כשהיום השלישי הגיע ושמעון עדיין לא הגיע, החליט הרב ללכת לבקר אותו בבית, אולי הוא לא מרגיש טוב?

הרב דופק בדלת, ושמעון עם חיוך מאוזן לאוזן נראה בריא כמו שור פותח לו את הדלת.

"אתה נראה בריא", אומר לו הרב, "אז מה קרה שהפסקת להגיע לבית הכנסת?"

"האמת היא כבוד הרב" עונה הזקן, "עשיתי חושבים. כל החברים שלי כולם כבר מנוחתם בגן עדן. רק אותי המלאכים שם למעלה שכחו כאן. רק זה חסר לי, שאני ילך לבית הכנסת והם ישאלו: מה? הזקן הזה עדיין שם?!…"

– – – –

כשאנחנו עומדים להתפלל, אנחנו עומדים עם הפנים כלפי מקום המקדש בירושלים. ומי שמתפללים בחו"ל? הרי לכוון בדיוק כלפי ירושלים קשה, הם נדרשים להתפלל כשהפנים מכוונת כלפי ארץ ישראל.

אבל יש כאן משהו לא מובן. אנחנו הרי מתפללים אל בורא העולם, יוצר הכל. הוא הרי לא מוגבל למקום מוגדר. עליו כתוב "את השמים ואת הארץ אני מלא".

גם התפילה עצמה היא עבודה רוחנית "עבודה שבלב". אז למה להגביל אותה ולחבר אותה עם מקום גשמי מוגבל, עם מקום המקדש?

השאלה הזו קופצת עוד יותר, כשאנחנו קוראים בפרשת השבוע על הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". התורה מפרטת, עם איזה חומרים להקים המשכן: "זהב וכסף ונחושת", וחומרים שונים אחרים, ודווקא מהחומרים החומריים הללו להכין "מקום משכן" לבורא בעולמנו. ברבות הימים, אכן, זה נקבע לעולמי עד, בהר המוריה בירושלים.

למה הקב"ה, הלא מוגבל, בוחר להשרות את שיא קדושתו בעולם הזה, דווקא בתוך דברים גשמיים ובמקום גשמי?

– – – –

התשובה לכך היא, שדווקא בזה באה לידי ביטוי גדלותו האמיתית של הבורא. שכן רק הוא, בכוחו לחבר את הגבול עם הבלי גבול.

עצם זה שאתה נותן הגדרה לבלי גבול, זה מעיד שהוא לא יכול להיות בגבול. לדוגמא הים נקרא לפעמים בלי גבול, והוא אכן אדיר עד כדי שבן תמותה קשה לו לקלוט עד כמה הוא אדיר. אבל עם כל עוצמתו הבלתי נתפסת, לתוך כוס – הוא לא יכול להיכנס…

כאן בדיוק טמונה גדלותו של הבורא. הוא לא מוגבל – לא במגבלות של הגבול, וגם לא במגבלות של הבלי גבול. הוא למעלה מכל המושגים של זמן ומקום. וביחד עם זה, הוא יכול לצמצם את עצמו אל תוך הגדרים של זמן ומקום. הוא היחיד שבאמת אין לו שום הגבלה. שום הגבלה לא מגבילה אותו.

זה בא לידי ביטוי גם באופן פיזי בבית המקדש. חז"ל אומרים ש"מקום הארון אינו מן המידה". למרות שארון הברית היה בגודל קבוע "אמתיים וחצי אורכו וכו'". אך כשמדדו מקיר לקיר, יצא 20 אמה. וכשמדדו מהקיר עד הארון, ומהארון עד הקיר יצא אותו מרחק בדיוק… כאילו שהוא לא תפס מקום.

– – – –

המסר שאנחנו צריכים לקחת מכאן הוא כפול.

מצד אחד לזכור שהמטרה של הבורא היא להחדיר קדושה לתוך העולם הגשמי והפיזי, ולכן אנחנו כאן בעולם החומרי שבו אנחנו חיים. לא להינתק ממנו ולנסות "לתפוס מלאכים" בשמים…

אבל גם, כשאנחנו נתקלים בקשיים ובבעיות, כאלו שנראים לנו כבלתי פתירים בעליל, ואנחנו בטוחים שאין סיכוי להיחלץ מהם, אנחנו חייבים להפנים שהקב"ה הוא כל יכול. הוא – לא מוגבל במגבלות שלנו, והוא כן יכול, לחלץ אותנו מכל צרה ולפתור לנו כל בעיה.

נזכור שראשי תיבות של בעיה הם: בורא עולם יפתור הכל…

ומה שרואים מכאן, לא רואים משם…

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש 

הם מגיעים למלאך שפוגש אותם בכניסה, אתה לא רואה כמה אנחנו צעירים? זה לא הזמן שלנו בכלל לעלות ללמעלה…

אבל המלאך אומר, מצטער, זה מה יש.

המלאך רואה אותם כל כך מבואסים. "אתם יודעים מה?"

"כדי שתיכנסו לשמים עם מצב רוח טוב, אני מוכן להוריד אתכם להספדים בלוויה שלכם, וכל אחד יכול לבקש מה שהוא רוצה, שידברו עליו בהספד. ככה תיכנסו עם מצב רוח טוב יותר לגן עדן".

"הייתי רוצה שיגידו עליי", אומר הראשון לאחר מחשבה קצרה, "שהייתי איש משפחה נפלא, בעל אוהב לאשתי ואבא מסור לילדיי!"

"אני הייתי רוצה שיגידו עליי", אומר השני למלאך, "שהייתי אדם טוב לב שאהב לתת ולהעניק לעולם כולו, ושאני יחסר בלב כולם!!"

השלישי אומר "אני רוצה שכל המשתתפים בהלוויה יגידו תסתכלו עליו, הוא נושם!"

– – – –

בפרשת השבוע, אנחנו רואים איך שתמיד, אבל תמיד, כל עוד האדם חי, הוא יכול להשתנות ולשנות את המצב שלו.

בפרשתנו אנחנו לומדים על שלש המכות האחרונות, ויציאת מצרים. לגבי מכת הארבה, משה רבינו, רוצה ללכת להתרות בפרעה, אומר לו הקב"ה שהוא לא יקשיב לך "כי אני הכבדתי את ליבו, ואת לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה בקרבו… וידעתם כי אני ה'".

ולכן מכת הארבה הגיע לא כעונש, על זה שפרעה לא נענה להתראה, כי הרי זה לא היה בשליטתו.

אם כך באמת, למה הגיע למצרים העונש של הארבה? זה הרי לא אשמתם?

מסבירים המפרשים, שבמכות הראשונות היתה לפרעה בחירה חופשית. אבל בגלל שהוא בחר אז, להרע ולא לשלח את ישראל, לכן הקב"ה הכביד את ליבו, שכן פרעה הרי התרברב "מי ה' אשר אשמע בקולו?"

לכן הקב"ה החזיר לו 'מידה כנגד מידה'. הנה מגיע מצב שבן אדם נורמלי היה נכנע, אבל אתה, ההחלטה לא תהיה בידיים שלך. אפילו עבדי פרעה כבר מתרעמים "הטרם תדע כי אבדה מצרים" אבל פרעה כבר לא יכול לקבל את ההחלטה הנכונה.

אם כך, עדיין, אם הוא בעצם לא יכול, גם אם הוא היה רוצה, למה מגיע לו העונש?

ובכלל, למה לשלוח אליו את משה להתרות, אם ההתראה לא תעזור כלום?

התשובה לזה היא שכן, פרעה אם הוא היה מתאמץ, לשנות את דרכו, הוא יכול היה!

כמו שכתוב בתניא לגבי אדם שחטא עד כדי כך שהוא נענש ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה", אבל "אם דחק ונתחזק, ונתגבר על יצרו ועשה תשובה, מקבלין תשובתו"!

כך גם פרעה, במצב הרגיל, הוא לא יכל לשנות את ההחלטה. אבל אם הוא היה מתאמץ ועובד על עצמו, גם הוא היה מצליח לעשות תשובה, ולמנוע מעצמו ומעמו את המכות הנוספות.

מכיוון שהוא לא עשה זאת, הוא 'זכה' ביושר במכות הבאות…

– – – –

בזה טמון לקח אדיר לכל אחד מאיתנו:

אם רשע כמו פרעה, יכול לחזור בתשובה, גם אחרי שהקב"ה הכביד את לבו, תחשבו על יהודי שהוא "חלק א-לוה ממעל ממש", שתמיד, אבל תמיד, יש לו סיכוי. סיכוי טוב! גם כאלו שהנביא אומר עליהם "ואתה הסיבות ליבם אחורנית", אדם כזה שהקב"ה "סובב" לו את הלב, גם הוא, אם יתאמץ, יכול לשנות את הגזירה.

איזו בשורה מעודדת יש לנו כאן! אדם בכל מצב, ובכל סיטואציה בה הוא נמצא, גם אם היא הגרועה ביותר עלי אדמות, אם יתאמץ, ובאמת ישקיע, הוא יכול. בכוחו לשנות את המצב.

– – – –

פרשת בא חלה כמעט תמיד סמוך לי' שבט. יום הסתלקותו של רבי יוסף יצחק שניאורסון הרבי השישי של חב"ד, לגנזי מרומים, והיום שבו חתנו, הרבי מליובאוויטש, קיבל את הנשיאות.

שניהם היוו דוגמא וסמל בדיוק לכך, שבכל מצב ובכל סיטואציה ניתן לחולל שינוי. הרבי הריי"ץ (ראשי התיבות של שמו), יצר במסירת נפש מחתרת יהודית מסועפת ברוסיה הסובייטית, שהפיחה חיים רוחניים ביהודים בכל רחבי ברית המועצות, בזמן שכל שאר מתנגדי המשטר, נמחצו על ידי סטאלין והמגף הסובייטי.

כך גם חתנו, הרבי מליובאוויטש, חולל בכל העולם מהפכה יהודית. מהתגוננות והסתגרות של קבוצה המתמעטת והולכת, וננטשת על ידי הדור הצעיר, הפך הרבי את היהדות לכח המנצח בכל העולם כולו. עד כדי כך, שלדוגמא: כיום יש לחב"ד, יותר מרכזים יהודיים בארה"ב ובקנדה, מאשר לתנועה הרפורמית כולה!

"כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן".

שבת שלום ומבורך

הרב נח סוליש

החברה שלה המומה, בעלך שוטף כלים?!

כן, לא רק שוטף כלים גם עושה ספונג'ה מידי פעם!

עושה ספונג'ה?!

לא רק ספונג'ה, אבל כשאני צריכה עזרה, הוא גם מבשל ארוחת ערב?

בעלך, ארוחת ערב? זה אמיתי?!

לא רק לבשל, כשאני עייפה וצריך להחליף טיטול גם את זה הוא עושה…

זה כבר שבר לגמרי את החברה, איך עשית את זה?

מאוד פשוט! באתי לבעלי ואמרתי לו, או שאתה מתחיל לעזור, או שאתה עף מהבית…

וזה עזר? שואלת החברה? תראי היא עונה זה לא הלך בקלות, ביום הראשון לא ראיתי אותו, ביום השני לא ראיתי אותו, ביום השלישי הוא נכנע, חזר הביתה ומאז הוא התחיל לעבוד…!

וואלה אומרת החברה, מחר אני גם מנסה את זה!

חולף שבוע והן נפגשות שוב, בגן המשחקים. שואלת האשה, נו, עשית את זה? איך הלך?

עונה החברה: אל תשאלי מה קרה, באתי לבעלי ואמרתי לו, או שאתה מזיז את הרגליים מהספה ומתחיל לעזור בבית, או שאתה עף…!

ביום הראשון לא ראיתי אותו, גם ביום השני לא ראיתי אותו, וביום השלישי הנפיחות בעין ירדה ואז ראיתי אותו…

                                                                       ■  ■  ■

לא רק לחברה נמאס מהמצב והיא מנסה לשנות אותו, גם למשה רבינו…

ככה מתחילה פרשת השבוע. "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב".

מסבירים המפרשים, שזו תגובה לזעקה של משה בסיום הפרשה הקודמת: "למה הרעתה לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי על פרעה לדבר בשמך, הֵרַע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך."

לזה מגיעה התשובה בפרשת השבוע, "וארא אל אברהם יצחק ויעקב". האבות גם הם סבלו בחייהם, ואפילו פעם אחת הם לא באו בתלונות! "חבל על דאבדין ולא משתכחין" [=חבל האובדים שאינם נמצאים].

התורה הרי לא מדברת אפילו בגנותה של בהמה טמאה, וכאן היא מספרת לנו דבר שלכאורה לא מוציא את משה רבינו באור חיובי. למה באמת התורה מספרת לנו זאת?

זהו העניין. משה רבינו שהיה בדרגה גבוהה יותר מהאבות ובוודאי האמין באמונה שלמה בהחלטותיו של הקב"ה לא פחות מהאבות. בתורת החסידות מוסבר שהאבות היו כנגד מידותיו של הקב"ה. אברהם כנגד 'חסד', יצחק 'גבורה' ויעקב 'תפארת' (רחמים). לרגשות יש נטייה לקבל את המצב בהרכנת ראש. משה לעומתן מכוון כנגד 'חכמה', וזו היא דרכה של החכמה, היא רוצה להבין. לכן בניגוד לאבות, דווקא משה רבינו הוא זה שקם וזעק.

וזה, בדיוק, מה שהתורה רוצה ללמד אותנו. שתי השיטות הללו נכונות, וצריך ליישם אותן. מצד אחד צריך שתהיה אמונה תמימה, ללא שאלות וספקות. אבל מצד שני, כשמשהו מפריע לנו, כשמשהו לא טוב, צריך לקום ולזעוק, לקום ולפעול.

בפרט כשנמצאים בסוף הגלות, כמו משה בסיום הגלות הראשונה – גלות מצרים. הגלות כל כך קשה, סובלים כל כך הרבה, ברור שאנחנו מאמינים בני מאמינים, ואנחנו יודעים שהכל מכוון. אבל צריך לקום ולזעוק. עד מתי?!

עד מתי אבא, תשאיר אותנו בגלות בסבל כל כך נורא?!.

                                                                       ■  ■  ■

אבל יש כאן מסר אדיר לכל אחד מאתנו.

מצד אחד האמונה חייבת להיות חזקה ותמימה לחלוטין. הכל הרי מלמעלה, והוא יודע מה שהוא עושה, ולמה הוא עושה. אבל מצד שני, לא להסתפק באמונה. לקום ולעשות מעשה. לקום ולזעוק. לקום ולעשות.

אם משהו לא טוב, ברור שאני יודע שהכל מלמעלה, הכל לטובה. אבל אני צריך לעשות את שלי, לקום ולנסות, לשנות את רוע הגזרה. לקום להתפלל ולצד זה גם לעשות ככל יכולתי כדי לשפר את המצב. ככה הקב"ה רצה – שנעשה. לא שנאמר לעצמנו שהיות והכל מלמעלה, נרים ידיים בכניעה ובייאוש. אלא הפוך, בדיוק כמו שמשה רבינו עשה.

כשמשהו לא טוב, הוא לא הסתפק באמונה, אלא שאף לנסות ולשנות. ובסוף גם הצליח.

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

● ארבע בבות הוא מעשרת הניגונים המכוונים שהלחין אדמו"ר הזקן והוא החשוב שבהם, 

● ניגון זה, כמו רוב ניגוניו, חיבר רבי שניאור זלמן בעת שלמד אצל מורו ורבו המגיד ממעזריטש.

● "ארבע בבות" הוא הניגון הראשון בספר הניגונים של חסידות חב"ד.

● בחב"ד היו מנגנים ניגון זה רק בזמנים קבועים, כמו י"ט כסלו, ובשמחות, כמו ברית, בר-מצוה, בעת החופה וגם בחודש אלול בתפלה.

● מקובל בשם הצמח צדק, שבימות החול (מלבד הזמנים האמורים), נגינתו עלולה לעורר קיטרוגים ח"ו.

● הפעם האחרונה ששרו ניגון זה בפומבי בנוכחות הרבי מליובאוויטש הייתה בשנת תשמ"ט, שבת פרשת שמות.

● סגולותיו של הניגון:

"בעת שמנגנים נגונו של הרבי הזקן זהו זמן המוכשר לתשובה, מפני שאז עת רצון למעלה".

"כשמנגנים את הניגון בהתעוררות פנימית זהו זמן המוכשר לתשובה והתקשרות; וכשמנגנים את הניגון בטהרת הלב, אחר תרומת הדשן נכונה בתיקון חצות לאחר קריאת שמע שעל המיטה באמיתיות ואחר תפילה במאמץ עמוק, אפשר לפעול ישועה פרטית בבנים וחיים."

"בידינו הבטחה שכאשר ינגנו את הניגון מתי שיהיה והיכן שיהיה, ישמע זאת הרבי (אדמו"ר הזקן) וירגיש, באיזה מדריגות גבוהות שרק יהיה. אלא שזה תלוי בהכנות המקבל".

את הניגון 'ארבע בבות' מנגנים בזמנים מיוחדים בלבד, כמו בחופה ובימי רצון מיוחדים. ניגון זה חובר על-ידי רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד. יש בניגון ארבעה חלקים (ומכאן שמו 'ארבע בבות'), המכוּונים כנגד ארבעת העולמות העליונים – אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, וכנגד ארבע אותיות שם הוי'ה. אדמו"רי חב"ד אמרו: "כששרים את הניגון הזה בטהרת הלב, לאחר הכנה ראויה – אפשר לפעול ישועה"

מתוך מופעי צמאה

 מנהל: הרב משה שילת במאי: יעקב אסרף מנהל מוזיקלי: נאור כרמי טנבור: נאור כרמי קלרינט: תום לב נאור כרמי – בס. גיטרות: עמית יצחק תופים: אסף זמיר פרקשיין: רוני עיברין קלידים : דותן לב ארי עוד: גרשון וייסרפירר הקלטת ערוצים: DNS – דודו שביט מיקס: נאור כרמי בימוי ועריכה: יעקב אסרף צלמים: דוד אוריאן, יוסף שלסת, יענקי אלהרר אלי זינגר, רועי גולן קולורינג: דוד אוריאן מעגל סגור: סנטרל במאי מצלמות: אלי אביב תאורה: אופיר בן חיים VJ: איציק דניאל ניהול מטעם "צמאה": מנדי בלוי info@tzama.co.il

הבחור, שהיה מודע לאיכויות שלו, "הרים את האף", וכל שידוך שהציעו לו הוא פסל על הסף. הראשונה לא מספיק חכמה בשבילו, השניה לא מספיק נאה עבורו, וכן הלאה…

חולפות להן השנים, והאמא המודאגת מאוד שולחת את האבא המודאג מאוד אף הוא, להתייעץ בראש הישיבה של הבן.

"מה עושים? הצענו לו כבר את כל הבחורות מכל האזור והוא מסרב. בקצב הזה שערות ראשו ילבינו, והוא יישאר רווק… "

מייעץ לו ראש הישיבה לשלוח את הבן ללמוד "בנובהרדוק" (ישיבה מפורסמת, בעיירה הליטאית נובהרדוק של לפני מאה שנה, בה השקיעו רבניה רבות בלימוד ספרי המוסר ובהקניית "ענווה" לתלמידיה, בנוסף ללימודי התורה המקובלים בכל הישיבות).

וכך, לאחר שנתיים בהן ישב בחורנו החביב בנובהרדוק והגה בתורה ובספרי המוסר, הוא חזר הביתה.

השדכנים, הרי כבר הציעו לו את כל מרכולתם בעבר, וכך חיים השדכן 'נאלץ' להציע לו, שוב, את אחת הבנות מהסיבוב הקודם.

עונה לו הבחור: "אם לפני שנתיים היא לא היתה מספיק טובה בשבילי, אז עכשיו, שאני גם "עניו", ודאי וודאי שלא…"

– – – –

יעקב אבינו חושש מפניו של עשיו, והוא מתפלל אל הקב"ה שיציל אותו.

הוא פותח במילים "קטונתי מכל החסדים… כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות".

המדרש מסביר פסוק זה בשני אופנים:

הראשון – כשעברתי את הירדן הייתי דלפון גמור, כשהרכוש היחיד שהיה לי היה המקל הזה.

השני – "נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן", עם המקל הוא חצה את נהר הירדן, כמו משה רבינו בים סוף!

שני הפירושים מנוגדים לחלוטין. בראשון יעקב אבינו נמצא בתחתית, עני ואביון ללא כלום. השני לעומתו מבטא את עוצמתו הכבירה של יעקב, עד כדי כך שהוא בקע את הנהר במקלו. היות ושני הפירושים הם על אותה מילה בתורה, אומר הרבי שבוודאי יש קשר פנימי ביניהם.

זוהי מעלתו המיוחדת של יעקב. וכפי שנאמר בתהילים "משפט וצדקה ביעקב, אתה עשית."

אדם רגיל מבקש את בקשתו מהקב"ה כ'צדקה', היות ולפי שורת הדין, לא בטוח שהוא ראוי לקבל את משאלתו.

לעומתו הצדיק יכול לבקש את בקשותיו כ'משפט', היות והוא זכאי לכך בזכות מעשיו הטובים.

שלמותו של יעקב באה לידי ביטוי במילה "במקלי". למרות השלמות הרוחנית אליה הגיע, עד כדי יכולתו לחצות את הירדן באבחת מקל, הוא עדיין, היה ונותר, עניו, כבפירוש הראשון, שכל מה שיש לי זה, בעצם, רק מקל.

– – – –

"מעשה אבות סימן לבנים". למרות שאנחנו רחוקים מאוד מדרגתו של יעקב, בכל זאת זה שייך גם אלינו.

מצד אחד, עלינו להתנהג בענווה כלפי הזולת. אבל מצד שני, יחד עם זאת, אנו חייבים להאמין ביכולותינו, ולדעת ש"יגעת ומצאת – תאמין".

עלינו להאמין שבאמת – "השמים הם הגבול", ואין דבר שאנחנו לא יכולים לעשות, ולהצליח בו. זה תלוי אך ורק במאמץ, יזע ועבודה שנשקיע בעניין, עד שנצליח.

– – – –

פרשת וישלח נקראת כמעט תמיד צמוד לי"ט כסלו, חג גאולתו של אדמו"ר הזקן בעל התניא.

אחד החידושים הנפלאים בספר התניא, עוסק בכך שֶׁשִּׁפְלוּת וענווה אינן סותרות לידיעה וההכרה אודות כשרון ויכולת הצלחה, וההערכה העצמית הנובעת מכך. אדרבה, צריך לדעת למה אתה מסוגל, וזה עצמו יגרום שתצליח יותר ויותר. בטחון עצמי, ואמונה בעצמך הם המפתח להצלחה. אבל למרות זאת עליך להישאר עניו.

העניו יודע שכישרונו אינו שלו, אלא כל כולו מאת הבורא. ייתכן שאם חברו היה מקבל את אותם כישרונות וגדל באותה סביבה, ועם אותו חינוך – הוא היה מצליח הרבה יותר.

לכן אין לך מה להתגאות, במה, שבעצם, לא שלך.

שבת שלום ומבורך, וחג גאולה שמח!

הרב נח סוליש

רוני בדרך חזרה הביתה אחרי יום עבודה קשה ומתיש, מדמיין את הארוחה
הטעימה שאשתו רותי הכינה. את הילדים עם הפיג’מות מריחים נהדר אחרי מקלחת, מסבים
סביב השולחן.  

אבל כשדלת המעלית נפתחה הוא קלט שמשהו לא בסדר. מוזיקה רועשת מילאה את
חדר המדרגות מבעד לדלת…

רותי השתגעה? מה זה המוזיקה הזו?

הוא פתח את הדלת בסערה ונעצר בהלם.

בלגן אדיר מקבל את פניו. שרה בת השש קופצת לצלילי המוזיקה עם הנעליים על
ספת העור היקרה, נועם בן הארבע מגלגל סלילי נייר טואלט מסביב לכסאות, וטלי הקטנטנה,
מציירת על הקיר בסלון…

רוני מסתכל לכיוון המטבח החשוך, על השיש מונחים כלים מלוכלכים ובכל
עבר מפוזרים שאריות של ממתקים.

"איפה אמא?" הוא שאל את הילדים, נחרד.

"לא יודעים." הם ענו.
"אבא, אנחנו רעבים. נגמרה לנו הבמבה."

אולי קרה משהו נורא? איפה רותי? מעולם
לא קרה דבר כזה!

אולי היא לא מרגישה טוב? אבל גם כשהיא
חולה היא לא מרשה לעצמה להשאיר את הבית ככה.

לפתע רוני קלט פתק מודבק על הוויטרינה בסלון ובו כתוב:

"רוני בעלי היקר והאהוב

היום, ’עשיתי את זה!’

באהבה, רותי".

ריבונו של עולם, מה היא עשתה? איפה היא?

רוני הדף בחרדה את דלת חדר השינה, וגילה
את רותי שרועה במיטה מתחת לשמיכת פוך מפנקת. עיניה עצומות, ועל אוזניה אוזניות.

הוא לחץ על מתג התאורה והיא פקחה עיניים.

"שלום." היא לחשה תוך כדי
שהיא מתמתחת ברוגע…

היא הורידה את האוזניות, ושאלה בחיוך
נעים: "מה נשמע?"

רוני לא ידע אם לבכות או לצחוק...

"מה קרה?" היא שאלה
"למה אתה כל כך חיוור?"

"אני צריך לשאול אותך מה קרה! מה
זה כל הבלגן הזה בבית? למה הילדים לא אכלו? ומה משמעות הפתק הזה על הוויטרינה??"

"אאההה… זה. כן. היום עשיתי את
זה"!!!

"את מה?" שאל רוני כמעט
בצעקה.

"אתה זוכר שבכל פעם שאנחנו
מתווכחים, אתה אומר לי שאתה עובד קשה מהבוקר עד הערב?"

"נו…."

"ואני לא עושה כלום…?"

"נו…"

"אז היום עשיתי את זה".

"מה עשית?!"

"כלום!!!"

– – – –

דמיינו איזה תענוג זה היה אם באמת לא היינו צריכים לעשות כלום? הרי
הקב"ה הוא תכלית הטוב, למה הוא עשה שנצטרך לעבוד קשה? למה אנחנו צריכים לסבול
כל כך מטרדות היום יום?

הרי אם היינו משוחררים מטרדות היום יום יכולנו להתמסר הרבה יותר
ללימוד התורה וקיום המצוות?

את התשובה לזה אומר הרבי אנחנו מקבלים בפרשת השבוע.

יעקב אבינו "המובחר שבאבות" יוצא מבאר שבע, לאחר שישב באוהלה
של תורה ללא כל דאגות סמוך על שולחן אביו. במקום טהור שהעבירות בו רחוקות מן העין.
כדי ללכת לחרן שכשמה כן היא "חרון אף של מקום" מרכז של עבודת אלילים,
מידות רעות ושאר דברים שליליים.

למרות כל זאת, יעקב הלך לחרן. הוא הבין שלא מספיק לשבת באוהלה של תורה
בעולם מלא קדושה וטהרה. לקראת הקמתו של העם היהודי עליו לצאת מהעולם הרוחני והקדוש
ולרדת מטה, עמוק לתוך העולם הגשמי אל "חרון אף של מקום", ודווקא שם לעמוד
בכל הניסיונות.

זו בדיוק התשובה לשאלה. הקב"ה יצר את העולם בעולם גשמי וחומרי לא כדי שנהיה מלאכים ונתנתק מהעולם, אלא דווקא בתוך מציאות העולם, עם כל הקשיים והניסיונות, נזכך אותו ונחדיר בו קדושה ורוחניות.

– – – –

מי מאיתנו לא ייחל לעצמו שיזכה בלוטו, או היה רוצה להיוולד למשפחה של מליונרים השוחים בים של כסף…?! מציאות החיים מלמדת, שדווקא ילדים כאלה שגדלו עם כפית של כסף בפה, ולא היו צריכים לעבוד יום אחד בחייהם, הרבה פחות מאושרים, שמחים, ומצליחים בחיים מילדים שגדלו בבית רגיל עם כל קשיי החיים.

אדם שהחיים מכריחים אותו לצאת מהמיטה בבוקר כדי להביא פרנסה הביתה, מאושר יותר מזה שאין לו אתגר בחיים, ומטרה, שעבורה יש לו צורך לקום.

יחד עם זאת ברור שלא צריך לחפש קשיים, ויהי רצון שלא נתקל באף קושי,
ולכל עם ישראל תהיה פרנסה ביד רחבה מתוך אושר עושר ושמחה. וכל זה אכן יהיה בגאולה האמיתית
והשלימה, ובקרוב ממש.

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש.

מרצה לפסיכולוגיה מסביר עד כמה ניתן לעצבן בן אדם, ואומר, "יש שלשה סוגים של מצבים בהם אדם יכול להימצא".

לצורך הדגמה הוא מרים שפופרת מחבר אותה למערכת ההגברה באולם ההרצאות ומחייג למספר כלשהו.

בחור עונה לטלפון והמרצה שואל אותו, "חיים בבית?"

"זאת טעות", עונה הבחור ומנתק בכעס.

המרצה מסביר, "מצב ראשון, הבחור כועס, אבל עדיין שולט על עצמו."

המרצה מחייג שוב לאותו מספר, ושוב שואל את הבחור, "חיים בבית?"

הבחור מעבר לקו מתחיל להתעצבן ואומר, "מה קרה, לך אין פה אדם בשם חיים, עזוב אותי כבר."

המרצה מסביר לסטודנטים, "זה מצב עצבנות שני. הבחור מתחיל לצאת מדעתו."

המרצה שוב מחייג לאותו המספר, ושואל, "חיים בבית?"

הבחור מעבר לקו מתעצבן, מתחיל לצעוק, מקלל את המרצה ובסוף טורק במכה אדירה את השפופרת.

המרצה מסביר לתלמידיו, "עכשיו ראינו איך האדם לא שולט על מעשיו ודיבורו. הוא נורא עצבני ולכן

הוא איבד קשר עם המציאות."

קם סטודנט אחד ואומר: "יש עוד מצב אחד שלא הזכרת, מצב של עצבנות קיצונית ואבדן שליטה מוחלט."

המרצה המופתע אומר, "בבקשה בוא ותדגים."

הסטודנט מרים את השפופרת ומתקשר שוב לאותו המספר, וכשנענה הוא אומר:

"שלום, אני חיים, מישהו חיפש אותי…?"

– – – –

שבת בראשית היא שבת מיוחדת. אדמו"רי חב"ד פרסמו שהשבת הזאת משפיעה על כל השנה כולה!

"באופן שהאדם מעמיד את עצמו בשבת זו, כך תתנהל השנה כולה".

נכון, שהשבת אנו מתחילים שוב את התורה כולה, אבל עדיין ישנן שבתות, וגם חגים, לא פחות חשובים. חג השבועות, למשל, בו קיבלנו את התורה, או בשבת בה קוראים את עשרת הדיברות, יציאת מצרים וכדומה. מה עושה את שבת בראשית לכל כך מיוחדת?

הסיבה לכך היא שבשבת הזו אנו קוראים על בריאת העולם. ידיעת העובדה הזו והפנמת משמעותה, בכוחה להקל על האדם לעבוד את בוראו במשך כל השנה כולה מתוך רוגע וללא עצבים ודאגות.

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".

בריאת העולם שונה לחלוטין מנגר הלוקח עץ ובונה ממנו שולחן, או פָּסָל הלוקח מתכת ומגלף ממנה פסל. המילה "בריאה" מלמדת אותנו על בריאת העולם יש מאין. לפני בריאת העולם לא היה כאן כלום, שום דבר, ואל תוך הכלום הזה הקב"ה ברא את העולם.

זהו חידוש עצום שלא דומה לשום פעולת יצירה הקיימת בעולמנו. כאן, מתוך האין והאפס המוחלט, יצר בורא העולם מציאות חיה קיימת ותוססת. לכן, בניגוד לשולחן או הפסל, שכשהנגר או האמן סיים את עבודתו, אין כל תלות ביניהם. בעולמנו כדי שהעולם לא יחזור שוב להיות אין ואפס, הקב"ה צריך להמשיך ולהחזיק "לברוא" אותו מחדש, בכל רגע ורגע, בדיוק כמו בפעם הראשונה.

כך גם מסביר רבנו הזקן בספר התניא את הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". שהכח של הקב"ה שברא בהבל פיו את העולם, נשאר לעד בשמים כדי לקיים אותם, כי ברגע שזה יפסק, יחזרו השמים מיידית למצב הקודם שלהם – לאין ואפס.

– – – –

לכן, יהודי מאמין, היודע שהקב"ה לא רק מנהל את העולם כרצונו, אלא גם כל רגע ורגע, כל מה שקורה לו, זה בזכות זה שהקב"ה ממשיך כל רגע לברוא אותו עם כל "צרותיו" מחדש, ההסתכלות שלו על העולם היא אחרת לגמרי. כשהוא נתקל בקושי לקיים מצווה, או בדאגה שמטרידה את מנוחתו הוא רגוע לחלוטין, כי הוא יודע שהוא בידיים הטובות ביותר, בידיו של בורא העולם בכבודו ובעצמו!

לכן בפעם הבאה שמישהו ירגיז אותנו, נזכור שהכל מלמעלה, ואז העצבים והדאגות יחלפו!

שבת שלום ומבורך!

הרב נח סוליש

זלמן השיכור של הכפר, לא היה מסוגל להיגמל לרגע משתיית אלכוהול.
המשפחה שלו כל פעם מחדש כשהוא היה מוטל לצד הכביש בתוך הררי הקיא שלו כשכל הילדים
צוחקים אליו, כל כך התביישו בו.

הם ניסו להשפיע אליו בכל הכוח שלהם, ש"יחזור בתשובה" ויפסיק
עם זה. שיגמל סוף סוף מאלכוהול.

ובאמת להפתעת הכפר כולו הם הצליחו להשפיע עליו, וחודשיים תמימים שהוא נקי
לגמרי!

יום אחד הם צועדים במרכז הכפר, והם רואים שיכור אחר, שוכב לצד הכביש
בתוך הקיא שלו כשילדי הכפר צוחקים עליו וזורקים עליו דברים.

הם מראים לאבא שלהם: הנה אתה רואה מאיפה נגאלת? ממה יצאת? איזה טוב לך
שהיום כל זה מאחריך.

הם מאוד מופתעים כשהם רואים את אבא שלהם ניגש לשיכור מתכופף אליו
ולוחש לו משהו באוזן, והשיכור עונה לו.

הילדים הכל כך סקרנים מחכים שאבא יתקדם, והם ניגשים לשיכור ושאולים מה
אבא שלנו שאל אותך?

עונה השיכור: הוא שאל אותי, איפה בדיוק מצאתי יין כל כך משובח…

• • •

אנחנו צוחקים, אבל נצחק פחות כשנחשוב, כמה פעמים אנחנו חזרנו בתשובה,
שוב ושוב, על אותם עבירות…

• • •

פרשת השבוע פרשת האזינו.

הפרשה היחידה בתורה, אפילו לא עשרת הדברות, שמשה רבינו בעצמו בסיום
הפרשה הקודמת מקדים מילים מיוחדות כדי להסביר את מעלתה הגדולה של הפרשה.

הרבי מליובאוויטש סיפר פעם בהתוועדות שכשהוא בתור ילד למד אצל ה’מלמד’
שלו את הפרשה הזו. כך המלמד סיפר להם לפני במטרה להעצים בעיני התלמידים את ערכה של
הפרשה. הרבי ציין גם את שמות ספרי הקדמונים בהם נכתב מקור הסיפור:

לרמב"ן היה תלמיד בשם אבנר. אותו אבנר ל"ע הידרדר והמיר את
דתו והפך להיות שר חשוב.

יום כיפור אחד הוא מזעיק אליו את הרמב"ן, וכשהרמב"ן עומד
מולו, הוא לוקח חזיר ,הורג אותו, מבשל אותו, ומתיישב לאכול בפניו בנחת את החזיר.

ברוב חוצפתו הוא שואל את הרמב"ן כמה איסורי כריתות עברתי עכשיו
לפניך?

עונה לו הרמב"ן אתה עברת ארבעה איסורי כרת.

הרמב"ן המזועזע שואל את תלמידו לשעבר, מה גרם לך שעד כדי כך ירדת
מהדרך?

עונה לו אבנר:

אתה!

כשהגענו לפרשת האזינו, אמרת שכל התורה כולה וכל ענייני העולם נרמזים
בפרשת השבוע.

הרי אין סיכוי. אין שמץ של הגיון שזה אפשרי בכלל. חשבתי לעצמי אם זה
שטויות, כנראה שכל שאר התורה שאתה מלמד אותנו הן גם שטויות, וכך התחילה ההידרדרות.

עונה לו הרמב"ן, גם היום אני חושב שזה נכון מה שאמרתי!

אתה מוזמן לשאול אותי מה שאתה רוצה, ואני ימצא לך את זה בפרשת האזינו.

שואל אותו המשומד איפה אני מוזכר בפרשה?

הרמב"ן נעמד בצד להתפלל לקב"ה, כדי שיתן לו את התשובה הנכונה
לשאלה. חוזר, ועונה ציטוט מהפרשה: "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם". האות
השלישית בכל מילה בפסוק הוא השם שלך "ר’ אבנר"…

אבנר שמע את זה והזדעזע, בעצם כל חיי טעיתי!

הוא שואל בבכי את הרמב"ן, האם גם לי יש סיכוי לחזור בתשובה אחרי
כל מה שעשיתי?

עונה לו הרמב"ן לכל יהודי תמיד יש סיכוי. שים לב למילים: ר’ אבנר.
אתה בוודאי מסוגל לחזור בתשובה…

התורה בעצמה מעידה ומכנה אותך ר’ אבנר!

הנה העוצמה האדירה של החזרה בתשובה…

• • •

זו אחת הסיבות שקוראים בתורה את הפרשה תמיד בצמוד ליום כיפור. או ב’שבת
שובה’, לפני יום כיפור, או בשבת שאחרי יום כיפור.

הרבי, כשהוא סיים לספר את הסיפור, קרא לנצל את הכוחות המיוחדים של
השבת כדי להתעלות…

שבת שלום ומבורך!

וחג שמח!

הרב נח סוליש