העליונה להשתמש בה. אם אינו מניח ממש לפני העופות (והללו עדין אינם שם) אין חשש של האכלת בעלי חיים שאין מזונותיהם עליך אלא שא"כ הוצאת את ה'מנהג' ממשמעותו לכן הדיחו הפוסקים את המנהג. עכ"ל.

טעם נוסף למנהג זה הביא בספר דרכי חיים ושלום ש"היה מקובל אצלם כי דתן ואבירם רצו ברשעותם להכחיש דברי נביאות משה רבינו וכאשר הגיד משה כי בליל יום השביעי לא ירד המן, כי ש"ק הוא המה, עשו בתחבולתם וקמו בלילה ופיזרו המן שנשאר להם ולכ"א מע"ש (לחם משנה על יומיים) על הארץ כדי שיאכלו להראות לפני העם שירד המן בלילה – ליל ש"ק והציפורים ליקטו זאת קודם אור היום … וזה הטעם בפר' בשלח שקוראין פר' המן, על כן נותנים להציפורים חלקם קצת ממאכלי שבת לזכר נס זה, ולהכיר תודה". עיי"ש.

שמחת "ניסוך המים" בבית-המקדש החלה כבר במוצאי החג הראשון של סוכות. היו מסדרים מתקנים מיוחדים כדי לקלוט את המוני החוגגים שהשתתפו בשמחה והאירו את הרחבה במנורות רבות, עד כדי כך שמסופר בגמרא שהיו יכולים אפילו לברור חיטים בלילה לאור הנרות הגדולים. חסידים ואנשי מעשה ואף גדולי הדור היו מרקדים לפני הקהל שעמד מסביב, והלויים היו מנגנים בכינורות, נבלים, מצלתיים, חצוצרות וכלי נגינה אחרים.

על נשיא ישראל רבן שמעון בן גמליאל מסופר שהיה לוקח שמונה אבוקות בוערות וזורק אותן באויר מיד ליד באופן שלא היו נוגעות אחת בשניה, ואילו ר' יהושע בן חנניה העיד מאוחר יותר כי במשך כל אותם ימים לא טעמו טעם שינה והיו מתנמנמים בזמן הריקודים אחד על כתפי חבירו.

כמובן שאת טקס שאיבת המים מן השילוח ליותה שמחה המונית. רמז לכך אנו מוצאים בפסוק הלקוח מספר ישעיה: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". היו אלה רגעים של התרוממות הרוח, כפי שמפרש הירושלמי את המילה "שואבה" שמשם היו שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה, כמו שכתוב : "והיה כמנגן המנגן ותהי עליו רוח ה"'.

ואכן השמחה היתה רבה כפי שמצאנו בדברי חז"ל: מי שלא ראה שמחת בית השואבה . . לא ראה שמחה מימיו. בימינו שאין בית-המקדש קיים נוהגים לעשות זכר לדבר ועורכים את חגיגות שמחת בית השואבה בבית הכנסת ובחוצות העיר. אנשים נשים וטף יוצאים אל הרחובות ויוצאים בשירה וריקודים לקול צלילי התזמורת. בין ניגון אחד למשנהו מאזינים המשתתפים לדברי הלכה ואגדה מעניני החג. יש מקומות בהם נוהגים לומר בהזדמנות זו את חמישה עשר פרקי שיר המעלות (תהילים ק"כ-קל"ד), כמעשה הלוויים שהיו אומרים כל פרק בעומדם על אחת מ- 15 המעלות שבין עזרת ישראל לעזרת הנשים.

1. חודש מנחם-אב הוא החודש החמישי לחדשי השנה, לפי הלוח העברי המתחיל בחודש ניסן עליו נאמר "החודש הזה לכם ראש חדשים".

2. בתשעת הימים הראשונים של החודש נוהגים מנהגי אבילות על חורבן בית המקדש ב- ט' באב.

3. מחציתו השניה של החודש נחשב לימים שמחים במיוחד – " לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב"

4. מזלו של החודש הוא אריה, ואף על פי שאין ישראל נשלטים על ידי המזלות, אבל מכיון שישראל שולטים במזלות, לכן משתמשים בהם, והשימוש הוא לעניני קדושה.

5. חודש אב מסמל מצב שלילי – חורבן המקדש. ולכן מוסיפים ומבקשים – מנחם-אב, שהקב"ה ינחם אותנו על-אף הצרות שפקדונו בחודש אב.

6. יום א' במנחם  אב- יום פטירת אהרון הכהן שהיה ה"שלום" בין אדם לחברו ובין איש לאשתו – אוהב שלום ורודף שלום. בפטירתו בכו אותו כל בית ישראל.

7. יום ה' מנחם אב – הוא יום הילולת האר"י הקדוש – רבי יצחק לוריא מגדולי המקובלים בצפת ושם מקום מנוחתו.

8. יום כ' במנחם אב – הוא יום הסתלקות רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש, עסק במסירות נפש בהרבצת תורה ויהדות בעת המשטר הקומוניסטי והסתלק בעיר גלותו. מנוחתו כבוד בעיר אלמא אטא, קזחסטן.

החל מראש חודש מנחם אב עד י' מנחם אב לאחר חצות היום, נוהגים יותר במנהגי אבילות (על שלושת השבועות), נוסף לדברים האסורים בשבועות שלפני כן, תספורת וגילוח, שמיעת מוסיקה ושירה, בילויים ועריכת שמחות.

נוהגים אף שלא לאכול בשר ויין בימים אלו, זכר לחורבן בית המקדש שבעקבותיו בטלו הקרבנות (בשר) ובוטל ניסוך היין על גבי המזבח (יין), ועוד יותר מקפידים שלא לקנות דברים חדשים. כמו כן מכבסים בגדים (חוץ מבגדי ילדים קטנים – כשצריכים) ומשתדלים להמנע מדין ומשפט, בפרט עם גויים, כי בימים אלו מידת הדין והגבורה שולטת.

נוהגים להוסיף לשם החודש אב את המילה "מנחם" בכדי לעורר את הנחמה על החורבן והגלות. חז"ל אמרו: "משנכנס אב ממעטים בשמחה", ובחסידות מבואר: "משנכנס אב ממעטים" – את הענינים הבלתי רצויים – "בשמחה" – על ידי שמחה, באופן המותר, והיא שמחה של תורה כמו סיום מסכת שאחריה סעודת מצוה.

שבת חזון

השבת שלפני תשעה באב נקראת 'שבת חזון' על שם תחילת ההפטרה הלקוחה מספר ישעיה – "חזון ישעיהו בן אמוץ", בה שזורים דברי תוכחה, לקח ומוסר, אותם העביר הנביא לבני דורו במטרה לשכנע אותם להיטיב את דרכם. גם בפרשת השבוע 'דברים' אנו מוצאים נימה של תוכחה על עם ישראל שהכעיס את הקב"ה מספר פעמים במדבר.

אף על פי כן הרי שהשבת היא למעלה מכל ענין של חטא וגלות ויש לנהוג בה כבכל שבת ולהזהר שלא להראות סימני אבלות. הרבי מעורר על כך שבשבתות של תשעת הימים, ובמיוחד ב'שבת חזון', יש עניין להוסיף בשמחה ובעונג השבת. אפשר להתרחץ לפני אם יש צורך, ללבוש לבוש חגיגי, לנגן ולאכול בשר ויין. וכל זה ביתר שאת וביתר עוז.