אם הורג הנפש הצליח להגיע לאחת מהערים האלה לפני שהוא נתפס על ידי קרובי ההרוג, אסור לפגוע בו אבל אם הוא לא הספיק להגיע קודם לכן או הגיע אבל אחר-כך יצא מחומות העיר, יש להם רשות להורגו.

שלוש מהערים האלה נקבעו על ידי משה בעבר הירדן המזרחי. שלוש ערים נוספות נקבעו על ידי יהושע בארץ ישראל לאחר כיבוש הארץ, ואת שלוש הערים האחרונות יבחר מלך המשיח בארצות שהקב"ה הבטיח לאברהם כי לעתיד לבוא יכבשו אותן מיד אומות העולם, במהרה בימינו.

נשאלת השאלה: בשביל מה בכלל יש צורך בערי מקלט בימות המשיח?! הרי עם בוא הגאולה בוודאי שלא יהיה מצב של רצח בטעות!

נבין זאת באמצעות סיפור:

רבי דוב בער, המגיד ממעזריטש, היה גאון וקדוש במלוא מובן המושג. הוא היה עצום בידיעת התורה בנגלה ובנסתר ובעל רוח הקודש.

המגיד היה תלמידו וממלא מקומו של הבעל שם טוב, וגם לו היו תלמידים גדולי תורה וצדיקים, אף כי לא הגיעו לדרגה שלו.

פעם אחת אחד מתלמידיו סבל מבעיה בתוך המשפחה. בנו סרב להיות חסיד.

אולי יהיו מי שיתקשו להבין את זה, אבל בעיני האב הדבר נתפס כטרגדיה. כמו, למשל, אם בנו של ג’ורג’ ושינגטון יהיה נאמן למלך אנגליה ויתנגד לעצמאות של ארה"ב…

בדומה לכך, מי שהכיר במעלתה של תורת החסידות שהחייתה את היהדות ואיחדה את כלל ישראל ע"י התעוררות הנשמה היהודית ומבט על המייחד כל יהודי – לא היה יכול לסבול מצב בו מישהו, במיוחד בנו של חסיד, מתנגד לכל זה.

החסידים התייעצו מה לעשות בנידון והחליטו שהדרך היחידה להחזיר אותו לחיק החסידות היא ע"י איום בחרם שמשמעותו דחיה וניתוק.

כדי לעשות על מישהו חרם דרוש מנין של עשרה יהודי בעלי-מדריגה נעלית, תלמידי חכמים מופלגים, שיעשו שורה של פעולות ידועות ויאמרו קטעי תפילה מסוימים.

ולמרות שעושי החרם מסכנים גם את עצמם, בכל זאת הקרבן עתיד לסבול בעולם הזה ומה שיותר גרוע – גם בעולם הבא.

כמובן, תלמידי המגיד לא התכוונו לעשות חרם על הנער הצעיר אלא בסך הכל להפחיד אותו ולאיים עליו, אבל הם ידעו שגם האיום כשלעצמו הוא משחק באש.

לכן, הם החליטו לשאול את דעתו של רבם המנהיג על הצעד הזה.

בחיל ורעדה העלו התלמידים את שאלתם על הכתב והגישו את הפתק לפני רבם המגיד.

המגיד הביט על הבקשה והרים גבה. אחרי הרהור אמר שעליו לעיין בדבר ותשובתו תינתן במועד מאוחר יותר. בינו לבין עצמו, הוא המשיך להתלבט מה נכון לעשות במקרה זה. משום מה, מבטו שבדרך כלל היה בהיר כקריסטל, היה הפעם חתום.

הוא החליט שאין לו ברירה אלא לעשות שאלת חלום.

יש דרכים שונות איך זה יכול להיעשות: אחד מהם היא לכתוב שאלה על נייר, להניח אותו תחת הכרית של לפני השינה ובבוקר, התשובה מופיעה על גבי הכתב בדרך נס. בכל אופן, זה משהו שדורש מידה בלתי מצויה של טהרת המחשבה, הגוף והנפש.

המגיד עשה את מה שהיה נחוץ לעשות, ובבוקר התשובה היתה שם: "תשאל את זלמניו".

"זלמניו" היה כינויו של רבי שניאור זלמן מליאדי, הצעיר ומבחינות רבות הבכיר בין תלמידיו של המגיד שלימים התפרסם כבעל התניא ושולחן ערוך הרב, ומייסד חסידות חב"ד.

המגיד קרא לו, סיפר לו את כל הסיפור, כולל המענה שקיבל משמים לשאלת החלום ושאל לדעתו.

רבי שניאור זלמן הרהר רגע ואחר-כך אמר:

"המילה חרם כתובה בחי"ת ומשמעותה היא דבר בלתי רצוי אבל כשאומרים אותה בעל-פה זה נשמע דומה ל"כרם" בכ"ף, כרם שבו גדלים ענבי יין.

"ובכן, המלצתי היא שהחסידים יגשו אל האיש הצעיר בפנים חמורות סבר ויאיימו עליו שאם לא ישנה את דרכיו יטילו עליו – מה שישמע לו "חרם" אבל הכוונה שלהם תהיה ל"כרם" של ענבים, אבל האיום יגרום לו לחשוב מחדש על דרכו בחיים ולשוב הביתה.

המגיד קרא לחסידים, מסר להם את דבריו של רבי שניאור זלמן והם מצידם תרגלו את המשימה כמה פעמים עד שחשו שהם מוכנים.

הם לבשו שחורים, מצאו את הבחור, עטו על עצמם הופעה מפחידה ומשכנעת… וזה עבד! הבחור התחיל לייבב ואמר שכל ההתרחקות שלו מחסידות היתה רק משום שהוא חיפש חיים קלים ועכשיו הוא חוזר לדרך אבותיו יחד אתם.

אבל כאשר המגיד שמע מה קרה, אף שהיה שמח על השינוי החיובי שחל בבחור, בליבו ]נימה הוא היה מוטרד וחשב כי אם הפנימיות של תלמידו היא ברמה יותר גבוהה משלו, אולי עליו למסור לרבי שניאור זלמן את שרביט ההנהגה.

כשההתלבטות נמשכה, המגיד נקט שוב באותה עצה. באותו לילה הואר שוב עשה שאלת חלום. האם יתפטר מתפקידו לטובת זלמניו או לא? בבוקר היתה תגובה:

"תשאל את זלמניו".

שוב פנה המגיד לרבי שניאור זלמן ופירט את כל הסיפור, כולל המענה השני, אבל הפעם הרבה יותר היה מונח על כף המאזניים. יתכן שהחסידים יקבלו רועה חדש!

אבל התלמיד רק חייך ונענע בראשו לשלילה.

"אתה המנהיג" אמר רבי שניאור זלמן בהחלטיות. ובדיוק בגלל הסיבה הזאת, אתה לא יכולת לתת את העצה שאני נתתי.

"נכון, מה שאמרתי אודות החלפת האות במילה חרם היה הפתרון הכי טוב, זה עבד וזה היה לתועלת כולם ולא היה בזה שמץ של שקר או רמאות.

"אבל בכל זאת היה כאן משהו של סטיה מן האמת הטהורה. במילים אחרות, זה לא היה אמת לאמיתו.

"וכיון שאתה רבי ורבי אין לו קשר כלשהו לדבר שאינו אמת הטהורה ואתה בעצם האמת הטהורה היחידה בעולם, לכן לא היית יכול לתת את הפתרון הזה".

סיפור זה עונה על השאלה שלנו.

ההישג המרכזי של משיח הוא גילוי האמת הטהורה. וזה יהיה בדרך שכל האנושות תוכל להפנים את זה.

זה יהיה עוד יותר גדול מהנסים שעשה משה רבנו. כי משה רבנו לא הצליח בשינוי הפנימיות של היהודים. ככל שהוא השתדל, היהודים עדין חשבו יותר על עצמם מאשר על עבודת הבורא.

היתה להם האמת, אבל לא האמת בטהרתה.

לכן, הספר הראשון בתורה, ספר בראשית, כמעט לא מכיל מצוות ללמדנו שהיחס האמיתי והיסודי ליהדות מתגלה על ידי האבות: מסירות נפש מוחלטת למען האמת בטהרתה.

אבל בימות המשיח כל הדתות האחרות יתבטלו ומאותה סיבה לא יהיה מלחמות, קנאה ותחרות כי העולם וכל בני האדם יהפכו לטוב וכולם יהיו בצימאון לאמת הטהורה ולעבוד את ה’ בלבד.

לכן יהיו בימות המשיח עוד שלוש ערי מקלט, וזה מבטא יותר מכל את ביאת המשיח, כי אז כל סטיה מהאמת הטהורה תחשב כרצח רוחני אף כי בשוגג.

וערי המקלט יהיו המטרה הטהורה של ללמד ולחנך אנשים לצעוד בדרך התורה ולשאוף לאמת בטהרתה.

אבל נראה שההוראה הכי חשובה שלה נמצאת בשמה הכפול: מטות ומסעי.

הבעל שם טוב לימד שהשם בורא כל דבר בעולם כל הזמן ולכל דבר יש מטרה. שום דבר לא מתרחש 'במקרה' ולכל פרט בבריאה יש מסר סמוי. במיוחד כשזהו פרט בתורה, התכנית שעל פיה נברא העולם.

הנה דוגמא.

המילה "מטות" במשמעות מילולית היא מוטות-מקלות ואילו מסעי היינו נסיעות. וזה מלמד אותנו על שני דרכים בעבודת הבורא.

להבנת הדברים, הנה סיפור.

ד"ר ליברמן היה תופעה נדירה. הוא היה רופא מומחה, אחד הנודעים באזור ויטבסק, ואדם עשיר. אבל הוא היה גם יהודי מסור ונאמן. שילוב נדיר לפני כמאה שנה, כאשר יהודים עזבו את היהדות למען הצלחה בעולם הנכרי.

בעצם, הרקורד העשיר שלו כרופא מומחה איבד מחשיבותו לטובת הסיפורים שהלכו אודותיו בתור יהודי שמקפיד מאוד על שמירת מצוות התורה, במיוחד ביחס לשמירת שבת.

הוא כמעט לא טיפל בחולים ביום השבת והעדיף לדחות אותם לאחרי השבת. וכאשר הוא היה צריך להגיע בשבת לפציינט, הוא העדיף ללכת רגלית ולא לנסוע בעגלה. והוא אף פעם לא טלטל ולא כתב בשבת, תהיה אשר תהיה חומרת המחלה. גוי או שניים היו נושאים את התיק ובו המכשירים והתרופות והם היו כותבים מרשמים על דפים שהוא היה חותם מלפני השבת.

כך הוא נהג תמיד וכך זה היה נמשך עוד זמן רב אלמלא … חלום.

שבת אחת, לאחר שהרופא חזר לביתו הנאה לאחר תפילת שחרית וסיים את סעודת השבת, הוא שכב לנוח וחלם חלום.

בחלומו הוא ראה יהודי נשוא פנים מופיע ונעמד מולו. הוא אף פעם לא ראה אותו בעבר, אבל לפני שהוא הספיק לשאול לשמו, האורח חייך ואמר:

"אתה יודע, דוקטור, זה לא ראוי שאתה נמנע מלטפל בחולים בשבת רק משום שהם גרים רחוק. אחרי הכל, יתכן שאתה יכול להציל חיים. וכי התורה מתירה לדחות טיפול מציל-חיים בגלל השבת?".0

"חלום מוזר", חשב הרופא כאשר התעורר וחזר לעצמו. "היהודי עשה עלי רושם חזק עלי למרות שאני בטוח שמעולם קודם לכן לא פגשתי בו".

לפתע נשמעו נקישות בדלת. כשהוא עדיין נתון תחת הרושם החזק של החלום, הרופא צעד לכיוון הדלת, פתח אותה והנה עמד לפניו יהודי פשוט, באמצע שנותיו, שהיה נראה כמי שעשה דרך רחוקה.

"שבת שלום!" קידם הרופא את פני אורחו תוך שהוא פותח את הדלת לרווחה "בבקשה, הכנס. האם תרצה לשתות משהו? האם אני יכול לעזור לך? בבקשה תכנס ושב". אמר הרופא כשהוא מנסה להראות לאורח את הדרך פנימה.

אבל הוא לא נכנס. "דוקטור ליברמן?" הוא שאל ואותות חרדה נראו על פניו. כשהרופא נענע בראשו לאות הן, האיש נרגע מעט, ומיד המשיך.

"אני גר במרחק של כשעתיים נסיעה מכאן. שמע, זו הבת שלי, היא מאד חולה. אני צריך שתבוא בדחיפות".

הדוקטור הראה לו את הדרך פנימה, הושיב אותו, נתן לו כוס מים, והקשיב.

האיש גילה סימנים ברורים של קוצר רוח והמשיך: "לפני כמה שבועות היא נפלה למשכב. קראנו לרופא והוא נתן תרופות מסוימות. זה עבד זמן מה אבל אתמול, ביום שישי, המצב החמיר. אדוני הרופא, אני מודאג. אנא, בוא אתי ותראה מה אתה יכול לעשות. אתה שומע? אתה רואה? העגלה והסוסים שלי כבר מוכנים, כאן מול הבית שלך".

בדרך כלל דוקטור ליברמן לא היה הולך. הוא היה מנסה לדחות את זה ליום ראשון או לפחות למוצאי השבת. פרט לכך, כל הסיפור לא נשמע מדי רציני. הנערה כבר חולה משך זמן והעסק יכול לחכות. ואולי בכלל האבא מגזים. אבל החלום הביך אותו וריכך אותו.

"בא נלך"! הוא אמר, תוך שהוא אוסף את חפציו ומודיע לאשתו שהוא יוצא לדרך לא קצרה.

כעבור שעתיים, הוא היה בביתו של היהודי. בפועל, המצב היה מאד רציני. אם לא בגלל אותו חלום, כנראה שזה היה מאוחר מדי. כל העניין התחיל להיות מאוד מופלא. הוא הרגיש שלמרות שהוא עושה את שלו, בעצם לא הוא זה שמגיש את הרפואה…

הוא מיהר לתת לנערה תרופות מסוימות, הורה על טיפולים נחוצים ולא עזב את המקום עד צאת השבת. הוא רצה לראות איך התרופות משפיעות ולא רצה לנסוע בחזרה לפני הבדלה.

עם צאת השבת, הרופא ווידא שבני המשפחה הבינו איזה טיפולים יש לבצע והבטיח לשוב ולבקר בעוד יומיים, כדי לעקוב איך הדברים מתקדמים.

כשהוא חזר ובדק אותה כעבור יומיים, כבר היה שיפור משעותי. הנערה כמעט נרפאה תודות לטיפול שלו או אולי היה זה הודות לחלום, או אולי צירוף המקרים.

הסיפור כולו השאיר סימן שאלה גדול בחייו. עד עכשיו הוא היה אדם פרקטי עם שתי רגליים על הקרקע ושום דבר מסוג זה אף פעם לא קרה לו. עכשיו עולמו התהפך.

כמה חודשים אחר כך הוא הזמן לעיר ליובאוויטש השוכנת במרחק לא גדול מוויטבסק, כדי לבקר חולה. הביקור היה מוצלח ובמהלך השיחה עם הפציינט עלתה הצעה שכנראה הרופא ירצה לראות את הרבי מליובאוויטש. באותם ימים היה זה הרבי שלום דוב בער מליובאוויטש זצ"ל, האדמו"ר החמישי לבית חב"ד.

כמו ארבעת אדמורי חב"ד שקדמו לו, והשניים שבאו אחריו, הרבי היה גאון וקדוש, עם עין-צופיה וראיה למרחוק. ומה שחשוב במיוחד, היה לו רקורד של אכפתיות לכל יהודי בכל מקום בעולם.

לכן, לא היתה זו הפתעה שדוקטור ליברמן נענה להצעה להתראות עם הרבי למרות שלא היה חסיד בכלל, במיוחד שהדבר יהווה הזדמנות לשאול את הרבי על האפיזודה שהיתה מעמסה על מחשבתו.

הראיון עם הרבי נקבע לאותו יום.

הוא התכונן להכנס, יישר את העניבה שלו ופתח את הדלת.

על שפתיו של הרבי היה נסוך חיוך של ידידות, אבל כאשר הרופא לקח מבט אחד, הוא כמעט התמוטט אל מול השולחן של הרבי. הוא לא היה יכול להסיר את עיניו מפניו של הרבי עד כדי כך שלא ראה לאן הוא הולך.

בלי להסיר עין מפניו של הרבי הוא הגיע איכשהו לכסא, התיישב, וניסה ללא הצלחה להשיב את החיוך של הרבי. אבל הרבי נתן לדוקטור הזדמנות לחזור לעצמו. זו לא הפעם הראשונה שבה אנשים שמבקרים אצלו מתרגשים מאד.

סוף סוף דוקטור ליברמן התחיל לדבר ובהתרגשות גדולה סיפר לרבי על החלום שלו ומה שהתרחש אחר כך.

"אני מבין", אמר הרבי כשהרופא סיים, "אבל האם משהו לא בסדר"?

"רבי", אמר הרופא, כשהוא בוחן את פני הרבי לסימן כלשהו של 'הודאה באשמה'. "האיש הזה, זה שראיתי בחלום, היה… אתה! רבי, איך עשית את זה? הצלת את חיה של הנערה!"

הרבי ענה בניחותא, "אינני יודע דבר על היותי בחלום שלך אבל ביחס לנערה, אני בהחלט כן יודע. אביה בא אלי באותו יום שישי עם הסיפור של בתו החולה ואכן, מסרתי לו את השם שלך. אחרי הכל, אתה רופא ידוע. אבל אתה הצלת את החיים שלה".

פתאום דוקטור ליברמן הבין שהרבי השתמש בכל כוחו הרוחני רק כדי לרפא נערה שמעולם לא הכיר על ידי רופא שמעולם לא ראה… וכל זה, ללא כל תועלת לעצמו. מתברר שרבי הוא אישיות של מסירות נפש מוחלטת למען כל יהודי. והוא מעורר את כל זה גם באחרים!

*

זה המסר מאחורי "מטות" ו"מסעי":

'מטה' הוא ענף שניתק ונשבר מעץ.

כך גם כל אדם, ברגע שהוא נולד חל בו 'ניתוק' מסוים  משורשו הרוחני. וזה נכון במיוחד לגבי יהודים. מאז חורבן בית המקדש אנחנו 'נפרדים' מההתגלות האלוקות בבית המקדש.

בדומה לכך גם המסעות עליהם מדובר כאן הם מ"ב המסעות שבני ישראל עשו במהלך נידודיהם במדבר ארבעים שנה בגלל חטא המרגלים, תוך 'ניתוק' מארץ הקודש.

גם כל אחד עם לידתו מוצא עצמו ב'מדבר' חסר האלוקות של העולם הזה ומתחיל מסע ארוך שהיעד שלו הוא לחזור ולהתאחד עם השורש שלו.

אבל מצד שני, שני הנושאים הללו יכולים להתהפך לטובה, הם חייבים להשתנות וכך אכן יהיה:

מטה פירושו גם כוח וסמכות ומסעי משמעו גם תנועה של התרחקות מהעבר לכיוון דרגות חדשות של קדושה, לכיוון ארץ הקודש.

כמו בסיפורנו. הרבי בחר ברופא כדי לבטא את הכוח שלו (מטה) בדרך חדשה על ידי שינוי היחס של הרופא למושג השבת מהתיחסות אישית, אנוכית משהו, לדרגה גבוהה יותר (מסעי).

וזו ההשראה שתהיה למשיח על כל בני האדם.

הוא יגרום לכל בני האדם לעורר בנשמה כוחות חדשים לקראת הכניסה לארץ הקודש, כלומר הוא יעשה את העולם כולו ("עתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל העולם") דירה לבורא. זה יסיים את הנידודים במדבר הגלות, בדיוק כמו שפרשת השבוע מסיימת את ספר במדבר.

זה המסר של פרשת השבוע: להפוך את הימים הללו של האבלות לששון ולשמחה בבנין בית המקדש השלישי ומילוי העולם כולו עם השמחה, הכוח והברכות.

פרשת השבוע היא "נצבים וילך", כלומר עמידה יציבה אך גם תנועה והתקדמות. וזה מאד סמלי לראש השנה כאשר כולנו עומדים באימה לפני השם; בטוחים שהוא אבינו ומלכנו והוא יברך אותנו בשנה חדשה טובה, וגם נמצאים בתנועה של התקדמות והתעלות רוחנית לרמות יותר גבוהות של עבודת השם.

אבל אנחנו מבחינים כאן בדבר תמוה. דווקא בפרשת השבוע, התורה אומרת שבני ישראל עתידים להיות עובדי אלילים!

בפרשה מובאים דברי ה' "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי". ובהמשך הפרשה, משה חוזר על כך ואומר: "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון וסרתם מן הדרך אשר צויתי אתכם". ולמעשה, זו הסיבה שבגללה הוא כותב את הפרשה הבאה בתורה, שירת האזינו – לעקור ולשרש את העבודה הזרה.

יתירה מזו, אנו רואים שזה אכן מתקיים. היהודים עובדים את עגל הזהב זמן קצר מאד לאחר שהשם דיבר אתם בהר סיני. הם עשו זאת שוב במשך מאות שנים בתקופת בית המקדש הראשון, ואפילו היום, מספר רב של יהודים לכודים ברשת של מסיונרים, השם ירחם עליהם ויוציאם במהרה.

ונשאלת השאלה: למה להזכיר לנו על כל הדברים המדכאים הללו לפני ראש השנה, כאשר אנו נדרשים לקבל התעוררות והשראה חיובית?

כדי להבין את זה, הנה סיפור.

לפני כמאתיים שנה, בימיו של רבי שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד (שיום הולדתו חל השבוע, בח"י באלול) חי יהודי עשיר שצבר את הונו בבניית אוניות עבור חיל הים הרוסי.

הרוסים מעולם לא הצטיינו באהבת יהודים. אדרבה, רובם הם אנטישמים והמצב היה כזה שקבוצה גדולה מבין הפועלים של היהודי 'התברכו' במידה רבה במיוחד של שנאת ישראל. הם שנאו את אדונם, קנאו בהצלחה שלו ולא היו מהססים להרוג אתו, אם לא היו עומדים על כך לדין.

יום אחד הפועלים חרשו מזימה. הם גרמו במתכוין פגם כלשהו בייצור ואז פנו למשרד התביעה הכללית ודיווחו על כך. בהסתמך על הליקוי, הם קיוו שבית המשפט יחליט שהאשם הוא בעל הבית היהודי שלהם.

חיש מהר הפרשה הפכה לשערוריה ציבורית: יהודי לקח כסף מהצאר, ובמקום לבצע את המלאכה כהלכה גרם נזק לאניה ופגע בחיל האוירה ובממלכה כולה!

היהודי עצמו היה בהלם. הוא נאלץ להפקיד סכום עצום כערבות ולגייס את מיטב עורכי הדין שהיה באפשרותו להשיג. אבל ללא הצלחה. אף עורך דין לא היה מוכן לקחת על עצמו את התיק. היו יותר מדי עדים ויותר מדי הוכחות לטובת התביעה. הוא ניסה להציע להם שכר גבוה מאד, אבל גם זה לא הועיל. שום כסף שבעולם לא שכנע את עורכי הדין ליטול על עצמם תיק עם הפסד ידוע מראש.

בשלב זה הוא פנה לרבי שניאור זלמן. נודע לו שאדמו"ר הזקן מחולל מופתים כדי לסייע ליהודים במצוקה ואכן, רק נס היה יכול להושיע אותו מהצרה שנחתה עליו.

הוא הגיע לרבי, ביקש להכנס ליחידות ולאחר המתנה ממושכת הגיע תורו להכנס.

הרבי שמע את סיפורו, חייך ואמר: "עליך ללכת לשוק הסוסים המקומי".

"שוק הסוסים?" הוא הגיב בהפתעה.

"כן", אמר הרבי, "ואל תחסוך בכסף. תקנה ארבעה סוסים טובים ותוודא שמדובר בסוסים הכי חזקים והכי מרשימים שקיימים בשוק. לאחר מכן תתעניין היכן אתה יכול לקנות מרכבה וסע לעיר פטרבורג בה נמצא ארמון הקיסר ותטייל הלוך וחזור מול הארמון המלכותי. האם הבנת?".

המסכן הנהן בראשו, אף כי בתוך תוכו היה כולו נסער והתקשה להאמין מה קורה אתו. קודם הוא נאשם בפשע נגד הממשלה הצארית שמעולם לא ביצע ועכשיו העסק הזה! אבל לא היתה לו ברירה.

והרבי המשיך. "בשלב מסוים אחד מאנשי הצאר יעצור אותך וישאל האם הסוסים הם למכירה ואתה תענה – לא, לא בעד כל כסף שבעולם. האם הבנת?

גיבורנו הנהן גם הפעם, והרבי המשיך.

"הוא יציע לך יותר ויותר כסף אבל אתה תמשיך לסרב עד שאיש החצר יאמר שהצאר ראה אותם מחלונו והוא מעוניין בהם.

"כשהוא יאמר את זה, תצא מהמרכבה, תעמוד בצורה שמושכת תשומת לב ותגיד: "בשביל הצאר? אני נותן אותם להוד מלכותו במתנה!".

לכל השאר הקב"ה כבר ידאג.

היהודי המודאג יצא מחדרו של הרבי ולפחות מחוסר ברירה עשה בדיוק מה שהרבי אמר לו. הוא הלך לשוק הסוסים, קנה את הסוסים הטובים ביותר, רתם אותם למרכבה הדורה, נסע שעות ארוכות עד שהגיע לפטרבורג ובסופו של דבר התחיל לשוטט סביב ארמונו של הצאר כשהוא חושב לעצמו – אפילו אם הצאר ישים לב אלי ואני אתן לו את הסוסים … איך הוא ידע מי אני? אולי כדאי שאכתוב מכתב או משהו דומה.

אבל בעוד הוא אפוף במחשבותיו, משרת יוצא מהארמון, מסמן לו לעצור  ומציע לרכוש ממנו את הסוסים! הוא עשה כפי שהרבי הורה לו וסירב. המשרת העלה את המחיר שוב ושוב עד ששמו של הצאר נזכר. או-אז היהודי העמיד פני מופתע, נעמד על המדריגה נשא עיניו למרום והעניק את הסוסים ואת המרכבה במתנה כשבליבו תפילה שבסופו של כל העניין לא יבלה זמן רב מדי בבית הסוהר…

מסתבר שהצאר בעצמו עקב אחר כל הנעשה מחלון הארמון והסקרנות שלו הלכה וגברה. כאשר הוא ראה את המשרת שלו חוזר עם הסוסים ועם המרכבה, הוא שלח משרת אחר לבקש ממיטיבו את שמו, ואת עיר מגוריו.

המשרת חזר בתוך דקות וכאשר הצאר שמע שם יהודי, הוא העיר "ובכן, היהודי הזה הצליח לשחד אפילו את הצאר עצמו"…

ואז הוא שם לב לפתע שהשם הזה מוכר לו…

אההה, הוא נזכר! זה בטח היהודי שהואשם בגרימת נזק לאניה! באופן בלתי מוסבר, משהו בתוכו אמר לו שהיהודי הזה חף מפשע.

הצאר נכנס לאורוות שלו, כדי ליהנות מהסוסים החדשים שלו וככל שהוסיף להתפעל מהסוסים, כך האינטואיציה שלו אמרה שהיהודי נקי מעון.

למחרת, הצאר פקד על שר המשפטים להקפיא את כל ההליכים המשפטיים בתיק זה עד להודעה חדשה ובינתיים הצאר עצמו יצא בראש ועדה רשמית לבדוק את האניה אישית.

די מהר, אחרי כמה שעות של בדיקה וחקירה של "העדים", המזימה השפלה נחשפה. התלונה בוטלה והפושעים האמתיים הושלכו לכלא.

היהודי התמלא תודה ושמחה. תודה לרבי ושמחה על שנפטר מצרה כה גדולה! ובהזדמנות הראשונה נסע לרבי, להודות לו אישית על הנס.

הרבי מצידו חייך, משך בכתפיו והגיב: "נס?! השם חולל את הנס, אני לא עשיתי כמעט דבר! אני רק זכרתי שהתורה אוסרת על מלך יהודי להרבות לו סוסים (דברים יז, טו). ואם אפילו מלך קדוש כמו דוד המלך או שלמה המלך זקוקים לאזהרה מפני רצון לרכוש סוסים רבים, אין ספק שלמלך נכרי יש חולשה לסוסים.

זה עונה על השאלה שלנו.

כשם שלמלכים יש תאוה בוערת ובלתי מובנת לסוסים, כך ליהודים יש תאוה בוערת לעבודה זרה…

זה נובע מהעובדה שיהודים נבראו בצלם אלוקים והם גם בנים למקום!

במילים אחרות, בתוך עצם יישותם יש תחושה שהם מציאות נפרדת או גרוע מזה שהם בעצמם אלוקים, בעוד שהאמת היא שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה ואין עוד מלבדו!

לכן יהודים נוטים לחשוב שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים והאגואיזם הזה הוא השורש לעבודת אלילים; כמו שמכור יעשה הכל להשיג את ההתמכרות שלו, יש ליהודים מסויימים דחף לתת ביטוי לתחושה שיש מציאות נוספת – חס-ושלום – מלבד השם יתברך.

ואנחנו קוראים על כך דווקא לפני ראש השנה כי פרשת השבוע בתורה מבטיחה לנו גם שבסופו של דבר נהפוך את ה"יש" האלילי הזה ליציבות אמיתית ולהתקדמות רוחנית אמיתי.

זו המטרה של משיח. הוא יוודא שכל יהודי, גם "אם יהיה נדחך בקצה השמים", והוא עובד אלילים – יחזור אל האמת של "אין עוד מלבדו".

זה המסר שאנו לוקחים אתנו לתפילת הסליחות הנאמרת במוצאי השבת הזו ולראש השנה:

בקרוב מאוד השם ישלח את משיח כדי לגלות את הטבע האלוקי האמיתי בכל יהודי ובכל הבריאה…

עלינו לעשות כל שביכלתנו ללמוד על כך, לדבר על כך ולעשות יותר כדי להפוך את עצמנו ואת העולם להביא את… משיח נאו!

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנת בריאות והצלחה לכל קוראינו.

לספר זה יש חשיבות מיוחדת, כי הוא המסיים והחותם את דברי ה' בתורה. כידוע, כל מילה בתורה, ואפילו אות אחת בתורת משה, היא דבר ה'. ולכן, אפילו אם אות אחת חסרה או פגומה, ספר התורה נפסל משימוש.

פרט לכך, ספר דברים מיוחד גם בדבר נוסף. ארבעת הספרים הראשונים מלאים בתזכורות על כך שכל דברי התורה נכתבו על ידי משה מפי ה'. כמעט כל נושא פותח בפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר".

ספר דברים, לעומת זאת, פותח בפסוק "אלה הדברים אשר דבר משה" וחז"ל אומרים שאת הדברים הללו משה רבינו אמר "מפי עצמו", אלא שעלינו לדעת ולזכור כי "שכינה מדברת מתוך גרונו" של משה רבינו.

ונשאלת השאלה: מה הסיבה לכך שמשה הוא הדובר של השם? מדוע השם לא כתב את כל התורה בעצמו כפי שהוא עשה עם עשרת הדברות, או לפחות הכתיב גם את דברי התורה של חומש דברים כמו שעשה בארבעת הספרים הקודמים?

להבנת הדברים, הנה סיפור מופלא.

אברהם ט', ישראלי במוצאו, מצא עצמו בשבדיה. הוא התערה במקום, הכיר נערה שבדית נכריה והם נישאו. באותה שעה הוא היה רחוק מאד מעניני יהדות ולא היה שום דבר ואף אחד שיזכיר לו את יהדותו. אבל דברים לא תמיד מתנהלים בדרך שאנחנו היינו רוצים שיתנהלו.

אברהם, או אם תרצו, בשם החיבה, אבי היה אינטליגנטי, חרוץ בעבודה ובעסקים, ועם רצון חזק להיות עשיר. אבל בשבדיה הוא לא הצליח להגשים את שאיפתו. הוא פשוט לא הכיר מספיק אנשים וסבל מקשיי שפה.

בשלב זה אשתו הציעה שהם ינסו את מזלם בארץ ישראל. אחרי הכל, שם יש לאבי חברים, קשרים ומשפחה. אחר כך, כשיצברו רכוש מסויים, הם יוכלו לחזור לשבדיה.

אבי הסכים לרעיון וכעבור מספר שבועות הם הגיעו לישראל. הוא הכיר את אשתו לבני המשפחה והתחיל לתכנן עסקים. אבל כעבור תקופה קצרה משהו השתבש.

כלפי חוץ, הכל היה בסדר אבל מבפנים אשתו התחילה לחוש אי נוחות. בתחילה היא חשבה שזה בגלל הגעגועים הביתה או הקושי להתרגל לאקלים שונה ולמנטליות שונה, אבל התברר שלא זה מה שהפריע לה. היא דיברה עברית טובה ורכשה לעצמה קשרים חברתיים די מהר. היא גם מאד אהבה את ישראל והרגישה בבית. אבל כעבור זמן מה, היא הבינה מה קורה.

היא שמעה שישראל היא ארץ הקודש ואף שבעלה וכל הסביבה שלהם ניסו להתעלם מכך, היא לא יכולה להתעלם מהתחושה שזה נכון.

היא הרגישה בלתי ראויה, ואפילו התביישה, להיות במקום כזה קדוש.

עד מהרה היא התחילה לשאול את אבי ואת הוריו שאלות, וכאשר לא היו להם תשובות היא הלכה לספריה. אבל הספרים שמצאה שם רק סיבכו את המצב (רובם נכתבו על ידי יהודים לא דתיים) והיא התחילה לחפש בעיתונים מודעות על שיעורים ביהדות שתוכל להשתתף בהם. זה נמשך עד שהחיפושים שלה הביאו אותה לבית חב"ד המקומי. זה מצא חן בעיניה. זה היה הסטייל שלה. היא יכלה לשאול מה שהיא רצתה מבלי להתבייש ולא חשה מאוימת על ידי התשובות.

באשר לאבי, הוא אפילו התלווה אליה כמה פעמים אבל נותר הרחק מאחוריה; כאשר היא שאלה את השאלות המעמיקות והסבוכות שלה, וניסתה לנתח את התשובות, הוא היה נרדם. יותר מזה, הוא לא אהב את הכיוון שבו הדברים התקדמו. הוא רצה להתחתן עם גויה. הוא ניסה להרגיע אותה, למשוך את תשומת הלב שלה לדברים אחרים, להציע לצאת לחופשה או אפילו לחזור לשבדיה, למצוא לה עבודה, ובלבד שיצליח לעשות לזה סוף! אבל שום דבר לא עזר. משיעור לשיעור היא הלכה והתלהבה.

נוצר מצב שבו היא הלכה לבית חב"ד כמעט כל ערב וגילתה ענין בשיעורים נלהב יותר מכל שאר המשתתפים. זה נמשך עד שהיא קיבלה החלטה – הגיע הזמן להתגייר ולהיות יהודיה.

אבי עמד והביט איך חייו הולכים ומשתנים לנגד עיניו!

הוא ניסה להציע גיור רפורמי או קונסרווטיבי אבל היא התעקשה על הדבר האמיתי וציפתה ממנו לחלוק אתה את ההתלהבות שלה. היא המשיכה ללמוד עוד שנה, הגיע לרב חבד"י בניו יורק והתגיירה כהלכה.

"נו", הוא אמר לאחר שהרב חתם על תעודת הגיור" "עכשיו שזה עבר בואי נחזור לארץ ישראל". אבל זה לא היה כל כך פשוט.

לפני החזרה לארץ הם היו צריכים… להתחתן מאחר שעל פי התורה הם אף פעם לא היו נשואים.

עכשיו, בעת הנישואין 'השניים', זה היה הרגע שאבי תפס את הנקודה. יתכן שזה קרה הודות לחב"דניקים  שהשתתפו בחתונה, רקדו שרו ואמרו לחיים ובאמת גרמו לו לשמוח (הרבה יותר מכפי שזה היה בעת הנישואים ה'ראשונים' בשבדיה). בכל אופן, לפתע הוא גילה שהיהדות מלאה חיים, משמעות ושמחה.

אבי הפך לאדם אחר ואחרי זמן קצר החליט להיות שותף מלא עם אשתו בהחלטה לחיות את חייהם ולגדל את הילדים שלהם בדרך התורה.

הם חזרו לתקופה מסוימת לשבדיה, רחוק מהידידים והמשפחה הלא יהודיים והיו פעילים בקירוב אחרים ליהדות…

אבל אבי שאף ליותר והם שוב חזרו לישראל כדי לנסות ולהצליח. ואולם, למרות שאבי ראה אי אלו סימנים של הצלחה, המשפחה הלכה וגדלה ואילו החסכונות הלכו ופחתו.

נולדו להם אחד עשר ילדים בלעה"ר והיה קשה למצוא עבודה. מצב התעסוקה בארץ קשה, דמי האבטלה נמוכים והממשלה קיצצה באופן דרסטי בקצבאות למשפחות ברוכות ילדים.

הכתובת היחידה של אבי היתה סדרת 'אגרות קודש' של הרבי מליובאוויטש בת 27 הכרכים של אגרות המכילות עצות והדרכות כמעט לכל שאלה שעשויה להתעורר.

כל פעם שהוא או אשתו פתחו את הספר, הם מצאו שהרבי מאחל לכותב המכתב שהכל יהיה בסדר ומציע לו או לה לחזור למקום שבו הם פעלו בהפצת היהדות.
הם ראו בכך הוראה לחזור לשבדיה אבל אבל מבחינתו של אבי זה לא בא בחשבון. מאיפה הוא יקח כסף לשלוש עשרה כרטיסי טיסה? כל מה שהיה לו היו חובות. הוא היה חייב כסף לכל חנות בעיר מגוריו, היא עיר הקודש צפת.

בנוסף, הם שאלו את עצמם מה פשר הברכות של הרבי שהכל יהיה בסדר כשנראה שלא יכול להיות יותר גרוע ובכל זאת המצב הולך ומחמיר?!

ואז ארגון הטרור חיזבאללה שפועל בלבנון התחיל להמטיר טילים על כל צפון הארץ ובכלל זה צפת!

אנשים נהרגו ברחובות, הי"ד, ומי שהיה יכול עזב את העיר, אבל אבי לא הכיר אף אחד ושום מקום שיכול לקלוט את משפחתו הברוכה, וברור שלא היה לו כסף לבית מלון.

הם נאלצו לבלות ימים במקלט צפוף בצפת והאישה והילדים לא היו מסוגלים לחיות כך. שלא לדבר עליו בעצמו! ושוב חולפת המחשבה – מה פשר הדברים של הרבי באגרותיו שהכל יסתדר?

ואז הגיעה לאוזני האשה שמועה ששגריריות מסוימות מספקות לאזרחים שלהם חדרי מלון במרכז ובדרום הארץ.

וכיוון שאין לה מה להפסיד, היא צלצלה לשגרירות שבדיה והתחננה אליהם להעביר אותה ואת משפחתה מהאזור המסוכן. הם ענו לה שהבקשה תעלה לדיון והבטיחו תשובה בקרוב.

כעבור חצי שעה, הטלפון שלה צלצל. הבקשה שלה אושרה! בתוך ארבע שעות כמה מוניות יבואו לקחת אותם.

"או! זה נפלא" היא התרגשה. "אני יכולה לשאול לאן אתם לוקחים אותנו? איפה נהיה?"

"נהיה?", האיש מהגרירות ענה – "ניקח אתכם לשדה התעופה".

"שדה התעופה?" היא התפלאה, "יש מלון בשדה התעופה?"

"לא, לא" הוא ענה, "אנחנו ניקח אותך, את בעלך ואת הילדים ל.. שבדיה! כמובן שגם נדאג לכם לדיור. וחוץ מזה, התמיכה הממשלתית למחיה תתחיל כאשר תגיעו לשם".

עצתו של הרבי התקיימה.

*

זה עונה על השאלות שלנו.

מטרת הבריאה היא שהעולם יהפוך מהעלם והסתר למקום של גילוי אלוקות… כשם שאבנים פשוטות מתהפכות לקדושה כאשר הן מנוצלות לבניית בית המקדש.

אבל זה תלוי בנו. תחילה עלינו לפתוח בתהליך השינוי וההפיכה של עצמנו ושל העולם סביבנו לקדושה, כמו שאשתו של אבי בסיפור עשתה.

ולכן התורה, ובמיוחד ספר דברים, ניתנה על ידי משה רבינו ולא ישר מאת השם, כי המטרה איננה רק התגלות אלא שינוי והתהפכות של כל הבריאה, כמו שמשה עצמו עשה והפך להיות "איש האלוקים" (דברים לג, א).

זה גם הקשר של פרשת השבוע לתשעה באב, התאריך שבו חרבו חרבו שני בתי המקדשות.

חורבן בית המקדש הראשון והשני, כמה שזה היה טראגי, היה רק כדי לסלול דרך לבית המקדש השלישי הנצחי.
בית המקדש יהיה התוצאה של השינוי שמשיח יביא. בימות המשיח לא יהיו עוד שנאה, קנאה או תחרות וכל העולם יהיה מעוניין בדבר אחד – לעבוד את הבורא.

יהי רצון שכולנו נזכה לראות את בית המקדש השלישי והפיכת כל העולם למקום אלוקי מבורך, עם ביאת משיח בקרוב ממש.

העומר היה חבילת שעורים מהתבואה החדשה של אותה שנה שהובאה לבית המקדש ביום שלמחרת יום טוב הראשון של פסח בהליך מורכב.

למרות שבזמן הזה – עד ביאת המשיח ובנין בית המקדש השלישי – אין עומר ואין בית המקדש, עדיין קיימת המצוה לספור את העומר – ארבעים ותשעה ימים, "שבע שבתות [שבועות] תמימות" (פרשתנו כג, טו), ממחרת הפסח עד חג השבועות.

ועם קצת הכנה נשמתית-חסידית זו יכולה להיות המצוה עם הרבה עומק מבחינה אישית.

תורת החסידות מבארת כי שבעת השבועות הללו מקבילים לשבע המידות העליונות של הקב"ה ובדומה להם, גם מערכת הרגשות של האדם (שנוצר בדמותו של הקב"ה), ובאמצעות ספירת העומר ניתן ליצור קשר בין האדם והבורא.

וכך אומר רבי חייא במדרש (ויקרא רבה, כח, ג): אימתי שבע השבועות הן תמימיות? כאשר בני ישראל עושים את רצונו של הקב"ה.

אומר על כך הרבי מליובאוויטש: רבי חייא רומז כי עבודת ה' של בני ישראל יכולה להיות עם מעורבות רגשית ושכלית מלאה ובכל זאת היא עדיין לא שלימה. היעד של ספירת העומר הוא להגיע למעורבות עוד יותר גדולה ועוד יותר עמוקה, בבחינת "בכל מאדך".

האם זה מתקבל על הדעת? איך זה יתכן? איך יכול להיות שגם מעורבות שכלית ורגשית מלאה לא מספיקה? מה יכול להיות יותר מזה? ובכלל, האם לא די להאמין בה'? או בקיום המצוות בפועל?

■ ■ ■

כדי להבין זאת, נקדים בסיפור מיוחד מהרבי מליובאוויטש.

היה זה שבוע לפני חנוכה תשל"ט. רב ידוע ונכבד מדרום אפריקה, הרב שבתי כץ, זכרונו לברכה, שהיה גם פעיל מאוד בקירוב יהודים ליהדות, ביקר בחדרו של הרבי מליובאוויטש ב'יחידות'.

[פגישה אישית עם הרבי נקראת בפי החסידים "יחידות" על שם שהיא מעוררת את החלק החמישי, הנעלה ביותר, של הנשמה היהודית, הקרוי "יחידה"]

מרבית דברי הרבי באותה 'יחידות' היו אישיים, אבל בשלב מסויים הרבי שאל את הרב כץ על התנאים בהם נמצאים האסירים היהודיים בבתי הכלא בדרום אפריקה. הנושא היה מוכר לו כי הוא נהג לבקר בבתי הסוהר לעתים קרובות כדי לסייע לאסירים היהודיים והוא דיווח לרבי את מה שהיה ידוע לו.

"התנאים הם" אמר הרב כץ לרבי, "גרועים, במידה רבה, מאלו שבארה"ב, ועם זאת לשלטונות דרום אפריקה יש כבוד לחגי ישראל והם מאפשרים לאסירים לחגוג אותם".

"ומה עם חנוכה?", שאל הרבי, "הם מאפשרים לאסירים להדליק נרות חנוכה?"

"לא", ענה הרב כץ, "זו בעיה. למעשה, התחלתי לעבוד על זה בשנה שעברה, אך ללא תוצאות. ביחס לשנה זו, כבר מאוחר מדי לעשות משהו שהרי נותר רק שבוע, אבל מיד עם שובי לדרום אפריקה, אתחיל להשתדל בנידון לקראת השנה הבאה. יהיה עלי לארגן פגישה עם …".

"אבל מה עם השנה?", הרבי קטע אותו.

הרב כץ משך בכתפיו כאות שהדבר בלתי אפשרי, אך הרבי המשיך:

"עם צאתך מכאן, גש בבקשה למשרד המזכירות ותבקש מאחד המזכירים להשתמש בטלפון. תטלפן לאחראי על בתי הכלא בדרום אפריקה ותבקש רשות להדליק נרות חנוכה … עוד השנה".

"אבל רבי, הרבי כץ ניסה לטעון, "עכשיו השעה שם ארבע לפנות בוקר. האחראי על בתי הכלא הוא פקיד בכיר מאד, הוא היה אלוף בצבא… אינני יכול להתקשר אליו עכשיו. הוא יכעס מאד. אעשה זאת עם בוקר".

אבל הרבי לא הסכים. "חסידים לא מתפשרים עם האמת. בנוסף לכך, כאשר האלוף לשעבר יראה שאתה מטלפן באמצע הלילה, זה ישמש לגביו הוכחה עד כמה הנושא חשוב".

ה'יחידות' הסתימה, הרב כץ יצא מחדרו של הרבי ונכנס למזכירות וביקש לשוחח בטלפון. הוא דחה כל מחשבה של היסוס וניגש לבצע את ההוראה של הרבי. מספר הטלפון של הפקיד הבכיר לא היה בידו. הוא טלפן, אפוא, למזכירתו, קיבל את המספר, וביקש שהיא תטלפן אליו תחילה כדי להכין אותו.
בתוך כך הוא פתח ספר תהלים, קרא כמה פרקים, עצם את העיניים, נשא תפילה ו… חייג.

האלוף ענה והרב כץ אמר בטון מתנצל, "שלום, מדבר הרב כץ. תסלח לי על השעה , אבל הנושא דחוף".

למרבה ההפתעה האלוף דיבר בנימה מאד ידידותית. "כן, כבוד הרב, זה בסדר גמור. מה שלומך, איך אני יכול לעזור לך, זה בוודאי משהו חשוב מאוד".

הרב כץ חש שנס מתרחש לנגד עיניו והוא המשיך. "אני נמצא כעת בניו יורק, אצל הרבי מליובאוויטש והוא דואג לאסירים היהודיים בדרום אפריקה.

"ובכן", האלוף גילה התענינות.

הרבי מעונין שלאסירים תהיה אפשרות להדליק נרות חנוכה. הוא יודע שאם הם ידליקו נרות חנוכה, במיוחד במקום חשוך כמו בית הסוהר, זה יחדיר לחייהם אור, תקוה ושמחה".

האלוף התרשם. הוא אפילו הודה לרב כץ על הפניה אליו באמצע הלילה וסיכם:

"כבוד הרב, מחר הוא היום החופשי שלי, אבל אני לא אקח חופש. אני אשלח מכתבים  לכל בתי הכלא בדרום אפריקה עם הוראה מפורשת שכל אסיר יהודי זכאי להדליק נרות חנוכה. בסדר?"

הרב כץ הודה לאלוף במילים חמות והשיחה הסתיימה.

למחרת בבוקר הוא עמד שמח ונרגש בכניסה למרכז חב"ד העולמי ב-770 איסטערן פארקויי וכשהרבי הגיע, הוא דיווח לו על הבשורות הטובות.

הרבי חייך, הודה לרב הדרום אפריקאי על החדשות הטובות והזמין אותו להכנס לחדרו מיד לאחר תפילת שחרית.

כל זה היה מאד לא שגרתי. כל רגע מזמנו של הרבי יקר מאד (לשם המחשה, הרבי קיבל וענה יום יום מכתבים בכמות שאין דומה לה בעולם, אפילו יותר מנשיא ארה"ב) והרבי ביקש בקשות שכאלה רק לעתים נדירות מאוד.

כעבור שעה, הרב כץ עמד שוב לפני הרבי, כשהוא משער שהרבי מבקש להודות לו. אבל עד מהרה התברר שמחכה לו משימה נוספת!

"האם ידוע לך", אמר הרבי בנימה של דאגה, "כי ניו יורק היא המדינה היחידה באמריקה שלא מאפשרת לאסירים שלה להדליק נרות חנוכה? אני רוצה שתפנה למפקד בתי הכלא כאן ותספר לו שזה עתה קבלת אישור מהנהלת בתי הכלא בדרום אפריקה להדליק חנוכיות ואין שום סיבה שכאן הדבר יהיה אסור".

"אבל, רבי", טען הרב כץ, "אינני מכיר אף אחד בניו יורק. בדרום אפריקה ידעתי לפחות אל מי לפנות, אבל כאן…".

"זו לא בעיה", אמר הרבי. "תגש אל הרב יעקב יהודה העכט… הוא מכיר את כולם".

שוב הרב כץ יצא את חדרו של הרבי כשבידו משימה דומה רבת ערך. הוא מצא את הרב העכט, סיפר לו את מבוקשו אבל הרב העכט ענה בנימוס, "אני מצטער, היום כל המשרדים הרשמיים סגורים. אולי מחר אוכל לעזור, אבל היום אף אחד לא נמצא במשרדים הנחוצים".

אך לאחר שהרב כץ סיפר לו את כל הסיפור, הרב העכט הרים את הטלפון והתחיל לטלפן לאישים שונים בזה אחר זה. בשיחה העשירית, הוא הגביה את מבטו וחייך. "שלום לך אדוני המפקח. אני מאושר שהשגתי אותך. מדבר הרב העכט. מה שלומך? מה שלום המשפחה? ברוך השם!  ואני? ברוך השם, בסדר. שמע נא, נמצא אתי כאן רב חשוב מאד מדרום אפריקה ויש לו משהו לדבר אתך", והרב העכט מסר את שפופרת הטלפון לרב כץ.

לא יאומן מה היו התוצאות. ראשית, 'במקרה' הם תפסו את המפקח במצב רוח טוב… ומה שחשוב עוד יותר, הוא באמת התרשם. "ובכן", הוא אמר, "אם בדרום אפריקה בה יש רק מעט יהודים הם מדליקים נרות חנוכה, בוודאי שעלינו לאפשר את זה גם כאן. אני מבטיח לך, כבוד הרב, שהחל מחנוכה השנה כל אסיר יהודי יוכל להדליק נרות".

הרב כץ הודה לו, אמר תודה לרב העכט ורץ בחזרה ל-770 כדי לדווח לרבי על הנס השני.

כשהוא הגיע, הרבי יצא מחדרו לתפילת מנחה בבית הכנסת. הרב כץ הספיק לומר לרבי במילים ספורות כי מאמציו נחלו הצלחה וגם הפעם הרבי הורה לו להכנס לחדרו פעם נוספת לאחר התפילה.

הרב כץ כבר כמעט התרגל להפתעות, אבל הפעם היה בפי הרבי מסר שונה. הוא ביקש להעניק לרב כץ מתנה. בתחילה הוא סירב אך לאחר מכן נענה לבקשת הרבי ואמר שברצונו לקבל ספר תניא (ספר היסוד של חסידות חב"ד) מהרבי, כמתנה לרגל הבר-מצוה של בנו.

הרבי אמר לו לסור שוב למשרד המזכירות, שם כבר המתינו לו ארבע מתנות: תניא עם תרגום אנגלי עבור בנו, תניא רגיל עבורו, הספר החב"די "צ'לנג" (אתגר) עבור האלוף וספר "אשת חיל" עבור אשתו של האלוף.

הדבר הראשון שהרב כץ עשה עם שובו לדרום אפריקה היה טלפון לאלוף בו הודה לו על הסיוע שלו וסיפר לו שיש לו מתנה עבורו מהרבי אותה ימסור לו למחרת.

אבל עוד בטרם הוא סיים את המשפט, האלוף הודיע כי בעוד מספר דקות הוא יבוא לביתו כדי לקחת את המתנה. וכך היה. עד מהרה האלוף ניצב בפתח ביתו של הרב כץ.

הוא לחץ את ידו של הרב והסביר את פשר המהירות שלו. "כאשר אדם יושב בניו יורק וחושב על אנשים בקצה השני של העולם, במקום שאף פעם לא היה בו, כדי לשמח אותם עם נרות חנוכה, זה מנהיג אמיתי. וכאשר מנהיג מסוג זה שולח משהו, אני מעונין לקבל את זה בהקדם האפשרי".

■■■

זה עונה על השאלות שלנו.

ארבעים ותשעה הימים מייצגים את הזיכוך ואת העידון של מערכת הרגש (המידות) המרכיבה את האישיות של האדם באמצעות חיבורה עם המידות האלוקיות העליונות של הבורא (חסד, גבורה וכו').

אבל היעד של כל זה הוא היום החמישים, יום מתן תורה. – ביום הזה היתה כזו התגלות של הקב"ה שחז"ל אומרים שבני ישראל לא יכלו לעמוד בה ו"פרחה נשמתן" והקב"ה היה צריך להחיות אותם מחדש (תלמוד בבלי, שבת פח, ב), כלומר התחדשות מלאה על-ידי התורה.

משהו בדומה למה שקרה לרב כץ (ועל ידו לשני המפקדים של בתי הכלא) בסיפורינו. הוא נקט צעד של התעלות מוחלטת מטבעו, אפילו הטבע היהודי שלו, וגרם שינוי וחידוש גם בעצמו וגם בעולם שסביבו כדי לעשות את רצון השם.

זה כוחו של הרבי, לגרום לאנשים להתעלות מגדרי הטבע, לגלות את ה'יחידה' שבנפש..

הרב טוביה בולטון הוא רב, מוזיקאי ומרצה ליהדות.

עלינו לעזוב את בתינו למשך שבוע, לגור בצריפים שמורכבים מדפנות דקות ותקרה עשויה עלים, הקרויים "סוכות", וכן לנענע במשך כמה דקות מידי בוקר ארבעה סוגי צמחים – לולב, אתרוג הדס וערבה.

חכמינו אומרים שהסוכות הם זכר לכך שה’ הקיף אותנו ב’ענני כבוד’, לשם הגנה, ארבעים שנה במדבר, כשם שהסוכות שלנו מקיפות אותנו, אבל עדיין נשאלת השאלה: איך כל זה אמור לגרום שמחה?

יש אומרים שהמעבר מהסוכה לבית למשך שבוע, גורם לנו להעריך יותר את בתינו, אבל זו סיבה לשמוח אחרי החג, כאשר אנחנו עוזבים את הסוכות. ומה באשר ליהודים שאין להם בית, או אלה שגרים בסוכות כל השנה (ויש יהודים כאלה)?…

כדי להבין את זה, הנה סיפור. השנה, 1935. המקום, יקטרינוסלב. סטלין ימח-שמו וזכרו לעד, שולט שליטה מוחלטת על הגופים, המחשבות והלבבות של מאות מיליוני אזרחים ברוסיה.

הוא היה נחשב בעיניהם, כמו בעיני מיליוני קומניסטים בעולם, כ"שמש העמים". אפילו קיבוצים שמאלניים בישראל הדביקו את תמונתו על קירות חדרי האוכל שלהם כדוגמא חיה לטוב וקידמה.

בתנאים הללו, לא היה זה פלא שהיהודי שהיה גבאי בית הכנסת הגדול ביקטרינוסלב נשטף בתעמולה הקומניסטית, החליף את שמו בעל הצליל היהודי גרשון לגרישה וקיבל עבודה חדשה – להיות מדווח חיצוני למשטרה החשאית, הנ.ק.וו.ד.

המפלגה מינתה אותו למנהל בנין הדירות בו התגורר והוא מילא את תפקידו נאמנה להשגיח על אחד הדיירים בבנין, הרב הראשי לעיר, רבי לוי יצחק שניאורסאהן.

הוא דיווח על כל תנועה חשודה, על כל מבקר, אפילו על כל שיחת טלפון חשודה. הוא ציפה כל הזמן להזדמנות לתפוס אותו ב"חטא" כלשהו, ולפעמים עקב אחריו גם בצאתו מן הדירה.

למעשה, ככל שהזמן עבר וגרישה קרא יותר ויותר ספרות מפלגתית, הוא החל להתכחש לכל דבר שהזכיר לו את עברו ה"חשוך" והגביר יותר את מאמציו להפליל את הרב שניאורסאהן.

בעיניו, הקומניזם היה צעיר, רענן ואור ולעולם והוא הצטרף בהתלהבות לתקוה שבקרוב האור הזה ישחרר את כל בני האדם גם מכבלי הדת וראה ברב מישהו שמנסה לעצור את כל זה.

אבל משום מה, הוא לא בחר בדרך הקלה, פשוט להעליל על הרב סיפור ולגרום לכך שיאסרו אותו. גם ביחס לאורח חייו הפרטי, גרישה לא חדל מלשמור שורה של מצוות, כמו שבת ואחרות.

ואז, בלילה חורפי אחד, כחצות הלילה כשגרישה כבר שכב לישון, הוא התעורר לקול נקישות על דלת ביתו.

"מי זה יכול להיות בשעת לילה כזו?", הוא חשב לעצמו. בודאי לא המשטרה. כאשר אנשי הנ.ק.ו.ד. ערכו ביקורי-פתע בלילות, הם כמעט שברו את הדלת כדי להפחיד את קרבנותהם. הפעם הנקישות היו שקטות וקצובות.

הוא הביט בעינית הדלת והתפלא לראות את.. אויבו, הרב. "מה הוא רוצה בשעה כה מאוחרת", תמה גרישה.

הוא פתח את הדלת מעט וניסה לומר מילה, אבל משהו בפניו ובעיניו של הרב עצר בעדו והוא רק הביט ברב בדומיה.

אפשר להכנס? שאל הרב, וגרישה הרחיב את פתח הדלת. הרב נכנס, סגר את הדלת אחריו ומשום מה היה קשה לגרישה להיישיר מבט מולו.

"הקשב, גרישה", אמר הרב כשהוא מניח יד על כתפיו של גרישה. "אני סומך עליך. אני מאמין שאתה ידיד שלי ואני בוטח בך".

גרישה ניסה למחות. הוא אפילו רצה לגלות שהוא ’מדווח’, אבל לא הצליח להוציא את המילים מפיו.

יתר על כן. לרגע, חלפה בראשו מחשבה שחורה כעורב. "אולי זו ההזדמנות להשיג הוכחה מפלילה", אבל הוא רק הביט בעיניו של הרב וחש מבוייש.

הרב המשיך לדבר ברוך ובשקט. הוא היה מודע היטב לסכנה.

"הלילה, לפני כשעה, הגיעה לביתי אישה זקנה. אתה שומע, גרישה?" הוא הנהן בראשו. והרב המשיך: "נתתי לה להכנס והיא פרצה בבכי. היא סיפרה שבתה היהודיה הכירה צעיר יהודי והשניים עומדים להנשא. שניהם עובדים במרכז הקומניסטי האזורי והם עומדים לערוך חתונה אזרחית, אבל האם החליטה שהבת שלה תתחתן בחתונה יהודית כשרה, ולמרות שהחתן והכלה הם אתיאסתים מושבעים, היא שכנעה אותם לערוך חופה יהודית.

"מובן שמדובר בסיכון עצום מבחינתם, אם הם יתפסו, הם יפוטרו מעבודתם, ואולי ישבו בכלא ואף יהרגו, אבל הם הסכימו. כעבור חמש דקות, גם הם הגיעו לפתח ביתי. כל אחד בנפרד, כדי לא למשוך תשומת לב.

"עלי לפעול מהר ובזהירות. הם עצמם בוודאי לא יגלו דבר. אבל ברצוני לאסוף מנין, כלומר, עוד תשעה יהודי שומרי מצוות, מלבדי. אספתי כבר שמונה ואתה העשירי למנין.

"אבל למה אני?"… גריש ניסה למחות. בתוך תוכו, הוא חש כלפי הרב כננס מול ענק, אבל בינו לבין עצמו הוא חשב: "למה אתה  למה אתה לא יושב ולומד תורה בשקט כמו שאר הרבנים, למה אתה, אנשיך, וכמובן החתן והכלה, מסכנים את חייכם?"…

אחרי רגע של דומיה, קולו של הרב נשמע שוב. "כפי שאמרתי, אנחנו זקוקים לך".

גרישה הבין שהרב לא תמים והוא יודע היטב שבן שיחו הוא ’מדווח’, אבל עכשיו הרב היה זקוק לעזרתו וסמך עליו בנושא שכרוך בחיים שלו ושל אחרים.

הברירה היתה שלו. הוא רמז לרב להמתין רגע, לבש במהירות מכנסים וחולצה מעל חלוק השינה שלו, נעל נעליים וצעד במדרגות בעקבות הרב, לכיוון הדירה שלו.

במקום המתינו כבר, בדיוק כמו שהרב אמר, איש צעיר, אישה צעירה, אישה מבוגרת ועוד שמונה יהודים. הנוכחים הביטו חליפות בגרישה וברב במבוכה, אבל הרב לא בזבז זמן. הוא הושיב את בני הזוג לפניו, שאל אותם מספר שאלות, כתב כתובה, הביא בקבוק יין ואז הורה לכולם לעמוד, פרש טלית מעל החתן והכלה במקום חופה, ואז התחיל טקס קצר. הכל היה דומם ורק קולו של הרב נשמע כשהכל חשים כאילו הם בתוך מנהרת זמן. הרב קרא את הכתובה, החתן ענד טבעת על אצבע הכלה, הרב אמר את שבע הברכות, והטקס הסתיים. כולם חייכו ולחשו מזל טוב. הכלה ואמה בכו בדמעות של גיל. כך גם החתן, והנאספים לחצו ידים ונתנו נשיקות. רק הרב עמד ללא ניע, עיניו בערו באהבת הבורא.

הם לא העזו לשיר או לרקוד מחשש שימשכו תשומת לב מצד השכנים ויסכנו את חייהם, אבל הלבבות שלהם גאו ברגשות שעוצמתן עלתה בהרבה על זו של המילים.

ואז קרה לגרישה משהו שהוא חוה רק בתור ילד. הוא חש שמחה.

בתוך דקות ספורות כל הנאספים יצאו מבית הרב אחד אחד, ונעלמו בחדר המדריגות בחסות החשיכה. רק גרישה נשאר.

הוא הוציא את הארנק שלו מכיס בגדיו, שלף ממנו כרטיס והגיש אותו לרב.

"מה זה?" שאל הרב.

"זה, רבי, כרטיס החבר שלי במפלגה. אני לא צריך אותו יותר. מהיום והלאה, אני נאמן לך ולאלוקיך. אני יהודי, רבי, אני יהודי. ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממני. צדקת. יכולת לסמוך עלי"…

הסיפור עונה על השאלה שלנו. סוכות הוא חג שמח כי הוא מזכיר לנו שלאמיתו של דבר העולם שנראה עולם השקר ותופעה ברת-חלוף, הוא בעצם מלא ברכות, משמעות ושמחה. זאת, בתנאי שנהיה קשורים לבורא ולתורתו.

כמו גרישה בסיפור שגילה כי הקומניזם וסטאלין יכולים להנהיג את רוסיה ולהבטיח חרות וקידמה, בעוד ר’ לוי יצחק נראה כמי שנימנה על הצד המפסיד, הנרדף, והחסר כל. אבל רק הצד הזה היה יכול לספק שמחה ואמת.

זה המסר של חג הסוכות. אנו עוזבים את בתינו שנראים כקבועים כדי להזכיר לעצמנו שהעולם הוא בסך הכל פרוזדור ומעבר לקראת משהו באמת קבוע – מצות סוכה.

וכמו בחופה שבסיפור, בה שני בני הזוג באו בברית הנישואין, גם אנחנו מחזקים את הקשר שלנו עם הבורא.

זה יהיה התפקיד של משיח שיחדיר באנושות כולה את השמחה האמיתית ואז כל העולם ישמח ואפילו הצמחים ירננו, כשם שהלולב והאתרוג מתנענעים אל מול בוראם בשמחת החג.

חג שמח לקוראינו ולכל בית ישראל.

משה התפלל לה' ובקש רחמים, ה' אמר לו לעשות נחש מנחושת, להרים אותו על נס (עמוד גבוה) ולהורות לכל הנשוכים להביט בו וכך הם יתרפאו ויחיו. וכך היה. נחש הנחושת היה יותר חזק מהמוות.

במבט ראשון, זה מאוד תמוה. ראשית, למה ה' כעס כל כך? שנית, מה משמעות העונש באמצעות נחשים? שלישית, מדוע ההצלה ממכת הנחשים היתה דווקא על-ידי דמות נחש?

בנוסף לכל זה, בסופו של דבר חז"ל אומרים "וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים או-אז מתרפאים", אם כן, למה בכלל היה צורך לעשות נחש נחושת, הרי העיקר הוא להסתכל כלפי מעלה ולכוין את הלב לשמים? 

כדי להבין את זה נפתח בסיפור.

הטלפון בביתו של הרב רחמים נימני צלצל. מעברו השני של הקו היתה אשה דוברת עברית שבצורה כמעט היסטרית התחננה לעזרה.

"הרב נימני? הלו? האם זה הרב נימני? כן, טוב! אני מצלצלת מישראל, אתה מוכרח לעזור לי. הרב נימני? אתה בניו יורק? כן? אתה שייך לחב"ד? אני מתקשרת בקשר לבני, קוראים לו חזי. הוא בחור נפלא בן 22 והוא הכיר נערה נכרית שבקרה כאן בישראל. בתחילה חשבנו שזה יעבור, אמרנו לו שאנחנו לא שמחים מההיכרות הזו, אבל הקשרים הלכו והתהדקו. עכשיו, לפני כמה חדשים, הם הודיעו על רצונם להנשא. כבוד הרב, מישהו נתן לי את המספר שלך ואמר שאולי אתה יכול לעזור. אנחנו כאן משתגעים!"

"אבל, למה את מתקשרת אלי?", שאל הרב נימני. אני גר בניו- יורק ובטח יש רבנים בישראל שיכולים לדבר אתו פנים אל פנים. למה לעשות את זה ממרחקים? ולמה אני? אני חושב שאני בכלל לא מכיר את הבן שלך. אני מכיר?"

"לא, לא" הגיבה האם. אתה לא מכיר אותו, אבל עוד לא סיימתי. תראה, אביו ואני ניסינו כבר הכל. בתחילה אנחנו ניסינו לשכנע אותו לעזוב אותה, אחר-כך שלחנו חברים ומורים מבית הספר בו למד בילדותו ואח"כ רבנים, הרבה רבנים, אבל המצב רק החמיר. הוא כעס ואמר שהוא רוצה שנעזוב אותו. הלחץ היה יותר מדי. כבוד הרב, הוא עזב את הארץ … ביחד אתה.

"הם עזבו, הוא והיא עזבו לניו ג'רסי ועכשיו הם יותר קרובים אליך מאשר אלי והם מתכננים את החתונה. כבוד הרב בבקשה תעזור! האם אתה חושב שאתה יכול לעזור?!"

הרב נימני שאל עוד כמה שאלות, קיבל כמה מספרי טלפון והבטיח לפחות לנסות ולחייג אל הבן.

חזקי ענה ולהפתעתו של הרב נימני נשמע מאד ידידותי, אולי משום ששמח לדבר עם מישהו בעברית ואולי היה זה פשוט נס, אבל השניים שוחחו בידידות כעשר דקות.

בשלב זה הרב נימני נזהר לא להעלות את נושא הנערה או החתונה. הוא רצה לבסס תחילה את הידידות ואח"כ לגעת בנושא. אבל חזקי הקדים ועצר אותו. בסוף השיחה הוא אמר לרב נימני שהשיחה היתה נעימה והוא ישמח לדבר שוב, אבל בתנאי שהרב אפילו לא יזכיר את החתונה המתוכננת. אם לא, הוא ינתק את הטלפון.

מידי כמה ימים, ולפעמים אחת ליום, הרב נימיני מצא כמה דקות לטלפן לחזקי ולדבר… אבל ללא שום הצלחה לדבר על השידוך. הימים והשבועות חלפו ושום דבר לא השתנה. כל פעם שהשיחה התקרבה איכשהו ל'נושא האסור' חזקי הגיב מיד – 'אני מקוה שלא תגרום לי לנתק הטלפוןן, כב' הרב".

אחרי חודש ללא התקדמות, הרב נימני התחיל להיות קצר-רוח. החתונה התקרבה ולא נראתה דרך לעצור אותה. מצד שני, הוא כן היה עם רגל אחת בפנים והיה חבל לו להכנע ולותר סתם כך. 

הרב נימני החליט לשאול בעצתו של אביו הרב מיכאל נימני, רב ספרדי מוכר היטב בניו יורק. התגובה של אביו היתה קצרה ופשוטה: "האם כתבת לרבי?".

הוא התכוין למנהג של רבים מחסידי חב"ד לכתוב מכתב לרבי, להניח אותו באחד הכרכים של ספרי האגרות של הרבי, ולנסות למצוא במקום שנבחר באקראי רמז והוראה שקשורים לשאלה. 

הרב נימני התפלא על עצמו. בעבר, הוא עשה זאת פעמים רבות ועכשיו נושא הכתיבה לרבי בכלל לא עלה על דעתו.

כעת הוא כתב מכתב בו תיאר את המצב והניח אותו בין דפי הספר. היה בכרך ט"ז עמוד נ"ה ובמכתב הודגשה החשיבות של קיום מצות מזוזה והמשעות הפנימית של המצוה השקולה כנגד כל המצות ומוכיחה שהבית וכל אשר בו שייכים לקב"ה.

בפעם הבאה שהרב נימני דיבר עם חזקי, הוא היה מעודד ממכתבו של הרבי והחליט לנסות את מזלו ולדבר ישירות על מצות המזוזה, למרות שבדרך כלל נמנע מלהעלות ענייני תורה ומצוות.

"הי חזקי! מה שלומך היום? … רציתי לשאול, מה עם מזוזה על הדלת שלך. יש לך מזוזה?" היה רגע של שתיקה. האם חזקי יטרוק את הטלפון? "מזוזה?" הוא ענה . . . "הי! אתה יודע , אתה צודק! צריך מזוזה. אבל מאיפה אקח מזוזה?". אין בעי'ה !", ענה הרב, "אני אביא לך מזוזות. תדריך אותי איך מגיעים אליך ואני כבר בדרך אליך".

הרב נימני מיהר לסופר סת"ם, רכש כמה מזוזות מהודרות ומיהר לדירתו של חזקי.

בתוך זמן קצר המזוזות כבר היו קבועות במקומן וחזקי הודה לרב על המחווה וליווה אותו בדרכו החוצה.

בדרך חזור היו לרב נימני רגשות מעורבים. הוא שמח על קיום המצוה אבל חש גם אכזבה מכך שעם כל היחס הטוב של חזקי למצות מזוזה, המפגש לא נוצל כדי להשחיל לפחות מילה אחת בקשר לחתונה הלא רצויה.

בפעם הבאה שהוא התקשר לחזקי, יומיים אחר כך, חזקי אפילו לא הזכיר את המזוזה. הוא דיבר רק על דבר אחד – הנערה הגויה.

"פתאום", הוא התלונן, "היא התחילה להיות מאד עצבנית. היתה לנו מריבה גדולה על לא כלום, המריבה הראשונה שלנו. אני לא מצליח להבין את זה. אני מקוה שזה לא מה שהולך להיות!"

הרב נימני לא אמר דבר, ובקושי הצליח לעצור בעד עצמו מלזעוק בהפתעה, ניסה לדבר על משהו אחר וסיים את השיחה בנועם.

בפעם הבאה שהוא צלצל, חזקי התלונן מרות. המריבות לא הפסיקו והיא מיררה את החיים שלו. אתמול היא שוב התחילה לצעוק ודרשה שהוא יסיר את המזוזות מהדלתות, אבל חזקי הודיע בתוקף – "בשום אופן לא. זה סימן טוב ובכל אופן, יהודים קובעים מזוזות בפתחי הבתים שלהם יותר משלושת אלפי שנים וזה לא יכול להיות כל כך גרוע!"

עברו שלושה ימים. עכשיו היה זה חזקי שצלצל לרב. "שלום כב' הרב, מה שלומך? רציתי להודיע לך שמהיום והלאה יש לי מספר טלפון חדש, כי עברתי דירה. אתמול באתי הביתה וגיליתי לתדהמתי שהיא הסירה את המזוזות. כששאלתי אותה למה?  היא התחילה לקלל אותי ואת כל היהודים!…

"לקחתי את המזוזות ועכשיו אני מחפש דלת לקבוע אותם…

סיפור זה מסייע לענות על השאלות שלנו.

הניסים שה' עשה ליהודים במדבר, סיפק להם מזון, מים וכו' נועדו לתת להם את הצרכים הגשמיים כדי לפנות את הלבבות ואת המוחות שלהם לדברים יותר רוחניים-. במילים אחרות, הם היו אמצעי למטרה; כדי להפוך את העולם למקום בו תוכל לשרות השכינה, כפי שהיה בגן עדן, לפני חטא עץ הדעת.

אבל היהודים הבינו את העניין לא נכון. הם התיחסו לנסים כמטרה בפני עצמה ושכחו את המטרה האמיתית…

זה בדיוק היה החטא של אדם הראשון כאלפיים וחמש מאות שנים קודם לכן, כאשר הנחש פיתה אותו לשכוח את המטרה של הבריאה והתוצאה היתה שהוא הביא מיתה לעולם בפעם הראשונה.

כך גם כאן. ה' שלח נחשים ממיתים כדי להזכיר להם שהם חוזרים על החטא של אדם ובעיקר כדי להראות להם (ולנו) איך מרפאים את החטא ומנצחים את המות.

היצר הרע, נחש הקדמוני, מלאך המות – כולם שמות שונים לאותו דבר. כולם מהווים מכשולים במטרה של הפיכת העולם למקום בו תשרה השכינה.

המשימה הזו מסורה לכל אחד ואחד אבל היא ניתנת לבצוע רק הודות למשה רבנו, נשיא בדור ומנהיגו, לכן השם אמר למשה להרים את הנחש גבוה.

זו למעשה, תכליתה של תורת החסידות מיסודו של הבעל שם טוב – למלא את העולם במודעות לאלוקות, מקור החיים ובמליא לבטל את כל השקר, הסבל ואף את המוות מהעולם.

כשם שקביעת המזוזות בסיפור הביאה לגילוי האמת וזה התרחש הודות לדברי הרבי שהם דברי נצח מעבר להגבלות הזמן ומעבר להגבלה של חיים גשמיים.

והמסר ברור. הסוד של ביאת המשיח ותחיית המתים נמסר בידינו והוא מצוי בקצות האצבעות שלנו,כל שעלינו לעשות הוא לפתוח את העינים ואת הלבבות שלנו, להביט אל המטרה שהיא הכנת העולם לביאת משיח צדקנו. בקרוב ממש.

את פרשת השבוע, פרשת כי תבוא קוראים תמיד בחודש אלול, חודש הרחמים.

אפילו ראשי התיבות של החודש הזה מלמדים על טובו של השם: "אני לדודי ודודי לי". ה' אוהב אותנו!

לא זו בלבד, בפרשת השבוע יש הדגשה על נושא השמחה, ולא פעם אחת אלא פעמיים. פעם אחת בתחילת הפרשה, ""ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלקיך" (כו, יא), ובהמשך, "עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (כח, מז).

אלה הם ימי ההכנה לימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים. כלומר, כאשר אנו רואים כמה ה' אוהב אותנו ורוצה לסלוח לנו, הדבר גורם לנו שמחה ורצון להתקרב אליו.

ואולם, למרבה הפלא פרשה זו עצמה מכילה אזהרה על פורעניות קשות, צ"ח קללות שמצפות למי שיסור מדרך התורה. וזה נראה כמסר הפוך, משהו שמלמד כמה הקב"ה הוא נורא!

ונשאלת השאלה: איך המסר הזה משתלב בחודש הרחמים ואיך אפשר לשמוח כשקללות שכאלו מאיימות עלינו?

כדי להבין את זה, הנה שני סיפורים.

*

הראשון הוא סיפור מימי השואה. בדרך כלל אני נמנע מלהביא סיפורים מסוג זה כי שום שכל אנושי לא יכול להכיל אותם ואף אחד לא מסוגל להבין מה קרה. נכון שה' אמר והזהיר בפרשת השבוע שדברים כאלה עלולים להתרחש, אבל אבא לא מאפשר מצב בו דברים שכאלו יקרו לבנו, מה גם שהאבא הוא מלך העולם!

ובכל זאת, הנה הסיפור ששמעתי ממישהו ששמע מחסיד ויז'ניץ ישיש שזכה להינצל מאימי השואה.

"הנאצים ימח-שמם וזכרם השקיעו הרבה זמן והרבה כוח-אדם בחיפושים אחר יהודים בכל גיל במרתפים, בעליות-גג, ביערות ובכל מקום אפשרי. וברוב הנתפסים נשלחו, כידוע, למחנות ריכוז, שם הם נוצלו ועונו במיגוון דרכים 'תרבותיות' ו'אינטלגנטיות'.

"במחנה שבו אנחנו היינו, היה מספר רב של יהודים דתיים ויחד אתו היו חסידים רבים שנאספו למקום לקראת סוף המלחמה.

"שמעתי שהגרמנים נהגו באכזריות בלתי רגילה כל אימת שאחד מחגי ישראל התקרב וזמן קצר אחר כך נוכחתי בכך בעצמי.

"בראש-השנה הם אילצו אותנו לעבוד ללא הרף, ביום הכיפורים הם כפו עלינו לאכול ולבסוף בסוכות הם הפחיתו את הארוחות הדלות שלנו לכדי מחצית. אבל בשמחת תורה האכזריות שלהם גברה שבעתיים.

"הם הקיפו חמישים מאתנו, כולם חסידי ויזניץ צעירים, והכריזו שבעוד מספר דקות נילקח לתאי הגזים.

"כולם התחילו להתייפח בבכי חסר מעצורים כשאנו מובלים למות. בריחה או אי ציות לא באו בחשבון. אנחנו היינו חלשים ומותשים והם היו מצוידים בנשק וחוץ מזה, לא היה לאן לברוח. גדרות תיל הקיפו את כל האזור והשומרים היו מצוידים בכלבים אימתניים.

"ואז אחד מבני החבורה קם ואמר: חברים, הקשיבו! היום הוא שמחת תורה ואנחנו יהודים! נכון? ואת זה הנאצים הארורים לא יכולים לקחת מאתנו. לכן, אנחנו צריכים לשמוח!" הוא פתח בשיר ומיד כולם הצטרפו. שרנו בקול שגבר והלך והרגליים שלנו התנענעו לפי המנגינה.

"פתאום היינו בשליטה! הרגשנו בני חורין! הנאצים יכולים לשלוט על הגופים שלנו, אבל הנשמות שלנו חופשיות לחלוטין! חופשיות! שרנו ואפילו רקדנו כמה שרק היה אפשר.

"פתאום מפקדם של הנאצים קרא 'עצור' והחיילים עצרו את המצעד.

"הוא התייצב מולנו במגפיים השחורים המבריקים שלו שהתאימו להפליא למדים שלו ובחיוך שטני על שפתיו, אמר:

"ובכן, אתם רוצים לשמוח בחג הבזוי שלכם? גם אנחנו רוצים לשמוח, למה אתם כאלה אנוכיים?

הוא גיחך, הביט סביב והמשיך.

"מחר בבוקר, בשעה חמש, אנחנו נעיר את כל המחנה והשמחה שלכם תהפוך לעין כל למות. נעשה זאת אחד אחד. ונראה איך אתם היהודים תשמחו אז".

"הוא השמיע את הפקודה ואנחנו הובלנו בחזרה לחדר שהיה מעין מתקן כליאה, סגור בדלת ברזל עבה שנטרקה מאחורינו.

"אבל לקב"ה היו תכניות אחרות.

"נראה באמצע הלילה נתקבלה פקודה ממקור בכירשהמחנה שלנו אמור לספק אלף פועלים לאזור אחר. יחידה מיוחדת נשלחה על מנת לבחור ולאסוף את הפועלים. אבל לאחר כמה שעות של חיפושים הם הצליחו להגיע בקושי לתשע מאות וחמישים איש שהיו מסוגלים לעבוד. ואז מישהו העיר שהוא ראה כיצד קבוצה של חמישים איש מובלים לכלא'.

"בשעה חמש בבוקר מפקד המחנה נחל אכזבה גדולה. הוא ערך את כל ההכנות לביצוע זממו, העיר את כל היהודים ואסף אותם לקראת הארוע, אבל כשהוא הגיע ל'כלא, הוא גילה שהמקום… ריק! לא היה את מי לרצוח!

"לא כולנו שרדנו את מחנה העבודה, אבל דבר אחד בטוח: אם לא בגלל השמחה שלנו באותו לילה אני בוודאי לא הייתי כאן כדי לספר את הסיפור…".

*

והנה הסיפור השני, יותר שמח, שהתרחש לפני פחות מעשור וסופר על-ידי הרב יוסף רייצס, בשם הרב גורקוב ממונטריאול שהיה מעורב אישית במעשה:

לפני כשלושים שנה, מר ג' היה איש עסקים. הוא אמנם לא היה סוחר גדול, אבל הוא שאף להיות כזה.

והנה באה לו הזדמנות.

לשם כך נדרשה השקעה גדולה מצידו. היה עליו להפוך את כל רכושו לכסף נזיל ובנוסף לכך ללוות המון כסף ממקורות אחרים, אבל היתה זו הדמנות לריווח גדול. אלא שמצד שני, אם העסק לא יצליח, זה עלול להפוך אותו לעני עד סוף ימיו, חלילה.

הוא התייעץ עם ידידים ואחד מהם הציע לו לכתוב לרבי מליובאוויטש. הוא סיפר לו כמה סיפורים על היכולת המופלאה של הרבי לתת עצות נכונות, ולמרות שמר ג' מעולם לא ייחס חשיבות רבה לעצותיהם של רבנים, במיוחד בעניני עסקים, הוא חרג ממנהגו וכתב לרבי.

אבל חלף שבוע, ועוד שבוע, והוא לא זכה למענה.

מחוסר אפשרות להוסיף ולהמתין, הוא החליט לקחת את הסיכון, לווה את הכספים, ביצע את ההשקעה והצליח. בתוך מספר חדשים התחילו להגיע רווחים גדולים והוא עלה דרגה בעולם העסקים.

ואז, כמה חודשים מאוחר יותר, כשהוא חש בטוח בדרכו להפוך למליונר – המכתב של הרבי הגיע.

בערך באותה תקופה נולדה לו בת. היא גדלה לנערה ברוכת כשרונות וכלילת המעלות אבל כשהיא הגיעה לגיל השידוכים, משום מה כח מי שהיא פגשה לא מצא חן בעיניה.

הדבר נמשך עד שיום אחד היא פגשה צעיר יהודי נחמד ונעים, צנוע ובעל מידות, ממוצא ספרדי. מבחינתה, לא היתה לכך משמעות מיוחדת. היא דווקא ראתה בחיוב את העובדה שיש לו אופי חם ורגיש, אבל כשאביה שמע על כך הוא הגיב בצורה מאד שלילית. הוא טען שמשפחתו היא משפחה אשכנזית מדורי דורות, הם תמיד נישאו לאשכנזים והוא פשוט לא מסכים שבתו תינשא לספרדי וחסל!

אבל הבת היתה נחושה לא פחות מאביה. היא הכריזה שהיא מאוד רוצה לכבד את אביה אבל היא לא מתכוננת לותר. אלה החיים שלה, היא מספיק בוגרת ומותר לה להינשא גם ללא הרשות של הוריה.

עכשיו האב כעס עוד יותר. והוא הציב אולטימטום: אם היא לא תבטל את השידוך מידית, הוא ינתק כל קשר אתה, לעולם לא יתמוך בה ואפילו לא ישתתף בחתונה.

הדברים הכאיבו לה מאוד, אבל ההחלטה לא השתנתה. גם הדבר כרוך במחיר כבד, היא לא תנהל את החיים שלה לאור איומים. היא היתה בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון ואם בגלל זה אביה כועס עליה ומאיים עליה, זו בעיה שלו.

מר ג' היה במצוקה גדולה. הכבוד והעקרונות שלו לא אפשרו לו לותר אבל מצד שני הוא עלול לאבד את בתו! הוא התחיל לדאוג, סבל מנידודי שינה, חוסר תאבון וגם הפרעות נפשיות. חייו הפכו חסרי משמעות ובנוסף לכך  אשתו החלה להצדיק את בתם. הוא חש כמי שמאבד את כל עולמו!

ואז, יום אחד תוך כדי חיטוט סתמי באחת ממגירות שולחן העבודה שלו, הוא הבחין במכתבו הלא פתוח של הרבי שהגיע אליו לפני עשרים ואחת שנים.

הוא פתח את המעטפה בידיים רועדות, בתחושה שאיכשהו כאן מונח הפתרון למצבו הקשה.

וכך נאמר במכתב:

יהי רצון שתזכה להצלחה רבה בעסקים ותזכה לנצל את הכסף הרב שתרויח בדרך הראויה לצדקה, לימוד תורה ותמיכה בלומדי תורה. הנני מאחל לך הרבה נחת ממשפחתך ומעצמך. תזכה להוסיף בעניני יהדות מחיל אל חיל.

"נ.ב. כידוע, כאשר מדובר בשידוך, לא קיימת סיבה לתת יותר מדי תשומת לב לנושא המוצא המשפחתי, ובלבד ששני בני הזוג יהיו יראי-שמים.

"כבר היו מקרים רבים של נישואין בין יהודים אשכנזים וספרדים שתודה לא-להצליחו לבנות בתים על יסודי התורה והמצוה".

מר ג' קיבל את עצתו של הרבי, עשה שלום עם בתו ועם החתן והשמחה בחתונה היתה מעל ומעבר למצופה.

*

זה עונה על השאלות שלנו.

המצב הטבעי של בני אדם, במיוחד כשמדובר ביהודים, הוא שמחה.

אנחנו שמחים כשאנחנו חשים שווים, בעלי ערך וככל שהערך שלנו בעיני עצמנו עולה, כך השמחה גוברת.

והשמחה המושלמת היא כאשר אנחנו חשים את האמת, שה' בורא כל אחד מאתנו באופן מתמיד ויש סיבה ומטרה מדוע אנחנו נמצאים היכן שאנחנו. ולכן, כולנו שווים הרבה מאוד.

זה המסר של אלול בכלל ובמיוחד של ראש השנה, יום השנה לבריאת האדם (שנוצר ביום השישי לבריאת העולם).

אלא שכאשר יש לנו ספיקות ולבטים אנחנו לא יכולים לשמוח ("עמלק", אויב היהודים והיהדות, והכינוי שבו משתמשים גם כלפי הנאצים – בגימטריא "ספק").

וזה מה שהתורה מספרת לנו בפרשת השבוע:

הקב"ה אוהב אותנו, הוא ברא כל אחד מאתנו והוא נותן לנו את ההזדמנות לעבוד אותו בכל מעשינו מתוך שמחה.

ואולם כאשר יש לנו ספיקות, כשאנחנו גורמים לעצמנו בעיות, הקב"ה מאלץ אותנו להתעלות מעל כל אלה, כפי שניתן להסיק משני הסיפורים.

עם זאת, יש לדעת שהרבי מליובאוויטש הבטיח שלא תהיה עוד שואה חס-וחלילה כמו זו שבסיפור הראשון.

כיום, כולנו דומים למר ג' בסיפור השני: הדרך לפתרון הבעיות עוברת בפניה לרבי. כל אחד מוזמן לפנות לבית חב"ד במקום מגוריו, ללמוד ממשנתו הבהירה של הרבי ב"שיחות", "מאמרים" או "אגרות". הפתרונות מצפים לנו שם וצריך רק לפתוח את הספרים המופלאים הללו ולשאוב מהם.

זו הדרך הישרה והקצרה לחוש באהבה ובשמחה מאת ה' ולהביא את

משיח נאו!

באיחולי כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, שנה של שמחה, בריאות והצלחה, להכתב ולהחתם בספר החיים עם משיח נאו!

בפרשת השבוע מסופר על תשע מתוך עשר הניסיונות שהקב"ה ניסה בהם את אברהם אבינו (פרקי אבות פרק ה) לקראת היותו היהודי הראשון.

אחד הנסיונות הקשים ביותר היה העובדה שנצטוה למול את עצמו. בגיל 99!!

וכאן יש לתמוה: מדוע הקב"ה הקדים למצוה הזו את ההוראה "התהלך לפני והיה תמים". למה הסרת העורלה עושה את אברהם אבינו לתמים ושלם? במילים אחרות, איך דווקא הסרת חלק מהגוף שניתן על ידי השם (ועוד על ידי ניתוח כואב ומדמם) יכולה להביא שלימות?!

גם כללות נושא הניסיונות דורש הסבר: למה בכלל השם היה צריך לנסות את אברהם, הרי השם יודע הכל ובוודאי ידע מראש שאברהם יעמוד בניסיונות ולמה היה צריך להכביד עליו? ומאידך, מה היה קורה אילו אברהם לא היה עומד בניסיון כזה או אחר?

כדי להבין את זה, הנה סיפור שהתרחש לפני כתשע מאות שנה.

השולחנות היו ערוכים לכמה עשרות אנשים, עם מנות דג צנועות, מלפפונים, בצלים, תפוחי אדמה ושתי ככרות לחם. שתי הנרות, מפת השולחן הלבנה ובקבוק היין העידו שמשהו חגיגי קורה כאן.

היתה זו ברית-מילה. אבל, כך מתברר, לא סתם ברית.

היתה זו הברית של הילד הראשון שנולד ליהודי עני בשם ר' יצחק אחרי עשרים שנות עקרות!

כן, עשרים שנה חלפו, עד שה' נענה לתפילותיהם של ר' יצחק ואשתו. עכשיו הכל מוכן לברית, אבל משום מה ר' יצחק מעכב את תחילת האירוע. הציבור התחיל לאבד סבלנות. שעה חלפה ועוד שעה ואבי הבן המשיך לבקש "נמתין רק עוד כמה דקות".

כך, עד שאיש זקן בעל מראה מוזר, לבוש בגדים ישנים וטלואים נכנס לדלת והביט סביב. הוא נראה כמו הלך נודד, מישהו שזקוק לארוחה חינם. אבל מיד שהוא נכנס, ר' יצחק חייך בשמחה וקרא: "בואו, נתחיל את הברית".

הוא ליוה את האיש למרכז החדר שם היה מוכן 'כסא של אליהו' ולהפתעת כולם כיבד אותו להיות הסנדק, כבוד שבדרך כלל שמור לאבי הילד או לאדם מכובד ביותר.

אחרי שהברית הסתימה והילד נקרא בשם שלמה, כולם היסבו ליד השולחנות הערוכים והחלו את הסעודה החגיגית. בשלב מסוים הסנדק המוזר נשא דברים. הוא דיבר על השם שלמה, תיאר כיצד השם הציע לשלמה המלך לבחור לעצמו כל דבר שירצה והוא בחר דווקא בחוכמה ואיחל שגם הרך הנימול יהיה חכם וילמד את עם ישראל תורה. עם סיום דבריו קם האורח ועזב את המקום.

כצפוי, הנוכחים מיהרו לשאלו את ר' יצחק לזהותו של האיש הזקן, והוא ענה:

"הסיפור ארוך אבל אני אקצר.

במשך שנים, אשתי ואני חיינו על סף רעב. ביתנו היה בן חדר אחד ולילות רבים שכבנו לישון רעבים, אבל מה שכאב לנו יותר מכל היתה העובדה שלא זכינו לפרי בטן. התפללנו, עשינו מעשים טובים, אבל הברכה לא הגיעה.

יום אחד טילתי על שפת הנהר, מתפלל לה' שישלח לנו נס. והנה לפתע משהו נוצץ בחול תפס את עיני. התכופפתי והרמתי את הדבר והנה אני רואה שיש בידי יהלום ענק. מיהרתי להביא אותו בפני צורף מומחה שבחן אותו וקבע שמדובר ברכוש גדול, אוצר של ממש.

רצתי הביתה וסיפרתי לאשתי בהתלהבות על הברכה המדהימה והחלטנו למכור את היהלום בהקדם האפשרי, מאחר שמי יודע מול איזה סכנה נאלץ להתמודד כשיוודע ברבים מה אנחנו מחזיקים ברשותנו.

יצאתי לכמה דקות לראות אם אני יכול למצוא קונה והסתבר שמיד אחרי שיצאתי, הצורף הגיע. הוא הגיש לאשתי שקית מלאה מטבעות זהב והציע את כולם בעד היהלום. היא כמעט הסכימה לעיסקה אבל אז הצורף פלט שהכנסיה בודאי תיתן לו סכום עצום בעד האבן. חודשים שהם מחפשים יהלום לאחת העיניים של פסל גדול בכנסיה!

אשתי שמעה זאת וכמעט התעלפה. האבן תשמש לעבודת אלילים והיא תתמוך בכך? אבל היא הסתירה את הפתעתה וענתה בנחת שלפני חתימת העיסקה עליה להתייעץ אתי. ומובן שסירבתי. הייתי בטוח שאם השם ירצה להעשיר אותנו, הוא יעשה זאת בדרך מותרת בהחלט.

למחרת, שמעתי נקישה על דלת הבית. כשפתחתי, ראיתי לפני את נציגו של הדוכס המקומי הציע לי להתלוות לדוכס, תמורת שכר גבוה, למסע ימי שהוא עורך. הדוכס יוצא לדרך לצורך קניות לעסקיו והוא מעוניין בי כמלווה כיון שלדבריו אני אדם ישר והגון. מיותר לומר שקבלתי את ההצעה וכבר למחרת יצאנו לדרך.

לאחר כמה ימים של נסיעה בים, הדוכס הפתיע אותי. הוא הניח שק מלא מטבעות, הרבה יותר מהמספר שהציע הצורף, וביקש לרכוש את היהלום. הוא שיער שהאבן היקרה נמצאת באמתחתי כי מן הסתם אפחד להשאיר אותה בבית והציע מספיק כסף כדי לחיות בו ברווחה עד סוף ימיי.

נקלעתי לסבך ללא מוצא. מאוד לא רציתי שהאבן תגיע בסופו של דבר לעבודת אלילים אבל מצד שני לא היה לי לאן לברוח ובכל רגע הוא היה יכול להרוג אותי ולקחת את האבן לעצמו בלי אומר ודברים.

אבל חשבתי מהר. העמדתי פנים כאילו אני מרוצה מההצעה והבעתי את הסכמתי.

ואז הוצאתי את היהלום, אחזתי בו בידיי והתחלתי לנשק אותו ולהשתשע בו, כמי שעומד להפרד מדבר יקר, העמדתי אותו מול קרני השמש ואמרתי 'תן לי להביט עוד פעם על המתנה הנפלאה שקבלתי משמים" ופתאום 'החלקתי' על הסיפון ו'בלי כוונה' ' היפלתי את היהלום מידיי, אל מעבר למעקה הסיפון, היישר לתוך הים הגדול.

צעקתי והתחלתי לבכות על האבידה הגדולה בצורה כל-כך משכנעת עד שהדוכס התחיל לנחם ולהרגיע אותי, אבל בתוך ליבי שמחתי על כך שבפועל נמענתי מליטול חלק בעבודה זרה חס ושלום.

באותו רגע, נוצרה במקום דומיה מוחלטת. לא שמעתי כלום סביביב מלבד קול שנשמע כמו הד שמגיע מהשמים ואומר לי: "תשמח ר' יצחק, בזכות שויתרת על עושר גשמי כדי לא להשתתף בעבודה זרה, יוולד לך בן שיאיר את התורה כמו יהלום יקר".

שנה אחר כך אשתי ילדה את בננו. אותו לילה הופיע בחלומי יהודי בעל מראה קדוש, עם זקן לבן ארוך ועיניים טובות, ואמר: תבקש עבור הילד מה שתרצה ותקבל. זה יכול להיות עשירות, אריכות ימים או חכמה. מיד קראתי ללא היסוס: חכמה! והאיש הזקן אמר: כיון שבקשת חכמה, כמו המלך שלמה שביקש מאת ה' להיות חכם, תקרא לבנך שלמה והוא יאיר את עיני ישראל בחכמתו בתורה שבכתב ושבעל פה.

והאיש הוסיף ואמר: לקראת ברית המילה תחכה לי, ברצוני להיות הסנדק.

האיש הזה היה מי שחיכינו לו. הכרתי אותו כשהוא נכנס בפתח סיים ר' יצחק. וזה בוודאי לא אחר מאשר אליהו הנביא.

זה עונה על השאלות שלנו.

המסר של מצות ברית מילה הוא להוכיח שהשם ברא את העולם כדי שאנחנו נשנה אותו. לעתים קרובות זה קשה, כואב ואפילו מסוכן (כפי שראינו בסיפור היהלום), אבל זה תפקידם של בני ישראל, להקריב את עצמם ולחיות וללמד את האמת.

לפעמים, מה שנראה טבעי מכסה על האמת (כמו עבודת אלילים שמכסה על קרבת האלוקים) כמו העורלה שמכסה על השלמות והתמימות או יהלום יקר וצריך להסיר ולאבד אותם.

זה מה שמייחד את אברהם, היהודי הראשון. הוא היה האדם הראשון שלחם בגלוי בעבודת אלילים ותוך הקרבה עצמית פירסם שה' הוא אחד ואנשים חייבים לחיות לפי התורה (שבע מצוות בני נוח לנכרים ובנוסף לכך, אברהם ידע ושמר את תורת ישראל שנים רבות לפני מעמד הר סיני).

זו גם המטרה של ביאת המשיח – לגרום לנו למול את לבבנו (דברים ל, ו) ואז כל ההבטחות והברכות שהקב"ה העניק לאברהם יתקיימו במילואן והעולם כולו יתמלא בכל הדברים שה' הבטיח לשלמה המלך – חכמה, כוח, עושר ושלום.

הכל תלוי בנו – למול את ערלת לבבנו, לשנות את הטבע שלנו ולעשות כל אשר ביכולתנו כדי להביא את משיח נאו!