ישנו ביטוי שיכול קצת לשפוך אור על דמותו הגדולה. חסידים נהגו לומר שאילו היו חותכים ח"ו את אצבעו של הרבי דוב בער , לא היה יוצא דם אלא חסידות..

הדם הוא החומר בו מלובשת רוח החיים הבסיסית שבאדם וכמו שנאמר ’כי נפש הבשר בדם היא’.

בדרך כלל גם אדם בעל שיעור קומה רוחני הרי שיש להבחין בו עצמו בין מציאותו הבסיסית הטבעית לבין מדרגות רוחניות כאלה ואחרות שהוא שרוי בהן ועוסק בהן.

לעומת זאת יש יחידי סגולה יוצאי דופן שהצליחו להגיע לאיחוד מוחלט עם המדרגות הרוחניות והעילויים הנשמתיים שלהם ,עד לכדי התמזגות מוחלטת עם  אישיותם הבסיסית והטבעית.

בדיוק כשם שאדם מרגיש רעב וצמא כשאינו אוכל ושותה- כך אצלם, הצורך הרוחני הופך להיות ברירת מחדל בסיסית ביותר וממש שאלה של חיים או מוות מבחינתם.

הדבר נכון לא רק ברמה העקרונית והאבסטרקטית, אלא זה בא לידי ביטוי מאוד מעשי במגוון רחב של תחומים.

כבר מגיל צעיר שאיפתו העמוקה וצימאונו להשגת עוד ועוד ידע והתעלות בתורת הקבלה והחסידות היו יוצאי דופן. עד כדי כך הגיעו הדברים שכשבאו לדבר אתו נכבדות על בחירת בת זוג וניסו לשאול אותו על דרישותיו הבסיסיות שהכלה המיועדת אמורה לעמוד בקריטריונים אלו ,הוא אמר שמבחינתו הוא סומך לחלוטין על הוריו, אך מה שהכי חשוב לו הוא לסגור עם ההצעה שיכולה לבוא לידי פועל בהקדם האפשרי. שכן מבחינתו מי בדיוק תהיה אשתו זה אמנם שאלה מעניינת אבל מה שיותר חשוב זה שהוא יודע שבימי החתונה ולפניה ואחריה ידרוש אביו בעל התניא רבי שניאור זמן מייסד חסידות חב"ד ,כדרכו באירועים משמחים וחווייתים מעין אלו, מאמרי חסידות רבים ועמוקים והוא כבר מצפה בכיליון עיניים לשמוע את החידושים העיוניים והמרתקים שיעלו בתקופה זו. לכן מבחינתו התאריך המוקדם זה מה שבעיקר חשוב..

לאחר מכן בשנות נשיאותו כאדמו"ר הוא היה אומר דברי חסידות במשך שעות רצופות לעיתים עד כדי 10 שעות ברצף! וכל זה היה בצורה טבעית ביותר.. עד היום ישנם ספרים עמוקים שהוא כתב וכן רשימות שנכתבו ע"י השומעים ממאמריו , וכולם מצטיינים באריכותם הרבה עמקותם וההסבר הרחב והשוטף מאיר עיניים גם בסוגיות עמוקות ביותר בתורת הקבלה והחסידות.

אנחנו כמובן קטוננו .. אך שמץ מדרכו אנו יכולים לשאוף לאמץ. ללמוד תורה וחסידות לא רק לצאת ידי חובה ולסמן V שלמדנו, אלא כמה שיותר להעמיק במה שלומדים באופן שהדברים יובנו היטב ויהפכו להיות חלק מאישיותנו הבסיסית לדם ובשר כבשרנו עד לכדי השפעה על מעשינו והתנהלותנו במשך כל היום. שיהיה ניכר בנו הריח הרוחני הטוב של לימוד התורה שלמדנו והפנמנו.. יהי רצון שזכותו של בעל ההילולא תעמוד לכולנו לברכה והצלחה ולישועות בכל העניינים.

 בספרו 'משנה תורה – היד החזקה' מונה הרמב"ם מספר שלבים בעבודת התשובה ; א) עזיבת החטא. ב) קבלה לעתיד שלא יחזור על מעשהו. ג) חרטה. ד) וידוי דברים – אמירת ופרוט החטאים בפה. למותר לציין שהוידוי לא יועיל אם עדיין לא גמר בליבו שלא יחטא עוד.

 גישה פנימית יותר המתייחסת בעיקר לנפשו של האדם מובאת בתורת החסידות. האדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן מליאדי – קובע, בתחילת "אגרת התשובה" שבספר ה'תניא', כי "מצוות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד". כל הדברים האחרים ; הוידוי, בקשת המחילה וכדומה, כל אלו אינם מהוים את ה"תשובה" עצמה כי אם גורמים ן לשלימות התשובה, לתיקון הפגמים וכיוצא בזה. התשובה עצמה היא ההחלטה האיתנה בנפשו לעזוב את החטא. היא יכולה להעשות בשבריר של שניה, כשאדם מקבל על עצמו את מרותו המוחלטת של הקב"ה ומבטל את רצונותיו הפרטיים מפני הרצון העליון. בבת אחת הוא יוצא מגדר של "רשע" ונקרא "בעל תשובה" עזיבת החטא צריכה להיות מוחלטת שיגמור בליבו בלב שלם שלא יעבור עוד על מצוות ה' כלל, הן מצוות עשה והן מצוות לא תעשה. יחד עם זאת רחמיו של הקב"ה הם כה מרובים עד שאפילו אם התשובה היא חלקית הוא מקבלה ומסייע לו להשלימה.

 מצוות התשובה אינה מוגבלת לזמן מסויים וחלה על כולם במשך כל ימות השנה עד יום מות האדם. ביטוי לכך אנו מוצאים בדברי חכמינו : רבי אליעזר אומר : שוב יום אחד לפני מיתתך, אמרו לו תלמידיו : וכי אדם יודע באיזה יום ימות ?

אמר להם ; ישוב היום, שמא ימות מחר, ונמצא כל ימיו בתשובה.

 וכן מובא במדרש : "כל זמן שאדם חי הקב"ה מצפה לתשובתו, מת – אבדה תקותו זהו שנאמר : במות אדם רשע תאבד תקוה". על מעלת התשובה אנו קוראים במסכת 'אבות' : "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

 בכוחה של תשובה לשנות את גזר דינו של האדם כפי שהדבר מתבטא בחייו היום יומיים, היא הופכת אותו לאדם חדש בעל לב חדש, ככתוב בספר יחזקאל : "ונחתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם".

ט"ו בשבט – ראש השנה לאילנות. האדם נמשל לעץ כנאמר "כי האדם עץ השדה". הדרך לצמיחה אישית תלוי באושר הפנימי. השאלה היא, מהו סוד האושר? כיצד ניתן להשיגו? האם אדם יכול להיות מאושר לנצח או שבכלל האושר הוא מושג חמקמק שכרוך במרדף אחר מה שאינו בהישג יד..?

מחקרים מעידים בברור על המגמה: חברת השפע לא הופכת אותנו למאושרים יותר. כך למשל סקרים השוואתיים בין בני נוער מבתים עשירים לבני נוער מבתים מעוטי הכנסה מעידים על רמות גבוהות באופן משמעותי של נטייה לחרדות, דיכאונות ושימוש בחומרים ממכרים כמו סיגריות, אלכוהול וסמים אסורים, בקרב בני הנוער מבתים עשירים. על-פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, הדיכאון היא אחת המחלות החמורות ביותר מבחינת פגיעה באיכות החיים וקיצור תוחלתם.

גם בישראל הנתונים אינם מעודדים. אחוז גדל והולך מקרב בני הנוער סובל מדיכאונות או חרדות. הנזקים של החרדות, בכל תחומי החיים, ברורים. מאידך, התועלות של האושר עצומות. אנשים מאושרים מצליחים יותר כלכלית, איכות החיים שלהם גבוהה יותר. גם שיעור התחלואה ותוחלת החיים גדלה בקרב אנשים מאושרים.

בעל התניא, רבי שניאור-זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב"ד, משתמש בדימוי הקרב כדי להסביר את פגעי העצבות. בזירת איגרוף, כששני אנשים נלחמים ביניהם, אם האחד יהיה שרוי בעצבות, אזי סביר שייפול וינוצח בקלות גם אם בפועל הוא חזק מחברו. כך כשאדם נגוע בעצבות וחרדות, סביר שגם ייכשל בדרכו. על-פי גישה זו לא למצליח יש סיבה לשמוח, אלא השמח יצליח.

מי שמצוי במצב רוח מרומם ונהנה מהרגשה טובה בעמלו, סיכוייו להצליח גבוהים יותר מאשר זה אשר מלכתחילה נוטה לגישה פסימית וקודרת. לעומתו מי ששרוי בדאגות הוא כמי שמשקולת מונחת על רגליו ומצרה את צעדיו. העצבות משפיעה גם על הסביבה. אנשים יעדיפו ליצור קשר עסקי, חברתי וזוגי עם מי ששמח ולא עם מי שנוטה לגוונים של עצבות. אנשים עצובים מעידים שנכנעו לנטייה הטבעית שלהם. הם בדרך כלל אינם מושכים אחרים ואינם מעוררים תשוקה לעשייה.

אולם מהו האושר וכיצד ניתן להשיגו?

על-פי תורת בעל התניא האושר עשוי להיות מושג חמקמק שכרוך במרדף אחר מה שאינו בהישג יד. האדם לעולם מונע על-ידי הכמיהה להשיג משהו חדש. בה בעת, אם הוא בוחן את עצמו במשקפיים האלה, מעטים הימים שבאמת יהיה שבע רצון מחייו.

תחושת הישות, המעמידה את האדם עצמו במרכז, גורמת לאדם להשתכנע כי רק אם ישיג פרסום נוסף, יוערך על-ידי סביבתו, יצליח יותר בעסקיו או בתפקידיו, הוא יגיע אל נחלת האושר הפנימית. אולם הערכה זו היא אשליה. אושר הנובע מסיפוק תחושת הישות הוא תמיד זמני, מתעתע ולעולם צפויה לאחריו נפילה. שכן כל הצלחה עשויה להיתפס ככישלון בשינוי זווית הראייה או אמת המידה.

על-פי בעל התניא בתוך כל אחד מאיתנו מתקיים מאבק פנימי מתמיד. צד אחד במאבק שואב את האדם לתוך אגוצנטריות וקיום אינטרסנטי. הכל נמדד מבחינה תועלתנית. אותה אגוצנטריות מאיימת מזווית נוספת על האושר. האדם המאפשר לתחושת היישות לשלוט בו הוא פגיע יותר. כל הערה, כל עיקום אף וחוסר שביעות רצון עשויים לכווץ אותו.

בעל התניא מכוון שהאדם יכיר בכך שהוא אינו יכול להיות מאושר באמת ולאורך זמן כשהוא מאפשר לצדדיו האגוצנטריים לשלוט בו. הוא אינו יכול להיות מאושר לאורך זמן כשהוא מוטרד ממה חושבים עליו, האם קיבל מספיק, האם מגיע לו יותר וכהנה מחשבות טורדניות. הוא יכול להיות מאושר בעיקר כשהוא ממוקד בעשייה שבה ישותו אינה תופסת מקום.