השמחה אינה רק רגש בלב. זו רק התוצאה. הגורם לשמחה, כמו לכל סוגי הרגשות האחרים, היא תפיסת עולם כוללת בבסיס, שלאחר מכן ממנה באים תולדות של רגשות פרטיים.

מהם אם כן המשקפיים הנכונות שדרך עדשותיהן החדות ניתן לחיות ולראות בחיי היומיום תחנות רבות של שמחה ורוממות רוח?

מסתבר שבצורה פרדוקסלית דווקא הענווה הנראית כאנטי תזה מובהק להישגיות ושמחה היא היא הדרך הנכונה והבטוחה להגיע לשמחה עמוקה ברת קיימא ואמיתית.

הפרופיל הפסיכולוגי של בעל הענווה מאופיין אמנם בסוג של שפלות ונחבאות אל הכלים אך בתוך כך נמצא המפתח המאסטר להצלחה בחיים בתמרון ההתחמקות מול כל סוגי המצב רוח השליליים העלולים לפקוד את האדם בשהותו בעולמנו זה רב התהפוכות הניסיונות והאתגרים המכונה בפי חז"ל (רבינו תם מבעלי התוספות) 'נווה התלאות'.. שכן הענוותן האמיתי אינו אדם הסובל מתסביך נחיתות, נכות ובעיה פסיכולוגית/נפשית של מצב רוח ירוד ולא תקין. אדרבה נפשו בריאה, יציבה, מפוכחת ובעלת ראיה אובייקטיבית וטהורה של המציאות בעולם.

העניו הוא בעל נפש טהורה וזכה בעלת אגו נמוך ובעלת רגישות ערכית ורוחנית גבוהה. אי לכך הוא אינו 'עף' על עצמו, הוא מעריך את עצמו בצורה שקולה סבירה ואובייקטיבית. הוא מודע היטב למעלותיו אך הוא יודע שחלק גדול מהם הוא סוג של ירושה ו'זכיה בפיס' שקיבל דרך גנטיקה, חינוך וסביבה ראויה. יתירה מכך גם במעשיו והישגיו שבאו על ידי עבודתו העצמית ויגיעתו אינו רואה עדין את עצמו כמועמד לצל"ש הרמטכ"ל ופרס נובל. בראייתו והשקפתו הוא בסך הכול מיישם את תכליתו לשמה הוא נברא ונוצר. בדיוק כשם שאדם שאינו גונב ורוצח אינו מתרברב בכך שהרי בסך הכל הוא ממלא את חובתו הבסיסית כאדם הגון מן הישוב. התוצאה הנגזרת  מכך היא שהוא אינו חושב שכל העולם מגיע לו. ויש לכך מספר השלכות קריטיות:

•    כל דבר שהוא מקבל יש מן גורם ההפתעה מבחינתו שכן הוא לא חשב שהוא יתוגמל על כך ועוד בעין יפה. מובן שדבר זה מביא לשמחה השמורה להפתעות החיים החיוביות שנופלות עלינו משומקום..

•    גם כשחסר הוא לא מרגיש עשוק ומסכן. שכן הוא מעולם לא חשב שמגיע לו יותר מדאי..

•    היות שהוא לא לוקח ללב יותר מדי את ההווה  הבעייתי, הוא לא 'שוקע' בביצת הבעיה, ויש בנפשו את הכוח לחשוב חיובי ואופטימי וללבות את התקווה שמצב זה יעבור ויגיעו זמנים טובים יותר. לעומת זאת אדם שהוא בעל אגו מפותח והרגשת עצמו,אצלו הסיכון לחלות במחלת העצבות גדול עשרת מונים.

•    בתפיסתו המושפעת מאהבת עצמו המשוחדת,הוא חי תמיד עם ציפיות גדולות מהחיים ,הכול מגיע לו ומובן מאליו. ממילא אין אף פעם את אפקט ההפתעה החיובית. אדרבה הוא תמיד ובכל תחום, במגוון התפריט של 'בני חיי ומזוני רוויחא' – הבריאות/נחת מהילדים/פרנסה בריווח, מופתע ביותר שהוא לא קיבל 100 אחוז ומלא הפוטנציאל הראוי לו לפי גודל מעלתו. הוא תמיד מאוכזב משהו..

•    כשחסר לו משהו הוא מקים כל צעקה ואינו מסוגל נפשית להכיל ולקבל זאת.

•    ככל שהבעיה שבה נתקל מורכבת יותר, הוא שוקע בבעיה לוקח ללב וממילא אינו יכול ופנוי לחשוב ביצרתיות איך לצאת מהבוץ.

סיכום: אם חפצי חיים איכותיים אנו הרי שעלינו להנמיך קצת את האגו והחשיבות העצמית לתפוס קצת בשולי מידת הענווה והביטול וכך חיינו יהיןו רגועים יותר ומשמחים יותר..

(מיוסד על מאמר הרבי הריי"ץ 'ויספו ענווים בה' שמחה' תש"י)

הרבי מליובאוויטש לומד מפסוק זה לא רק ציווי כלפי מלחמה כפשוטה, אלא גם בנוגע למלחמה היומיומית שמנהל כל יהודי כנגד היצר הרע.

"כי תצא" – על האדם לצאת למלחמה ולא לחכות שהיצר הרע יתקוף אותו. כל אחד צריך ליזום ולחשוב כיצד הוא כובש ומחליש את היצר הרע, עוד קודם שהוא תוקף ומפריע לו בעבודתו.

"על אויביך" – טרם היציאה למלחמה, עלינו להרגיש כי אנו חזקים ונמצאים בעליונות על האויב – היצר הרע. אלוקים מלווה ומסייע לכל יהודי במלחמתו, ולכן אנו בטוחים בעליונותינו.

כאשר נצא כך למלחמה הפנימית שלנו, מגיעה ההבטחה בהמשך הפסוק: "ונתנו ה' אלוקיך בידיך, ושבית שביו" – לא רק שננצח, אלא נוכל לקחת מכוחותיו של היצר הרע ולהשתמש בהם לקדושה.

ישנם שני סוגי כתיבה  – האחד של דיו על נייר וכדומה. והשני חקיקה, חריטה על האבן. בשניהם ישנו מסר מסוים אך באופן הראשון האותיות והחומר נשארו שני דברים נפרדים. לעומת החקיקה בה האותיות הופכים להיות חלק מעצם הדבר עצמו.

כך כמטפורה החקיקה היא האופן הנעלה בעבודת ה'. האדם מתאחד ומתעצם לגמרי עם המסרים האלוקיים, וכך הם הופכים להיות חלק אינטגרלי ממציאותו.

בכל צבא ישנם מסלולי שירות שונים. ישנם החיילים הצעירים, הקרביים, שעומדים בחזית הכן להילחם בחירוף נפש. שעות השינה לא מסודרות. אוכלים קופסות שימורים ממנות קרב ברמה הבסיסית ביותר כדי לשרוד. 'רעל' בעיניים. דריכות שיא. לא מתחשבים בעייפות החומר. כל עוד שהעיניים לא נעצמות מאליהן הוא נלחם. ואחרי כל זה תמיד ישנה תחושה כל שהיא שלא עשינו מספיק. אין חיוכים מדושני עונג של שביעות רצון…

ויש את אלו הנמצאים בעורף. מגיע להם מינימום 6 שעות שינה מטכ"ליות. 3 ארוחות טעימות ומסודרות ביום פלוס 'בירור ניצוצות' בשק"ם. שעת ת"ש אחת לפחות פלוס הפסקות קלות מדי פעם. לאחר סיום שעות יום העבודה אין להטרידם למעט הקפצות חירום נדירות. אם יש קצת כאב גרון וחום, הולכים למרפאה ומוציאים 'גימלים'. גם הם חיילים כמובן  אך זו ליגה אחרת לגמרי. גו'בניקים בלע"ז…

גם בעבודה הרוחנית של עם ישראל 'צבאות ה" ישנם שני מסלולים.

ישנם שני ביטויים בחז"ל, שהם בעצם שני גרסאות במשנה החותמת את מסכת קידושין.

הראשון: 'אני נבראתי לשמש את קוני'. והשני: 'אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני'.

האופן הראשון אומר: קודם כל שיהיה ברור, אני קיים. 'אני נבראתי', על כל המשתמע מכך. יש לי את ביתי וחיי הפרטיים, חזון ויעדים, רצונות ומאוויים אישים. כמובן, הכול בגבולות הגזרה של ההלכה. אה.. ונכון, המציאות הזו מחויבת ואמורה לשמש את קונה..

לעומת זאת האופן השני מדגיש שאין לאדם שום מציאות עצמאית 'אני לא נבראתי' כל מציאותו  הוא אך ורק 'אלא לשמש את קוני'. אין לו חיים פרטיים 24/7. הוא אמנם לפעמים גם אוכל  ויושן, אבל זה חלק מהלו"ז, חלק אינטגרלי מהפעילות השוטפת. כי חייבים לתדלק לצורך המבצע הבא.

בעומק יותר: גם באכילה והשתיה עצמה הוא מחפש ומוצא את התוכן הרוחני הקיים בהם עצמם מעבר לכך שהם אמצעי לקיום התורה והמצוות.כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. מציאותו לכשעצמה יש בה עניין אלוקי.

האכילה למשל. זה מצב שבו האדם לוקח משהו גשמי ומרומם אותו למצב רוחני שהוא בעצם שורשו הרוחני. מה שנקרא בשפת הקבלה והחסידות 'בירור הניצוצות'. לא רק שמעשיו הם לשם שמיים. הם עצמם קדושה. בכל דרכיך דעהו. בהם עצמם. אדם כזה אכילתו היא כהקרבת קרבן והנותן לו יין הרי זה כניסוך על גבי המזבח. השיריים שיש ממנו הרי זה פירורי שולחן גבוה הקדושים והמקדשים את האוכלם. אפילו הכסף ושטר הדולר אצלו הם מרוממים. אמרו חז"ל 'כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך'. המטבע עצמו קדוש והוא קמיע להצלחה.

הייתה פעם וועידת פיסגה בין שלושת המעצמות של פעם – רוסיה, בריטניה וצרפת. שלושת המנהיגים ישבו לארוחה דשנה באחת ממסעדות היוקרה במגדל אייפל.

כטוב ליבם ביין, התווכחו למי יש צבא מקצועי יותר. כשהטונים עלו ועמדו על סף משבר דיפלומטי.. החליטו שיעשו מבחן פשוט. כל מלך קורא לשומר האישי שלו ומורה לו לקפוץ מהחלון. החייל אשר יבצע את הפקודה יוכיח שהוא מהצבא האמיתי והרציני..

אמרו ועשו.

מלך צרפת קורא לחייל: פרנסואה!

-כן אדוני המלך!

-קפוץ מהחלון!

-אדוני המלך אשמח לעשות כל פקודה הגיונית שתוסיף לבטחון המדינה,אך למה לקפוץ ולהתאבד.. מה בצע בדמי ברידתי אל שחת..

ואז מלך בריטניה קורא: רוברט!

-כן אדוני המלך!

-קפוץ מהחלון!

– אדוני המלך..זה גבוה..אישתי וילדי מחכים לי וכו' וכו'.

ואז קם מלך רוסיה ושואג: וולדמיר!

-כן אדוני המלך!

-קפוץ מהחלון!

וולדמיר ניגש לעבר הקיר עם החלונות, ואומר: אדוני המלך! יש כאן שלושה חלונות. רק תגיד מאיזה חלון לקפוץ…

זהו הנאמר בהלל 'אנה ה' כי אני עבדך'. יש בהלל עוד פסוקי 'אנא'. אך כאן זה 'אנה'  שפירושה לא בקשה אלא 'לאן'. מאיזה חלון לקפוץ. מה הרצון העליון ממני עכשיו. זה ורק זה מנחה אותו, 'ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה וגו'.

יהודי צריך למסור לה' שני מפתחות מרכזיים וכלליים –  את ה'כי' וה'אם' שלו:

בדרך כלל, אדם לא מוסר את עצמו לגמרי. הכל בערבון מוגבל. כנאמר בשירת דבורה 'המתנדבים בע"ם..' הוא בודק בכל עניין מה הטעם, הסיבה, המניע והרווח שיש בדבר – 'כי' כך וכך.. בנוסף יש לו תנאים. לא בכל מחיר. רק 'אם' כך וכך יתבצע הוא הולך על זה, ומכלל הן אתה שומע לאו.. (וכידוע שמי שמתנדב ללא תמורה מהר מאוד יכול להפך, מ'מתנדב' למתנדף'..)

את זה בדיוק ה' רוצה מעמך. את הביטול הטוטאלי. לבער את ה'כי' וה'אם' האישי. לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. זהו סימן ל'סאלעדאט' (חייל) אמיתי..

מקורות : אגרות קודש חלק ו. שיחת שמח"ת תשנ"ב.

הרב אריק מלכיאלי הוא מרצה בכיר בארגון 'מחנה משותף'

בשנת תשכ"ח (1968) בהיותו סטודנט צעיר חקרן ושאפתן, באוניברסיטת קיימברידג', הוא הגיע לארה"ב לניהול לו"ז פגישות צפוף עם גדולי הרבנים והמנהיגים היהודים.

כל הרבנים עימם נועד, המליצו לו שהוא חייב להפגש עם הרבי. הוא אכן שם פעמיו לעבר חצרו של הרבי.

לאחר שהתעניין במעשיו ותחומי הלימוד שלו, הרבי שאל אותו: "מה אתה עושה כדי לקרב יהודים נוספים?"

הוא ניסה להתחמק באלגנטיות..

מספר הרב זקס: מתוך מבוכה עשיתי מה שבריטים עושים. בריטים הרי ידועים ביכולתם להסביר מדוע הם יושבים בחיבוק ידיים באמצעות הניסוחים המורכבים והמסובכים ביותר…

אז התחלתי לומר משהו כמו: "במצב בו אני מוצא את עצמי…"

אבל לפתע עשה הרבי משהו שכנראה לא היה רגיל מבחינתו. הוא עצר אותי באמצע המשפט, ואמר לי: "אף אחד לא מוצא את עצמו במצב כזה או אחר, אתה הכנסת את עצמך למצב הזה, ואם יכולת לעשות זאת פירוש הדבר שביכולתך גם להכניס את עצמך למצב אחר!"

מעיד הרב ואומר "'הרגע הזה שינה את חיי' !

וברוח השראה זו.

פעם  יצא לי לשהות בבית הרפואה אסף הרופא בחדר יולדות, בנסיבות משמחות, לרגל הולדת בת חדשה למשפחה..

תוך כדי השהייה בשלבי הביניים שטרום הלידה, הלידה ולאחר הלידה במז"ט, התעוררה בי התובנה שמעניין לתת עליה את הדעת – המעבר האקוטי והקוטבי שבין מצב עובר למצב ילוד.

העובר נמצא בסטטוס של 'נגרר'. נישא, אוכל ומקבל את כל הנחוץ לו דרך אימו. המקסימום שהוא יכול לעזור זה פשוט לא להפריע ולבעוט חזק מדי..

לעומת זאת מהלידה ואילך הולך ומתפתח מצב של עשיה אישית ועצמאית של האדם כלפי עצמו.

מה לעשות, אבל לצערנו ניתן לאבחן מחלה אנושית נפוצה של 'תסמונת העובר הנצחי'..

ישנם אנשים שכל חייהם הם בגדר עוברים. טכנית הם אמנם הולכים על שתיים ללא שיסחבו אותם אך כל זאת מבחינה טכנית אך מבחינה עקרונית ועניינית הרי שהם בגדר עוברים נצחיים.

הם נישאים ב'רחם האם הווירטואלית' של ההרגלים והשבילים המוכרים , ללא אומץ של אתגור עצמי לכיוון התפתחות וצמיחה אישית רוחנית וגשמית , כחלק מראיה כוללת של מחויבות עצמית ולקיחת אחריות על חייהם.

אחת ההגדרות בחז"ל למי שאינו בר דעה היא: 'איזהו שוטה – המאבד את מה שנותנים לו'. נמצאנו  למדים שיסוד ומהות האדם היא נטילת האחריות על כל מעשיו ותוצאותיהם. לא לחינם המשנה במסכת בבא קמא(פרק ב משנה ו) אומרת שלאדם אין תירוצים על נזקים שנעשו על ידו גם אם היו ללא משים: 'אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג ובין מזיד'.

ערך האחריות האנושית היא תוצר ישיר של אחת מיסודות היהדות – האמונה וההנחה הברורה שלאדם יש הבחירה החופשית.

ובלשון הרמב"ם :

'אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמיים–היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים עשה כך ואל תעשה כך, הטיבו דרכיכם ואל תלכו אחרי רשעכם, והוא מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לזוז ממנו.  ומה מקום היה לכל התורה כולה, ובאיזה דין ואיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק–"השופט כל הארץ, לא יעשה משפט"(ספר המדע הלכות תשובה פרק ה)

יש להודות על האמת – קיים פיתוי רב באימוץ החשיבה של אי יכולת הבחירה.. היא מתירה את הכבלים המוסריים והערכיים. אך ההבנה שהאדם אינו אוסף מוטציות אבולוציוניות, אלא בעל 'סים' מיוחד ומשודרג, 'בצלם אלוקים ברא את האדם' מותירה בידינו את ההגה..

הראשון הוא הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות הכללית שנולד ביום זה בשנת תנ"ח. מאוחר יותר ביום זה בשנת תק"ה נולד רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב"ד.

מעבר לאקט ההיסטורי, אישים אלו היו לא רק אנשים פרטיים אלא יצגו יצרו ופיתחו דרכים מיוחדות ומקוריות לריענון הקשר הרוחני שבין אדם לאלוקיו.

הבעל שם טוב חידד את ההבנה שיהודי לא נמדד רק ברמת האיי-קיו התורני שלו, אלא גם ובעיקר הוא נמדד עד כמה להב נשמתו האלוקי מאירה וחדורה בו דבר המתבטא באמונה פשוטה ומליאה ובחיות וחמימות בקיום כל מצוה.

רבי שניאור זלמן, בעל התניא ומייסד חסידות חב"ד, המשיך את דרכו של הבעל שום טוב. אלא שהוסיף ושידרג אותה שאין די בכך שהנשמה מאירה, אלא יש צורך שהיא תהפוך להיות חלק משולחן העבודה הבסיסי הקבוע והמובן מאליו של האדם .לשם כך אין די בהתעוררות כללית ורגעית דרך הלב היהודי שבמצב תקין ניתן תמיד לעוררו כגחלים לוחשות שעל ידי ניעור מתגלה הלהב שבהם, אלא יש צורך בהפעלת המוח ככלי קיבול ראוי שבו תאיר הנשמה על ידי שרותמים את השכל להיות ממוקד בהשגות רוחניות אלוקיות.

בעל התניא פיתח את דרכי ההבנה וההשגה, גם בעניינים שבמבט ראשוני נראים שמימיים לגמרי ולא ברי השגה במוח אנושי. הוא פיתח את הרעיונות והוריד אותם לרמה רוחנית, בה כל מוח יוכל -פחות או יותר תלוי בטיב כישרונותיו ועדינותו הרוחנית- לקלוט גם מושגים מופשטים אלו באופן שזה יהפוך להיות ברור ופשוט וחלק מאישיותו הבסיסית והמוחשית  בדיוק כמו שמושגים ועצמים גשמיים .

בצורה סימבולית יום הולדת שני מאורות גדולים אלו יצא ביום חי באלול .יש כאן יותר מרמז ששני אישים כבירים אלו הצליחו להחדיר חיות בעבודה הרוחנית של חודש אלול

חודש אלול זהו חודש של חשבון נפש בו יהודי נדרש לעמוד מול הראי ולבחון בזכוכית מגדלת את אישיותו מידותיו והתנהלותו הרוחנית בינו לבין אלוקיו ובינו לבין חברו.

תהליך זה יכול להיות מלווה בסוג תחושת אילוץ וחוסר נוחות, שכן מצד מציאותו הוא כל הענין מיותר ומעיק עליו. הוא עושה זאת מחוסר ברירה מתוך כפיית היצר הטוב שבו את נפשו הטבעית.

אך כשאדם מחובר לעבודה הרוחנית בדרך החסידות הן הכללית והן הפרטית של אדמו"ר הזקן מייסד חסידות חב ד הרי שכל התנהלות זאת נעשית מתוך חיות מתוך תחושה של: הנה סוף סוף אני זוכה  לעשות את הדבר המענג הזה. בדיוק כמו תענוג הקיים בכל חוויה גשמית מוחשית ונראית.

אלול הוא ראשי תיבות אני לדודי ודודי לי . תהליך זה יכול להיות בשני אופנים באווירה של לית ברירה ואילוץ, בדיוק כביקור במרפאת שיניים הבא מתוך חוסר ברירה מול ברירת המחדל של סבל הכאבים העזים. אך יכול גם להיות לגמרי אחרת : מתוך אהבה ותענוג גדול מתוך תחושה של זכיה בפיס והזדמנות חיים.

הדרך להתחברות לשיטות אלו היא על ידי לימוד תורתם והליכה באורחותיהם ומורשתם. לימוד החסידות מזרים חיים חדשים ורעננים בכל שדרת הרוחניות שבאדם והוא הופך להיות אדם חי רוחני ומואר!

ימים אלו הם ימי ספירת העומר בהם אנו מתאבלים על מות תלמידי רבי עקיבא על כך שלא נהגו כבוד זה בזה, ננסה להבין על קצה המזלג את עומק ערך הרֵיעוּת והערבוּת היהודי.

אילו נעשה סקר ונשאל יהודי ממוצע: תן את כל רוח היהדות במשפט, סלוגן אחד קצר שיכיל בקרבו את המסר. כמו הקופירייטרים במשרדי הפרסום הבכירים שמשווקים מוצר בכמה מילים המביעים קצר ולעניין חד וחלק את מהותו ענינו ומעלתו.

מה יהיו התשובות?

ישנם כמה אפשרויות. למשל, הפסוק של ’שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’, שיהודים בכל הדורות החל מרבי עקיבא מסרו את נפשם עם ההכרזה רבת העוצמה והמשמעות הזו. אפשר גם שמירת השבת שהיא שקולה כנגד כל המצוות. אולי הפסוק ’וצדיק באמונתו יחיה’. ועוד ועוד.

אז זהו שלא.

הלל הזקן אחד מבכירי הסמכות התורנית בכל הדורות אבי האסכולה של ’בית הלל" שתמיד ניפסקת ה’הלכה’ כמותם חושב אחרת. כשבא אליו אדם שרצה להתגייר ורצה ללמוד את ’כל התורה על רגל אחת’, לאחר שלפני כן הגיע לשמאי והוא דחהו מעל פניו, אמר לו הלל הסכת ושמע בני, אם אתה מתעקש ,הנה לך את כל התורה כולה ב- 6 מילים: ’מה ששנוא עליך ,אל תעשה לחברך’!

הגוי, שמן הסתם אותות התדהמה לא משו מפניו למשמע ’קוד אתי’ פשוט ובאנאלי שכזה..בפרט שכידוע לכל, ישנם אומות רבות בהם כללי הנימוס מצויים יותר מאשר אצל הישראלים..הוא ציפה בדריכות להסבר.

 ואז הוסיף הלל הבהרה והסתייגות: 

ידידי היקר, יש הבדל תהומי בין הנימוס שאתה מכיר ’מבית האיחוד האירופי’, להומניזם היהודי. לשם כך, היכנס נא לבית המדרש ותלמד את פירושה פנימיותה ומשמעותה היהודית של מצווה זו – שב ולמד את כל התורה כולה.

הרעיון המבצעי של המצוות הוא כדברי חז"ל: ’לצרף בהם את הבריות’. לזכך ולרומם את האדם, דרך הריסון העצמי שהם פועלות באדם, ודרך המשכת אנרגיית הקדושה שלהם על המקיימן הם מרוממים אותו.

אך לשם כך יש צורך בסיסי שהאדם אכן יתכוונן לכך, יפנים את המסר של המצוות וינסה ללכת בדרך זו. אחרת, הוא עוד יכול לנצל את התורה להגבהת ישותו העצמית, לגלות פנים בתורה שלא כהלכה להצדקת מעשיו השלילים ולזכות לתואר המפוקפק ’נבל ברשות התורה’.

איך באמת ניתן לבדוק עד כמה הם פעלו על האדם? האם אמנם ’נפשו עיקר – וגופו טפל’?

ישנו מדד פשוט. מה איכות החיבור שלו לאדם אחר שונה וזר.

מצד הגוף ותכונות הנפש הגלויים הרי כל אחד הוא מציאות נפרדת בפני עצמה. כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהן שוות. הקשר היחיד שיכול להיות לאדם עם משנהו הוא על בסיס ראיה מסחרית גלובאלית של קידום מציאותו ורצונותיו, ’יד רוחצת יד’,  אני אעזור לך, כדי שאתה תעזור לי. אם לא נהיה תלויים זה בזה – נהיה תלויים זה לצד זה..

כמו כן אדם יכול להתנהג בצורה ידידותית לסביבה ובנחמדות כי כך נוח לו כשהוא יוצר לעצמו תדמית של אדם מתורבת מנומס וג’נטלמן.  הוא אף יכול להעניק לזולת כדי להרגיש את עצמו ללרג’ גדול. אך נתינה לשם נתינה נטו ללא כוונה של ’גזירת קופון’ כזה או אחר, לכך אינו שייך.

אך ישנו הצד השני של המטבע.על אף שישנם ’גופי מחשבים שונים ונפרדים עם תיקיות וקבצים אישיים’, הרי שבפנימיות הם נמצאים ומחוברים למערכת של ’כונן רשת’ אחד. ’כולם מתאימות ואב אחד לכולנה מצד שורש נפשם בה’ אחד’. שם הקשר ביניהם לא בנוי על אינטרסים של קח ותן. זהו קשר עצמי, אהבה שאינה תלויה בדבר, חיבור ללא גבולות הסברים וכדאיות. בדיוק כאהבת אדם את עצמו.

ולכן ה’טסט’ אם אמנם האדם מחובר לכוונת ופנימיות המצוות, שאמנם באמת ’יש לו את ה’סים’ ולא רק את ’הפלסטיקה’ – מה מצבו במימוש מצוות אהבת ישראל…

זהו גם ההגיון בציווי לא תיקום ולא תיטור. לכאורה זה לא אנושי ולא מעשי לא לשמור טינה ואפילו בלב. זו פקודה בלתי חוקית בעליל… אך אם האדם חש את החיבור והאיחוד הפנימי והנשמתי עם כלל ישראל אין לו בעיה עם זה. בדיוק כמו אם יד ימין חתכה סלט ועל הדרך חתכה קצת את יד שמאל, מעבר לכאב הנורמלי וליקוק הפצעים, לא יעלה על דעתו להכריז על סכסוך עבודה ולהתחיל בדו קרב של סכינים..

לא שהשני הוא בסדר. הוא באמת אולי לא בסדר. אבל אין שני..יש רק אחד. כלל ישראל.

הרב אריק מלכיאלי הוא מרצה בכיר בארגון ’מחנה משותף’

יציאת מצרים בראשיתה באה לאחר ה’ריכוך האוויי’ של עשרת המכות ובדרבונו של פרעה ומצרים שגרשו אותם כמה שיותר מהר

אך בשביעי של פסח עם ישראל עמד במצב אסטרטגי מסובך ביותר. מצד אחד המצרים בראשות פרעה עצמו רודפים אחריהם במלוא המרץ על ידי הסיירות והאמל"ח הטובים ביותר שהיו להם, ומהצד השני נמצא הים הבלתי עביר.

מה עושים?

בואו נעצור רגע ונדמיין את עצמנו בסיטואציה ההזויה והמתסכלת הזו..

המצב הטבעי וברירת המחדל היא לאבד את הראש ולשקוע בייאוש וחוסר אונים.

מה שקרה בסוף הוא שההנחיה האלוקית הייתה לעשות את הלא יאומן בגדרי הטבע וההיגיון האנושי להיכנס לתוך הים.

עם ישראל גילה הרבה אמונה ואמץ הלכו אחר ציווי ה ובזכות האמונה אכן נבקע הים והם עברו בתוכו בחרבה.

רבותי ההיסטוריה חוזרת.. מסלול החיים בעולמינו המפותל והמאתגר טומן בחובו לעיתים הליכה במסלולים הזויים שגם ה-  waze המשוכלל ביותר לא יודע איך לתמרן ובאיזה שבילים ניתן להגיע, ליעד הקשה עד בלתי הגיוני ומעשי בעליל. כאן נצרך להפעיל את הפרופלור של המסוק ופשוט להמריא מעל לגבולות ההיגיון. ההליכה מתוך אמונה מוצקה המניחה לרגע את השכל ומגוון תחזיותיו הצידה, והולכת בעיניים עצומות ובבטחון מלא אחר ההנחיות האלוקיות.

איך בכל זאת זה מצליח בסוף מה הקאצ’ שמאחורי העניין?

הרעיון הוא מאוד פשוט: העולם הוא רק בבואה של הרצון והחיות האלוקית הזורמת אל תוך העולם לפי ההגדרות של המנהלן הראשי הרי הוא בורא העולם ומנהיגו. הוא יכול ב’אנטר’ אחד להגדיר שחוקי הטבע יתנהלו בצורה מסוימת. אין שום בעיה מבחינתו להגדיר שבשעות הקרובות המים בים סוף יחלקו לשתיים ויעמדו כחומה בצורה ויציבה. ואין לו בעיה שתהיה הצלחה למישהו גם בניגוד להגיון האנושי שהוא עצמו בראו

מה שנדרש מהאדם הוא ההבנה הבהירה שיש בעל הבית לבירה זו. ככל שהוא חי חזק יותר את התובנה הזו, חוקי הטבע מיישרים קו ומתעלים לעיתים אל הלמעלה מהטבע. ואז גם דברים חסרי סיכוי ,הופכים למציאות מוגמרת ויציבה.. 

ראש השנה הוא יום שבו ה’ קובע איך תראה השנה הבאה שלנו ולכן יש בהתנהלותנו אז כדי להשפיע על ההחלטה. מעבר לזה לפי הקבלה היום עצמו כולל בתוכו את כל השנה כולה.

אני רוצה להצביע על נקודה אחת שבה כדאי שנתמקד וננסה לשדרג את עצמינו. אחת המצוות החשובות שלעיתים אנו לא מספיקים נותנים עליה את הדגש והפוקוס הנכון  –  שמירה על מצב רוח חיובי ושמחה בכל מצב נתון!

זה משהו שניתן לבצע אותו די מהר. בדורינו חסר הסבלנות ואוהב האינסטנט, יש דרישה בסיסית ללקוחות ובכלל לאנשים, לקבל מוצר כמה שיותר מהר. יש דברים שזה ניתן יותר ויש דברים שזה קצת יותר מורכב לייצר ולשווק אותם במהירות ,יש דברים שזה יבוא על חשבון האיכות, אך באופן כללי זה הכיוון שבו העולם מנהל היום.

באופן עקרוני ככל שהעניינים הם חשובים ואיכותיים יותר כך ידרש תהליך יותר ארוך ליצורם. אך בכל זאת, יש דברים שבהם ניתן לפחות לנסות לייצר קיצורי דרך המשפיעים לפחות לטווח הקצר..

אז הנה אני מציג לפניכם תובנה – הדרך המהירה ביותר להעלאת המצב רוח ולשמחה..

סיירתי באחד מבתי הרפואה הגדולים בארץ. חילקתי שוקולד לחולים, כשהוא מתובל באיחולי רפואה שלימה + חיוך..

אגב לפי הבעותיהם של החולים ובני משפחותיהם מסתבר שזה שווה הרבה מאוד בעיניהם. כדאי מאוד לאמץ זאת מדי פעם. אחרי הכל ביקור חולים זהו מהדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

הסיור כלל במחלקות ילדים, אורטופדיה חלקם חולים המחכים לניתוח כריתת הרגל ר"ל וכמה פצועים מהמלחמה האחרונה. לקראת סיום הסיור, חלפנו ליד חדר ניתוח ממנו בקעו זעקות שבר איומות של בני משפחה שאביהם נפטר לאחר ניתוח של 10 שעות שלא צלח ר"ל.

מה אומר ומה אדבר. קשה להכביר במילים. דבר אחד ברור. סיור קצר במחלקות אלו או דומים לאלו, מכניס  במהירות הבזק, את החיים והציפיות מהם לפרופורציות. הצרות שלפני שעה נראו כהר, מתבררים שהם יותר כצל עובר, לעומת התפריט העניין הגדול הנמצא בעולם. צריך רק להגיד תודה על הקיים ולבקש על להבא. להתפלל על אלה ששם  ולהעריך את חיי היום יום הנורמטיביים. להבין ולהפנים שבעניינים גשמיים צריך להסתכל על מי שתחתינו ולדעת שמצבנו שפיר ברוך ה’.

אז אם מדי פעם אתם פוגשים מישהו שאתם מרגישים שיש צורך לחיזוק והעלאת הווליום במצב רוח שלו, פשוט תמליצו לו על סיור חינם באחד מבתי הרפואה הקרובים. ההצלחה מובטחת..

הוא פער עלי זוג עיניים תמהות לפשר 'הברכה' המוזרה, שנשמעת קרוב יותר להיפך הברכה..

מה שהסברתי לו אח"כ הוא יסוד חשוב מאוד בחיים בכלל ובחינוך בגיל ההתבגרות בפרט.

השאיפה למצוינות ולפרפקציוניזם שני פנים לה. מחד, פן חיובי ונחוץ של שאיפה לגדול ולהתפתח. אך אליה וקוץ בה. לצערנו לעיתים רבות היא גובה מחיר כבד. המרוץ לשלימות הופך להיות אובססיבי ועל גבול ההתמכרות. וכך, כל מעידה ולו הקלה ביותר, של אי עמידה ברף הגבוה, יכולה לגרום לסערת וטלטלת נפש שלילית שבמקרים רבים יכולה ליצור משברים מיותרים ולמוטט בניינים וקניינים נפשיים שנבנו בעמל רב.

רבי טרפון הגדיר זאת בפרקי אבות במשפט קצר: 'לא עליך המלאכה לגמור – ואין אתה בן חורין להפטר הימנה'. ראשית הכול תירגע .גם בתחום הקולינרי, בספרי מתכונים של עדות מסוימות דף השער מתחיל בכיתוב גדול: קודם כל תירגעי.. אתה לא אמור להקיף את כל העולם. אתה צריך לעשות בסך הכול את המקסימום לפי היכולות שלך. את הכי טוב שאפשר עם מה שיש. בצבא זה נקרא מקסימום מבצעיות עם הלוגיסטיקה הקיימת ברגע נתון. זה לא אומר להתרשל. ולכן הוא מוסיף 'ואין אתה בן חורין להפטר הימנה'. אדרבה כשאתה יודע שמדובר בדרישות ריאליות אתה עושה זאת ובהצלחה יתירה.

זהו אחד מסודות ויסודות החיים החשובים ביותר. הרוגע הנפשי הוא תנאי סף להצלחת האדם בכל תחום שהוא. הרוגע נותן לאדם ישוב הדעת ויכולת הכלה והתמודדות נכונה וכנה עם האתגרים העומדים מולו. שעומד מולו בין אם מדובר בחומר לימודי ובין בכל משימה שהיא.

הרוגע זהו אחד המרכיבים הבסיסיים ביותר לחיים תקינים. לא לחינם אמרו חז"ל 'הרתחנים אין חייהם חיים'. מנוחת הנפש וישוב הדעת הם גורמים מרכזיים לבריאות הגוף והנפש ולהצלחה בכל תחומי החיים. אדם רגוע יוכל לעמוד במטלות לאורך זמן, להתרכז ולקלוט היטב חומר לימודי, לתפקד נכון בחיי זוגיות, ולנהל כדבעי את חינוך ילדיו.

דוד המלך בתהילים מאחל לעצמו חיי רוגע פסטורליים: 'בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב.. דשנת בשמן ראשי כוסי רוויה'. כיוצא בכך מצינו בחז"ל על צדיקים נוספים שביקשו ואיחלו לעצמם חיי רוגע. זו לא משאלה פינוקית אלא כמעט תנאי סף להתקדמות והתעלות רוחנית.

אביי, מגדולי חכמי הגמרא אמר שאפילו הסחת דעת בדבר קל כהגשת תבשיל למישהו כבר גורעת מהרוגע והריכוז מוחלט המביא שקיעה טוטלית בלימוד. (מסכת ערובין דף סה).

ובלשונו של הרמב"ם:

 'בזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון, אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוה שבהן זוכין לחיי העולם הבא ומפני זה התאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם ימות המלך המשיח, כדי שינוחו ממלכות הרשעה שאינה מנחת להן לישראל לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן, וימצאו להן מרגוע וירבו בחכמה, כדי שיזכו לחיי העולם הבא'.

(הלכות תשובה פרק ט).

גם בעניין תפילה הדבר בא לידי ביטוי. הרמב"ם מאריך בכמה פרטים על חשיבות הרוגע בתפילה:

'לא יתפלל עד שיבדוק עצמו יפה יפה ויבדוק נקביו ויסיר כיחו וניעו וכל הדבר הטורדו ואחר כך יתפלל. מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו. אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואחר כך יתפלל. צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואח"כ יתפלל בנחת ובתחנונים'.(הלכות תפילה פרק ד)

לסיכום: הרוגע מאפשר לאדם להיות מרוכז בכל דבר שהוא עושה ולתת מעצמו את המירב. שווה להשקיע מאמץ לתרגל ולהטמיע בנפשנו תכונה זו!

בואו וננסה להבין מהו בכלל חג זה..

חג השבועות נראה לכאורה בהשקפה ראשונה כחג קטן. קטן מאוד. הן בכמות והן באיכות.

בכמות :  הוא נגמר מהר מאוד.. בסך הכל יום אחד. בפרט לאחר שהתרגלנו לא מזמן לחג הפסח במשך שבוע שלם שכלל בתוכו שני ימים טובים וחמישה ימי חול המועד, זה נראה ממש מזערי..

באיכות: בכל החגים האחרים יש מצוות ותפאורה שלימה. בסוכות יש את הסוכה על כל תפארתה .יש את מצוות ארבעת המינים המיוחדים. בפסח יש את המצות, את ליל הסדר על כל מרכיביו. בחנוכה ובפורים את יחודיותם הססגוני.

בחג השבועות לעומת זאת אין שום מצווה מיוחדת. יש אמנם מנהגים שונים שנהגו כאכילת מאכלי חלב ועוד, אך אלו רק מנהגים בלבד. מבחינת חיובי ההלכה חג השבועות הוא חג מינימלי ובסיסי ביותר.

הדבר התבטא אף בעבר, שבחג זה רבנים הרשו לעצמם לנסוע ולהיעדר מקהילתם ומקומם. כיון שבשונה מכל חג אחר אין בו בדרך כלל שאלות הלכתיות מיוחדות.

אך האמת היא הפוכה. דווקא בגלל קדושתו ורוממותו של החג הוא ממוקד. לא מתפזר. זהו היסוד שעליו בנוי כל הבנין. ה'סים' שמפעיל את כל הפלסטיקה.

חג השבועות זהו בעצם הזמן בו נוצר עם ישראל. זהו 'תאריך הגיוס'- היום בו דרכו רגלינו בשערי ה'בקו"ם האלוקי', ובאנו בברית ובהצהרת אמונית נצחית עם הבורא.

כחלק מרוממות המעמד חייבת הייתה להיות סדרת חינוך מעמיקה ויסודית. היה צורך אמיתי שבני ישראל יעברו הכנה מנטלית ושדרוג רוחני לקראת 'קבלת המדים ודרגות הקצונה' היחודיות.

וכאן נכנס לתמונה משה רבינו. מדריך האמונים הראשון של עם ישראל. האיש שנבחר על ידי ההשגחה העליונה להיות המנהיג הנצחי שמורשתו ואישיותו תלווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה כסמל ודמות מופת.

נאום ההכנה והפתיחה שלו כלל מלל מועט מאוד. כמה פסוקים בודדים. אך הם היו רבי משמעות..

ניתוח של אחד הפסוקים יבהיר לנו  כמה קווים כלליים ויסודיים מאוד שלאורם אמור לצעוד, כל מי שהוא חלק מה'סיירת' שנקראת עם ישראל.

'אתם תהיו לי – ממלכת כהנים וגוי קדוש'.

'אתם תהיו לי' – לפני הכל ואחרי הכל אתם צריכים לדעת שאתם שייכים לי ,לה'. ברגע זה ה' בוחר בכם ואתם נהיים לו כבנים. זה אומר אהבה עצמית ללא תנאים ובלי גבולות. מחד, זו תחושה מצויינת וכייפית. אבל זה גם מחייב. מצפים ממך. אל תאכזב. אל תבייש את הפירמה..

'ממלכת כהנים' – הכהנים היו אנשים שהתעסקותם העיקרית הייתה בעבודת בית המקדש. הם חיו בעולם רוחני שכולו אלוקות וגילוי השכינה. העולם והבליו מבחינתם הוא מציאותם ווירטואלית בלבד. המציאות המוחשית והממשית שלהם הייתה המודעות העליונה של לעמוד מול ה'.

גם אנחנו, על אף שאנו כן עסוקים ראשנו ורובנו בענייני העולם, כל אחד צריך לגלות בעצמו נקודת זמן בה הוא מרוכז לחלוטין בתכלית האמיתית של החיים. באותם רגעים עליו להעמיד את עצמו במצב כאילו אין לו בעולמו כלום מלבד החוויה הרוחנית.. הדבר מעניק כח לכל היום כולו שישאר רושם חיובי מהקדושה ומילא ההנהגה השוטפת תהיה כראוי.

גוי קדוש – אלוקים לא רוצה אותנו קדושים מנותקים.. וכמו שנאמר 'ואנשי קדש תהיו לי'(שמות כ"ב)- ולא מלאכי קודש… אין הכוונה שמרוב רוחניות קיצונית לא נתקשר עם העולם, ו'נשרוף את המועדון'..

אלוקים רוצה אותנו מתנהלים בתור 'גוי' מכובד, המסמל עם, בצורה בריאה ריאלית ומציאותית, ובתוך המסגרות הארציות גופא, לטפטף בעדינות אנרגיה רוחנית..

זוהי תמצית התמהיל המנצח:

א. הבסיס לכול- ההתבוננות במהות האדירה הפנימית שלנו,

ב. למצוא טיימינג בכל יום לריכוז טוטאלי במטרות הרוחניות של החיים (במסגרת התפילה לימוד התורה ומעשים טובים),

ג. אומנות השילוב – לחבר את האידיאלים הרוחניים הנשגבים, אל המציאות הגשמית שלנו שנמצאת תחת מחוייבות כלכלית/משפחתית/חברותית דבר הדורשים את מירב הזמן ותשומת הלב שלנו.

לסיכום בחג השבועות נקבע הקונספט המדהים של עם ישראל :

 עַֹם ש'מוצב ארצה' עם שתי רגליים יציבות על קרקע המציאות, עַם שהביא תוצרים מדהימים (ופרסי הנובל) לכלל האנושות בכל תחומי החיים,

 ויחד עם זאת להיות 'אור לגויים' – העם שהביא את הרוממות הנפשית שאפשר וצריך להיות רוחני ואידאליסט, בבחינת 'ראש מגיע השמימה'!

הרב אריק מלכיאלי הוא מרצה בכיר בארגון 'מחנה משותף'

© כל הזכויות שמורות למערכת 'חב"ד שעל אתר'.
– אין לעשות שימוש בחומר בכל דרך שהיא ללא אישור מפורש בכתב.