משימת החינוך היא למעשה יסוד בתורה כולה, אולם היא מופיעה דווקא בפרשה זו העוסקת בכוהנים, כי יש לחינוך שייכות מיוחדת לעיתוי בה נקראת פרשה זו ולכוהנים:

פרשת 'אמור' נקראת תמיד ב"ספירת העומר" – תקופת ההכנה (החינוך) של עם ישראל לקראת מתן תורה בחג השבועות. בתורת החסידות מוסבר כי למילה "ספירת (העומר)" יש גם משמעות של הארה וזוהר – כמו אבן ספיר. ההכנה לקראת מתן תורה היא על-ידי חינוך עצמי עמוק המביא לכך שפנימיותה של הנשמה תאיר ותזהר. וזוהי גם דרך החינוך בכלל בעם ישראל – לרומם את המחונך ולגלות את הפנימיות המאירה והזוהרת שבאישיותו.

רעיון זה מתחבר עם לשון חז"ל האמורה "להזהיר גדולים על הקטנים". במילה 'להזהיר' רמוזה גם משמעות של זוהר ואור: לחנך את הקטנים חינוך עמוק ופנימי שיגרום להם להיות זוהרים ומאירים.

חינוך כזה קשור במיוחד אל הכוהנים, כי תפקידם של הכוהנים הוא לקרב בין בני ישראל לבין הקדוש-ברוך-הוא על ידי הקרבנות. בתחום הקרבה אל הקדוש-ברוך-הוא נחשבים הכוהנים ל"גדולים" וכלל ישראל ל"קטנים", ועבודת הכוהנים היא לרומם את כלל ישראל ולהביאם למצב בו תאיר בהם ובסביבתם דרגה גבוהה יותר של קדושה.

זוהי ההכנה הראויה לביאת המשיח, שעל ידו יזהר ויאיר העולם כולו באור האלוקי של הקדושה.

באדיבות: עלון הגאולה מעניין ועכשווי

השמחה אינה רק רגש בלב. זו רק התוצאה. הגורם לשמחה, כמו לכל סוגי הרגשות האחרים, היא תפיסת עולם כוללת בבסיס, שלאחר מכן ממנה באים תולדות של רגשות פרטיים.

מהם אם כן המשקפיים הנכונות שדרך עדשותיהן החדות ניתן לחיות ולראות בחיי היומיום תחנות רבות של שמחה ורוממות רוח?

מסתבר שבצורה פרדוקסלית דווקא הענווה הנראית כאנטי תזה מובהק להישגיות ושמחה היא היא הדרך הנכונה והבטוחה להגיע לשמחה עמוקה ברת קיימא ואמיתית.

הפרופיל הפסיכולוגי של בעל הענווה מאופיין אמנם בסוג של שפלות ונחבאות אל הכלים אך בתוך כך נמצא המפתח המאסטר להצלחה בחיים בתמרון ההתחמקות מול כל סוגי המצב רוח השליליים העלולים לפקוד את האדם בשהותו בעולמנו זה רב התהפוכות הניסיונות והאתגרים המכונה בפי חז"ל (רבינו תם מבעלי התוספות) 'נווה התלאות'.. שכן הענוותן האמיתי אינו אדם הסובל מתסביך נחיתות, נכות ובעיה פסיכולוגית/נפשית של מצב רוח ירוד ולא תקין. אדרבה נפשו בריאה, יציבה, מפוכחת ובעלת ראיה אובייקטיבית וטהורה של המציאות בעולם.

העניו הוא בעל נפש טהורה וזכה בעלת אגו נמוך ובעלת רגישות ערכית ורוחנית גבוהה. אי לכך הוא אינו 'עף' על עצמו, הוא מעריך את עצמו בצורה שקולה סבירה ואובייקטיבית. הוא מודע היטב למעלותיו אך הוא יודע שחלק גדול מהם הוא סוג של ירושה ו'זכיה בפיס' שקיבל דרך גנטיקה, חינוך וסביבה ראויה. יתירה מכך גם במעשיו והישגיו שבאו על ידי עבודתו העצמית ויגיעתו אינו רואה עדין את עצמו כמועמד לצל"ש הרמטכ"ל ופרס נובל. בראייתו והשקפתו הוא בסך הכול מיישם את תכליתו לשמה הוא נברא ונוצר. בדיוק כשם שאדם שאינו גונב ורוצח אינו מתרברב בכך שהרי בסך הכל הוא ממלא את חובתו הבסיסית כאדם הגון מן הישוב. התוצאה הנגזרת  מכך היא שהוא אינו חושב שכל העולם מגיע לו. ויש לכך מספר השלכות קריטיות:

•    כל דבר שהוא מקבל יש מן גורם ההפתעה מבחינתו שכן הוא לא חשב שהוא יתוגמל על כך ועוד בעין יפה. מובן שדבר זה מביא לשמחה השמורה להפתעות החיים החיוביות שנופלות עלינו משומקום..

•    גם כשחסר הוא לא מרגיש עשוק ומסכן. שכן הוא מעולם לא חשב שמגיע לו יותר מדאי..

•    היות שהוא לא לוקח ללב יותר מדי את ההווה  הבעייתי, הוא לא 'שוקע' בביצת הבעיה, ויש בנפשו את הכוח לחשוב חיובי ואופטימי וללבות את התקווה שמצב זה יעבור ויגיעו זמנים טובים יותר. לעומת זאת אדם שהוא בעל אגו מפותח והרגשת עצמו,אצלו הסיכון לחלות במחלת העצבות גדול עשרת מונים.

•    בתפיסתו המושפעת מאהבת עצמו המשוחדת,הוא חי תמיד עם ציפיות גדולות מהחיים ,הכול מגיע לו ומובן מאליו. ממילא אין אף פעם את אפקט ההפתעה החיובית. אדרבה הוא תמיד ובכל תחום, במגוון התפריט של 'בני חיי ומזוני רוויחא' – הבריאות/נחת מהילדים/פרנסה בריווח, מופתע ביותר שהוא לא קיבל 100 אחוז ומלא הפוטנציאל הראוי לו לפי גודל מעלתו. הוא תמיד מאוכזב משהו..

•    כשחסר לו משהו הוא מקים כל צעקה ואינו מסוגל נפשית להכיל ולקבל זאת.

•    ככל שהבעיה שבה נתקל מורכבת יותר, הוא שוקע בבעיה לוקח ללב וממילא אינו יכול ופנוי לחשוב ביצרתיות איך לצאת מהבוץ.

סיכום: אם חפצי חיים איכותיים אנו הרי שעלינו להנמיך קצת את האגו והחשיבות העצמית לתפוס קצת בשולי מידת הענווה והביטול וכך חיינו יהיןו רגועים יותר ומשמחים יותר..

(מיוסד על מאמר הרבי הריי"ץ 'ויספו ענווים בה' שמחה' תש"י)

פרשיה זו התרחשה בחסידות חב"ד משנת תשמ"ה – 1984, כאשר ספרים יקרי ערך נגנבו מספריית חב"ד. הפרשיה הגיעה לבית משפט.

עיקר הפרשיה – "דידן נצח" – הסתיימה בשנת תשמ"ז – 1987 ביום ה' טבת כאשר פסק השופט כי הספריה והספרים שייכים לאגודת חסידי חב"ד. בהמשך הגיש הצד שכנגד ערעור לבית משפט אותו דחה השופט. הפרשיה הסתיימה רק בשנת תש"נ – 1990.

הרבי הכריז על יום זה כיום סגולה ועת רצון לדורות. כמו-כן יצא בקריאה קדושה להוסיף ולהרחיב את ספריית אגודת-חסידי-חב"ד ליובאוויטש, וכן לייסד ספריות תורניות ציבוריות ולהרחיב גם את הספרייה הפרטית של כל אחד ואחד, במיוחד של ילדים ב'בית חב"ד' הפרטי שלהם, בספרי רבותינו נשיאינו ובספרי קודש בכלל.

מדבריו במעמד השמחה: "כמו בעת מאסרו וגאולתו של רבנו הזקן, הרי בעל השמחה והגאולה למד מכל האירועים הוראות בעבודת ה', ואחת המסקנות שלו היתה להוסיף ביתר שאת בהפצת המעיינות חוצה. לאור כל זה ברורה ההוראה האלוקית הנצחית בקשר לאירוע הנוכחי, שדווקא מן הטיעונים וההאשמות כאילו אגודת-חסידי-חב"ד, כולל הספרייה שבה נמצאים הספרים וכתבי דא"ח, איננה בשימוש עבור הפצת המעיינות חוצה, הרי דווקא מטיעונים אלו יש ללמוד עתה להגביר עוד יותר את הפצת תורת רבנו ולימודה ביחיד וברבים מתוך שמחה עצומה והתלהבות, שמחה פורצת כל גדר".

מההוראות של הרבי ליום זה: להוסיף בקביעות עיתים לתורה, כולל ובמיוחד לימוד ברבים, ולכל לראש – לימוד [משניות, ועל דרך זה בספרים שנפדו] המביא לידי מעשה, עד ללימוד ההלכות ברמב"ם ו'שולחן ערוך' ונביאים וכתובים, ועד לפנימיות התורה – חסידות, ולעורר רבים לזה.

רכישת ספרי קודש – שיהיו בכל בית יהודי פרטי, וגם בחדר האוכל, ספרי יסוד (נוסף לחומש, סידור, תהילים, ובבית חסידי – גם ספר התניא וכו') כולל ובמיוחד ספרי הלכה למעשה בחיי יום-יום, שילמדו בהם לעתים קרובות.

וכן שלכל ילד וילדה יהיו ספרי קודש משלהם ("תניא קטן"), בחדרם, ויסבירו להם שלא יחששו מקריעה ברוב השימוש, כי אז אדרבה יקנו להם ספרים חדשים ומהודרים עוד יותר. וכן לדבר עם המו"לים ומוכרי הספרים על הנחה מיוחדת לרכישתם, וכל הזריז בכל זה הרי זה משובח, כולל גם על-ידי הזמנה מראש כ'מנוי' ("פרענומעראנטן") המקבל את הספר תיכף ומיד בצאתו לאור.

וכן לקיים מנהג ישראל לתת מתנה לחתן- ש"ס, ולכלה – סידור 'קרבן מנחה' (ובימינו אלה – ספרי הלכה בעניינים השייכים להנהגת הבית "בלשון ברורה ודרך קצרה" בלשון הקודש, או מתורגם לשפת-המדינה), וכל המרבה הרי זה משובח. וכן לתת ספרי קדש כמתנה, גם לילדים, לקראת שמחה פרטית או יום-טוב.

הרבי מליובאוויטש לומד מפסוק זה לא רק ציווי כלפי מלחמה כפשוטה, אלא גם בנוגע למלחמה היומיומית שמנהל כל יהודי כנגד היצר הרע.

"כי תצא" – על האדם לצאת למלחמה ולא לחכות שהיצר הרע יתקוף אותו. כל אחד צריך ליזום ולחשוב כיצד הוא כובש ומחליש את היצר הרע, עוד קודם שהוא תוקף ומפריע לו בעבודתו.

"על אויביך" – טרם היציאה למלחמה, עלינו להרגיש כי אנו חזקים ונמצאים בעליונות על האויב – היצר הרע. אלוקים מלווה ומסייע לכל יהודי במלחמתו, ולכן אנו בטוחים בעליונותינו.

כאשר נצא כך למלחמה הפנימית שלנו, מגיעה ההבטחה בהמשך הפסוק: "ונתנו ה' אלוקיך בידיך, ושבית שביו" – לא רק שננצח, אלא נוכל לקחת מכוחותיו של היצר הרע ולהשתמש בהם לקדושה.

ישנם שני סוגי כתיבה  – האחד של דיו על נייר וכדומה. והשני חקיקה, חריטה על האבן. בשניהם ישנו מסר מסוים אך באופן הראשון האותיות והחומר נשארו שני דברים נפרדים. לעומת החקיקה בה האותיות הופכים להיות חלק מעצם הדבר עצמו.

כך כמטפורה החקיקה היא האופן הנעלה בעבודת ה'. האדם מתאחד ומתעצם לגמרי עם המסרים האלוקיים, וכך הם הופכים להיות חלק אינטגרלי ממציאותו.

בכל צבא ישנם מסלולי שירות שונים. ישנם החיילים הצעירים, הקרביים, שעומדים בחזית הכן להילחם בחירוף נפש. שעות השינה לא מסודרות. אוכלים קופסות שימורים ממנות קרב ברמה הבסיסית ביותר כדי לשרוד. 'רעל' בעיניים. דריכות שיא. לא מתחשבים בעייפות החומר. כל עוד שהעיניים לא נעצמות מאליהן הוא נלחם. ואחרי כל זה תמיד ישנה תחושה כל שהיא שלא עשינו מספיק. אין חיוכים מדושני עונג של שביעות רצון…

ויש את אלו הנמצאים בעורף. מגיע להם מינימום 6 שעות שינה מטכ"ליות. 3 ארוחות טעימות ומסודרות ביום פלוס 'בירור ניצוצות' בשק"ם. שעת ת"ש אחת לפחות פלוס הפסקות קלות מדי פעם. לאחר סיום שעות יום העבודה אין להטרידם למעט הקפצות חירום נדירות. אם יש קצת כאב גרון וחום, הולכים למרפאה ומוציאים 'גימלים'. גם הם חיילים כמובן  אך זו ליגה אחרת לגמרי. גו'בניקים בלע"ז…

גם בעבודה הרוחנית של עם ישראל 'צבאות ה" ישנם שני מסלולים.

ישנם שני ביטויים בחז"ל, שהם בעצם שני גרסאות במשנה החותמת את מסכת קידושין.

הראשון: 'אני נבראתי לשמש את קוני'. והשני: 'אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני'.

האופן הראשון אומר: קודם כל שיהיה ברור, אני קיים. 'אני נבראתי', על כל המשתמע מכך. יש לי את ביתי וחיי הפרטיים, חזון ויעדים, רצונות ומאוויים אישים. כמובן, הכול בגבולות הגזרה של ההלכה. אה.. ונכון, המציאות הזו מחויבת ואמורה לשמש את קונה..

לעומת זאת האופן השני מדגיש שאין לאדם שום מציאות עצמאית 'אני לא נבראתי' כל מציאותו  הוא אך ורק 'אלא לשמש את קוני'. אין לו חיים פרטיים 24/7. הוא אמנם לפעמים גם אוכל  ויושן, אבל זה חלק מהלו"ז, חלק אינטגרלי מהפעילות השוטפת. כי חייבים לתדלק לצורך המבצע הבא.

בעומק יותר: גם באכילה והשתיה עצמה הוא מחפש ומוצא את התוכן הרוחני הקיים בהם עצמם מעבר לכך שהם אמצעי לקיום התורה והמצוות.כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. מציאותו לכשעצמה יש בה עניין אלוקי.

האכילה למשל. זה מצב שבו האדם לוקח משהו גשמי ומרומם אותו למצב רוחני שהוא בעצם שורשו הרוחני. מה שנקרא בשפת הקבלה והחסידות 'בירור הניצוצות'. לא רק שמעשיו הם לשם שמיים. הם עצמם קדושה. בכל דרכיך דעהו. בהם עצמם. אדם כזה אכילתו היא כהקרבת קרבן והנותן לו יין הרי זה כניסוך על גבי המזבח. השיריים שיש ממנו הרי זה פירורי שולחן גבוה הקדושים והמקדשים את האוכלם. אפילו הכסף ושטר הדולר אצלו הם מרוממים. אמרו חז"ל 'כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך'. המטבע עצמו קדוש והוא קמיע להצלחה.

הייתה פעם וועידת פיסגה בין שלושת המעצמות של פעם – רוסיה, בריטניה וצרפת. שלושת המנהיגים ישבו לארוחה דשנה באחת ממסעדות היוקרה במגדל אייפל.

כטוב ליבם ביין, התווכחו למי יש צבא מקצועי יותר. כשהטונים עלו ועמדו על סף משבר דיפלומטי.. החליטו שיעשו מבחן פשוט. כל מלך קורא לשומר האישי שלו ומורה לו לקפוץ מהחלון. החייל אשר יבצע את הפקודה יוכיח שהוא מהצבא האמיתי והרציני..

אמרו ועשו.

מלך צרפת קורא לחייל: פרנסואה!

-כן אדוני המלך!

-קפוץ מהחלון!

-אדוני המלך אשמח לעשות כל פקודה הגיונית שתוסיף לבטחון המדינה,אך למה לקפוץ ולהתאבד.. מה בצע בדמי ברידתי אל שחת..

ואז מלך בריטניה קורא: רוברט!

-כן אדוני המלך!

-קפוץ מהחלון!

– אדוני המלך..זה גבוה..אישתי וילדי מחכים לי וכו' וכו'.

ואז קם מלך רוסיה ושואג: וולדמיר!

-כן אדוני המלך!

-קפוץ מהחלון!

וולדמיר ניגש לעבר הקיר עם החלונות, ואומר: אדוני המלך! יש כאן שלושה חלונות. רק תגיד מאיזה חלון לקפוץ…

זהו הנאמר בהלל 'אנה ה' כי אני עבדך'. יש בהלל עוד פסוקי 'אנא'. אך כאן זה 'אנה'  שפירושה לא בקשה אלא 'לאן'. מאיזה חלון לקפוץ. מה הרצון העליון ממני עכשיו. זה ורק זה מנחה אותו, 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה וגו'.

יהודי צריך למסור לה' שני מפתחות מרכזיים וכלליים –  את ה'כי' וה'אם' שלו:

בדרך כלל, אדם לא מוסר את עצמו לגמרי. הכל בערבון מוגבל. כנאמר בשירת דבורה 'המתנדבים בע"ם..' הוא בודק בכל עניין מה הטעם, הסיבה, המניע והרווח שיש בדבר – 'כי' כך וכך.. בנוסף יש לו תנאים. לא בכל מחיר. רק 'אם' כך וכך יתבצע הוא הולך על זה, ומכלל הן אתה שומע לאו.. (וכידוע שמי שמתנדב ללא תמורה מהר מאוד יכול להפך, מ'מתנדב' למתנדף'..)

את זה בדיוק ה' רוצה מעמך. את הביטול הטוטאלי. לבער את ה'כי' וה'אם' האישי. לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. זהו סימן ל'סאלעדאט' (חייל) אמיתי..

מקורות : אגרות קודש חלק ו. שיחת שמח"ת תשנ"ב.

הרב אריק מלכיאלי הוא מרצה בכיר בארגון 'מחנה משותף'

שבוע ימים ניתן לנו בכדי לפתח בתוכנו את מידת הרחמים, המיזוג והמיצוע, על ידי שנצרף אליה את יתר המידות, כגון:

15 – 'חסד שבתפארת': שילוב מידת החסד עם מידת התפארת מולידה פעולה של רחמים מתוך אהבה וחיבה ולא מתוך שתלטנות.

16 – 'גבורה שבתפארת': כל פעולה דורשת יעילות. כך גם מידת הרחמים. אם נפנה רחמים לאדם אכזר נכּשל במשימה. רק כאשר נצרף את מידת הגבורה, (הביקורת) אל מידת הרחמים, נשכיל למקד את האור למקומות הנכונים.

17 – 'תפארת שבתפארת': לרוב פעולת הענקה נמדדת לפי ערך הכרת הנותן במקבל. כך גם בהענקת רחמים. אולם, אם נאציל חום ואכפתיות כלפי הזולת רק בערך ובהתאם להכרה שלנו בו, יהיו אלה רחמים לא אמיתיים. רחמים אמיתיים אינם מקבלים הגבלה מצד הנותן, אלא הם ניתנים לזולת כפי שהוא, ורק הוא יודע מה ערכו ומה חסר לו.

18 – 'נצח שבתפארת': אם ריחמת על מישהו רק לרגע קט, או רק משום אינטרס צדדי ומאז נטשת אותו – אין זה הוגן. עלינו להתמיד בנתינת הרחמים עד שנעמיד את הזולת על רום מקומו האמיתי.

19 – 'הוד שבתפארת': צירוף מידת ההוד למתן רחמים, בא להורות לנו שעצם היכולת שלנו לתת חום וחיבה לזולת לא עושה אותנו טובים ממנו. לפיכך, כדי שלא נעקץ ממידת הגאווה נשלב עם נתינת הרחמים הכנעה וענווה הנובעות ממידת ההוד.

20 – 'יסוד שבתפארת': מידת היסוד מעניקה את היציבות בתחושת החמלה וההכלה כלפי הזולת. היסוד מייצב את הרחמים על ידי מציאת מכנה משוטף בין המשפיע למקבל.

21 – 'מלכות שבתפארת': השלב הסופי בבניית מידת התפארת היא חשיפת היופי המלכותי של הנותן. מי שמוצא בעצמו את הזולת, הוא הראוי להיקרא מלך. כתרו נוסך עליו יופי, כזה שמקרין חיבור והתכללות אל כל אותם הזקוקים לרחמיו.

הרב עומר הלוי​ הינו שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, 

© כל הזכויות שמורות לרב עומר הלוי. 
אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר. Email: beerhachasidus@gmail.com

בשנת תשכ"ח (1968) בהיותו סטודנט צעיר חקרן ושאפתן, באוניברסיטת קיימברידג', הוא הגיע לארה"ב לניהול לו"ז פגישות צפוף עם גדולי הרבנים והמנהיגים היהודים.

כל הרבנים עימם נועד, המליצו לו שהוא חייב להפגש עם הרבי. הוא אכן שם פעמיו לעבר חצרו של הרבי.

לאחר שהתעניין במעשיו ותחומי הלימוד שלו, הרבי שאל אותו: "מה אתה עושה כדי לקרב יהודים נוספים?"

הוא ניסה להתחמק באלגנטיות..

מספר הרב זקס: מתוך מבוכה עשיתי מה שבריטים עושים. בריטים הרי ידועים ביכולתם להסביר מדוע הם יושבים בחיבוק ידיים באמצעות הניסוחים המורכבים והמסובכים ביותר…

אז התחלתי לומר משהו כמו: "במצב בו אני מוצא את עצמי…"

אבל לפתע עשה הרבי משהו שכנראה לא היה רגיל מבחינתו. הוא עצר אותי באמצע המשפט, ואמר לי: "אף אחד לא מוצא את עצמו במצב כזה או אחר, אתה הכנסת את עצמך למצב הזה, ואם יכולת לעשות זאת פירוש הדבר שביכולתך גם להכניס את עצמך למצב אחר!"

מעיד הרב ואומר "'הרגע הזה שינה את חיי' !

וברוח השראה זו.

פעם  יצא לי לשהות בבית הרפואה אסף הרופא בחדר יולדות, בנסיבות משמחות, לרגל הולדת בת חדשה למשפחה..

תוך כדי השהייה בשלבי הביניים שטרום הלידה, הלידה ולאחר הלידה במז"ט, התעוררה בי התובנה שמעניין לתת עליה את הדעת – המעבר האקוטי והקוטבי שבין מצב עובר למצב ילוד.

העובר נמצא בסטטוס של 'נגרר'. נישא, אוכל ומקבל את כל הנחוץ לו דרך אימו. המקסימום שהוא יכול לעזור זה פשוט לא להפריע ולבעוט חזק מדי..

לעומת זאת מהלידה ואילך הולך ומתפתח מצב של עשיה אישית ועצמאית של האדם כלפי עצמו.

מה לעשות, אבל לצערנו ניתן לאבחן מחלה אנושית נפוצה של 'תסמונת העובר הנצחי'..

ישנם אנשים שכל חייהם הם בגדר עוברים. טכנית הם אמנם הולכים על שתיים ללא שיסחבו אותם אך כל זאת מבחינה טכנית אך מבחינה עקרונית ועניינית הרי שהם בגדר עוברים נצחיים.

הם נישאים ב'רחם האם הווירטואלית' של ההרגלים והשבילים המוכרים , ללא אומץ של אתגור עצמי לכיוון התפתחות וצמיחה אישית רוחנית וגשמית , כחלק מראיה כוללת של מחויבות עצמית ולקיחת אחריות על חייהם.

אחת ההגדרות בחז"ל למי שאינו בר דעה היא: 'איזהו שוטה – המאבד את מה שנותנים לו'. נמצאנו  למדים שיסוד ומהות האדם היא נטילת האחריות על כל מעשיו ותוצאותיהם. לא לחינם המשנה במסכת בבא קמא(פרק ב משנה ו) אומרת שלאדם אין תירוצים על נזקים שנעשו על ידו גם אם היו ללא משים: 'אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג ובין מזיד'.

ערך האחריות האנושית היא תוצר ישיר של אחת מיסודות היהדות – האמונה וההנחה הברורה שלאדם יש הבחירה החופשית.

ובלשון הרמב"ם :

'אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמיים–היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו.  ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק–"השופט כל הארץ, לא יעשה משפט"(ספר המדע הלכות תשובה פרק ה)

יש להודות על האמת – קיים פיתוי רב באימוץ החשיבה של אי יכולת הבחירה.. היא מתירה את הכבלים המוסריים והערכיים. אך ההבנה שהאדם אינו אוסף מוטציות אבולוציוניות, אלא בעל 'סים' מיוחד ומשודרג, 'בצלם אלוקים ברא את האדם' מותירה בידינו את ההגה..

היה זה הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, שהגיע לחתונה עני ואביון. חסר אמצעים. בחתונה (בחדר ה"ייחוד") פנה החתן אל הכלה ואמר לה: אני מצטער שלא היה לי כסף לקנות לך שום מתנה. אבל במקום זה החלטתי לתת לך מתנה אחרת – בכל פעם שיהיה בינינו ויכוח, בכל פעם שיתעורר קונפליקט, אני יהיה זה שיוותר לך…

השבוע בתאריך י"א בחשוון אנחנו מציינים את יום פטירתה של "מלכת העולם בויתורים", הלוא היא רחל אמנו…

את הויתור המפורסם שלה, כולנו מכירים. היה זה כאשר יעקב ורחל החליטו להתחתן, וחששו כי לבן יעשה 'קומבינה' ויתן את לאה ליעקב במקום רחל. הם לא רצו לוותר זה על זו, ולכן החליטו ליצור 'קוד כניסה' שיודעים אותו רק שניים בעולם – יעקב ורחל. ברגע שלאה תיכנס לחופה, יבקש ממנה יעקב את הקוד, וכאשר לא תדע – תתגלה התרמית.
ברגע האמת, רחל תכננה ללבוש את שמלת הכלה אך לבן החליט שלאה תיכנס לחופה. לרחל היו את כל הסיבות שבעולם לא לגלות את הקוד. שהרי מהצד של רחל היא עלולה להפסיד לנצח את הבעל לו היא מחכה כבר שבע שנים (!), ואילו מהצד של לאה היא מקסימום תתבייש קצת מפני יעקב ותיאלץ לחזור הביתה.
אבל ברגע האחרון רחל החליטה לוותר. היא ראתה את לאה ניגשת לחופה בחסות החשיכה, והחליטה שהיא מוכנה לוותר על הדבר הכי יקר בחייה – על חתנה – ובלבד שאחותה לא תתבייש. היא ניגשה ומסרה לה את הקוד – את ה"סימנים" – וההמשך ידוע, "ויהי בבוקר והנה היא לאה"… בסוף ה' עזר ולבן הסכים שגם רחל תתחתן עם יעקב.

אבל לא על הויתור הזה רציתי לדבר.. יש שני ויתורים אחרים, פחות מפורסמים, ושניהם התרחשו בדיוק היום לפני כ-3500 שנה. כן, בתאריך שיחול בשבוע זה – י"א בחשוון.

ביום, בי"א בחשוון, נולד בנה השני של רחל – בנימין. הלידה שלו הביאה לפטירת אמו – רחל אמנו – והיא בגיל 36 בלבד. רחל הקריבה את חייה למען בנה. 

ואם הויתור הזה לא הספיק, הגיע אחריו ויתור נוסף, קשה לא פחות. הדבר היחיד שנשאר לרחל זה מקום הקבורה. במערת המכפלה היה מקום לארבע זוגות – אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ועכשיו נשארו עוד שני קברים, האחד ליעקב והשני לאשתו. ומי אשתו העיקרית של יעקב? כמובן, זו רחל.
רחל נפטרה ליד בית לחם. זה לא רחוק מחברון. הכבוד האחרון שמגיע לה הוא להיקבר במערת המכפלה, עם האבות והאמהות, ליד מקומו של בעלה יעקב.
אבל גם על זה היא מוותרת. גם את זה היא מפסידה. במקום זאת היא נקברת על אם הדרך, ליד בית לחם, ואת מקומה במערת המכפלה תופסת לאה. רחל נשארת בודדה כ-3500 שנה, עד היום.

האם ויתור הוא חולשה או עוצמה? מסתבר שיש שני סוגי ויתור: יש ויתור הנובע מחולשה, זהו יתור שנעשה בעל כורחי. לא רציתי לוותר, ובלית ברירה פשוט לחצו עליי ונאלצתי לוותר. לאחר מעשה אני מרגיש ממש רע עם עצמי, הויתור לא עושה לי טוב…

אך אצל רחל  הויתור נבע מתוך עוצמה! זהו ויתור שנעשה מתוך בחירה. מתוך רצון מלא. אומנם רציתי דבר מסוים, אבל אחר כך החלטתי שאני מוכן לוותר עליו למען ערך עליון יותר. כעת זה מה שאני רוצה, ואני שלם עם זה. כאשר הדבר בא מתוך רצון מלא, הויתור משאיר תחושה טובה בלב, ואפילו יכול למלא את האדם בשמחה. הוא לא משאיר שום צלקות, ואינו גורם לשבירת האישיות. להיפך, זה נובע מתוך עוצמה.

תאמינו או לא, אבל בדיוק הנושא הזה עלה במשפחתו של יעקב אבינו. היה זה עשרות שנים אחרי פטירתה של רחל. יעקב חי במצרים, והוא מרגיש שרגעיו האחרונים הגיעו. הוא אוסף את ילדיו ונפרד מהם. לפני כן הוא מדבר עם בנו יוסף. ועל מה הוא מדבר איתו? על פטירתה של אמא.

תחשבו לעצמכם על הסיטואציה: אבא נפרד מבנו האהוב, ומדבר איתו על אמא זכרונה לברכה. מסתבר שיוסף נושא איתו צלקת כואבת מפטירתה של אמא. כואב לו למה אמא נקברה לבד, למה היא בודדה, למה לא נקברה במערת המכפלה. את הכאב הזה הוא נושא איתו עשרות שנים. יוסף הצליח לעבור דברים קשים מאוד ולשרוד – הוא הושלך לבור, נמכר לעבד, הוכנס לבית הסוהר, הפך למשנה למלך. הוא שרד הכול. שום דבר לא הצליח לשבור אותו. אבל היה משהו אחד שכן הציק לו כל הזמן – למה אמא בודדה?

ואז יעקב אומר לו: בני יקירי, כדאי שתדע שאמא לא ויתרה מתוך חולשה. היא לא נקברה שם בלית ברירה, נגד רצונה. אמא ויתרה מתוך עוצמה, מתוך בחירה מלאה. אם תשאל את אמא עכשיו איפה היא רוצה להיקבר – היא תאמר "בדרך אפרת היא בית לחם". והסיבה לכך, מפני שבעוד כאלף שנה יגלה נבוזראדן שר צבא בבל את היהודים בחורבן בית ראשון, והם יעברו בדיוק בדרך הזו – "בדרך אפרת היא בית לחם". שם הם יפקדו את קברה של רחל אמנו, ויבכו שם. רחל תצא ותעמוד מול הקב"ה ותתחיל אף היא לבכות. "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה". היא תבכה על בניה ותבקש מה' שיציל אותם.  וה' יענה לרחל: "מנעי קולך מבכי, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם". מה הכוונה "כי יש שכר לפעולתך"? על איזו "פעולה" מדובר? מדובר בדיוק על הויתור הזה של רחל, שהסכימה להיקבר על אם הדרך. אומר לה הקב"ה: "כי יש שכר לפעולתך" – יש שכר לויתור הזה, ובזכותו אני אציל את הבנים שלך.

וזה המסר עבורנו: "כי יש שכר לפעולתך". כאשר אנחנו מוותרים, הקב"ה מעניק לנו שכר וגם הוא מוותר לנו, ומעניק לנו שפע של ברכה והצלחה! 

הראשון הוא הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות הכללית שנולד ביום זה בשנת תנ"ח. מאוחר יותר ביום זה בשנת תק"ה נולד רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד.

מעבר לאקט ההיסטורי, אישים אלו היו לא רק אנשים פרטיים אלא יצגו יצרו ופיתחו דרכים מיוחדות ומקוריות לריענון הקשר הרוחני שבין אדם לאלוקיו.

הבעל שם טוב חידד את ההבנה שיהודי לא נמדד רק ברמת האיי-קיו התורני שלו, אלא גם ובעיקר הוא נמדד עד כמה להב נשמתו האלוקי מאירה וחדורה בו דבר המתבטא באמונה פשוטה ומליאה ובחיות וחמימות בקיום כל מצוה.

רבי שניאור זלמן, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד, המשיך את דרכו של הבעל שום טוב. אלא שהוסיף ושידרג אותה שאין די בכך שהנשמה מאירה, אלא יש צורך שהיא תהפוך להיות חלק משולחן העבודה הבסיסי הקבוע והמובן מאליו של האדם .לשם כך אין די בהתעוררות כללית ורגעית דרך הלב היהודי שבמצב תקין ניתן תמיד לעוררו כגחלים לוחשות שעל ידי ניעור מתגלה הלהב שבהם, אלא יש צורך בהפעלת המוח ככלי קיבול ראוי שבו תאיר הנשמה על ידי שרותמים את השכל להיות ממוקד בהשגות רוחניות אלוקיות.

בעל התניא פיתח את דרכי ההבנה וההשגה, גם בעניינים שבמבט ראשוני נראים שמימיים לגמרי ולא ברי השגה במוח אנושי. הוא פיתח את הרעיונות והוריד אותם לרמה רוחנית, בה כל מוח יוכל -פחות או יותר תלוי בטיב כישרונותיו ועדינותו הרוחנית- לקלוט גם מושגים מופשטים אלו באופן שזה יהפוך להיות ברור ופשוט וחלק מאישיותו הבסיסית והמוחשית  בדיוק כמו שמושגים ועצמים גשמיים .

בצורה סימבולית יום הולדת שני מאורות גדולים אלו יצא ביום חי באלול .יש כאן יותר מרמז ששני אישים כבירים אלו הצליחו להחדיר חיות בעבודה הרוחנית של חודש אלול

חודש אלול זהו חודש של חשבון נפש בו יהודי נדרש לעמוד מול הראי ולבחון בזכוכית מגדלת את אישיותו מידותיו והתנהלותו הרוחנית בינו לבין אלוקיו ובינו לבין חברו.

תהליך זה יכול להיות מלווה בסוג תחושת אילוץ וחוסר נוחות, שכן מצד מציאותו הוא כל הענין מיותר ומעיק עליו. הוא עושה זאת מחוסר ברירה מתוך כפיית היצר הטוב שבו את נפשו הטבעית.

אך כשאדם מחובר לעבודה הרוחנית בדרך החסידות הן הכללית והן הפרטית של אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב ד הרי שכל התנהלות זאת נעשית מתוך חיות מתוך תחושה של: הנה סוף סוף אני זוכה  לעשות את הדבר המענג הזה. בדיוק כמו תענוג הקיים בכל חוויה גשמית מוחשית ונראית.

אלול הוא ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי . תהליך זה יכול להיות בשני אופנים באווירה של לית ברירה ואילוץ, בדיוק כביקור במרפאת שיניים הבא מתוך חוסר ברירה מול ברירת המחדל של סבל הכאבים העזים. אך יכול גם להיות לגמרי אחרת : מתוך אהבה ותענוג גדול מתוך תחושה של זכיה בפיס והזדמנות חיים.

הדרך להתחברות לשיטות אלו היא על ידי לימוד תורתם והליכה באורחותיהם ומורשתם. לימוד החסידות מזרים חיים חדשים ורעננים בכל שדרת הרוחניות שבאדם והוא הופך להיות אדם חי רוחני ומואר!