הפציר הסטודנט ואמר: "לפחות תנסה אותי, אולי בכל זאת…"

אמר לו הרב: "אני מסכים ללמד אותך גמרא, בתנאי שתענה לי על שאלה אחת.

שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך ואחד יוצא נקי, מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"

"פשוט מאוד", עונה הסטודנט, "המלוכלך יתרחץ והנקי לא".

"אמרתי לך שלא תצליח להבין", אומר לו הרב, "בדיוק להפך – הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ. המלוכלך, לעומת זאת, מסתכל על הנקי, חושב שגם הוא נקי ולא הולך להתרחץ".

"על זה לא חשבתי", מסכים הסטודנט. "שאל אותי עוד שאלה".

"טוב", אומר הרב, "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך ואחד יוצא נקי, מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"

"פשוט מאוד", עונה הסטודנט בביטחון, "הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ, המלוכלך לעומת זאת מסתכל על הנקי, חושב שגם הוא נקי ולא הולך להתרחץ".

"שוב טעית", אומר לו הרב, "אמרתי לך שלא תצליח להבין , הנקי מסתכל במראה , רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ, המלוכלך מסתכל במראה רואה שהוא מלוכלך והולך להתרחץ".

"אבל לא אמרת שיש שם מראה", מתלונן הסטודנט.

"זה מה שאמרתי לך", עונה הרב, "אין לך ראש של בן ישיבה ולא תצליח להבין – לפי הגמרא צריך לחשוב על כל ההבטים האפשריים – צריך לחשוב על כל האפשרויות".

"טוב", נאנח הסטודנט, תן לי עוד צ’אנס".

"פעם אחרונה", אומר הרב, "שני אנשים נופלים דרך ארובה, אחד יוצא מלוכלך ואחד יוצא נקי , מי מבין שניהם ילך להתרחץ?"

"זה נורא פשוט", מחייך הסטודנט, "אם אין שם מראה – הנקי מסתכל על המלוכלך, חושב שגם הוא מלוכלך והולך להתרחץ, המלוכלך לעומת זאת מסתכל על הנקי חושב שגם הוא נקי ולא הולך להתרחץ. אם יש שם מראה – הנקי מסתכל במראה , רואה שהוא נקי ולא הולך להתרחץ, המלוכלך מסתכל במראה רואה שהוא מלוכלך והולך להתרחץ".

אומר לו הרב, "אמרתי לך שלא תצליח להבין. תסביר לי, איך יכול להיות ששני אנשים יפלו דרך ארובה, אחד יצא מלוכלך והשני יצא נקי?"

סיפרתי את זה לפני שבועיים לסטודנט, שבא והתעקש ללמוד גמרא, ואני ניסיתי לשכנע אותו להתחיל מהבסיס, ללמוד מקרא או קיצור שולחן ערוך. אבל, שלא כמו הרב בסיפור, אני כן הסכמתי, ואנחנו לומדים גמרא פעם בשבוע. הסכמתי, כי הוא טען ואמר: "אני רוצה להבין את הדרך שעשו חכמינו בהתפתחות התורה וההלכה". והנה, אני מודה, אנחנו לומדים והוא מסתדר יופי..

אני כותב את זה היום, כי פרשת משפטים מחזירה אותי עשרות שנים לאחור, למורה ’הרב משה כהן’ שלימד אותי גמרא בחיידר בכפר חב"ד. היינו ילדים בני 11 ולמדנו את פרק "שור שנגח את הפרה", פרק חמישי במסכת ’בבא קמא’ שמבוסס על פרשת משפטים. זר שהיה נכנס לכתה היה אולי נבהל, ההתלהבות של המורה הדביקה את כולנו, היו שם צעקות ועיניים בורקות, סיעור מוחות ויכוחים ושאלות, פשוט למדנו גמרא!

חברים, עם ישראל חי, רק ככה הוא חי!

הצדיק הביט בו, חייך ואמר: "אתה לא הראשון שטוען זאת…", כשראה את התמיהה של השמש הסביר: כשנכנס היהודי והתאונן על צרותיו, מיד החלטתי לתת לו את מלוא הסכום, ולפטור את בעייתו אחת ולתמיד. אך מיד צצה במוחי מחשבה שניה – כטענתך – הלא אפשר לתת לעשרות יהודים להנות ממנו? ולא ידעתי מה להחליט, שתי האפשרויות טובות הם. בסופו של דבר הסקתי, כי הצד הראשון שייך ל"יצר הטוב", הממלא תפקידו באמונה, ואילו הצד השני – הדואג ל"ציבור" – שייך ל"יצר הרע" שקפץ על העגלה.
בתחילת פרשתינו מתארת התורה בפרטי פרטים את הדרמה של "איחוד המשפחות" בין יעקב ועשיו אחיו. במבט שטחי יכול האדם לחשוב, שלפניו סיפור היסטורי עתיק ומרגש, ותו-לא. אולם, לימדונו חז"ל, שהתורה – גם בסיפוריה – מלמדת את הדרך בה יש לצעוד, ומפורסמת האימרה: "תורה" מלשון "הוראה".

הבעיה העומדת בפני היהודי, יום-יום ושעה שעה, היא המלחמה ב"יצר הרע". במלחמה על הלוחם לדעת את הכללים, ולא, הקרב אבוד מראש. יעקב ועשיו מסמלים את המאבק בין הטוב – ובענינינו, ה"נשמה האלוקית" – לבין הרע, הוא ה"יצר".

כשנתבונן בדרכי יעקב, ונלמד את תכסיסיו במלחמתו באחיו, נוכל לגשם את הדברים גם בימינו אלה, במאה ה21..

מצבו של יעקב אבינו אינו מעורר דאגה. הוא עבר כבר את "כור ההיתוך" אצל לבן-הארמי – בחילופי אותיות ; הרמאי. "עם לבן גרתי" מעיד יעקב על עצמו, ומרמז בזה – במילה "גרתי" (אותיות תרי"ג) – לאחיו, שעל-אף היותו בחברת רמאים ונוכלים, הרי ש"תרי"ג מצוות שמרתי". נסיונות אין-ספור עבר יעקב בחרן, ולמרות כל הקשיים נשאר "יעקב אבינו", צדיק, בפי שהיה בצאתו מבית אביו יצחק. לכאורה היה יעקב אמור להיות "מחוסן" מפגעיו של עשיו. ממה עליו לחשוש? אם עמד עד היום בכל הצרות, מדוע ישתנה הדבר כשהמדובר באחיו? ובפרט שמדובר באח אותו לא ראה שנים והפגישה אמורה להיות מרגשת ביותר…

אך בהביטנו במעשי יעקב נראה כי אין הוא נרגש לטובה. נהפוך הוא, הפגישה עם אחיו מטרידה את מנוחתו. הוא שולח מלאכים ל"רחרח" מהנעשה אצל עשיו, ואכן מתגלה – בהמשך – שהיה ממה לחשוש. אחיו מתקדם לעברו עם כוחות צבא, דבר המצריך כניסה להכנות קדחתניות.

מכאן לומדים אנו פרק חשוב ב"הלכות" מלחמה: פעמים רבות ניצבים אנו בפני צומת דרכים, אשר כל צד הוא טוב לכאורה. הצעד שאנו עומדים לעשות – לאחר שיקול – נראה לנו בסדר, ובפרט כאשר מבססים זאת על נסיון העבר. כמעט ואנו צועדים… אך כאן עלינו לעצור. יעקב מלמדנו שיש "לשלוח מלאכים", – "לעשות חושבים". המלאכים באים ליעקב ואמרים לו : "באנו אל אחיך" – חשבנו כי הוא אחיך – "אל עשיו" – אך הוא עדיין נשאר אותו עשיו, העומד להלחם בך. גם כאשר נראה שהדבר אותו עומדים אנו לעשות הוא הטוב ביותר, בידקו! יתכן ומסתתר בו "עשיו". יש לגייס לרשותנו את כל כוחות השכל והרגש, ולשלוח אותם "לרגל" במחנה האוייב. להתבונן בכל הפרטים, ורק אז נדע האם הדבר הוא טוב – "אחיך", או שהוא "עשיו".

הדבר אינו קל כלל-ועיקר, והבעיה נעוצה בכך ש"האדם קרוב אל עצמו". הוא מעונין בקל ובנוח, וממילא דעתו "משוחדת" והוא אינו יורד לפרטים. גם בזאת לימדנו יעקב אבינו: "וישלח" כאדם הממנה שליח, שהוא – השליח – אדם נפרד ונטרלי. כך עלינו להתייחס ל"שליחים" שלנו – המוח והלב – אשר ישפטו את הדבר בבחינה אובייקטיבית כאדם העומד מן הצד, וכך נוכל לדעת את האמת על מחנה האוייב.

רק כשנצעד בעקבותיו של יעקב, נוכל להכיר היטב את האוייב, והנצחון יהיה מובטח.

הציווי הזה טומן בחובו את היסוד המרכזי בחייו של יהודי. אף-על-פי שיהודי חי בעולם הזה, הכפוף לחוקי הטבע ולמנהגי העולם – בכל-זאת, בכוחו להתעלות על כל אלה ולהתחבר עם הקב"ה, שהוא בלתי-מוגבל. לשם כך נדרשת מהיהודי התמסרות מוחלטת לציווי הבורא ואמונה בלתי-מוגבלת בו.

לכן הבורא אינו אומר לאברהם איזו היא אותה ארץ שאליה עליו ללכת. הוא אומר לו רק דבר אחד: "אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ" – הארץ שאני אראה לך. זה מספיק ליהודי כדי ללכת אחר הבורא בלי לשאול שאלות.

זה הציווי הראשון, שמקפל בתוכו את תמצית ההוויה היהודית – היכולת להתעלות מעל כל המגבלות הטבעיות ולדבוק בבורא בכל נימי הנפש. כשנוהגים כך זוכים להגיע "אל הארץ אשר אראך" כפשוטם של דברים – אל הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו, שבה ישובו כל ישראל לארץ-ישראל, ומתוך שמחה ושלום.

האחדות היא מקור כוחו של עם-ישראל. כאשר הוא מאוחד, אין שום גורם היכול לפגוע בו. אם מישהו יכול לפגוע בעם-ישראל, הדבר נובע מכך שהיהודי פותח לפניו כעין סדק או נקב קטן, על-ידי העדר אחדות ושלום.

התנאי לעוצמתו של עם-ישראל ולקיום ברכת "אתם ניצבים" הוא "כולכם" – תחושת האחדות. אמנם יש בעם-ישראל קשת רחבה של דרגות – יש "ראשיכם שבטיכם" ויש "זקניכם ושוטריכם", יש "טפכם נשיכם" ויש "חוטב עציך" ו"שואב מימיך". לכל אחד ואחד תפקידו וייחודו, ואין צורך לטשטש את ההבדלים שבין מגוון הסוגים בעם-ישראל. ואולם הכול חייבים לחוש את האחדות המלכדת את כולם.

האחדות הזאת היא הכלי לקבלת ברכתו של הקדוש-ברוך-הוא בראש-השנה, לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

אם הורג הנפש הצליח להגיע לאחת מהערים האלה לפני שהוא נתפס על ידי קרובי ההרוג, אסור לפגוע בו אבל אם הוא לא הספיק להגיע קודם לכן או הגיע אבל אחר-כך יצא מחומות העיר, יש להם רשות להורגו.

שלוש מהערים האלה נקבעו על ידי משה בעבר הירדן המזרחי. שלוש ערים נוספות נקבעו על ידי יהושע בארץ ישראל לאחר כיבוש הארץ, ואת שלוש הערים האחרונות יבחר מלך המשיח בארצות שהקב"ה הבטיח לאברהם כי לעתיד לבוא יכבשו אותן מיד אומות העולם, במהרה בימינו.

נשאלת השאלה: בשביל מה בכלל יש צורך בערי מקלט בימות המשיח?! הרי עם בוא הגאולה בוודאי שלא יהיה מצב של רצח בטעות!

נבין זאת באמצעות סיפור:

רבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, היה גאון וקדוש במלוא מובן המושג. הוא היה עצום בידיעת התורה בנגלה ובנסתר ובעל רוח הקודש.

המגיד היה תלמידו וממלא מקומו של הבעל שם טוב, וגם לו היו תלמידים גדולי תורה וצדיקים, אף כי לא הגיעו לדרגה שלו.

פעם אחת אחד מתלמידיו סבל מבעיה בתוך המשפחה. בנו סרב להיות חסיד.

אולי יהיו מי שיתקשו להבין את זה, אבל בעיני האב הדבר נתפס כטרגדיה. כמו, למשל, אם בנו של ג’ורג’ ושינגטון יהיה נאמן למלך אנגליה ויתנגד לעצמאות של ארה"ב…

בדומה לכך, מי שהכיר במעלתה של תורת החסידות שהחייתה את היהדות ואיחדה את כלל ישראל ע"י התעוררות הנשמה היהודית ומבט על המייחד כל יהודי – לא היה יכול לסבול מצב בו מישהו, במיוחד בנו של חסיד, מתנגד לכל זה.

החסידים התייעצו מה לעשות בנידון והחליטו שהדרך היחידה להחזיר אותו לחיק החסידות היא ע"י איום בחרם שמשמעותו דחיה וניתוק.

כדי לעשות על מישהו חרם דרוש מנין של עשרה יהודי בעלי-מדריגה נעלית, תלמידי חכמים מופלגים, שיעשו שורה של פעולות ידועות ויאמרו קטעי תפילה מסוימים.

ולמרות שעושי החרם מסכנים גם את עצמם, בכל זאת הקרבן עתיד לסבול בעולם הזה ומה שיותר גרוע – גם בעולם הבא.

כמובן, תלמידי המגיד לא התכוונו לעשות חרם על הנער הצעיר אלא בסך הכל להפחיד אותו ולאיים עליו, אבל הם ידעו שגם האיום כשלעצמו הוא משחק באש.

לכן, הם החליטו לשאול את דעתו של רבם המנהיג על הצעד הזה.

בחיל ורעדה העלו התלמידים את שאלתם על הכתב והגישו את הפתק לפני רבם המגיד.

המגיד הביט על הבקשה והרים גבה. אחרי הרהור אמר שעליו לעיין בדבר ותשובתו תינתן במועד מאוחר יותר. בינו לבין עצמו, הוא המשיך להתלבט מה נכון לעשות במקרה זה. משום מה, מבטו שבדרך כלל היה בהיר כקריסטל, היה הפעם חתום.

הוא החליט שאין לו ברירה אלא לעשות שאלת חלום.

יש דרכים שונות איך זה יכול להיעשות: אחד מהם היא לכתוב שאלה על נייר, להניח אותו תחת הכרית של לפני השינה ובבוקר, התשובה מופיעה על גבי הכתב בדרך נס. בכל אופן, זה משהו שדורש מידה בלתי מצויה של טהרת המחשבה, הגוף והנפש.

המגיד עשה את מה שהיה נחוץ לעשות, ובבוקר התשובה היתה שם: "תשאל את זלמניו".

"זלמניו" היה כינויו של רבי שניאור זלמן מליאדי, הצעיר ומבחינות רבות הבכיר בין תלמידיו של המגיד שלימים התפרסם כבעל התניא ושולחן ערוך הרב, ומייסד חסידות חב"ד.

המגיד קרא לו, סיפר לו את כל הסיפור, כולל המענה שקיבל משמים לשאלת החלום ושאל לדעתו.

רבי שניאור זלמן הרהר רגע ואחר-כך אמר:

"המילה חרם כתובה בחי"ת ומשמעותה היא דבר בלתי רצוי אבל כשאומרים אותה בעל-פה זה נשמע דומה ל"כרם" בכ"ף, כרם שבו גדלים ענבי יין.

"ובכן, המלצתי היא שהחסידים יגשו אל האיש הצעיר בפנים חמורות סבר ויאיימו עליו שאם לא ישנה את דרכיו יטילו עליו – מה שישמע לו "חרם" אבל הכוונה שלהם תהיה ל"כרם" של ענבים, אבל האיום יגרום לו לחשוב מחדש על דרכו בחיים ולשוב הביתה.

המגיד קרא לחסידים, מסר להם את דבריו של רבי שניאור זלמן והם מצידם תרגלו את המשימה כמה פעמים עד שחשו שהם מוכנים.

הם לבשו שחורים, מצאו את הבחור, עטו על עצמם הופעה מפחידה ומשכנעת… וזה עבד! הבחור התחיל לייבב ואמר שכל ההתרחקות שלו מחסידות היתה רק משום שהוא חיפש חיים קלים ועכשיו הוא חוזר לדרך אבותיו יחד אתם.

אבל כאשר המגיד שמע מה קרה, אף שהיה שמח על השינוי החיובי שחל בבחור, בליבו ]נימה הוא היה מוטרד וחשב כי אם הפנימיות של תלמידו היא ברמה יותר גבוהה משלו, אולי עליו למסור לרבי שניאור זלמן את שרביט ההנהגה.

כשההתלבטות נמשכה, המגיד נקט שוב באותה עצה. באותו לילה הואר שוב עשה שאלת חלום. האם יתפטר מתפקידו לטובת זלמניו או לא? בבוקר היתה תגובה:

"תשאל את זלמניו".

שוב פנה המגיד לרבי שניאור זלמן ופירט את כל הסיפור, כולל המענה השני, אבל הפעם הרבה יותר היה מונח על כף המאזניים. יתכן שהחסידים יקבלו רועה חדש!

אבל התלמיד רק חייך ונענע בראשו לשלילה.

"אתה המנהיג" אמר רבי שניאור זלמן בהחלטיות. ובדיוק בגלל הסיבה הזאת, אתה לא יכולת לתת את העצה שאני נתתי.

"נכון, מה שאמרתי אודות החלפת האות במילה חרם היה הפתרון הכי טוב, זה עבד וזה היה לתועלת כולם ולא היה בזה שמץ של שקר או רמאות.

"אבל בכל זאת היה כאן משהו של סטיה מן האמת הטהורה. במילים אחרות, זה לא היה אמת לאמיתו.

"וכיון שאתה רבי ורבי אין לו קשר כלשהו לדבר שאינו אמת הטהורה ואתה בעצם האמת הטהורה היחידה בעולם, לכן לא היית יכול לתת את הפתרון הזה".

סיפור זה עונה על השאלה שלנו.

ההישג המרכזי של משיח הוא גילוי האמת הטהורה. וזה יהיה בדרך שכל האנושות תוכל להפנים את זה.

זה יהיה עוד יותר גדול מהנסים שעשה משה רבנו. כי משה רבנו לא הצליח בשינוי הפנימיות של היהודים. ככל שהוא השתדל, היהודים עדין חשבו יותר על עצמם מאשר על עבודת הבורא.

היתה להם האמת, אבל לא האמת בטהרתה.

לכן, הספר הראשון בתורה, ספר בראשית, כמעט לא מכיל מצוות ללמדנו שהיחס האמיתי והיסודי ליהדות מתגלה על ידי האבות: מסירות נפש מוחלטת למען האמת בטהרתה.

אבל בימות המשיח כל הדתות האחרות יתבטלו ומאותה סיבה לא יהיה מלחמות, קנאה ותחרות כי העולם וכל בני האדם יהפכו לטוב וכולם יהיו בצימאון לאמת הטהורה ולעבוד את ה’ בלבד.

לכן יהיו בימות המשיח עוד שלוש ערי מקלט, וזה מבטא יותר מכל את ביאת המשיח, כי אז כל סטיה מהאמת הטהורה תחשב כרצח רוחני אף כי בשוגג.

וערי המקלט יהיו המטרה הטהורה של ללמד ולחנך אנשים לצעוד בדרך התורה ולשאוף לאמת בטהרתה.

בזמן שבית המקדש היה קיים וניכרה יותר הקדושה האלוקית בעולם – היה קל יותר לקיים מצוות. כי כאשר חשים בקדושה האלוקית מסבה כל מצווה שמחה ותענוג. יהודי לא צריך כל כך לכפות את עצמו לקיים את המצוות, משום שהרווח הרוחני מכך מוכח וכדאי. אך בזמן הגלות לא ניכרת הקדושה האלוקית בעולם. קיום המצוות רווי בקשיים וניסיונות גדולים, ואת הרווח הרוחני שבדבר קשה מאוד לזהות.

בתקופה בה האור האלוקי גלוי, מזהה האדם הבדל משמעותי בין מצווה לחברתה – בהתאם לאור האלוקי שאופף אותו כתוצאה מקיום המצווה. לעומת זאת, בזמן הגלות לא ניכר לאדם הבדל בין מצווה למצווה. את כל מה שהוא מקיים – גם את המצוות הקלות "שהאדם דש בעקביו" – הוא עושה באותה צייתנות כנועה לצו האלוקי.

לפיכך מבטיחה התורה, שכאשר נתגבר על קשיי הגלות ונקיים בקבלת עול את המצוות – גם את המצוות הקלות – יתקיים בנו המשך הפסוק: "ושמר השם אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך". יתגשמו לנו הברית והחסד המובטחים – הגאולה האמיתית והשלמה.

אבל נראה שההוראה הכי חשובה שלה נמצאת בשמה הכפול: מטות ומסעי.

הבעל שם טוב לימד שהשם בורא כל דבר בעולם כל הזמן ולכל דבר יש מטרה. שום דבר לא מתרחש 'במקרה' ולכל פרט בבריאה יש מסר סמוי. במיוחד כשזהו פרט בתורה, התכנית שעל פיה נברא העולם.

הנה דוגמא.

המילה "מטות" במשמעות מילולית היא מוטות-מקלות ואילו מסעי היינו נסיעות. וזה מלמד אותנו על שני דרכים בעבודת הבורא.

להבנת הדברים, הנה סיפור.

ד"ר ליברמן היה תופעה נדירה. הוא היה רופא מומחה, אחד הנודעים באזור ויטבסק, ואדם עשיר. אבל הוא היה גם יהודי מסור ונאמן. שילוב נדיר לפני כמאה שנה, כאשר יהודים עזבו את היהדות למען הצלחה בעולם הנכרי.

בעצם, הרקורד העשיר שלו כרופא מומחה איבד מחשיבותו לטובת הסיפורים שהלכו אודותיו בתור יהודי שמקפיד מאוד על שמירת מצוות התורה, במיוחד ביחס לשמירת שבת.

הוא כמעט לא טיפל בחולים ביום השבת והעדיף לדחות אותם לאחרי השבת. וכאשר הוא היה צריך להגיע בשבת לפציינט, הוא העדיף ללכת רגלית ולא לנסוע בעגלה. והוא אף פעם לא טלטל ולא כתב בשבת, תהיה אשר תהיה חומרת המחלה. גוי או שניים היו נושאים את התיק ובו המכשירים והתרופות והם היו כותבים מרשמים על דפים שהוא היה חותם מלפני השבת.

כך הוא נהג תמיד וכך זה היה נמשך עוד זמן רב אלמלא … חלום.

שבת אחת, לאחר שהרופא חזר לביתו הנאה לאחר תפילת שחרית וסיים את סעודת השבת, הוא שכב לנוח וחלם חלום.

בחלומו הוא ראה יהודי נשוא פנים מופיע ונעמד מולו. הוא אף פעם לא ראה אותו בעבר, אבל לפני שהוא הספיק לשאול לשמו, האורח חייך ואמר:

"אתה יודע, דוקטור, זה לא ראוי שאתה נמנע מלטפל בחולים בשבת רק משום שהם גרים רחוק. אחרי הכל, יתכן שאתה יכול להציל חיים. וכי התורה מתירה לדחות טיפול מציל-חיים בגלל השבת?".0

"חלום מוזר", חשב הרופא כאשר התעורר וחזר לעצמו. "היהודי עשה עלי רושם חזק עלי למרות שאני בטוח שמעולם קודם לכן לא פגשתי בו".

לפתע נשמעו נקישות בדלת. כשהוא עדיין נתון תחת הרושם החזק של החלום, הרופא צעד לכיוון הדלת, פתח אותה והנה עמד לפניו יהודי פשוט, באמצע שנותיו, שהיה נראה כמי שעשה דרך רחוקה.

"שבת שלום!" קידם הרופא את פני אורחו תוך שהוא פותח את הדלת לרווחה "בבקשה, הכנס. האם תרצה לשתות משהו? האם אני יכול לעזור לך? בבקשה תכנס ושב". אמר הרופא כשהוא מנסה להראות לאורח את הדרך פנימה.

אבל הוא לא נכנס. "דוקטור ליברמן?" הוא שאל ואותות חרדה נראו על פניו. כשהרופא נענע בראשו לאות הן, האיש נרגע מעט, ומיד המשיך.

"אני גר במרחק של כשעתיים נסיעה מכאן. שמע, זו הבת שלי, היא מאד חולה. אני צריך שתבוא בדחיפות".

הדוקטור הראה לו את הדרך פנימה, הושיב אותו, נתן לו כוס מים, והקשיב.

האיש גילה סימנים ברורים של קוצר רוח והמשיך: "לפני כמה שבועות היא נפלה למשכב. קראנו לרופא והוא נתן תרופות מסוימות. זה עבד זמן מה אבל אתמול, ביום שישי, המצב החמיר. אדוני הרופא, אני מודאג. אנא, בוא אתי ותראה מה אתה יכול לעשות. אתה שומע? אתה רואה? העגלה והסוסים שלי כבר מוכנים, כאן מול הבית שלך".

בדרך כלל דוקטור ליברמן לא היה הולך. הוא היה מנסה לדחות את זה ליום ראשון או לפחות למוצאי השבת. פרט לכך, כל הסיפור לא נשמע מדי רציני. הנערה כבר חולה משך זמן והעסק יכול לחכות. ואולי בכלל האבא מגזים. אבל החלום הביך אותו וריכך אותו.

"בא נלך"! הוא אמר, תוך שהוא אוסף את חפציו ומודיע לאשתו שהוא יוצא לדרך לא קצרה.

כעבור שעתיים, הוא היה בביתו של היהודי. בפועל, המצב היה מאד רציני. אם לא בגלל אותו חלום, כנראה שזה היה מאוחר מדי. כל העניין התחיל להיות מאוד מופלא. הוא הרגיש שלמרות שהוא עושה את שלו, בעצם לא הוא זה שמגיש את הרפואה…

הוא מיהר לתת לנערה תרופות מסוימות, הורה על טיפולים נחוצים ולא עזב את המקום עד צאת השבת. הוא רצה לראות איך התרופות משפיעות ולא רצה לנסוע בחזרה לפני הבדלה.

עם צאת השבת, הרופא ווידא שבני המשפחה הבינו איזה טיפולים יש לבצע והבטיח לשוב ולבקר בעוד יומיים, כדי לעקוב איך הדברים מתקדמים.

כשהוא חזר ובדק אותה כעבור יומיים, כבר היה שיפור משעותי. הנערה כמעט נרפאה תודות לטיפול שלו או אולי היה זה הודות לחלום, או אולי צירוף המקרים.

הסיפור כולו השאיר סימן שאלה גדול בחייו. עד עכשיו הוא היה אדם פרקטי עם שתי רגליים על הקרקע ושום דבר מסוג זה אף פעם לא קרה לו. עכשיו עולמו התהפך.

כמה חודשים אחר כך הוא הזמן לעיר ליובאוויטש השוכנת במרחק לא גדול מוויטבסק, כדי לבקר חולה. הביקור היה מוצלח ובמהלך השיחה עם הפציינט עלתה הצעה שכנראה הרופא ירצה לראות את הרבי מליובאוויטש. באותם ימים היה זה הרבי שלום דוב בער מליובאוויטש זצ"ל, האדמו"ר החמישי לבית חב"ד.

כמו ארבעת אדמורי חב"ד שקדמו לו, והשניים שבאו אחריו, הרבי היה גאון וקדוש, עם עין-צופיה וראיה למרחוק. ומה שחשוב במיוחד, היה לו רקורד של אכפתיות לכל יהודי בכל מקום בעולם.

לכן, לא היתה זו הפתעה שדוקטור ליברמן נענה להצעה להתראות עם הרבי למרות שלא היה חסיד בכלל, במיוחד שהדבר יהווה הזדמנות לשאול את הרבי על האפיזודה שהיתה מעמסה על מחשבתו.

הראיון עם הרבי נקבע לאותו יום.

הוא התכונן להכנס, יישר את העניבה שלו ופתח את הדלת.

על שפתיו של הרבי היה נסוך חיוך של ידידות, אבל כאשר הרופא לקח מבט אחד, הוא כמעט התמוטט אל מול השולחן של הרבי. הוא לא היה יכול להסיר את עיניו מפניו של הרבי עד כדי כך שלא ראה לאן הוא הולך.

בלי להסיר עין מפניו של הרבי הוא הגיע איכשהו לכסא, התיישב, וניסה ללא הצלחה להשיב את החיוך של הרבי. אבל הרבי נתן לדוקטור הזדמנות לחזור לעצמו. זו לא הפעם הראשונה שבה אנשים שמבקרים אצלו מתרגשים מאד.

סוף סוף דוקטור ליברמן התחיל לדבר ובהתרגשות גדולה סיפר לרבי על החלום שלו ומה שהתרחש אחר כך.

"אני מבין", אמר הרבי כשהרופא סיים, "אבל האם משהו לא בסדר"?

"רבי", אמר הרופא, כשהוא בוחן את פני הרבי לסימן כלשהו של 'הודאה באשמה'. "האיש הזה, זה שראיתי בחלום, היה… אתה! רבי, איך עשית את זה? הצלת את חיה של הנערה!"

הרבי ענה בניחותא, "אינני יודע דבר על היותי בחלום שלך אבל ביחס לנערה, אני בהחלט כן יודע. אביה בא אלי באותו יום שישי עם הסיפור של בתו החולה ואכן, מסרתי לו את השם שלך. אחרי הכל, אתה רופא ידוע. אבל אתה הצלת את החיים שלה".

פתאום דוקטור ליברמן הבין שהרבי השתמש בכל כוחו הרוחני רק כדי לרפא נערה שמעולם לא הכיר על ידי רופא שמעולם לא ראה… וכל זה, ללא כל תועלת לעצמו. מתברר שרבי הוא אישיות של מסירות נפש מוחלטת למען כל יהודי. והוא מעורר את כל זה גם באחרים!

*

זה המסר מאחורי "מטות" ו"מסעי":

'מטה' הוא ענף שניתק ונשבר מעץ.

כך גם כל אדם, ברגע שהוא נולד חל בו 'ניתוק' מסוים  משורשו הרוחני. וזה נכון במיוחד לגבי יהודים. מאז חורבן בית המקדש אנחנו 'נפרדים' מההתגלות האלוקות בבית המקדש.

בדומה לכך גם המסעות עליהם מדובר כאן הם מ"ב המסעות שבני ישראל עשו במהלך נידודיהם במדבר ארבעים שנה בגלל חטא המרגלים, תוך 'ניתוק' מארץ הקודש.

גם כל אחד עם לידתו מוצא עצמו ב'מדבר' חסר האלוקות של העולם הזה ומתחיל מסע ארוך שהיעד שלו הוא לחזור ולהתאחד עם השורש שלו.

אבל מצד שני, שני הנושאים הללו יכולים להתהפך לטובה, הם חייבים להשתנות וכך אכן יהיה:

מטה פירושו גם כוח וסמכות ומסעי משמעו גם תנועה של התרחקות מהעבר לכיוון דרגות חדשות של קדושה, לכיוון ארץ הקודש.

כמו בסיפורנו. הרבי בחר ברופא כדי לבטא את הכוח שלו (מטה) בדרך חדשה על ידי שינוי היחס של הרופא למושג השבת מהתיחסות אישית, אנוכית משהו, לדרגה גבוהה יותר (מסעי).

וזו ההשראה שתהיה למשיח על כל בני האדם.

הוא יגרום לכל בני האדם לעורר בנשמה כוחות חדשים לקראת הכניסה לארץ הקודש, כלומר הוא יעשה את העולם כולו ("עתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל העולם") דירה לבורא. זה יסיים את הנידודים במדבר הגלות, בדיוק כמו שפרשת השבוע מסיימת את ספר במדבר.

זה המסר של פרשת השבוע: להפוך את הימים הללו של האבלות לששון ולשמחה בבנין בית המקדש השלישי ומילוי העולם כולו עם השמחה, הכוח והברכות.