הוא מנסה בכל הכח לבלום, הוא מביט בציפור הקטנה, הציפור הקטנה מביטה בו. הוא כמובן לוחץ על הבלמים, חריקה אדירה נשמעת. אבל זה מאוחר מידי. בוווום!

האופנוען רואה לחרדתו את הציפור הקטנה מתגלגלת שוב ושוב על האספלט, עד שהיא נעצרת ללא תזוזה.

רחמיו נכמרים, והוא מתמלא רגשי אשמה. הוא מרים אותה ולוקח אותה לביתו. קונה כלוב יפה, משכיב אותה בתוכו בעדינות עם מעט מים וחתיכת לחם, בתקווה שהציפור תתאושש.

למחרת, הציפור הקטנה פוקחת עיניים, ומגלה את עצמה כלואה בכלוב.

היא תופסת את ראשה בין כנפיה, נחרדת: "אוי ואבוי! ה’ ישמור! אני בפנים! במעצר! כנראה הרגתי אותו!…

– – – – 

הציפור והאופנוען הם לא היחידים שנסעו השבוע… 

"אלה מסעי בני ישראל". התורה מספרת לנו על כל המסעות שבני ישראל עברו במהלך 40 השנים במדבר, מיציאת מצרים ועד שהגיעו לארץ ישראל.

אבל התורה, על מה היא מתבייתת, על החניות לא על המסע ביניהם – אלא על מה הם עשו בכל מקום בו הם חנו. 

אם כך, הפרשה היתה צריכה להיקרא: "אלה חניות בני ישראל" לא "אלה מסעי בני ישראל".

המסר כאן הוא אדיר. 

אדם צריך להיות תמיד במצב של תנועה, במצב של התקדמות, במצב של נסיעה. אסור לו להישאר במצב סטטי. גם אם המצב הקיים הוא מצויין, הוא תמיד צריך לשאוף להתקדם יותר ויותר. החניה, צריכה להיות חלק מהמסע!

– – – –

יש כאן מסר נוסף עמוק אף יותר:

מי שעובר על המסעות, או יותר נכון על החניות של בני ישראל, נתקל בהמון המון מקומות שבהם בני ישראל נפלו וכשלו. אבל עדיין התורה מכנה את זה "מסע", "אלה מסעי בני ישראל". עדיין התורה רואה את זה כהתקדמות! 

אדם צריך לדעת – בחיים יש מידי פעם נפילות. אבל אין מה לעשות, נפילות הן חלק ממסע החיים. מהנפילות אנחנו לומדים, מהנפילות אנו מתקדמים, בגללן אנחנו משתפרים! לכן זה חלק מהמסע. ההגעה להצלחה היא באמצעות הכישלונות. "ירידה צורך עליה". 

אם ניקח את המסר הזה מפרשת השבוע, נבין שתמיד יש לשאוף להתקדם עוד ועוד. הכי חשוב לא להירתע מכשלונות, לא לפחד מנפילות, כי הן חלק מההצלחות. חלק מהמסע וההתקדמות שלנו בחיים. אם לא עושים לא נופלים. 

אדרבה המצליחים הגדולים ביותר בעולם, הם אלה שעשו, ולמרות שהם נפלו, הם קמו חזרה והתקדמו הלאה. מצליחן אמיתי הוא לא זה שלא נופל או נכשל, אלא זה שקם אחרי הכישלון והנפילה…

– – – –

ילדה קטנה חיכתה פעם זמן רב בחלוקת הדולרים המפורסמת אצל הרבי. כשסוף-סוף הגיע תורה, היא קיבלה את הדולר בהתרגשות, מתוך אמונה שמעכשיו הדולר יגן עליה מכל רע.

היא רק ירדה במדרגות היציאה מ-770, והיא מעדה ונפלה, וקיבלה מכה כואבת… 

חזרה הילדה לעמוד בתור, וכשהגיע תורה הביעה את תמיהתה בפני הרבי: "הרי יש לי דולר מהרבי – אז איך יכול להיות שנפלתי?"

חייך אליה הרבי וענה: "לא נתתי לך את הדולר כדי שלא תפלי, אלא כדי שאחרי שתפלי יהיה לך כח לקום!"

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

אשתו, ניגשת לקצב – קונה את הבשר, לירקן – קונה את הירקות, משם היא ממשיכה למכולת – כדי לקנות את התבלינים וכל שאר המצרכים למנה הראשונה ולקינוח. 

היא קוצצת את הירקות, מבשלת את האורז למנה הראשונה, מגישה לבעלה על מגש מסודר את הבשר, התבלינים ובקבוק בירה. בעלה שנח בינתיים מסביב לגריל עם כל החברה קם מהכורסא, מניח על האש ומתחיל לנפנף. היא חוזרת לבית, פורסת מפה על השולחן, מסדרת את הצלחות והסכו"ם. מוציאה מהתנור את המנה הראשונה המוכנה, ומתחילה לעבוד על הקינוח. יוצאת כדי להתריע לבעלה שהבשר תיכף נשרף. חוזרת לבפנים, מסדרת את הסלטים והשתיה על השולחן. 

מסתיימת הסעודה. היא מורידה את כלי האוכל, שוטפת אותם, מסדרת את השולחן ומנקה אחרי. 

מגיע אליה בעלה "נו, איך היה החופש שנתתי לך היום"? 

האשה מעקמת את הפרצוף… 

מגיב הבעל – "ככה זה עם אשתי, כל מה שאני רק אעשה לה, לא יהיה לה טוב"…

בני ישראל במדבר מזכירים לנו קצת את הגבר הנ"ל… מה שהקב"ה ומשה יעשו – הם יתלוננו…

גם השבוע – 

מגיע פנחס; בקנאה שלו, הוא מציל את כולם מהמגיפה. איך מגיבים על כך בני ישראל?

נאמר בפסוק "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם".

שואל רש"י מדוע היתה התורה צריכה לפרט?

שתכתוב "פנחס", מקסימום "פנחס בן אלעזר הכהן". למה "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" 3 דורות? 

אומר רש"י "לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא בישראל"… הם התכוונו לסבא שלו ליתרו כהן מדין. 

נו, באמת! איפה הפרגון? הוא הציל אתכם מהמגפה, לא יכולתם לפרגן לו קצת יותר?

זוהי בדיוק הנקודה.

מה זה פיטום? אתה לוקח את העגל או הפרה, ולפני שאתה שוחט אותה, אתה נותן לה לאכול, ומפטם אותה… זה השיא של האכזריות. וזה בעצם מה שאמרו השבטים. זה שפנחס הרג את זימרי, זה לא מתוך צדקנות וקנאות גדולה. אלא מתוך תכונות אכזריות הטמונות בו. 

לכן מגיעה התשובה של התורה:

לפנחס היה עוד סבא: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן".

אהרן, ה"אוהב שלום ורודף שלום", פנחס כנכדו ירש ממנו את התכונות הללו, ובגלל הסיבה הזו – כדי להשכין שלום בעם ישראל עשה מה שעשה.

זו בעצם התשובה לטענה כפויית הטובה של השבטים.

– – – –

זהו המסר – כשאנו רואים אדם העושה מעשה טוב, הרבה פעמים אומרים, "הוא לא עושה את זה מתוך כוונה טובה." "הוא עושה את זה בשביל כבוד." "עושה את זה מצד אינטרס שיש לו."

לכן, כשאנחנו רואים אדם שעושה מעשה טוב, יש לפרגן, לתמוך, לעודד.

כולנו מכירים את הביטוי "מתוך שלא לשמה בא לשמה". כשאדם מתחיל את המצווה, גם אם הוא התחיל אותה "שלא לשמה", אבל בסוף – הוא יגיע ל"לשמה". 

בתורת החסידות מוסבר עוד יותר מזה: "מתוך שלא לשמה בא לשמה" – ה’תוך’ של ה’לא לשמה’ הוא ה’לשמה’.

נכון אולי שמבחוץ זה נראה רק אינטרס, אבל ליהודי יש נשמה, והנשמה עושה את זה לא בגלל האינטרס, היא עושה את זה לשמה, לשם המצווה. 

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

כל הצפרדעים מקיפות את שפת הבור, ומתחילות לצעוק לצפרדעים שבבור- אין
לכן סיכוי הבור עמוק, אין סיכוי שתצליחו לצאת. חבל לכן בכלל על המאמצים.

ואכן שתי הצפרדעים מנסות לנתר החוצה, אבל אחת מהר מאוד מתייאשת וטובעת.
אבל השניה לא מתייאשת. היא מנסה בכל כוחה לזנק החוצה, ואכן אחרי עוד קפיצה ועוד ניתור,
היא נותנת זינוק אדיר המעיף אותה על מעבר לשפת הבור!

החברות שלה ניגשות אליה נרגשות, איך לא התייאשת? הרי אמרנו לך שאין לך
סיכוי?

ואז הן מופתעות לגלות שהצפרדע בכלל חרשת…

הצפרדע החרשת ראתה אותן צועקות, אבל היא היתה בטוחה מה הן צועקות? קריאות
עידוד- כל הכבוד! המשיכי! תתאמצי! את עוד מעט יוצאת! ואכן, זה נתן לה כח להתאמץ
ככל יכולתה עד שניצלה.

– – – –

פרשת השבוע פרשת בלק. על שם מלך מואב הרשע שרצה להשמיד את ישראל. הרי
חז"ל אמרו שאסור לאדם לקרוא לילד שלו בשם של רשע, "שם רשעים ירקב".
אנחנו לא רוצים להנציח את זכרו של הרשע. והנה הפרשה בעצמה הולכת ומנציחה את בלק?

יכולים לשאול: הרי לפני שבועיים נתקלנו בפרשת קורח? אבל ישנו הבדל
מהותי. ראשית קורח היה יהודי. שנית, ילדיו חזרו בתשובה ולפי הרבה דעות גם הוא עצמו
חזר בתשובה. לעומתו בלק היה ונשאר גוי רשע.

חז"ל אומרים שבלק הוא בעצם ניגודיות. מצד אחד בלק, רשע שונא
ישראל "יותר מכל שונאים", כפי שכתוב במדרש. בתורת החסידות מוסבר גם,
שבלק נקרא על שם "בוקה ומבולקה" שפירושו הוא ’הרס וחורבן גמור’. בלק
בעצם מסמל את תכלית הרוע.

כנגד זה לצד השני, השל"ה הקדוש אומר שבלק היה חכם גדול ביותר, גם
יותר מעמיתו לפרשה הנביא בלעם. בנוסף מבלק יצא המשיח בעצמו! רות המואביה הסבתא רבתא
של דוד המלך היא נינה של בלק.

כך שפה יש ניגודיות- מצד אחד הוא מסמל את תכלית הרוע, מצד שני מלך
המשיח תכלית האור יצא ממנו.

בלק הוא בעצם סוג מיוחד של קדושה, סוג של קדושה שיצאה מתוך הרוע.
לוקחים את הרע, והופכים אותו לקדושה.

– – – –

כך זה גם בעבודת ה’. בעבודת ה’ ישנם שני סוגי עבודה- ישנה עבודה של
עשיית הטוב. מצוות, חסדים, לימוד תורה שאדם עושה. מצד שני, ישנה סוג עבודה של
הפיכת הרע לטוב. למשל אדם שחזר בתשובה, אדם שמקודם היה מונח ברע, אבל הוא החליט
להתגבר על יצרו וחזר בתשובה. דווקא בזה יש מעלה עוד יותר גדולה. הפיכת הרע לטוב,
נעלית הרבה יותר.

אדם שמעולם לא נחשף לרוע. אדם שמעולם לא נחשף לעברות. קל לו הרבה יותר
לעבוד את ה’. דווקא אדם שנכשל, וטעם את טעמה של החטא. דווקא כשהוא לאחר מכן חוזר
בתשובה ועובד את ה’ כמו שצריך, הוא בדרגא נעלית יותר.

המסר של בלק בפרשת השבוע הוא, כשאנחנו נתקלים בבעיה. נכשלנו בדבר לא
טוב. במקום להתייאש בדיוק הפוך. זה אמור להוות אתגר. ואז כשאנחנו מתמודדים עם האתגר,
ומצליחים לנצח ולהפוך את הרע לטוב. דווקא אז ההצלחה שלנו נעלית יותר. וכמו עם
הצפרדע בה פתחנו, היא נצלה את המגרעת שלה כחרשת, ובזכות זה היא בעצם הצליחה.

– – – –

השבוע יחול י"ב בתמוז, היום בו הרבי הקודם שוחרר בניסים גלויים
ממאסרו, בעידן סטאלין ברוסיה הקומניסטית על הפצת יהדות. שם ראינו דבר מעניין.
משפחות ואנשים שברוסיה היו מוכנים למסור את נפשם על שמירת תורה ויהדות. כשהן היגרו
לארצות הרווחה ,היו כאלה, שדווקא שם הן לא הצליחו להחזיק מעמד מבחינה רוחנית.

זה קשור לאותה הנקודה. בגלל ההתנגדות והקושי נוצרה קונטרה מצידה של
הנשמה. אבל כשהלחץ נגמר, זה פסק.

כדאי לקחת את המסר הזה ומעכשיו כל קושי בו נתקל, ננצל אותו ונפיק ממנו
את הטוב. נהפוך את הרע לטוב ומהלימון נעשה לימונדה.

הרב חיים גוטניק, רבה של אוסטרליה, מברך את הרבי מליובאוויטש לרגל חמישים שנה מאז הגיע הרבי לארצות-הברית – כ"ח סיון תש"א-כ"ח סיון תנש"א.

בעוד כמה דקות נפתחות הדלתות ל’סעודת שור הבר והלויתן’ הגדולה. רק תדמיינו איזה בר מדהים מחכה במתחם ה- VIP, בו נמצאים כל גדולי ישראל מכל הדורות….

במהלך ההמתנה לפתיחת הדלתות עומדים כל גדולי ישראל ומשוחחים ביניהם…

ראש הממשלה הנרגש עובר ביניהם.

הוא רואה את הרמב"ם, ואומר לו – את המרכז הרפואי הגדול באזור הצפון קראנו על שמך!

לדוד המלך הוא מספר – את המלון היוקרתי ביותר בישראל "קינג דוד" קראנו על שמך! 

את רבי שלמה אבן גבירול הוא מעדכן – רחוב מרכזי בתל אביב קראנו על שמך.

וכך לכל צדיק הוא מספר כיצד שמו הונצח ואיפה.

ולפתע – –

ראש הממשלה מהסס. מגמגם. הוא מסתובב ימינה ושמאלה, מנסה להתחמק מהצדיק שלפניו…

"מה קרה?" שואל עוזר ראש הממשלה, "למה הסתובבת?"

"מה אני אמור לומר לו…?" שואל בלחץ ראש הממשלה.

"למי?"

"אתה לא רואה מי צועד לקראתנו? אני לא יודע מה להגיד לו, תציל אותי ממנו…!"

"אבל מי זה…?"

"האברבנאל…"

פרשת השבוע פרשת קורח. איזה שם בחרו חז"ל לתת לפרשה? על שם של רשע?! חכמינו לא יכלו למצוא שם יותר מוצלח וחיובי לפרשה?

נכון, הפרשה מתחילה במילים "ויקח קורח", אבל אפשר לקרוא לה פרשת "ויקח". זה אפילו מתחרז עם הפרשה הקודמת, פרשת "שלח".

זאת, ועוד: לפני מתן תורה הקב"ה הבטיח למשה רבנו שבעקבות מתן תורה, שבמהלכה נחשף כל ישראל לכך שהקב"ה בעצמו מדבר עם משה רבינו, התוצאה תיהיה ש"וגם בך יאמינו לעולם". הקב"ה מבטיח למשה רבנו שכל עם ישראל כולו יאמין בו ללא ערעור או פקפוק "לעולם".

אז איך מגיע קורח? והוא לא לבד.

מאחוריו צועדים מאתיים חמישים נשיאי העדה ונותנים לו גיבוי, ומול כל עם ישראל, הם מערערים ומצהירים גלויות – אנחנו לא מאמינים בך משה רבנו, ולא מאמינים באהרן הכהן שאתה סדרת לו את תפקיד הכהונה הגדולה…

איך זה מסתדר?

שאלה נוספת: אותם מאתיים וחמישים נשיאי העדה המתלווים לקרח במחלוקתו, היו נשיאי ישראל. הם לא היו טפשים.

מה אומר להם משה רבינו? לכו והקטירו קטורת… הם הרי זוכרים מה קרה לנדב ואביהוא. הם מתו בגלל ש"ויקריבו לפני ה’ אש זרה, אשר לא צוה אתם", אלו ההשלכות מרחיקות הלכת של הקטרת קטורת שלא כדת. אז איך הם הלכו ועשו כזה דבר שטותי, המסכן את החיים שלהם??

מסביר על כך הרבי:

מטרתו של קורח היתה טובה. הוא רצה להיות כהן גדול. שאיפתו היתה להגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שיש ביקום -קודש הקודשים-. לכן הוא רצה להיות כהן גדול שיכול להיכנס גם לקודש הקודשים. זה מה שהוא רצה. לשם כך הוא היה מוכן גם לסכן חייו.

היות ומטרתו היתה טובה, לכן נקראה הפרשה על שמו. ללמדנו שמותר ונכון ששאיפתו של יהודי תהיה השאיפה הגבוהה ביותר שיכולה להיות, וזה לא הגיע בגלל שהוא לא האמין במשה רבינו.

ישנו גם מסר עמוק נוסף: ה’מטרה לא מקדשת את האמצעים’.

גם אם המטרה היא מטרה רוחנית, טהורה וטובה. יש להגשים אותה בצורה נכונה וראויה, ובשום אופן לא באמצעות מחלוקת. שום דבר טוב לא יכול לצאת ממחלוקת.

בשבת זו נברך את חודש תמוז. הרבי "ראש בני ישראל" אהב ואוהב כל יהודי, בכל יהודי הוא חיפש ומצא את הטוב שבתוכו. וההוכחה לכך היא שאפילו על קורח, דמות שלכאורה לא ניתן למצוא בה שום דבר חיובי, גם עליו הרבי לימד זכות, וגם ממנו הפיק הרבי מסרים חיוביים.

שנזכה לראות את הרבי בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלמה!

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

לא סתם הוא נקרא בשם הזה, כל מה שהוא עשה, הוא לא הצליח. שלח את הידיים שלו לעסקים, אבל כאילו מי שהוא שם לו רגל. ניסה לעבוד תחת מעסיקים אחרים, אבל תמיד הוא לא הצליח. כל דבר שהוא עושה, כאילו השטן בכבודו ובעצמו מונע ממנו מלהצליח.

כל השכנים שלו שאהבו אותו ריחמו עליו, וניסו כמיטב יכולתם לעזור לו. אבל תמיד, משהו השתבש בדרך.

אמרנו 'שלימזל'…

עולה רעיון לעשיר של הכפר, "אני יעשה משהו שיעזור למושקה. אף אחד לא יפריע לי לעזור לו"!

כדי ללכת לבית הכנסת, היה מושקה צריך לחצות מידי בוקר את הנהר שחוצה את הכפר על הגשר הנטוי עליו. דרכו הוא עובר את הנהר, ושם מחכה לו העשיר. הוא לקח ארנק מלא בהרבה כסף, שם אותו במרכז הגשר, אין סיכוי שמושקה יפספס את הארנק.

והנה, מושקה קם כמידי בוקר ללכת לתפילת שחרית. רגע לפני שהוא עולה על הגשר, עומד לחצות אותו, הוא חושב לעצמו. "הרי את הגשר הזה אני עובר אלפי פעמים, בואו נראה אם אני יכול לעבור אותו בעיניים עצומות".

סוגר מושקה השלימזל את העיניים, חוצה את הגשר בהצלחה… וכמובן מפספס את הארנק…

– – – –

השבוע אנחנו לומדים, אין דבר כזה שלימזל. אין דבר כזה – אין סיכוי. תמיד יש סיכוי!

התורה מספרת לנו על אדם שהיה טמא, או בדרך רחוקה, ובגלל זה נמנע ממנו מלהקריב את קרבן הפסח במועדו. ובלשון התורה: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה".

מבשרת התורה שגם לאדם כזה יש הזדמנות שניה להקריב את קרבן הפסח – בפסח שני. חודש אחרי, בי"ד באייר, הוא יכול לבוא ולהקריב את הפסח, וזה נחשב לו כאילו הוא הקריב את הפסח במועדו, בתאריך הראשון.

אם נתמקד במילים של התורה: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה", מה אנחנו מבינים? שאדם שלצערו לא הצליח, או בגלל שהיה טמא שלא באשמתו, או שהיה בדרך רחוקה שלא באשמתו, הוא יכול להקריב את קורבן הפסח.

אבל ההלכה פוסקת שגם אדם שהיה בירושלים, לא רק שהוא היה בירושלים, אפילו שהיה ב'הר הבית'. אבל לא בתוך ה'עזרה'. הוא לא הקריב את קורבן הפסח בזדון, בכוונה! אבל גם הוא יכול להקריב את קרבן פסח שני! ואם הוא יקריב את פסח שני, זה יחשב לו כאילו הוא הקריב את קרבן הפסח הראשון במועדו, ולכן גם לא ייענש בעונש החמור, ה'כרת', שנגזר על מי שלא הקריב בכוונה לא בפסח ראשון וגם לא בפסח שני.

למי שתמה איך ההלכה פוסקת הפוך מהמשמעות הפשוטה של התורה, מסביר רבי אליעזר במשנה (פסחים צ"ג ע"ב) שמעל המילה "רחוקה" יש ניקוד (בעשרה מקומות בתורה כשסופר הסת"ם כותב את אותיות התורה בספר התורה, הוא מסמן ניקוד מעל האות). שהמשמעות של הניקוד כדי ללמד אותנו שהפירוש של רחוקה שונה ממה שאנחנו חושבים.

מה הוא בעצם העומק – המסר העצום שטמון כאן.אישור

אין דבר שהוא מאוחר! אין דבר כזה אני לא יכול, אני לא מצליח, לא הולך לי:

תמיד, אבל תמיד – יש הזדמנות שניה.

– – – –

כך גם יהיה בגאולה העתידה.

ביציאת מצרים, כפי שזה כתוב בהגדה, לא כולם זכו להיגאל. אבל לעתיד לבוא, כשמשיח יבוא, גם אלו הנמצאים בדרך רחוקה, "האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים", גם הם יזכו לגאולה האמיתית והשלימה ו"השתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

לפני מאתיים שנה בעידן הפריצים ברוסיה ובפולין, החיים של יהודי לא היו שווים כלום. אם הפריץ היה רוצה, הוא יכול היה להרוג יהודי בלי חשבון.

יום אחד הפריץ בבעיה, בגן החיות הדוב מת, למצוא דוב חדש יקח לו זמן. מה עושים בינתיים?

מגיעים המבקרים לגן החיות, בלי דוב טוב חסר משהו בגן החיות.

כרגיל, מה הפתרון?

לתפוס את היהודי…

לוקח הפריץ יהודי מהמקום, לוקח את הדוב, מפחלץ את העור שלו, ומכריח את היהודי להתלבש בעור של הדוב ולהיות "הדוב" בגן החיות.

הדוב שלנו יש לו ברירה? אין.

מסתובב בגן החיות, כולם מאושרים הנה הדוב שהיה חולה ובמשך כמה ימים היה מאושפז, חזר לאיתנו. כולם מאושרים.

יום אחד הדוב הולך במרכז גן החיות, והנה אריה אימתני רץ לקראתו. הדוב המפוחד מתחיל לצעוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא שומע את האריה עונה לו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

– – – –

בפרשת השבוע פרשת תזריע, אנחנו לומדים על הטומאות של בני אדם.

בפרשת השבוע הקודמת פרשת שמיני, למדנו על  הטומאות של הבהמות והחיות.

לכאורה, לפי  ההיגיון הסדר צריך להיות הפוך. דבר ראשון האדם שהוא יותר חשוב, ללמוד על הטומאות של האדם, רק אחרי זה מגיע התור של הבהמות והחיות.

למה התורה בוחרת להתחיל בבהמות והחיות, ורק אחרי זה לעבור לטומאות של בני האדם?

המסר הוא אדיר!

לפעמים אדם יכול להיות בעור של דוב, יותר גרוע מחיה.

החיה או הבהמה, הקב"ה יצר לה טבע. היא לא יכולה לשנות את טבעה. לעומת זאת לאדם יש בחירה חופשית. האדם ברצונו יכול להתנהג כמו שצריך ולהיות נזר הבריאה, אבל כנגד הוא גם עלול להתדרדר ולהיות יותר גרוע מהבהמה והחיה.

ניקח את הנאצים, ימח שמם. הם היו עם מתורבת, כביכול. אבל השכל שלהם גרם להם להבין, שישנם כאלו שעדיף שהם לא יהיו בעולם הזה.

הנה, עוד יותר גרוע מהחיה.

בזה שהתורה מקדימה לנו את הבהמות והחיות לבני האדם, זהו תמרור עצור! חשוֹב, האם אתה באמת מתנהג כמו אדם, נזר הבריאה. או שמא חס ושלום יותר קרוב לסוג של הבהמה והחיה?!

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

"חיוך לשולחן השבת" – עם הרב נח סוליש, משלוחי חב"ד בנתניה מוגשת באדיבות "חב"ד שעל אתר" רשת אתרי האינטרנט של בתי חב"ד ומוסדות חב"ד.

שנה אחת הוא מגיע לאישתו ואומר: השנה אנחנו צריכים לגרד בין הבלטות, לעבור בלטה בלטה ופשוט לנקות את החריצים באמצע.

הפעם האישה לא הסכימה, עשיתי כל מה שאתה רצית, אבל לנקות את החריצים אני לא מוכנה.

אני אשטוף את הריצפה, אעשה פוליש, אבל לעבור חריץ חריץ אין על מה לדבר.

הבעל המאוכזב מחליט ללכת אל הרב.

הוא ניגש אל הרב, הרב רואה איזה צדיק עומד מולו – על חשבונה של אישתו… ועונה לו: "אתה צודק. זו מצוה חשובה לנקות בין החריצים של הבלטות, אבל אסור לך לסמוך בזה על אשתך"…

– – – –

לשבת בליל הסדר מי לא נהנה. לאכול את המצה, החרוסת. אבל את הניקיונות לפסח, זה כבר תענוג פחות גדול.

בכל בית נורמלי יש ויכוחים בדרך. אותו דבר בפרשת השבוע, פרשת צו.

בפרשת צו מסופר על אחת מהעבודות במקדש, תרומת הדשן.

בבית המקדש היו המון עבודות, עבודות מכובדות כמו הקטרת הקטורת, הדלקת המנורה, הקרבת קורבן העולה.

אבל היתה עוד משימה אחת, תרומת הדשן.

אלפי אלפי קורבנות מוקרבים על גבי המזבח, תדמיינו כמה אפר מצטבר על המזבח, את האפר הזה צריך לפנות.

התורה אומרת, שהכהן כשהוא ניגש לפנות את האפר, את תרומת הדשן מהמזבח, חייב להחליף את הבגדים שלו.

מסבירים המפרשים למה באמת הוא צריך להחליף הבגדים. דמיינו טבח המכין לאדונו סעודת מלכים, חם לו מחום התנורים במטבח, הוא מזיע. כשהוא לוקח את כפית המרק לבדוק אם המרק טעים, נשפך לו קצת על הסינר.

עם הבגדים הללו כשהוא מסיים את הארוחה, הוא לא יגיע להגיש את האוכל לאדונו, הוא יחליף את הבגדים.

אותו דבר בבית המקדש, לא שייך שעם אותם בגדים שעשינו את המלאכות החשובות, נעשה גם את תרומת הדשן.

אבל אם כבר, למה שלא נחליף גם את הכהן?

אבל כאן אנחנו מגלים שהתורה אומרת שלא. אותו כהן שמקודם הקטיר את הקטורת, הוא עצמו יכול עכשיו לבוא ולשמש בניקוי המזבח בתרומת הדשן.

– – – –

כאן יש מסר אדיר.

כולנו אוהבים את המצוות המכובדות, הקלות. אבל את המצוות הקשות – הנה ההכנות לפסח, אותן אנחנו אוהבים פחות.

לאכול בסוכה כולנו נהנים, אבל לבנות את הסוכה קצת פחות.

זהו המסר בפרשה: גם ההכנה של המצווה, ה"הכשר מצווה", הוא לא פחות מהמצווה עצמה, אולי אפילו יותר.

הנה, ביציאת מצרים הקב"ה בעצמו לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף, ירד למקום הטמא בעולם, למצרים 'ערוות הארץ', והוציא את בני ישראל בעצמו.

אז קדימה חברים, להפשיל שרוולים, להחליף את הבגדים וניגשים לנקיונות הפסח.

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

מתי זו כן היתה הזדמנות טובה לסעודה נאותה? כשהיתה חתונה בעיירה. בחתונה, הוגשו למוזמנים עופות, לפעמים גם בשר, בקיצור, כולם נהנים.

תדמיינו את הקבצנים של הכפר, הם חיים מחתונה לחתונה.

כשבכפר נודע שאברהם עשיר הכפר מחתן את הבת שלו. הקבצנים, אין מאושרים מהם.

שני הקבצנים שלנו מחכים לחתונה. כדי לשמור מקום בבטן, שבוע לפני זה, הם צמים…

מגיע היום הגדול – היום של החתונה.

בלילה לפני זה הם לא נרדמו מרוב התרגשות, בבוקר הם קמים, כבר צועדים לכיוון האולם, והם נזכרים – איי יי…  אברהם לא הזמין אותנו לחתונה.

אין בעיה, אברהם טוב לב, אנחנו נעמוד, נחכה לו מתחת לבית. הוא הרי יצא לסידורים לקראת החתונה, כשהוא יראה אותנו הוא מיד יבין למה אנחנו כאן, ויזמין אותנו.

הם באמת ניגשים, מתייצבים מתחת לבית, ואברהם יוצא.

אבל כשאברהם העשיר מתקרב אליהם הוא מריח את הבגדים. כבר כמה שבועות שהם לא החליפו בגדים. אם הם יגיעו לחתונה, כל המוזמנים יברחו…

הוא ניגש אליהם בחיוך גדול: "אני מזמין אתכם לחתונה, אבל בבקשה לפני שאתם ניגשים לחתונה תחליפו את הבגדים".

אין בעיה אברהם, אנחנו מבטיחים לך להחליף את הבגדים, והם כבר רצים לאולם לתפוס מקום.

אבל בדרך צריך למלא את התנאי, 'להחליף בגדים' והם אכן ניגשים ומחליפים את הבגדים, אבל ביניהם…

הם מגיעים לחתונה. מתיישבים, אוכלים, מתחילים הריקודים, גם הם רוקדים. אבל לכל מקום שהם מתקרבים אנשים בורחים למרחוק מהריח.

תוך כדי ריקודים אחד ניגש אל השני: "תגיד לי, כל הכבוד לאברהם שהזמין אותנו לחתונה, אבל מה היה לו להרוויח מזה שהחלפנו ביננו את הבגדים? מה הוא הרוויח מזה בכלל?!"…

אנחנו בפרשה גם קוראים על "ריח הניחוח", חומש ויקרא בכלל ופרשת ויקרא בפרט מדברת על הקורבנות.

למה מקריבים את הקורבנות?

לעשות לקב"ה נחת רוח, "ריח ניחוח אישה לה'".

מסביר רש"י גדול פרשני המקרא, מהו ריח הניחוח? "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני".

מסבירים פרשני רש"י, מה הוא בעצם בא להסביר כאן.

אדם רגיל יכול לחשוב שהקב"ה נהנה מהריח של הקורבן הנשרף. לא, מסביר רש"י- ההנאה של הקב"ה היא מזה שהאדם עושה את רצונו של הקב"ה.

שואלים המפרשים, הרי אם צריך להסביר את המילה "ריח ניחוח", צריך היה להסביר את זה במקום הראשון שבו הוא נכתב בתורה. ריח ניחוח נכתב עוד לפני פרשת ויקרא, הקורבן הראשון שהוקרב בתורה היה על ידי נח, כשהוא יצא מהתיבה. גם שם כתוב "וירח ה' את ריח הניחוח".

למה שם רש"י לא מסביר מה הפירוש של ריח ניחוח?

עונה על זה הרבי מאוד פשוט, דבר כזה לא צריך להסביר, התורה לא צריכה להסביר שריח של קורבן הוא לא ריח טוב. לא לשכוח, בשר שרוף זה ריח ממש לא נעים, בשר על האש זה כשהבשר צלוי על האש הוא לא נשרף, כשהבשר בתוך האש ונשרף בתוכו הוא לא מריח טוב.

– – – –

כאן יש מסר אדיר:

בואו ניקח את הקרבת קורבנות לעומת שאר המצוות.

כל מצוה שאדם עושה יש לו בה איזה שהוא רווח. כשאדם מחזיר אבידה למשל – נכון שעכשיו הוא הפסיד את מה שהוא מצא, הוא צריך להחזיר. אבל כשהוא בעצמו יאבד אבידה, גם הוא יקבל אותה בחזרה. אותו דבר בגניבה או גזילה, אם אני לא יגנוב או יגזול גם אחרים לא יגנבו ממני.

מה עם המצוות שהם חוקים כמו למשל טומאה וטהרה, ששם אין הרי לכאורה רווח אישי?

אבל גם שם, המטרה של המצוות שהם חוקים זה כדי לחזק את קבלת עול מלכות שמים. על ידי אותם מצוות אנחנו מראים וכתוצאה מזה מפנימים שיש משהו מעלינו. גם בזה יש הגיון מסוים.

ניקח לעומת זאת את הקורבן, לא לשכוח פעם למה שימש הפר? בתור טרקטור. המושבניק היה מחבר את הפרה למחרשה שלו, ואיתה חורש את השדה.

אם ניקח את המושבניק היום, שלוקח את הטרקטור שלו ושורף את זה רק בשביל הריח של הטרקטור השרוף, בוודאי שאין פה הנאה, אין פה שום ריווח אישי.

זהו המסר של הקורבן – לעשות את המצווה ללא שום פניה. רק לקב"ה בגלל שזהו רצונו של הקב"ה.

היום הרי אין קורבנות. אבל המסר שלהם רלוונטי גם לימינו.

כל מעשה טוב שאנחנו עושים, כל מצוה שאנחנו עושים, נעשה את זה רק בשביל הקב"ה. ללא פניה. ובזכות זה נזכה שבית המקדש יבנה במהרה, ונזכה להקריב בו שוב את הקורבנות. "חדש ימינו כקדם".

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש