שבוע ימים ניתן לנו בכדי לפתח בתוכנו את מידת הרחמים, המיזוג והמיצוע, על ידי שנצרף אליה את יתר המידות, כגון:

15 – 'חסד שבתפארת': שילוב מידת החסד עם מידת התפארת מולידה פעולה של רחמים מתוך אהבה וחיבה ולא מתוך שתלטנות.

16 – 'גבורה שבתפארת': כל פעולה דורשת יעילות. כך גם מידת הרחמים. אם נפנה רחמים לאדם אכזר נכּשל במשימה. רק כאשר נצרף את מידת הגבורה, (הביקורת) אל מידת הרחמים, נשכיל למקד את האור למקומות הנכונים.

17 – 'תפארת שבתפארת': לרוב פעולת הענקה נמדדת לפי ערך הכרת הנותן במקבל. כך גם בהענקת רחמים. אולם, אם נאציל חום ואכפתיות כלפי הזולת רק בערך ובהתאם להכרה שלנו בו, יהיו אלה רחמים לא אמיתיים. רחמים אמיתיים אינם מקבלים הגבלה מצד הנותן, אלא הם ניתנים לזולת כפי שהוא, ורק הוא יודע מה ערכו ומה חסר לו.

18 – 'נצח שבתפארת': אם ריחמת על מישהו רק לרגע קט, או רק משום אינטרס צדדי ומאז נטשת אותו – אין זה הוגן. עלינו להתמיד בנתינת הרחמים עד שנעמיד את הזולת על רום מקומו האמיתי.

19 – 'הוד שבתפארת': צירוף מידת ההוד למתן רחמים, בא להורות לנו שעצם היכולת שלנו לתת חום וחיבה לזולת לא עושה אותנו טובים ממנו. לפיכך, כדי שלא נעקץ ממידת הגאווה נשלב עם נתינת הרחמים הכנעה וענווה הנובעות ממידת ההוד.

20 – 'יסוד שבתפארת': מידת היסוד מעניקה את היציבות בתחושת החמלה וההכלה כלפי הזולת. היסוד מייצב את הרחמים על ידי מציאת מכנה משוטף בין המשפיע למקבל.

21 – 'מלכות שבתפארת': השלב הסופי בבניית מידת התפארת היא חשיפת היופי המלכותי של הנותן. מי שמוצא בעצמו את הזולת, הוא הראוי להיקרא מלך. כתרו נוסך עליו יופי, כזה שמקרין חיבור והתכללות אל כל אותם הזקוקים לרחמיו.

הרב עומר הלוי​ הינו שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, 

© כל הזכויות שמורות לרב עומר הלוי. 
אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר. Email: beerhachasidus@gmail.com

29 – 'חסד שבהוד': כל אחד שהתנסה ביצירה, באומנות וכדומה, חש את החדווה שבזה. כאשר אדם כותב, מלחין, בונה ומעצב מוצר מסוים עד תום, הוא מתמלא אושר וסיפוק. בדומה לכך הוא הליך יצירת קשר בין שניים. , עוד קודם שניגש ליצור אותו, עלינו לשים לב שלא יצר השלטון מניע אותנו, אלא רצוננו לאהוב את הזולת נובע מענווה. זאת היא הכוונה בשילוב 'חסד שבהוד'.

30 – 'גבורה שבהוד': מידת ההוד מגלמת בנו ענווה. אבל, קיימת ענווה שלא במקומה. אדם צריך להכיר את כשרונו הפנימי ולהשתמש בו. אל ייבהל מפני 'עוון' של גאווה, מפני שצריך להיזהר הרבה יותר מענווה פסולה המדכאת את הנפש ומטשטשת את החן האלוקי. גיוס מידת הביקורת הבאה מן הגבורה מעניקה לאדם את היכולת להבחין בין ענווה אמיתית,  לבין ענווה מזויפת.

31 – 'תפארת שבהוד': השימוש במידת התפארת מאפשר למצוא את המכנה המשותף בין הצדדים השונים. כאשר נגלה הכנעה לא רק כלפי אדם המורם מעם, אלא גם כלפי הפחות שבפחותים, נוכל למצוא חיבור וצד משותף גם איתו. התנאי לכך הוא יישום השילוב בין ההכנעה עם הרצון להתאחד באמת – 'תפארת שבהוד'.

32 – 'נצח שבהוד': מידת הנצח משקפת כאמור עוצמה. הבחירה לשתף אותה עם הענווה של מידת ההוד תיצור אפקט של ענווה עם עוצמה, ערכים של צניעות עם תוקף. אדם שהשקפת עולמו מבוססת על עקרונות וערכים כמו צניעות וענווה, יש ביכולתו לעמוד מול כל אופנה מתחלפת.

33 – 'הוד שבהוד': בציפור הנפש של כל אחד מאיתנו מוטבעים ערכי הצניעות והענווה. עלינו לטפח ולחשוף אותם בטהרתם, מבלי שנמתין שיתנו לנו ציון על כך. אלא נעשה זאת בצניעות רבה – ענווה לשם ענווה.

34 – 'יסוד שבהוד': כל ניסיון להעביר לזולת תחושות של רגש פנימי זקוק ליסוד יציב שיקיימו. ללא שנקשר את עצמנו בקשר אמיץ לאובייקט הנתון, לא נצליח לשמר את הזרימה מאיתנו אליו. כך גם במידת הענווה שבאה מתוך עיקרון מוצק יש בכוחה לקרב ולחבר אפילו שתי יבשות שים גדול מפריד בניהן.

35 – 'מלכות שבהוד': אדם שבמשך שבוע ימים סיגל לעצמו את כללות חלקי מידת ההוד, הוא אדם שהדר ומלכות מלבישים את קומת נפשו. הליכותיו הן בצניעות וענווה מפני שיש לו כבוד עצמי. 'מלכות שבהוד' זוהי אצילות נפש המתבטאת בעיקר ביכולת להשפיע מהונך הרוחני לזולת עד שזה יגרום לו לרצות להדמות לעקרונות שמנחים אותך.

השבוע הראשון מוקדש למידת החסד: הפן הנפשי, הפסיכולוגי שמאפיין את פנימיות מידת החסד הוא האהבה, הנתינה, כיד עדינה ורכה שמושטת לעזרה.

1 – אדם שניחן בחוש של נתינה והענקה לזולת מתוך אהבה מאירה בלבו מידה אחת ומניע אחד – 'חסד שבחסד'.

אולם אדם זה יכול בתוך שבוע ימים לזהות ולפתח את החוש הנפלא הזה על ידי צירוף יתר המידות למידת החסד, כגון:

2 – 'גבורה שבחסד': צירוף זה מעניק את הדיוק והריסון לנתינה הטבעית של החסד. הגבורה אומנם מגבילה את הנתינה, מבקרת אותה, אך רק מתוך חשש שחלילה לא יגיע השפע למקומות שאינם רצויים.

3 – 'תפארת שבחסד': זו נתינה מתוך רגש של רחמים, כך שגם אם הזולת נראה בחיצוניותו כלא ראוי לקבל את השפע, יש בכוחם של הרחמים לבחון ולאתר את הניצוץ הטהור שיש בכל אדם, ומתוך אמון בפוטנציאל הגלום בו לתת לו אור וחיים שמכוחו יצמח בו שינוי חיובי.

4 – 'נצח שבחסד': שילוב מידת הנצח בחסד מעניק לנותן את כושר ההתמדה והעקביות בנתינה. גם אם בעבר נתנו שפע כלשהו לזולת, עלינו להכיר בעובדה שרק פתחנו כלפיו 'תהליך זרימה' חיובי. אולם יתכן שבהמשך הדרך נגלה עייפות או שמכשול כלשהו יצוץ ויבקש לחסום את הנתינה. ומה אז? כיצד נתמודד עם האתגר? נצפה אותו מראש ונצרף לנתינה נחישות והתמדה שתעקוף או תבקע את החסימה.

5 – 'הוד שבחסד': בנתינה קיימת גם סכנה. כל אחד שעמד פעם בצד של הנותן בוודאי חש בקרבו תחושת עליונות. לפיכך עלינו לצרף לנתינה גם ענווה המרוכזת במידת ההוד. כך נוכל להתעלות מעל רגש העליונות המוטבע בקומתו של הנותן.

6 – 'יסוד שבחסד': מידת היסוד היא סמל לתכונת ההתקשרות כגשר שמקשר בין שניים, כעמוד שמחבר ביציבות את השמים עם הארץ. אהבה אמיתית הניתנת לזולת מחייבת את הנותן לחוש ולהתקשר בחיבה יתירה אליו. על ידי מידת היסוד נתקשר בחבל עבותות אהבה אחד עם השני כאיש אחד בלב אחד.

7 – 'מלכות שבחסד': מלכות פירושה מנהיגות. מי אוהב לקבל מרות של אדון או דיקטאטור? אף אחד. אם נרצה לטפח יחסים בין בני-זוג, בין הורים לילדים, בין אדם לחברו ננהיג את אותה מערכת באצילות, בטוהר ובאהבה. אם אנו מתיימרים להדמות למלך, עלינו להשתחרר מהנהגה שחלילה עלולה לשבור את הזולת, אלא עלינו להאיר דרכו בשרביט של אהבה.

הרב עומר הלוי​ הינו שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, 
סופר ומרצה בכיר בארץ ובעולם.

© כל הזכויות שמורות לרב עומר הלוי. 
אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר. Email: beerhachasidus@gmail.com

השבוע השני מוקדש למידת הגבורה: הפן הנפשי, הפסיכולוגי שמאפיין את פנימיות מידת הגבורה הוא דיוק, שאיפה לשלימות ושליטה עצמית.

8 – אדם שניחן בחוש של ביקורת ודיוק שמאחוריה מסתתרת אהבה, מפעמת בלבו מידה אחת ומניע אחד – 'חסד שבגבורה'.

אדם זה יכול בשבוע ימים לזהות ולפתח את מידת הגבורה על ידי שיצרף אליה את יתר המידות, כגון:

9 – 'גבורה שבגבורה': אם תרצה לבחון את עצמך האם אתה אדם ביקורתי מידי כלפי הזולת, הפנה את הביקורת כלפי עצמך וודא כי אתה אכן שולט בשימוש בכלי הביקורת במינון הנכון, או שחלילה היו פעמים שהשימוש בה היה מיותר.

10 – 'תפארת שבגבורה': לעיתים אנו נקלעים למצבים שמחייבים אותנו להגיב בגבורה, למשל, בחינוך ילדים. לא פעם קורה שהתנהגות ילדנו עוברת את גבול הטעם הטוב רק מתוך ניסיון לבחון את הגבולות האמיתיים. בתת מודע של הילד מאיר הרצון לקבל את הגבולות שיוצרים עבורו את מרחב החיים. יחד עם הקווים האדומים שנעניק לזולת נצרף גם את אורה של מידת התפארת – הרחמים. כך שמאחורי הגבולות שהורה טוב מציב לילדיו מסתתרים רחמים עצומים ולא קשיחות.

11 – 'נצח שבגבורה': על בסיס הביאור שמידת הנצח מעניקה את אלמנט ההתמדה, ניקח את הדוגמה שניתחנו קודם, לגבי הצבת גבולות לילדינו, נוכל לראות כיצד מתבקשת עקביות והתמדה בהצבת הגבולות הברורים. לא יהיה נכון שיום אחד נאמר לילדנו כך וביום אחר אחרת. הילד יבין כי משהו כאן לא רציני, והוא עלול לזלזל שלא באשמתו בחוקים שביקשנו להנחיל לו. לפיכך דרושה נחישות בהקניית הרגלים וכללים חיובים לעיצוב אישיותו של הילד.

12 – 'הוד שבגבורה': ביקורת שלא נעשית מתוך ענווה סופה לשבור את הזולת במקום לבנות אותו. לפיכך, צפה זאת מראש, ובחר את נוסח הביקורת כך שהיא תשמע כבקשה מהזולת ולא כהטלת פקודה.

13 – 'יסוד שבגבורה': כבר בארנו כי פנימיות מידת היסוד היא התקשרות. לפיכך ביקורת חייבת להוביל לחיזוק הקשר בין איש לרעהו ולא חלילה לקרע.

14 – 'מלכות שבגבורה': בנקודה זו נשלמה בניית מידת הביקורת, והאדם שהצליח לאסוף את כללות הגוונים החיוביים שבמידה זו ניחן בשליטה עצמית ובדייקנות. עתה הוא יוכל להשתמש ביכולתו המתוקנת להאיר את הזולת. 'מלכות שבגבורה' היא בקורת שיוצרת תקומה בזולת עד כדי כך שהיא מעצימה אותו וגורמת לו להעריך את עצמו כאחד שמסוגל לבצע את המשימה באומץ.

הרב עומר הלוי​ הינו שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, 
סופר ומרצה בכיר בארץ ובעולם.

© כל הזכויות שמורות לרב עומר הלוי. 
אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר. Email: beerhachasidus@gmail.com

השבוע הרביעי מוקדש למידת הנצח: המימד הפנימי שמאפיין את מידת הנצח הוא התמדת והמשכיות הפעולה, ביטחון אקטיבי, אומץ ואסרטיביות.

22 – 'חסד שבנצח': התמדה היא מידה חיובית מאוד. אם מדובר על משרה חדשה שקיבלתם או פעילות גופנית שבחרתם כדי להעניק בריאות לגופכם, מובן שהמפתח להצלחה הוא, ההתמדה. כיצד נפתח את יכולת ההתמדה והנחישות בנפשנו? עלינו ללמוד לאהוב את מה שאנו עושים. אם נצרף את מידת האהבה (חסד) לעיסוק אותו נרצה לטפח, מידת ההתמדה (נצח) תגבר, ונקצור הצלחות בתחום.

23 – 'גבורה שבנצח': מידת הנצח מתאפיינת באסרטיביות. לעיתים אנו מפריזים יתר על המידה בתוקף שאנו מפגינים כלפי שאיפה כלשהי, או כלפי הזולת. תמיד עלינו לבחון את התוצאות, אם הן בונות ויוצרות מציאות טובה יותר או שהן חלילה שוברות אותה. שילוב מידת הגבורה עם מידת הנצח יוצרת את ההבחנה והביקורת האם פעלנו באופן מאוזן או שגלשנו מחוץ לגבולות.

24 – 'תפארת שבנצח': הביטחון האקטיבי היא התכונה המפעמת בפנימיות מידת הנצח. כאשר רחמים ממלאים את לבו של אדם ויחד עם כך יש לו נחישות ונכונות להתמיד להעניק מהם, אזי ניתן לצפות שתחושת רוגע תאיר את הזולת והוא יבנה מכך, על סמך ידיעה שהוא רצוי בכל עת.

25 – 'נצח שבנצח': פעימת הביטחון בכל הכרעה מעניקה לה עוצמה. לכל אחד מאיתנו יש את החופש לבחור, אך אם נשלב עימו גם תוקף, אסרטיביות, נוכל לצלוח כל צומת דרכים בחיים, גם בתקופות מצוקה בהן נערמים בפנינו קשיים – כושר ההחלטה שלנו יהיה משוחרר.

26 – 'הוד שבנצח': אומץ והתמדה מקשטים את הנצח. אומנם מציאות החיים מזמנת לנו אתגרים וטלטלות יום יום. אם נרצה ששורשי ההתמדה אותם נטענו לא יעקרו בשל סופות החיים, עלינו להשקות אותם במידת הענווה – להודות לבורא על הניסים שהוא עושה עמנו בכל יום, שיעניקו לנו הצלחה.

27 – 'יסוד שבנצח': מידת היסוד היא כגשר שמקשר את ה'אני' הפנימי של האדם עם חברו על בסיס זיקה וקרבה. אם חשוב לנו ליצור קשר איתן עם אדם אחר, נדרש מאיתנו לגלות נחישות בלתי מתפשרת. ללא שנעמיד גשר בין לב האדם אל האדם, גם הרצון הכי חזק להתמיד בקשר לא יועיל.

28 – 'מלכות שבנצח': להיות מלך פירושו למלוך קודם כל על עצמך: מוח שליט על הלב, והלב על הכבד (מוח, לב, כבד – ראשי תיבות מל"ך). אדם שניחן בשליטה עצמית ומיקוד במטרה, הוא אדם שחי ללא רעשים והפרעות. השליטה על עצמנו היא היסוד להתמיד במשימה.

מתוך הספר: "פסיפס – המועדים בשלל צבעי הנפש".

הכותב הינו שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, סופר ומרצה בכיר בארץ ובעולם.

© כל הזכויות שמורות לרב עומר הלוי beerhachasidus@gmail.com

אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר.

השבוע השישי מוקדש למידת היסוד: היכולת הנפשית שגנוזה במידת היסוד היא הכוח להתקשר ולהתמזג עם האחר.

36 – 'חסד שביסוד': מידת החסד פירושה להעניק אהבה. האהבה היא המרכיב החיוני ביותר בחיים, היא החוט המקשר את האדם לבוראו, ואיש אל רעהו. כאשר נבוא לייסד קשר עם הזולת נבחר להניח בראשונה את מידת האהבה כאבן-יסוד לקשר.

37 – 'גבורה שביסוד': לעיתים קורה שרצון עז מניע אותנו ליצור קשר עם הזולת. אך מה אם רצון זה הוא חד-צדדי? אולי הצד השני בכלל לא מעוניין בכך? האם ערכנו על כך ברור? הפתרון למבוכה שכזאת הוא השימוש ב'גבורה שביסוד'. כלומר, קודם שנשלח את חבל ההתקשרות לעברו של הזולת, עלינו לבחון אם הוא בכלל מעוניין בכך.

38 – 'תפארת שביסוד': אדם שחלילה נפל ממדרגתו המקורית זקוק לרחמים שירוממו אותו למקוריותו. כדי לחוש את מקומו האמיתי של הנופל, עלינו לחדור ולקשר את עצמנו אל שורשיו הפנימיים, ומתוך רגש של רחמים נרומם אותו אל קומתו המקורית.

39 – 'נצח שביסוד': קשר בין שניים, בפרט קשר זוגי בין איש לאישה בנוי על עקרונות אמיתיים כמו אמון, התמדה וטיפוח. על פי היהדות בניית קשר של זוגיות מחייבת סיפוח עקרונות אלו שהזכרנו. ללא עקרונות וערכים ידמה הקשר לבניית בית ללא יסודות, שרוח קלה תמוטט את הכל. צירוף תכונת ההתמדה של מידת הנצח אל חוש ההתקשרות שביסוד, יוצר בסיס איתן שבכוחו להחזיק את הקשר בין השניים גם אם אתגרים וטלטלות יפקדו אותו.

40 – 'הוד שביסוד': ענווה היא מניע עוצמתי ביותר לבסס קשר בין-אישי. ענווה אמיתית מאפשרת לנו להתעלות מעל חומת ה'אגו' שלנו, ובכך ניתנת לנו ההזדמנות לסלול קשר אותנטי. זוהי תולדת הצירוף בין מידת ההוד למידת היסוד.

41 – 'יסוד שביסוד': תקשורת בין האדם לבוראו או בין אדם לחברו היא עמוד השדרה שמקיים את ייעוד האדם עלי ארץ. תקשורת בין-אישית היא יסוד החיים המקיים את החברה. כאשר נכוון לגלות מתוך לבנו את היסוד האמיתי עליו נבקש להעמיד את הקשר, נוכל ליצור קשר אמין. השימוש במזיגת המידות 'יסוד שביסוד' מקלף מעלינו את מנגנוני ההגנה שבנו, ומאפשר לנו לתת אמון מפתיע בזולת.

42 – 'מלכות שביסוד': בסופו של תהליך, לאחר שבוע ימים, ניתנת לנו ההזדמנות לאמץ את כל חלקי תכונות הנפש של היסוד שהנחנו באמתחתנו. עתה אנו זכאים לקבל את התואר מלך בתקשורת. יצירת מרקם חברתי תלוי מאוד במעורבות המנהיג. תכונת ‘מלכות שביסוד’ משתקפת במלך שמבין את לב עמו, צרכיו ועתידו.

הכותב הינו שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, סופר ומרצה בכיר בארץ ובעולם.

© כל הזכויות שמורות לרב עומר הלוי beerhachasidus@gmail.com 

אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר.

השבוע השביעי מוקדש למידת המלכות: הפן הנפשי, הפסיכולוגי שמאפיין את פנימיות מידת המלכות הוא שליטה עצמית.

אדם שמידת המלכות מעטרת את נפשו הוא אדם שניחן בחוש מנהיגות. כדי להצליח להנהיג את עצמנו ואת הזולת, עלינו לרכוש את כל המידות כדי שנוכל לבטא אותן בהנהגה שלנו.

43 – חסד שבמלכות’: התורה מלמדת אותנו שכל סוג של הנהגה כמו אב לבנו מחויבת להיות על בסיס של נועם ושלום. מנהיג ששולט בכפיה על עמו אינו מנהיג אמיתי. רגש של תסכול והתמרדות נאגר בהם, והם ממתינים ליום בו תינתן להם היכולת לבצע מהפכה. השילוב בין 'חסד' ל'מלכות' הוא המימד האידיאלי של מנהיג. עלינו להקרין מתוכנו רגש של אהבה כלפי בן או תלמיד, ומתוך כך נצליח להנהיג אותו על הצד הטוב ביותר.

44 – 'גבורה שבמלכות': למנהיג יש סמכות לפעול בשטח שלו. לעיתים יצר השלטון גובר עלינו ואנו מוצאים את עצמנו מבקרים בני-אדם שלא לצורך, או שאנו פועלים מעבר לגבולות שלנו. צירוף מידת הביקורת הנובעת מן הגבורה עוזר לנו לבחון את המרחבים בהם עלינו למלוך ולהנהיג את אנשיה.

45 – 'תפארת שבמלכות': קומת המלך מתנשאת אל על, גבוהה מכל האחרים. קל מאוד להסתגר אי שם במגדל השן. לפיכך מלך שמנהיגותו מנותקת מן השכבות הנמוכות שבעם מעיד על עצמו כמה מוגבלת היא מלכותו. כדי לעורר במלך שבנו את היכולת לחוש את צער הזולת ולספק לו עזרה, עלינו לחשוף בעצמנו את מידת הרחמים, שבכוחה לירד ולגעת בכל אחד ואחד מאנשי המדינה ועד לקטן שבהם.

46 – 'נצח שבמלכות': כוחו של מלך נמדד בעיקר ביכולת שלו לשאת מצבים קשים אליהם נקלעה מלכותו. כוח ההתמדה למלוך ולשלוט על עצמנו בעליות ובירידות, משקפת עוצמה מלכותית. כזה הוא השילוב המנצח של 'נצח שבמלכות'.

47 – 'הוד שבמלכות': הכוח לשלוט הוא בידיו של הבורא: לב מלכים ושרים ביד ה'. אם נתנה לך מלוכה כלשהי גלה ענווה והכנעה כלפי מי שהמלוכה שלו. צירוף מידת ההוד למלכות יוליד מחד, תשוקה לקבל שפע מלמעלה, דבר המעיד על הכנעה ושפלות כלפי העליון ממנו, אך מאידך, כך שואב המנהיג את כוחו האדיר לגלות מנהיגות אמיתית.

48 – 'יסוד שבמלכות’: אם קבלת מלמעלה את הזכות למלוך אין זה בהכרח מונע ממך להתקשר עם מי שלמטה ממך. אדרבה, על המלך מוטלת האחריות ליצור קשרים עם אנשיו כדי לדאות לביטחונם, כלכלתם, עתידם וכדומה. צירוף מידת ההתקשרות של היסוד יוצרת קירבה וחיבור עם העם, חיבור זה רק מחזק את השליטה בו.

49 – 'מלכות שבמלכות': לאחרי שזיככנו את נפשנו בטיפוס על כל שלבי סולם הרוחניות, עתה מאירים בנו כללות הגוונים והמידות הטובות. בכוחה של המלכות, בהיותה האחרונה מבין שבע המידות, לרכז ולכנוס אל תוכה את כולן ולבטא אותן. מנהיגות אמיתית היא זו שמשקפת את רצון הבורא. כאשר מידת האהבה, הדייקנות, הרחמנות, הנחישות, הענווה וההתקשרות הן כרצון העליון, אז מתגלה בך אצילות שנוסכת בך ביטחון ושליטה. אם נבחן את הדברים מקרוב נגלה שלכל אדם יש חסות על אחרים: משפחה, עובדים, מדריך, מחנך וכדומה. לכן, לפני שאתה מגלה את סמכותך עליהם, בדוק אם הינך משקף בכך את רצון הבורא. שילוב המידות ‘מלכות שבמלכות’ יוצרת עוצמה רבה שבאה לידי ביטוי בכושר הנהגה מתוך ביטחון עצמי.

טעם של אור

בתום מסע של ארבעים ותשעה ימים, אנו מגיעים ליום החמישים – יום מתן-תורה שהוא חג-השבועות, אותו אנו חוגגים בשישי בסיוון. כעת אנו מלוטשים וזכים, כתוצאה מתהליך העצמה ושיפור אישי; פסענו על כל אחד מארבעים ותשעה השלבים שפיתחו בתוכנו מידות מעודנות ומאוזנות. כנבראים מיצינו את כל כוחנו, ועתה אנו ראויים לקבל את תורתנו הקדושה מתנה מן השמים. הוכחנו כי אנו מסוגלים להתעלות מעל הרגע החולף ולחוות את התכלית הרוחנית של היקום. כדי להגיע לחרות אמיתית, תהליך הספירה חייב להמשך לאורך כל השנה. כאשר אנו מעניקים לחיינו החומריים ערך רוחני ותחושת תכלית גבוהה יותר, משמעות עמוקה יותר, אנו מגשימים את תכניתו של בורא העולם: להביא את השמים אל הארץ ולבנות לה’ בית בעולם הזה הגשמי, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

הכותב הינו שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, סופר ומרצה בכיר בארץ ובעולם.

© כל הזכויות שמורות      beerhachasidus@gmail.com

אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר.

"רבי חנינא בן חכינאי אומר: הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחיב בנפשו." (אבות ג, ד)

ברובד הפשט משנה זו מתארת שלושה מצבים של סכנה אליהם האדם עלול להיקלע: לילה, בדידות, ריקנות מתוכן ובטלה. כל אלו הם מגוון מצבים קשים שאם אדם נלכד בהם מבלי שהוא עוסק בתורה, הוא מכניס את עצמו לסכנה ודאית. לכן מורה לנו המשנה שאם אדם מתעורר בלילה, או כשהוא לבדו בדרך, במצב שקיימת סכנה מן המזיקים ומן הליסטים, עליו לחוס על נפשו ולא להתבטל מלעסוק בתורה גם (ובעיקר) באותם מצבים, מפני שבכוחה של התורה לשמור ולהגן עליו מכל רע.

אמנם, פנימיות התורה לוקחת אותנו לביאור מרחיק לכת למשנה זו, הרחק הרחק מרובד הפשט. כמו בהרבה סוגיות בתורה, בתחילה נדמה שהן מדברות רק על מצב מדאיג או על עתיד שחור וכדומה, אולם כשהן פוגשות בהארה פנימית של 'תורת-הנפש' הן מקבלות פירוש מזווית אחרת, כזה שמביט עליהן מבעד לעדשה שדרכה הכל נראה באור חיובי. מתוך כך אנו עומדים נפעמים לאור העובדה שלסוגיות אלה יש הבנה שונה לחלוטין ממה שהבנו קודם לכן.

כזה הוא הביאור למשנה זו, דרכו ננסה לגעת ולהקיף נקודת אור אחת מתוך אישיותו הענקית, נסוכת אור אצילות ועומק בלתי נדלה של הגאון החסיד המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן.

השאלה היא: כיצד ניתן לתת משמעות חיובית למצבים לא סימפתיים כמו: לילה אפל, בדידות, חידלון מעשיה ובטלה רוחניות? יתרה מכך, כיצד מתקשרים מצבים שליליים אלו לדמותו של רבי לוי יצחק שהיה מלא בקדושה ובעשייה רוחנית ללא לאות, ולא הניח רגע אחד כל ימי חייו מהפצת אור התורה והיהדות, אפילו ברגעי הקושי והסבל האיומים ביותר? ושאלה אחרונה נשאל, מה אנו יכולים ללמוד מכך לעבודת הבורא?

​ ¯ ¯ ¯

כשמעמיקים במשנה זו מזהים בה שלושה מצבים שמהווים תהליך צמיחה רוחני, הבא מתוך עבודה פנימית של האדם עם עצמו ועם העולם הסובב אותו. שלושת השלבים בתהליך זה הם: א – "הניעור בלילה"; ב – "והמהלך בדרך יחידי"; ג – "והמפנה לבו לבטלה." לאחר שהאדם מסיים את הצעידה בתהליך זה, היינו כשהוא יישם בעצמו את שלושת השלבים הללו, תהליך זה יניב בנפשו תוצאה המוגדרת במשנה: "הרי זה מתחייב בנפשו."

עתה נצעד צעד אחר צעד בשלושת השלבים הנ"ל, תוך מציאת חיבור טבעי ומושלם עם אישיותו של רבי לוי יצחק, ולבסוף נלמד מה נדרש מאיתנו ליישם על נפשנו לפי תהליך צמיחה זה:

"הניעור בלילה"

היממה מורכבת משני חלקי זמן, לילה ויום. כל אחד מן החלקים הללו מורכב משני הפכים – חיובי ושלילי.

בחלק היום ישנם צדדים שליליים שאיתם עלינו להתמודד. למשל, הרעש וקול ההמולה העולה מן המציאות כל זמן שהכל ער. ביום הכל אקטיבי ומרצד, הכל דוהר קדימה ללא מנוחה, אנו נדרשים לפעול בתוך סערה ולרצות את כולם, אין לנו זמן לעצמנו וממילא כל זה גורם לנו לשכוח מי אנחנו. מאידך, ליום יש גם צדדים חיוביים וטובים שאותם עלינו ללקט ולהחדיר אל תוך נפשנו, לדוגמה: האור שמאיר ביום שוטף את הכל ומשרה עלינו ביטחון ושמחה; ביום הראות התודעתית צלולה, בהירה ומחודדת והאדם הולך בנתיב של אור ללא סכנה.  

גם ללילה, שהוא יחידת הזמן בה דנה משנתנו, יש צדדים שליליים שאותם עלינו לדחות ומולם עלינו להיאבק. בפשטות בלילה חשוך וזה מגביל את הראות. מגבלה זו גוררת ומביאה עימה שיתוק בתנועה, רפיון בעשייה, סגירות, חלישות, פחדים ותחושת סכנה. יותר מכל הלילה מסמל את תקופת תרדמת הגלות הארוכה.

ואולם בלילה ישנם יחידי סגולה שחושך לא הכניע אותם. על כך מדברת משנתנו כשהיא אומרת: "הניעור בלילה." כלומר, למרות שתקופת הגלות היא העת שבה נופלת תרדמה עמוקה על הכל, ישנם נבראים שהם בגדר יצורי אור, דמויות הוד זוהרות, שנעורות ופועלות באקטיביות גם בלילה.

כזו היא דמותו המאירה של רבי לוי ויצחק: כדי להמחיש את הרעיון, די אם נצטט שני ציטוטים מתוך רבים, הנמצאים ב'רשימת זכרונות' של אשת חבר, הרבנית חנה:

"בפורים התוועד בביתנו קהל גדול עד השעה שש בבוקר. בניהם היו – מלבד אנשים מבוגרים – גם מספר ניכר של צעירים, וכן תלמידים אחדים ממוסדות ההשכלה הגבוהה, שעליהם חל איסור חמור להימצא בסביבה שכזו. בעלי אמר אז הרבה "תורה" בהתלהבות רבה, והקהל היה מלא שמחה ורגשי מסירות כלפיו. היו גם ריקודים, דבר שבאותם הימים היה מפחיד אף לחשוב עליו. משום-מה דווקא באותה התוועדות היה קשה עליהם להיפרד ממנו. מאוחר יותר עלה בדעתי שלבם ניבא להם כי זוהי להם ההתוועדות האחרונה במחיצתו." (חוברות א-ב).

 ■  ■  ■ 

"באותה שנה (תרצ"ט) התקיימה אפיית מצות מטעם הממשלה, אולם היו אלה מצות רק בצורתן החיצונית; הן לא התאפיינו בכשרות כלשהי. הדבר לא נתן לבעלי מנוח, והוא קיבל על עצמו להביא לכך שכל החפץ במצות כשרות על-פי דין – יוכל להשיגן. הוא התמסר איפוא למלאכה: שתי טחנות-הקמח הגדולות ביותר הוכשרו, נרכשו נפות חדשות, הוצבה השגחה באמצעות משגיחים רבים, ונשלח אל מועצת העירייה מכתב ובו עשרה סעיפים שבעלי דרש שייושמו בשעת האפייה ובנקודת המכירה של המצות, וכן דרישה שכל מה שבעלי יורה או יקבע, או ישלח את דייניו להורות ולקבוע – יקויים במלאו.

התשובה שהתקבלה היתה שכל דרישותיו של בעלי ימולאו, והובטח שאפיית המצות תהיה רק בקמח שבהשגחת בעלי, ולא בקמח רגיל מן השוק.

התוצאה היתה, שרבים מכל רחבי אוקראינה ורוסיה הלבנה, ואפילו ממוסקבה ולניגרד, נסעו לדנייפרופטבסק כדי לרכוש מצות.

כל זה התרחש – אין לשכוח – בתקופה שבה אדם פרטי, לו חפץ לקיים אורח-חיים דתי, לשמור שבת במידת האפשר וכו' – היה צריך להסתתר בחדרי חדרים, כדי שאף אחד מהשכנים, או אנשים זרים אחרים, לא ירגיש בכך!" (חוברות א-ב).

למרות הגלות האיומה ששיתקה כמעט לחלוטין כל תנועת-חיים יהודית, ואיימה לכבות לגמרי את הגחלת שנותרה, עמד רבי לוי יצחק כמגדלור איתן בלב ים שחור, סוער ומטולטל, והאיר רוח ישנים, והקיץ יהודים נרדמים שנלכדו בחשכת הלילה. קולו לא נדם למרות שהמשטר ניסה בכל הדרכים השונות לדומם אותו. הוא השמיע את האמת בכל הזדמנות למרות שזה היה כרוך בסכנת נפשות. מצב שכזה הוא אבסורדי, כמעט כמו לדמיין תנועה של דג ביבשה. כזה הוא האדם "הניעור בלילה" רק הוא יכול להפיח בנפשך ניצוץ חיים חדש.

"והמהלך בדרך יחידי"

המצב של "ניעור בלילה" מוליד באופן טבעי את התפתחות השלב של "והמהלך בדרך יחידי": קודם נוכחנו לגלות שקיים מצב בלתי הגיוני של "הניעור בלילה", שנותר אדם אחד ערני, וכנגד כל הסיכויים הוא פועל להדליק אור בתחום החושך. אולם ניתן להתבונן על מצב זה גם מזווית אחרת, ולומר שדווקא מתוך חשכת הלילה האדם סולל לעצמו את דרכו האינדיבידואלית שלו. כאשר המציאות כולה שטופה באור, האדם ודרכו הייחודית כמו נבלעים בדבר הגדול מהם. דווקא במציאות החושך ניתנת לאדם הזדמנות להאיר את אורו המיוחד לו, אור שנובע מתוך הנפש הפרטית שלו. רק בלילה, כשהכל רדום ורק אדם אחד ער, ניתנת לאדם מסגרת מיוחדת לעסוק בבניינו הפרטי, האישי שלו, מבלי להיבלע באור היום הגדול שמציף את הכל.

כלפי מה מכוונים הדברים? כלפי דרכו הייחודית של רבי לוי יצחק בלימוד התורה. היריעה כאן קצרה מלהכיל ולתאר את דרכו הייחודית של רבי לוי יצחק. אולם כשמעיינים בכתביו חשים שהוא ולא אחר ראויים לתואר "המהלך בדרך יחידי". בדרכו הייחודית של רבי לוי יצחק, שאין לה אח ורע ולא דומה לה מלבד אצל בנו הרבי נשיא דורנו, אנו מוצאים איחוד בין חלק הנסתר של התורה לחלק הגלוי שבה, בין 'גוף' התורה ל'נשמת' התורה. כל מי שמעיין אפילו בעיון קל בחידושיו הרי הוא משתומם ממש מיכולתו לחבר בין סגנונות לימוד שנראים בלתי ניתנים לחיבור: רבי לוי יצחק אוחז מצד אחד את אופן הלימוד של ראיית ומיצוי עד תום של עומק כל פרטי הסוגיה שבה הוא דן, ויחד עם זאת הוא אוחז בלימוד המתאפיין בתפיסה כוללת ומופשטת שמקיפה את הכל. זוהי הכוונה הפנימית של המשנה: "הניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי."  

"והמפנה לבו לבטלה"

לפי הפירוש הפנימי למשנה זו, הצעד הבא מחזיר אותנו שוב למציאות הבלתי טבעית. לאחר שהאדם חצב לו מתוך חשכת הלילה את דרכו הייחודית, הוא מקבל במה מרכזית ואהדה מן הציבור שרק הולכת וגוברת עם הזמן. כולנו יודעים עד כמה קשה לשמור על ענווה וצניעות, כאשר עומדים על קתדרה גבוהה ומיוחסת. זה לא טבעי כלל וכלל להיות מצד אחד מגדלור של אור וביחד עם כך לשמור על שפלות ברך וקומה. אדם שקיבל יכולת שררה, טבעו לשלוט באחר ולא להיות פתוח למעמד הנמוך של הזולת. כאן בא הצעד השלישי שבתהליך הצמיחה בו עוסקת משנתנו, וצעד זה אומר: "והמפנה לבו לבטלה."

כלומר, למרות שקמה אלומתך וגם ניצבה עליך לפנות ולרוקן את לבך מכל שבב של גאווה, ולהחדיר בו ביטול וההכנעה כלפי הבורא שנתן לך שררה זו. כזה היה רבי לוי יצחק. הוא היה חתנו של רבי מאיר שלמה ינובסקי רבה של ניקולייב, והוא עצמו מונה לרבה של העיר דניפרופטרובסק (יקטרינוסלב). הוא נחשב לאחד המנהיגים היהודיים הבולטים בברית המועצות בכל הזמנים. אולם למרות כל התארים שמיוחסים לו הוא נהג בענווה בלתי מתפשרת. לשם המחשת הרעיון נביא גם כאן ציטוט, מתוך 'רשימת זכרונות' של הרבנית חנה, וכך היא מספרת:

"יום אחד לפני חג הפסח, בשעה שהייתי טרודה בהכנות ליום-טוב, נאלץ בעלי ללכת בעצמו למקום מסויים בעניין קצבת הלחם.

מי שלא חווה על בשרו – אינו יכול בשום אופן לתאר לעצמו את הפחד מלהישאר רעב ללחם ממש. עכשיו שבעה אני ב"ה בכל מאת האחוזים, אך אני זוכרת עדיין היטב את הפחד שאחז אותי אז. וכך, אם-כי בתקופה זו בשנה לא היה לבעלי כל חשק ללכת להגיש בקשות בענייני חמץ, הוא נאלץ לעשות זאת; לא ניתן היה לדחות זאת לזמן אחר.

בדרכו למקום חלוקת הלחם למטרה זו, הבחין בו המנהל של בית-מסחר ממשלתי גדול, שבו היה ניתן להשיג הכל עבור ה"מיוחסים" הגדולים. האיש ניגש אל בעלי מתוך הדרת-כבוד גדולה, ואמר לו: 'מה מעשיכם כאן – מבין אני היטב, שכן דומני שהנכם מן ה"שניאורסונים"… אמרו לי, האין אתם מיקטרינוסלב? … אולי זקוקים אתם לכלים כלשהם לצורך חג הפסח? אספק לכם אותם, אך עליכם להסתיר את הכלים כך שלא יבחינו בהם אצלכם, משם שאסור לי לעשות זאת, ויש בכך משום סכנה עבורי'.

תוך התחכמות רבה הוציא האיש אל בעלי ארבע כוסות זכוכית חדשות עם תחתיות. אינני יכולה לתאר בכתב עד כמה חגיגיים נראו הכוסות בתנאים שבהם חיינו אז – לא רק כלים כשרים לפסח, אלא כלים חדשים!

בעניין ההשתדלות לשמה יצא בעלי באותו היום – השיבוהו ריקם; יחד עם זאת, מאחר שכבר יצא מהבית, הלך לטבול את הכלים החדשים, והיה שבע-רצון מכך.

אולם כשנכנס אל החדר, החל לדבר במר-לבו על שפל המצב שאליו נקלע: 'במה העסקתי את עצמי יום לפני חג הפסח –בהתרוצצות לבקש חמץ!'… כך האריך בעלי בדבריו כשהוא מתאר בפירוט את השפל שבדבר, ולבסוף פרץ בבכי רם, בכי-תמרורים מעומק לבו." (חוברות ט-י).

זהו הצעד השלישי – "והמפנה לבו לבטלה".

"הרי זה מתחייב בנפשו"

מכאן אנו עוברים לקו הסיום, אל התוצאה שנולדה בנפשו של מי שעשה את שלושת הצעדים הנ"ל: בתורת החסידות מובא פתגם שמבטא את המצב התודעתי המתוקן ביותר, אליו נגיע כולנו בגאולה, וכך אומר הפתגם: "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות". ב'פשיטות', הכוונה – התפיסה הטבעית והפשוטה של דבר, באופן שהוא מובן מאליו ולא ייתכן אחרת. 'התחדשות' – זה דבר חדש, שצריך לחשוב עליו, להבינו ולהסכים לקבלו. למשל, אדם רואה בית. עצם מציאותו של הבית נתפסת בעיניו ב'פשיטות'. הוא לא זקוק לשום ראיות והוכחות שקיים בית, ואף לא להרהור קל ביותר בדבר. קיומו של הבית הוא מובן מאליו. אבל הידיעה שמישהו בנה את הבית – אף שהיא פשוטה והכרחית – דורשת כבר תהליך מסויים של מחשבה, הוכחות שכליות וכדומה. נאמר איפוא כך: עצם קיומו של הבית נתפס ב'פשיטות', ואילו העובדה שהיה לו בנאי – ב'התחדשות'.

להבדיל מכך בגאולה תהיה באדם היכולת לתפוס ולחוש ב'פשיטות' שהבורא קיים וגלוי בעולם, כדבר 'מחויב במציאות'; לעומת זה העולם יהיה אצלו ב'התחדשות' – כפלא שגם הוא קיים. כפי שחז"ל מפרשים את הפסוק: "זה א-לי ואנוהו" – "כל אחד מראה באצבעו ואמר זה א-לי" (שמות רבה בשלח פכ"ג). למצב כזה תתפתח תודעתו של האדם בזמן הגאולה אולם זה יכול להיות מצבו של מי שנמצא "ניעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה" – מתוך כך הוא חווה בנפשו את נוכחות הבורא ב'פשיטות' ("הרי זה"), בוודאות, בהכרח ש'מחויב במציאות' – "הרי זה מתחיב בנפשו."

​ ¯ ¯ ¯

מאיתנו נדרש ללמוד מדמותו הכבירה של רבי לוי יצחק, וכמוהו להפיק את הטוב מן הלילה שנמשל לגלות בה אנו נמצאים. ללילה יש גם מגוון צדדים חיוביים שאותם עלינו לספוח ולספוג אל תוכנו. מי ש"ניעור בלילה", הלילה מזמין אותנו לפעול באופן אחר מאשר ביום. הלילה מאפשר "ללכת בדרך יחידי"; כלומר, הדממה ששוררת בלילה מאפשר לנו זמן איכותי להקשיב לייחודיות שלנו, לדופק פעימות לבנו, לשאיפות המיוחדות לנו; כמו כן דווקא צבעה החד-גוני של האפילה מעורר בנו את הצורך לאתר חיבור עמוק יותר מאשר זה הנובע מתוך הצביעות ששולטת ביום. השקט המצוי בלילה מסלק את הטשטוש והבלבול שמתעתע בנו ביום, וזה מאפשר לנו לפעול על עצמנו "המפנה לבו לבטלה" – לפנות את הבלי העולם לטובת הביטול לרצון ה'.

מתוך כך נזכה לגאולה שלימה בה תתגלה נוכחות הבורא בבחינת "הרי זה מתחיב בנפשו."  

הרב עומר הלוי​ הינו שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, סופר ומרצה בכיר בארץ ובעולם.

© כל הזכויות שמורות. אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב.

על קו הסיום

שעון החול של השנה הולך ואוזל. נותרו בו פחות משלושים גרגירים עד לסיום. בעצם כבר ניתן לחוש את ניחוח חודש אלול שמגיח באפינו, ועימו הבשורה שעוד מעט מסתיים המרוץ השנתי. עברנו דרך ארוכה, אצל אחד היא עברה במהירות, אצל השני בזחילה ובאיטיות, אך עתה כולנו עומדים בסמיכות לקו סיום השנה וקו התחלת השנה הבאה עלינו לטובה. אולם כרגע, הדבר שהכי מעניין אותנו הוא איך נסיים את השנה הנוכחית? כיצד ישמע האקורד האחרון? האם הוא ישמע כצליל נעים ומכוון, שמתוך כך נוכל לסכם ולומר שהיתה לנו שנה טובה, או חלילה להיפך?

זאת אכן השאלה: באיזה אופן נסיים את השנה? אלא הידיעה ששעון החול הולך ואוזל רק דוחקת ומלחיצה אותנו; העובדה שההזדמנות האחרונה לשנות ולתקן לטובה את כל השנה שחלפה מדודה בזמן כל-כך קצר, רק מדכאת. נכון שבאופן טבעי אנו חשים צורך להספיק לסיים את כל התכניות שקיווינו שנסיים השנה, לממש את כל החלומות שחלמנו שנגשים – אך מי יכול לתפקד בלחץ כזה? הדבר דומה לניסיון לכתוב גלויה שבסופה נותר רק חלק לבן קטנטן, ובדוחק אנו מנסים לכתוב באותיות קטנות וצפופות את כל מה שרצינו לכתוב ולתאר. אולם המקום צר מלהכיל, ונראה שזהו ניסיון כמעט בלתי אפשרי.

איך נספיק בזמן כל-כך מועט לסיים את כל המשימות שהבטחנו שנסיים? כיצד נצליח בחודש אחד לתקן את מצבנו הרוחני? הלחץ הזה מעורר בנו אינסטינקט שדוחף אותנו לברוח אל מקום מבודד ושמור, מחוץ לרעש ההמון, אולי לתפוס איזו פינת טבע ירוקה עם שמש לימונית, רקיע כחול ורוח רעננה מלטפת. ליבנו מבקש להימלט מכל הלחצים שרודפים אותנו, אל פינה שקטה ומוגנת, ולו רק בכדי שנוכל לרכז את המחשבה במציאת פתרון כיצד נוכל להשלים את אותן משימות שעדיין נותרו פתוחות, וכיצד נצליח בזמן המצומצם שנותר להפוך את הקערה על פיה ולסיים את השנה על הצד הטוב ביותר.

לכל הלחץ הזה מתווסף בחדש אלול עוד נדבך עיקרי שקוראים לו חשבון-נפש. יודעים מה, באו נקרא לזה מאזן רוחני שנתי, או חיפוש אחר ה’אני’ הפנימי שאבד לנו במשך השנה. אולי ניסוח זה נשמע יותר ניו-אייג’י, אבל הוא לא משנה את התוצאה שנקבל כשנביט אל תוך עצמנו במטרה לערוך את אותו סיכום שנתי: האם התקדמנו השנה? האם השתנינו לטובה מכפי שקיווינו להשתנות בתחילת השנה? אם נהיה אמיתיים עם עצמנו, חשבון כזה עשוי להניב עבורנו תוצאה לא סימפטית במיוחד, וזו עלולה להפיל אותנו לייאוש ומבוכה – משום שבמקרה הטוב לא התקדמנו אפילו מילימטר אחד, ולא השתנינו כמעט בכלום, אבל במקרה הלא טוב נגלה שהיתה לנו נסיגה וגרעון רוחני בקופת היעדים הטובים שהצבנו לעצמנו. נדמה שאצל רבים מאיתנו זהו המצב היותר שכיח.

הכל סוגר עלינו. מלכודת הלחץ שבה נלכדנו רק כורכת ומהדקת את זרועותיה סביב צווארנו יותר ויותר; תסמונת סוף השנה כל-כך מעיקה עד שהיא נותנת חשק לברוח לאיזה בועת-שקט שתנתק אותנו מן הנושים, הלחצים, שרודפים אותנו ללא הרף. אך למי יש פיתרון למצב המביך הזה? איפה קיים אי של שפיות בתוך הים המטלטל של החיים? אל דאגה! מסתבר שלמטרה זה בדיוק נועד חודש אלול, ואם עד עתה נלחצנו ממנו יהיה עלינו להודות ששגינו בהבחנה; אין צורך לברוח מאלול אלא להתחבר עימו ולחבבו, כדלהלן:

עיר מקלט

באסמיה של תורת החסידות טמון סוד שבכוחו לשחרר אותנו מן הלחץ והבהלה אליהם נכנסנו; הוא מסוגל לרפא ולאחות את הפצע שנפתח בליבנו בעקבות המועקה שפקדה אותנו בחודש האחרון של השנה. סוד זה נלקח מתוך פסוק שראשי התיבות שלו הוא אלול, הרומזים לנו על העבודה הרוחנית והמשמעות הפנימית של החודש. הפסוק המדובר עוסק ’ברוצח בשגגה’ – כלומר אדם שרצח בלי כוונה, וכעת עליו להימלט ל’עיר מקלט’ מחשש שגואל הדם ינקום בו, וכך אומר הפסוק: "ואשר לא צדה (פירוש: הרוצח לא התכוון לכך) והאלוקים אִנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג) – "אִנה לידו ושמתי לך" ראשי תיבות אלול.

ברוב רחמיו וחסדיו הבורא ייעד לרוצח בשוגג "מקום אשר ינוס שמה" – ’עיר מקלט’ בה הוא מוגן מפני נקמה על מעשיו. יתרה מכך, אם נתבונן בעומק נבחין כי מלבד זה ש’עיר מקלט’ משמשת ’מרחב מוגן’ עבור הרוצח בשגגה, עוד זאת שגלותו אל העיר היא מעין ’מאסר’ המכפר על המעשה הנורא של נטילת חיים. למרות שהאדם לא התכוון לרצוח, חלילה, אך העובדה שדבר שלילי כמו רצח התגלגל אליו וממנו רק מעיד שמצבו הרוחני אינו כהלכה, ואף יתכן שהרצח היה יכול להימנע לו רק היה נוהג ביתר זהירות. לכן התורה תובעת גם מרוצח בשגגה לעשות תיקון מסוים עם עצמו, בכך שישב ב’עיר מקלט’.

על-פי זה יובן הסוד הגנוז בהופעת ראשי התיבות אלול שבפסוק זה, ומדוע עלינו להתעורר (מלשון ’עיר’) ולהיקלט בתוכו (מלשון ’מקלט’), ולא להילחץ ממנו: חודש אלול משמש ’עיר מקלט’ אליה יכולים לנוס ’רוצחים בשגגה’. נכון שההגדרה ’רצח בשגגה’ נשמעת מבהילה ולא קשורה אלינו, אך אם נתבונן עליה מבעד לעדשה פנימית, נוכל לעמוד על סוד כוונתה:

"רצח בשגגה" הוא מטפורה המתארת את כל המעשים השליליים של האדם. במילים אחרות: בכל פעם שאדם חוטא הוא נקרא ’שופך דמים’, משום שבעצם מעשה החטא הוא מרוקן במידה מסוימת את חייו הרוחניים, היינו את כוחות נפשו שמצד הקדושה. בשעה שהיה עליו להשתמש בכוחותיו החיוביים עבור בניין הטוב בעולם ועבור העצמת הקדושה, והוא, החוטא, הפנה אותם לצד שלילי של הרס וחורבן, מובן שבכך הוא נוטל במו ידיו את כח החיים שלו ושופך אותו למקום שלילי. זהו הדימוי האלגורי לרצח רוחני.

חודש התשובה

אמנם, כאשר בהירות חודרת אל תוך תודעתנו ואנו מביטים אל השבר שעוללנו ממקום גבוה ורוחני יותר, אנו מביעים חרטה גמורה על מעשינו ומגלים למפרע כי מה שנעשה היה בשגגה. כלומר, אילו עתה היה עלינו לבחור בין הטוב לבין הרע, במצב שדעתנו מרוממת וצלולה, ברור שהינו בוחרים בטוב וללא ספק נמנעים מן העבירה. לפיכך, אם נשאל: אם כן מדוע עשית זאת קודם לכן? נאמר: מפני שלא ידענו! שהרי קודם לכן לא היתה לנו את אותה רמת הבחנה בהירה ואיכותית כפי שיש לנו לאחר שנכנסנו לאלול, ל’עיר מקלט’ והתחרטנו; כעת מצבנו המרומם מאפשר לנו להבין את חומרת הענין של שפיכות דמים רוחנית.

זה הזמן לשאול: מי אפשר לנו לחשוב ולתקן את כל אשר קלקלנו? מי העניק לנו ’מרחב מוגן’ להגות רעיון כיצד נשלים את כל אשר החסרנו במשך כל השנה? הרי זה לא אחר מאשר חודש אלול. עתה אנו מבינים שחודש אלול איננו מלחיץ ומטריד, אלא נהפוך הוא, חודש אלול הוא ’עיר מקלט’ המגוננת עלינו מפני ’גואל הדם’, הוא היצר-הרע שמסיט ומדיח כנגדנו. חודש אלול הוא ’עיר מקלט’ שקולטת אותנו אליה ומאפשרת לנו את השלווה הדרושה לנו כדי לחשוב בעומק כיצד נתקן ונשלים את פגמי העבר ובעיקר איך לשנות ולשפר את מעשינו מכאן ואילך.

"הקדוש-ברוך-הוא אומר לישראל:

אני נותן לכם עשרים ותשעה, שלושים יום, אשר במשך הימים האלו, אם תנתקו עצמכם מהרגילות והנהגות שנהגתם עד עתה – ונס שמה. תנוסו לתוך הסדר והנהגה של אלול להשתקע שם – אזי תוכלו לתקן כל מה שלא היה כדבעי למיהוי עד עתה, ובמילא יהיה למקלט מגואל הדם מכל הקטרוגים. ועל-ידי תשובה, בתחילה תשובה מיראה, שנעשו כשגגות, ואחר-כך תשובה מאהבה, שנעשו לו כזכויות – תכתבו ותחתמו – לאלתר בספרן של צדיקים, לשנה טובה ומתוקה." (לקוטי שיחות חלק ב עמ’ 623). 

הרב עומר הלוי​ הוא שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, סופר ומרצה בכיר בארץ ובעולם.
© כל הזכויות שמורות. אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב.

לספור יהלומים

במסגרת תפקידי כשליח בבית-חב"ד בורסת היהלומים ברמת-גן ניתנה לי לא פעם ההזדמנות לראות מקרוב את הליך יצור היהלום: כיצד כורים אותו מתוך תהום האדמה, גלם עטוף לכלוך, מצועף בקליפה חומה וגסה, כמו חונקת את קרני אורו – אחר-כך מגיע שלב הליטוש, 'פתיחת החלונות' בקליפת היהלום הקשה, עיצוב המודל המבוקש, ולבסוף הברקה מושלמת שאחריה ניתן לשבץ את היהלום הנוצץ בטבעת הכלה המיועדת.

כמה קל למצוא את ההקבלה והדמיון שבין הליך יצור היהלום למשמעות הפנימית של תקופת 'ספירת העומר' – הזמן המיוחד לליטוש המידות ואיזון קצוות הנפש – שבין יציאת מצרים, היציאה משערי הטומאה, ועד לחירות והטהרה שהוענקו לנו בחג-השבועות.

בשורות הבאות נתבונן במשימה המיוחדת שייעד לנו הבורא – ניתן מספר נקודות והדגשים על כל מידה ומידה שעלינו לבחון, לעדן ולפתח. כמו כן נכיר באור המיוחד שטמון בכל כוח מכוחות הנפש, אותו עלינו לחשוף ולגלות בעצמנו.

לתת דרור

בין חג-הפסח לחג-השבועות נמתחת לה תקופה של שבעה שבועות, 49 ימים. לתקופה זו משקל משמעותי במשנת היהדות, והיא מכונה 'ספירת העומר'.

בהתייחסות לרובד הפשט של ספירת ימי העומר נדמה שלספור זו פעולה קלה ופשוטה: בכל ערב, לאחר צאת הכוכבים, מברכים: "ברוך אתה ה' א-לֹהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", ואז סופרים: "היום… ימים לעומר" – ובכל יום מוסיפים עוד יום, ועוד יום לעומר, וכן הלאה עד ליום הארבעים ותשעה.

אולם, הצצה אל קסמה וסודה של מצוות 'ספירת העומר' חושפת בפנינו משמעות פנימית ועמוקה הרבה יותר. תקופה זו המשתרעת בין "חג-האביב", לבין "חג-השבועות", מסמלת בפנימיותה, יותר מכל, את העת בה ניתנה לנו הזהות והמשמעות העמוקה ביותר – יהדותנו; זו תקופה שמחברת בין "חג-החירות", בו עם ישראל זכה להשתחרר משעבוד מצרים, לבין שבועות "חג מתן תורה", בו ניצב העם למרגלות הר סיני, וזכינו להתגלות האלוקית ולקבלת התורה.

באסמיה של 'תורת החסידות' מוטמן סוד שמנחה אותנו כי כל המאורעות שחלפו עלינו כעם בשחר ההיסטוריה אינם מנותקים כלל מההווה העכשווי, אלא אלו תהליכים שגם עתה אנו חווים אותם כחברה, או כמאורעות שעל כל אחד ואחד מאתנו, כפרט, לעבור עם עצמו בנפשו.

מהתבוננות במה שארע לנו אז, נראה שמדובר בפרק זמן מיוחד, שמחד גיסא זכינו כעם להשתחרר מעול השעבוד, אך מאידך גיסא נותרנו עדיין נטולי זהות ומסגרת. על פי זה מובן שתקופת המעבר בין 'פסח לעצרת', משעבוד לגאולה, משמעותה היא חיפוש והטמעת מושגי החירות בנפש האדם. תקופת זו בעיקר באה ללמד אותנו, שאין די ביציאה משעבוד כדי להשיג חירות אמתית – אלא עלינו לקבל ייעוד והדרכה בחיים, שעל ידם נגשים את תכלית ירידת נשמתנו לעולם הזה.

לספור ולהאיר

בכל שנה ושנה בתקופה זו אנו משחזרים שוב את אותו תהליך של 'ספירה' מפני שעלינו לעבור מחדש את אותו מסע געגועים לקראת הגילוי העצום בהר סיני, ובכל פעם אנו מוסיפים לו רובד נעלה יותר. בכללות המשימה היא להתמקד בזיכוך ופיתוח כוחות הנפש, להצמיח אותם כדי להיעשות ראויים להתגלות הבורא ולקבלת התורה מחדש. משום כך מוקדשת תקופת 'ספירת העומר' להתבוננות פנימית, לעידון ואיזון קצוות הנפש, להסרת הקליפה ודפוסי ההתנהגות הלא רצויים, ובעיקר לספור, כלומר, להאיר את נשמתנו עד שתהא כאבן ספיר מלוטשת שקרני הוד אצילותה בוקעים ממנה החוצה. נמצא כי פעולת הספירה בתקופת העומר איננה דבר של מה בכך, מניית הימים, "היום… לעומר" בלבד, אלא זוהי תקופה של בנייה הדרגתית ושיטתית של קומת הנפש, שבמסגרתה מתרכזים בכל יום במלאכת הליטוש ופתיחת זווית איכותית שונה ומשופרת, דרכה משתקף לו אור אלוקי מיוחד השורה במעמקי נפשנו.

המרחב הנפשי

לפי 'תורת הקבלה', ישנן שבע מידות עיקריות שמשכנן הוא בלב: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות – וכל אחת מהן כלולה מחברתה, היינו: 'חסד שבחסד', 'גבורה שבחסד', 'תפארת שבחסד' וכן הלאה, עד 'מלכות שבמלכות'. ישנם אפוא סך הכל ארבעים ותשעה גוונים או מצבים בנפש, וכל יום מארבעים ותשעה ימי 'ספירת העומר' צריך להיות מוקדש לתיקון אחד מהם כשלב לשיפור עצמי. כל יום מצביע על תכונה מסוימת בנפש שיש לתקנה, ובמהלך אותו יום אנו מקנים לאותה תכונה את מלוא המרחב הנפשי שיש לה. בכח הספירה להאיר את הבחינות השונות והצדדים הסנטימנטאליים, הרגשיים שבחיים.

מתוך הספר: "פסיפס – המועדים בשלל צבעי הנפש".

הרב עומר הלוי​ הינו שליח חב"ד לבורסת היהלומים ר"ג, סופר ומרצה בכיר בארץ ובעולם.

טלפון: 054-39770-51. Email: beerhachasidus@gmail.com

© כל הזכויות שמורות לרב עומר הלוי. אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב מהמחבר.