הרב מנחם ברונפמן – בית חבד רחביה

בין המרגלים למלאכי השרת

מערכת האתר — Mon, 02 Jun 2025 12:54:14 +0000

עם ישראל, לאחר ארבעים שנות נדודים ותלאות, עומד על סף הכניסה אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל, כאשר שנים עשר נבחרי העם, ראשי שבטי ישראל, מבקשים ונשלחים לתור ולרגל את הארץ המובטחת, ולהביא נתוני אמת על הארץ ויושביה. רובם שבים למשה ולעם ישראל, עם מסקנות שלילות ביותר "לא נוכל לעלות . . כי חזק הוא ממנו", ובהמשך לכך, "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו", וטענת בנ"י כלפי משה ואהרן – "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב?!".

מפרשי המקרא מבארים, כי כאשר המרגלים באים ואומרים "ארץ אוכלת יושביה היא", הם בעצם אומרים: 'זו מדינה נורמאלית, זו ארץ ככל הארצות. אם במשך ארבעים בשנים האחרונות הורגלנו לכך שפרנסתנו מזומנת מן השמים, כאשר המן הונח לפתח אוהלינו מידי בוקר, בגדינו גדלו עימנו וכל עצמיותינו הונח רק בעניינים רוחניים הרי דעו לכם כי ארץ ישראל יתכן שזו ארץ נפלאה, אבל עדיין – אנשים נולדים בה, אנשים מתים בה, יש בה מלחמות, יש בה קרבות, יש בה דברים קשים, יש בה חקלאות, צריך לעבוד – ובתוך כל זה, אנחנו נאבד את האישיות שלנו. אם כן, טוב לנו להישאר במדבר, למה ללכת לארץ ישראל ולאבד את העצמיות שלנו?'

מנגד, משה מתעמת עם המרגלים, לא משום שהוא רוצה לעשות את כל עם ישראל ל"פלאחים" עובדי אדמה, אלא מטעם פנימי הרבה יותר. משה רואה את החיים בתוך עולם החומר כאתגר, הוא מתייחס לכך כאל מטרה שיש לשאוף אליה, למרות הבעיות והקשיים הכרוכים בכך.

למעשה, טענת המרגלים היא היא בעצם טענתם של המלאכים, בעת שעלה משה רבנו למרום לקבל את התורה. כדברי המדרש: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו? אמר להם: לקבל את התורה בא. אמרו לפניו: חמדה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?!… תנה הודך על השמים! אמר הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה. אמר לפניו, ריבונו של עולם מתיירא אני, שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה… אמר לפניו: ריבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן [משה למלאכים]: האם למצרים ירדתם? האם לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?! מה עוד כתב בה: " זכור את יום השבת לקדשו". האם אתם עושים מלאכה, שאתם צריכים לשבות ממנה?!… "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב". קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו לקדוש ברוך הוא".

זו אם-כן, מעלת האדם על המלאכים. יתרונו הוא בכך שהוא נמצא בתוך העולם, עם המצוקות והקשיים, ולמרות זאת מצליח. דווקא הניגודיות שלו, העובדה שהוא בנוי משתי מהויות, היא שנותנת לו את היכולת לעלות גבוה יותר וליישם את הכוונה האלוקית בבריאה.

גופי התורה קשורים בעולם החומרי. בין אם עוסקים בתפילין ובין אם עוסקים בשור שנגח את הפרה – התורה עוסקת כמעט כל הזמן בחומר. והסיבה לכך היא שיש בחומר מעלה רבה ומשמעות עצומה.

עד לא לפני הרבה זמן, התפיסה המדעית הייתה שיש שתי מערכות נפרדות בעולם. מערכת אחת הקשורה בחומר ומערכת שנייה קשורה באנרגיה, בכוח. היום ישנה הסכמה מוחלטת, שחומר ואנרגיה הם צדדים שונים של אותו דבר. הוא החוק המכונה "שימור החומר והאנרגיה", ואף קיימת נוסחה האומרת מה היחס בין החומר והאנרגיה. לדבריהם, בתוך חפץ חומרי אחד יש מספיק אנרגיה כדי לשרוף את כל העולם.

נמצא כי למרות שיש לאנרגיה מעלות שונות – בכל זאת בחומר הכול הרבה יותר מרוכז. אמנם החומר פחות ניתן לשליטה משום שיש לו משיכה מצד עצמו, אך העוצמה הטמונה בו גדולה מהעוצמה של הרוח.

כוונתם של המרגלים ברצונם להישאר במדבר נבעה מרצונם להמשיך בחיי הקדושה של המדבר, שם היו מנותקים מטרדות העולם ומדאגות הפרנסה. הם חששו, שכניסת העם לארץ- ישראל והצורך להתחיל בחרישה ובזריעה ובשאר העיסוקים הנדרשים שם – יפגעו בדבקותם בה', ולכן העדיפו להישאר במדבר. אך זאת הייתה טעותם, כי כוונות רוחניות נעלות וטהורות ככל שיהיו אינן מגלות קדושה ה' בעולם, ללא קיום מצוות מעשיות בפועל ובגשמיות דווקא.

המניע לקנאות פנחס

מערכת האתר — Sun, 21 Jul 2024 00:00:00 +0000

פרשת קנאותו של פנחס, המתוארת בפרשתנו ובהרחבה במפרשי המקרא, מספרת על זמרי, שהיה נשיא שבט שמעון, הגיע עם אחת מבנות המדיינים, ומתגרה במשה כשהוא שואל אותו: "זו – המדיינית – אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התירה לך?!".

כאשר פנחס ראה את מעשהו של זמרי הוא נזכר בהלכה "הבועל ארמית – קנאין פוגעים בו" (מי שנמצא בדרגה ההלכתית של 'קנאי', יש לו היתר לפגוע באדם זה, אולם מן הדין אין מורין כן). עקב כך החליט פנחס לקנא את קנאת ה'. הוא פגע בזמרי ובמדיינית, והמגפה שכילתה קשות בבני ישראל – נעצרה.

פרשן המקרא הגדול, רש"י, מפרש את יחוסו של פנחס בפסוק, "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – לפי שהיו השבטים מבזים אותו [ואומרים:] 'הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל'! לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

לכאורה, לבני ישראל הייתה טענה חזקה מאוד: הרי זמרי הביא את המדיינית שלו "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל". מי היחיד שקם לבצע את המעשה? רק פנחס! הרי, מן הסתם גם יהודים אחרים ידעו אודות ההלכה של "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". בוודאי משה רבינו ידע זאת, אם כן, מדוע קפץ לפתע דוקא פנחס? האם אין בזה משום זלזול בכבודו של משה ובכבודם של ישראל?

טענת בני ישראל היתה ש"קנאותו" של פנחס לא הייתה נקיה ממניעים אחרים ואולי אף ממניעים בלתי חיוביים. שכן, כך טענו, סבו של פנחס, מצד אימו, היה מפטם עגלים לעבודה זרה… דבר המורה על מידת האכזריות. שכן, לפטם עגלים כדי שיהיו שמנים ואז לשחוט אותם זו אכזריות גדולה ביותר. להביא דבר אל המצב הכי מעולה, רק בכדי לגדוע אותו בשיאו – זו אכזריות גדולה מאוד.

טענו אפוא בני ישראל: מכיוון שסבו מצד אימו היה כה אכזרי בטבעו, מן הסתם ירש פנחס את תכונותיו השליליות. זו הדרך הטובה ביותר להסביר מה עורר אצל פנחס את קנאותו, היחיד שקפץ להרוג את זמרי והמדיינית! כי אצל פנחס הייתה טמונה אכזריות טבעית, גנטית, שהייתה טבועה באישיותו מלידה. אכזריות זו התפרצה ברגע שהוא ראה את זמרי, וזה היה המניע האמיתי שלו בהריגתו. קנאת ה' הייתה רק הפלטפורמה, אך מה שהסתתר מאחור היא אכזריותו – הגנטית – של פנחס.

כידוע, "איש מזריע תחילה יולדת נקבה", הווה אומר, הבן יורש את תכונותיה של אמו, ועל אותו משקל האשה יורשת את תכונותיו של אביה. והיות ופנחס היה בן בתו של פוטי, אם כן, הוא ירש אותו. שכן אמו ירשה את אביה (את התכונות הגנטיות האכזריות שלו), והוא ירש זאת מאמו! ואם כן, קנאותו נבעה ממידת האכזריות אותה ירש מסבו…

על כך בא הקב"ה – האדם יראה לעיניים, וה' יראה ללבב – ואומר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי".

קנאותו של פנחס נבעה מהיותו "בן אהרון", ולא כטעותכם מהיותו בן פוטי. אהרון הכהן היה שיא ההתגלמות של אהבה ומדות טובות, אוהב את הבריות, מטיל שלום ואהבה בין הבריות ובין בעלי מריבה, ופנחס ירש אותו ואת תכונותיו. לכן התעורר פנחס לעשות שלום בין בני ישראל לאביהם שבשמים, ובמעשהו אכן הצליח – "השיב את חמתי מעל בני ישראל".

דבר זה מעורר מסקנות חשובות הנוגעות לצורת ההתנהגות הנאותה שלנו כיהודים וכבני אדם:

כאשר רואים אדם שעושה דברים טובים, יש נטייה רווחת, וכמעט טבעית אפילו, לבטל את מעשיו הטובים בטענה כי מניעיו של אדם זה אינן טובות, ויש לו פניות ואינטרסים אישיים בדבר.

על כך יש לדעת:

א) התורה מורה, לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. לכן, גם אם אכן מניעיו של האדם במעשיו הטובים הם מניעים אישיים וצדדיים, הוא זכאי לעידוד ולא לגינוי.

ב) אף פעם אינך מסוגל לדעת מה מתרחש בלבבו של הזולת. ואנו רואים זאת ברור בפרשתנו – קהל רב מקרב בני ישראל סברו שפנחס עשה את מעשהו ממניעים פסולים, אבל כשהקב"ה בא והעיד – וה' יראה ללבב – כי מניעיו של פנחס היו טובים וצדיקים, וקנאת ה' היתה בליבו – "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן", אז שקטה הביקורת על מעשהו.

(מעובד משיחות הרבי מליובאוויטש)

המרגלים, הגשם והרוח

מערכת האתר — Sun, 07 Jun 2020 00:00:00 +0000

סימן והזדמנות

מערכת האתר — Sun, 22 Oct 2017 00:00:00 +0000

זה שנות אלפיים, יהודים מחכים ומצפים למשיח. האמונה בבואו והצפייה להתגשמותה, הם בין קווי האופי ותכונותיו הייחודיות של עם ישראל לדורותיו. מטבעה של ציפייה נפשית ואמונית זו, אשר בכל עת שמתרחש מאורע הקשור לחלק חשוב מעם ישראל, מאורע בלתי רגיל ויוצא מן הכלל – טבעי הדבר שמאורע זה יתפרש כמשהו שקשור לגאולה, מעין הקדמה או "פעמי משיח", משהו שמבשר את קץ הגלות.

הדבר נכון ועל אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במאורעות דרמטיים ויוצאי דופן, מאורעות אדירים והיסטוריים, לטוב ולרע, שלא נחוו כמותם דורות רבים, ושהתהליך ההיסטורי המוכר אינו זוכר דוגמתן – כגון אותם המאורעות שחוו הדורות האחרונים. דורות אלו ראו את זוועת השואה, ומיד לאחריה ראה את הנס הגדול בהקמת היישוב היהודי בארץ ישראל, עליית המוני יהודים מכל קצווי תבל ארצה, ויכולתו של העם בישראל לשרוד פעמיים מלחמה, כאשר, כאגרוף אחד נקפצו – נקבצו עלינו כל צבאות מדינות ערב – מצפון, מזרח ומדרום.

כמה מתבקש וטבעי הדבר לראות במאורעות הללו, ולדרוש אותן, כמי שמבשרים את קץ הגלות, וכמשהו המעיד אולי על תחילת גאולתן של ישראל. הגיוני גם הדבר שהתבוננות במאורעות אלו "חיזקה את הרצון לראות בהם התחלת חיסול הגלות, ומתוך כך גדלה ההשתדלות לפרשם או על כל פנים לדרשם בכיוון [הזה]".

אלא, שלא כל מאורע המתפרש על ידי יהודים, המצפים בכל מאודם לגאולה, כסימן לבוא הגאולה, הוא אכן הוכחה שהגאולה אכן כבר באה.

כיצד, איפוא, ניתן לדעת האם זהו אכן סימן אמת, או סימן שווא? מהי אבן הבוחן לכך? המענה על כך הוא, האינדיקטור הוא התוצאה. מה שקורה אחרי הופעת הסימן. הרי לדעת הכול, גם לכל אורך הגלות, היינו עדים לניסים עצומים, למאורעות נפלאים ביותר (דומה, שעצם קיומו של העם היהודי בכל תפוצות ישראל כנגד כל הצרים והמריעים לו, הוא אות ומופת לכך). זה עדיין לא הופך את הגלות לגאולה!

מהו אם כן הסימן? הסימן שה' שולח באותו מאורע על-טבעי, החורג מהמסגרת ההיסטורית הנורמלית, הוא בעצם הזדמנות. אם אכן ינוצל המאורע כהלכה, בהתעוררות המתאימה, אפשר והמאורע האדיר הזה שנראה כמו סימן, אכן יהיה לסימן. (כפי שחז"ל אומרים – בכיוון ההופכי – לגבי המבול, ש"בתחילה הורידם [את מי המבול בימיו של נח] ברחמים, [על תנאי ש]אם יחזרו [בתשובה] יהיו גשמי ברכה, וכשלא חזרו – היו למבול".)

אם כן, הסימן הוא אפוא "קריאה" קריאתו של ה' לבניו – שובו אלי ואשובה אליכם.

הרבי מליובאוויטש מסביר כי לרצונם של היהודים להיגאל יש כוח והשפעה על ביאת הגאולה בפועל, וכאשר ה' מראה סימנים , המטרה היא שבני ישראל יתעוררו על ידי זה לחזון הגאולה ולציפייה לגאולה (ואין צריך לומר להתעוררות בשמירת היהדות), צפיה זו לבוא הגאולה, היא היא הפועלת את בוא הגאולה, במהרה בימינו.