לפעמים נדמה שהמחאה הציבורית, שאגב, משום-מה מתעוררת תמיד בקיץ, היא סוג של תעסוקה לחופש. תעסוקה כזאת שגם לא עולה כסף. פעם זו מצוקת הדיור ויוקר המחיה, ופעם זו סוגיית השוויון בנטל. העיקר שנמצאה הדרך להעביר את החופש הארוך והמשעמם..

אם נחזור רגע למצוקת הדיור שלא באמת עזבה אותנו, מעניין לגלות שיש שותף גדול ונחשב מאוד למצוקה הזאת. תתפלאו לשמוע, אבל גם לקדוש-ברוך-הוא – ממש כמו לזוגות הצעירים – אין בית משלו לגור בו. אלא שבניגוד אלינו, זאת לא מצוקת תקציב, אלא משהו הרבה יותר עמוק.

•

לשם מה אלוקים כל-יכול צריך בית? אתם בטח שואלים. ומה המשמעות של בית לאלוקים, אם ממילא הוא נמצא בכל מקום?

אם נתבונן בעצמנו, נראה שגם אם אנחנו יכולים להימצא בהרבה מקומות, אבל שום מקום לא דומה ללהיות בבית. כי בחוץ, ה'אני' שלנו לא מתגלה בצורה מוחלטת. אנחנו לא אומרים הכל, וגם לא עושים כל מה שהיינו רוצים לעשות. רק בבית אנחנו מרשים לעצמנו להיות מי שאנו באמת.

גם הקדוש-ברוך-הוא נוכח ונמצא בכל מקום, אלא שנוכחותו חבויה, נסתרת. אנחנו אלה שבכוחנו להנכיח את מציאותו ולהביא אותה לידי גילוי. בית המקדש היה מקום בו מציאותו של אלוקים הייתה גלויה ומוחשית. זה היה המקום היחיד בעולם בו היה גילוי שכינה באופן תמידי.

ירושלים היום בנויה אולי יותר מאי-פעם, ואפילו הכותל המערבי נגיש לכל יהודי שרוצה לעלות אליו ולשאת תפילה. אז מה בכל זאת חסר בה בירושלים? – חסרה בה נשמה. כי בית-המקדש הוא לא עוד מבנה. הוא תמציתה ועיקרה של העיר המופלאה הזאת.

•

הימים האלה, ימי בין-המצרים, בהם אנו אבלים על חורבן הבית ועל גלות שנמשכת כבר קרוב לאלפיים שנה, מזכירים לנו שכדי שיבנה בית המקדש מחדש, דרושה כאן עבודה עברית. ההומוריסטים שבנו יאמרו שזאת הסיבה שהבית עדיין לא בנוי. מתי בפעם האחרונה ראיתם פועל בניין יהודי?..

את בית המקדש הפיזי יבנה המשיח כשיבוא, אבל אנחנו צריכים לבנות את המקדש הפנימי שבתוכנו, ולהביא את הקדושה אל המרחב בו אנו חיים.

אז זהו, כדי שיבנה המקדש מחדש, לא נוכל עוד להסתמך על עובדים זרים. במקרה הזה העבודה מוטלת עלינו.

הכותב הוא שליח חב"ד ברמת פולג – עיר ימים, נתניה

בפרשת השבוע מופיעה מצוות התמורה, המדברת על אדם שתרם חפץ למטרת צדקה ולאחר מכן החליט להחליפו בחפץ אחר. על מקרה כזה קובע אלוקים: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" – שני החפצים, זה שנתרם בראשונה וזה שהחליפו, שניהם יהיו קודש, בין אם השני טוב מן הראשון ובין אם הראשון טוב מן השני.

לכאורה אין בציווי הזה היגיון. אילו אסר אלוקים רק להחליף את הטוב ברע, ניחא, אך מדוע לא לתת לאדם את חופש הבחירה לשדרג את תרומתו? מדוע מתקדשות שתי תרומותיו?

האדם מתקשה להבין מצווה זו ועוד מצוות הנראות כחסרות היגיון. אלא שהיא הנותנת – רצון הבורא היה שאדם יקיים מצוות אלה בלי שיבין את טעמן.

ואולם במצווה הזאת יש הבנה פסיכולוגית עמוקה בנפש האדם ומהלכיה. אלוקים, יוצר נפש האדם, מכיר אותה היטב, ומשום כך אסר עליו להמיר את תרומתו, ואפילו היא לקויה, בתרומה טובה ממנה.

●

חיי האדם צריכים להתנהל בתוך מסגרות מחייבות. בכל תחום ותחום צריכים להיות כללים וחוקים לגבי המותר והאסור. הם סוללים לאדם את הדרך הנכונה ומעמידים אותו על קרקע מוצקה. פרצה קטנה, אפילו פרצה הנראית חיובית, עלולה למוטט את המסגרות ולהשאיר את האדם נבוך ומבולבל.

אילו הרשה אלוקים לאדם להחליף את תרומותיו, רבות מהן היו משודרגות, אחרות היו יורדות ברמתן. כאשר האדם מעמיד את הבטחתו לרשות שיקוליו, הוא עלול להמיר תרומה מעולה בגרועה ממנה, ואפילו לטעון שהיא טובה הימנה.

זוהי אפוא המלצתו של ספר הפסיכולוגיה האמין ביותר – לא לשבור מסגרות. לא להשאיר את עיצוב הדרך שבה ילך האדם בידיו שלו אלא לפסוע בדרכים שקבעו גדולים ממנו. רק כך ירגיש בטוח. אם יקח את המושכות לידיו לא תמיד יֵדע כיצד לנהוג, שכן האדם מושפע מרגשות, מאנשים, מהרבה דברים, ולכן אין הוא מסוגל לעצב לבדו דרך חיים יציבה וראויה. היא תשתנה בכל יום, וגם לא בטוח שדרכו תוביל אותו תמיד למקומות הנכונים.

כך הדבר בכל תחומי החיים. כשפורצים את המקובל בתחום המוסרי, אפילו כדי להכניס דברים חיוביים מאוד, ביום מן הימים עלולים להגיע לעשיית מעשים בלתי-מוסריים.

גם בתחום היהודי כך הדבר. אדם המקפיד לחיות לפי ההלכה יכול להדר רק בדברים שהם בתחום המותר. אם יחמיר בצורה קיצונית מדי הוא עלול למצוא את עצמו מתנהג בדרך הפוכה – באצטלה של קדושה.

אם נשכיל לחיות בתוך המסגרות המוסריות והיהודיות, נלך תמיד על קרקע יציבה ונגיע למחוזות הנכונים.

הרב יוסי ביסטריצקי הוא מנהל בית חב"ד ביישוב להבים ומחבר הספר 'הפרשה והחיים'

כבר שבוע שהקטנה שלי מסתובבת בבית ושרה בקולי קולות "בחג השבועות קיבלנו מתנה". על העיבוד המוזיקאלי המקורי והשנוי במחלוקת של הזמרת הצעירה הבלגתי. אבל על שינוי הגרסא הטקסטואלית של השיר לא יכולתי לעבור בשתיקה. בניגוד גמור למסורת ישראל המקובלת החורזת ומזהה את ה"מתנה" עם "התורה". הרי שהמשוררת היצירתית והמשוחררת מצאה חרוז חלופי מתבקש והגיוני הרבה יותר, לפיו ה"מתנה" מתחרזת דווקא עם "בובה"…

"נו", חשבתי לעצמי "לך תסביר לילדה בת שנתיים למה התורה היא מתנה"… במחשבה שנייה, אולי בעצם גם למישהו מבוגר קצת יותר לא כל כך פשוט יהיה להסביר את השמחה והחגיגה כל שנה בחג השבועות – יום "מתן תורה". ראיתם פעם מישהו ששמח וחוגג את היום בו השיתו עליו מערכת חוקים וציווים שאם ירצה או לא מתערבת, ובמקרים רבים גם מגבילה ועוצרת את שגרת חייו?

בדורנו ה"זורם", עצם המושג לעצור או לרסן (שלא לדבר על "לחפור") נתפס כשלילי ומגונה. אך דווקא השבוע קיבלנו תזכורת נוראית על חשיבותם ומשמעותם של הבלמים. "לזרום" זה נפלא, להאיץ את החיים עד הקצה זה מדהים, כל זה בתנאי שהשקענו ויצרנו גם מערכת בלמים משוכללת המסוגלת בכל רגע לבלום ולעצור ולמנוע התנגשות או התרסקות כואבת ומסוכנת.

כשם לא יעלה על הדעת לצאת לנסיעה בכלי רכב מפואר, נוח, מפנק, מהיר ומפתה ככל שיהיה, מבלי לוודא שהוא מצויד במערכת בלמים מתאימה. ואדרבה, ככל שכלי הרכב מהיר ומשוכלל יותר כך גם נדרשים בלמים משוכללים וחזקים יותר. ממש כך גם לא יעלה על דעת לצאת למסע חיינו מבלי לוודא קיומם של "מערכת בלמים" רוחנית מובנית באישיותנו שתדע לבלום אותנו ולרסן את יצרינו לפני שנתרסק ונפגע בעצמנו או באחרים סביבנו.

האתגר הגדול בתפעול מערכת הבלמים הזו היא העובדה שהיא נדרשת לתחזוקה שגרתית ושוטפת יום יום, ללא תחזוקה שכזו הבלמים עלולים להישחק חלילה, וכשנבחין בכך בעיצומו של המדרון, זה עלול להיות מאוחר מידי…

על קיומו של יצר רע בלב כל אדם אין עוררין (ומי שעדיין לא השתכנע שיאזין שוב לאחת ממהדורות החדשות ששודרו השבוע) מה שצריך לדעת שיש גם מערכת בלמים המסוגלת לרסן ואף לעדן ולשנות לטוב את היצר העצמתי הזה, כך נאמר בגמרא:

"נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה, והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא. ואם אתה מעבירה, הרי היא מעלה נומי (פצעים). כך הקב"ה אמר להם לישראל: בני! בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו".

התורה – בין שאר מעלותיה וסגולותיה – היא מערכת הבלמים שאמנם עוצרת בעדנו אבל בעצם רק בזכותה מתאפשר לנו לחיות בהנאה ובבטחה. האם יש מתנה טובה מזו?

הלוואי שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות!

הרב מענדי גרליצקי הוא שליח חב"ד באזורי חן בתל-אביב.

ההיסטוריה מספרת לנו על הרבה משימות ריגול בשטחי אויב. המפורסמת שבכולן היא זו המסופרת בפרשתנו – שליחת קבוצת מרגלים לארץ כנען לפני כניסת עם ישראל אליה.

לפני צאתם הגדיר משה למרגלים את מטרות הפעולה. הם מילאו אותן, וכשחזרו למחנה מסרו לעם את מה שראו עיניהם. כשקיבלו בני ישראל את המידע החליטו שאינם רוצים להיכנס לארץ כנען. אלוקים כעס מאוד עליהם ועל עשרת המרגלים.

לכאורה, מה היה חטאם הגדול של המרגלים? הרי הם מילאו את שליחותם ונתנו דו"ח מפורט על המשימות שביצעו. הם תיארו את מצב הארץ, את חוזק הערים ואת חוסנם של האזרחים בדיוק כפי שביקש משה. האם משום שנתוני הארץ נראו להם שליליים הם היו צריכים להיענש? 

●

האדם אינו השחקן היחיד במגרש חייו ובוודאי שלא במגרשים ציבוריים. ההמון האנושי הממלא את העולם גורם לכך שחייו של אדם אחד שזורים בחייו של אדם אחר, ורבים ממעשיו של האדם משפיעים על חייהם של אחרים ואף תלויים בהם במידה זו או אחרת. לכן ספקנות או לחץ מצד הסובבים אותנו עלולים למנוע מאיתנו להגשים חלק מתוכניותינו.

אחת ממשימות חייו של האדם היא להאמין במעשיו. האמונה בצדקת דרכו נותנת לו כוח וביטחון להמשיך בחזון שהועיד לעצמו למרות מבטיהם ותגובותיהם של בני-האדם שמסביבו. אם יתייחס לכל הערה שיעירו לו לא יוכל לקדם את המטרות שהציב לעצמו.

ואם כוחה של אמונה עצמית הוא גדול, כוח האמונה באלוקים גדול שבעתיים.

אמונה חזקה ואיתנה באלוקים נותנת לאדם יכולת לבצע משימות ולהתקדם בחיים לא רק כשהסביבה האנושית מקשה עליו, אלא גם כשהטבע ומגבלות הנראות כבלתי-עבירות ניצבות בדרכו.

לאמונה של האדם בעצמו ובדרכו יש אמנם השפעה פסיכולוגית גדולה על יכולותיו ועל כושר העמידה שלו, אך אין בכוחה לשנות סדרי בראשית ונתונים הקיימים בעולם שמסביבו. האמונה באלוקים, לעומת זאת, מסוגלת לשנות סדרי עולם. היא גורמת, כביכול, לאלוקים לסייע לאדם המאמין בו להגשים את שאיפותיו החיוביות, גם כשהדרך להצלחה אינה בדרך הטבע. משום כך נתונים שליליים לא צריכים לפגום באמונה במי שיכול לעשות הכול כטוב בעיניו.

●

חטאם של המרגלים לא היה איפוא הדו"ח המפורט שמסרו. חטאם היה המסקנה שהוסיפו בסיום הצגת הנתונים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".

האמונה באלוקים ובהבטחתו שיכניסם אל הארץ ויצליח את דרכם ומלחמותיהם הייתה צריכה להיות איתנה כל-כך אצל המרגלים, עד שהנתונים והמצב בארץ לא היו צריכים להשפיע עליה כלל. הנתונים שאספו בארץ כנען נראו אמנם שליליים ומפחידים, אבל אמונה חזקה באלוקים הייתה צריכה למנוע מן המרגלים להסיק את המסקנה השלילית שהסיקו מסיורם.

●

אמונה היא דבר מבורך. אמונת האדם בעצמו וביכולותיו משפרת את איכות חייו ועוזרת לו לממש את תוכניותיו. אמונה באלוקים כדאית שבעתיים. הוא באמת יכול לעזור לנו לממש את משאלותינו…

הרב יוסי ביסטריצקי הוא מנהל בית חב"ד ביישוב להבים ומחבר הספר ’הפרשה והחיים’

כגודל הציפייה גודל האכזבה. זו הסיבה לכך שבאופן אישי נבצר ממני לקחת חלק בפסטיבל האכזבה המתנהל לאחרונה עקב כשלון ספורטאינו האמיצים במשחקים האולימפיים. פשוט, אני לכתחילה לא ציפיתי לכלום, אין זו נבואה שנצנצה בי או רוח הקודש שהופיעה בבית מדרשי, אלא, ראשית, כל הסיפור הזה של האולימפיאדה 'יש לו משהו בראש לא מהעם היהודי'… אלו הרי משחקים שנוסדו לכבודם של אלים יוונים שונים ומשונים, לא בדיוק משהו שאנו כיהודים אמורים להתחבר אליו. מעבר לכך, כל תרבות האלהת הספורט ואידיאל פיתוח הגוף מנוגדת לחלוטין לערכי היהדות הרואה את העיקר בפיתוח יכולות הלימוד, הרוח והנשמה. ועיקר העיקרים, בינינו, לא עדיף שנתמקד במה שאנחנו טובים בו? מה לעשות, ה'גויים' תמיד היו, וכנראה גם יהיו, 'מהירים יותר גבוהים יותר וחזקים יותר', למזלנו התברכנו בקצת שכל, אז אולי עדיף שנכיר בעובדות ונשקיע במה שאנחנו מסוגלים להצליח בו – שחמט, נובל, דברים כאלה…

למרות כל זאת, נאמן לדרכו של הבעל שם טוב שקבע אשר מכל דבר שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד ולהפיק ממנו מסר רוחני כל שהוא שייסע לו בעבודת ה', הייתי רוצה לחלוק עמכם תובנה חשובה מאין כמוה שהתבהרה לי דווקא בזכות המשחקים האולימפיים:

אם צפיתם בתחרויות השונות בטח שמתם לב למנהגים המוזרים של הספורטאים בשניות הספורות לפני שהם יוצאים לקפיצה או זריקה קשים במיוחד. ברגעים אלו הם מתנועעים בחוסר נוחות מבצעים תנועות שונות בזרועותיהם והבעות מצחיקות בפניהם, אך דבר אחד משותף לכולם, הם כולם כולם צועדים מרחק ניכר לאחור.

רגע, למה הוא הולך אחורה, הוא הרי רוצה לקפוץ או לזרוק קדימה, אז למה דווקא רגע לפני הוא צועד לאחור. נו באמת, איזו שאלה טיפשית, הוא הרי רוצה לצבור תנופה, אדרבה ככל שהוא יפסע יותר לאחור כך יתאפשר לו לתפוס תנופה חזקה יותר שבעזרתה יקפוץ או ידלג רחוק וגבוה הרבה יותר.

זאת אומרת שצעידה לאחור איננה בהכרח נסיגה או הידרדרות, אם רק נהיה מודעים לכך נבין שאדרבה זו הזדמנות לצבור תנופה ולהצליח להתקדם מעבר לגבול היכולת.

זהו ההסבר והמשל המדויק למונח החסידי "ירידה לצורך עלייה". כל תחום ותחום בחיינו, בריאות, זוגיות, פרנסה, וגם עבודת ה', מורכב מתקופות של עליות וירידות, גאות ושפל. הלוואי ויכולנו להישאר תמיד בעליה מתמדת ובגאות אין סופית, אלא שלצערנו החיים מזמנים לנו גם רגעי ירידה ושפל, רגעים ותקופות אלו עלולים לייאש אותנו ולשבור את רוחנו, אולם אם רק נבין את מה שמבין כל ספורטאי מתחיל, שבשביל לקפוץ קדימה צריך ללכת קצת אחורה, נבין שמטרתה של כל ירידה היא תמיד לצורך עליה, ואז לא זו בלבד שנצלח בשלום את התקופה הקשה אל א אף נצליח לנצלה כדי לצבור תנופה שתוביל אותנו להתקדמות, עלייה והישגים גבוהים ומוצלחים הרבה יותר.  היכון, הכן, צא!

כמו רוב ההורים הצעירים שאני מכיר, כאלו המנהלים תחרות סמויה מה תהיה המילה הראשונה של העולל הפעוט, האם תהיה זו המילה 'אמא' או שמא תהיה זו דווקא המילה 'אבא', כביכול יש בכך כדי להצביע על מידת אהבתו של הילד לאחד מהם. כן, בדיוק כמו אותם הורים, שלא חוסכים כל דרך יצירתית כדי להפעיל את מיטב קסמם ומרצם על התינוק המבולבל ומשננים לו חזור ושנן בגלוי ובסתר "תגיד א-בא!" או לחילופין "תגיד אי-מא!". כך גם אני לוקח חלק במלחמה הפסיכולוגית הבזויה הזו אלא שאני מנצל כל הזדמנות וכשאף אחד ל א רואה או שומע (ואני מאוד מקווה שאשתי לא תקרא את השורות הבאות….) אני דווקא משנן ליורש העצר "תגיד אי מא!" שוב ושוב.

על פניו זה בטח נראה ככניעה ללא תנאי וכשיתוף פעולה עם ה'אויב', אבל מי שניחן בראיה אסטרטגית מרחיקת ראות בודאי מבין שמעבר למשמעות הפסיכולוגית רגשית, למילה הראשונה אותה יהגה הפעוט קיימת גם משמעות מעשית ופרקטית עד למאוד, זו המשמעות המתבררת לנו בדרך כלל בשעה שתים וחצי אחרי חצות, כאשר בדיוק ברגעי החסד של השינה העמוקה והמתוקה ביותר, קול צלול ורם של תינוק עיקש ונחרץ בוקע את ערפילי השינה ודורש בתוקף – מוצץ, בקבוק, חיתול, יחס, תעסוקה, סיפור, שיר (מחק את המיותר).

או אז, ברגעים הקריטיים האלו, מתברר יתרונו הגדול של האסטרטג המנוסה שהשקיע בשינון המילה 'אימא' לשעון המעורר הקטן…. "אשתי היקרה", אני מלמל מתוך שינה והתהפכות לצד שני "קומי, הילד קורא לך"….

●

תינוקות מעירים את הוריהם באמצע הלילה כיון שעולמם ברור ופשוט מאוד: אבא ואימא חייבים למלא את כל צרכי בלי שום חכמות, כך הוא מאמין באמת בכל ליבו, ולכן כשהוא זקוק לדבר מה – קטן או גדול – הוא לא חושב פעמיים, ומבלי להשקיע בניסוח ומבלי לשים לב לשעה הוא פשוט פורץ בבכי וקורא להוריו "היי! אבא, אימא, חסר לי משהו, אני זקוק לדבר מה! אתם לא רואים?".

במוצאי שבת הקרוב נחל במנהג ה'סליחות' בו אנחנו קמים בחצות הלילה (טוב, לא ממש, בבית הכנסת ב'סי אנד סאן' חצות נופל איך שהוא בשעה עשר בלילה…), באים לבית הכנסת ומתפללים לאבינו שבשמים לסליחה ומחילה ולשנה חדשה טובה ומתוקה יותר.

תפילת הסליחות היא התפילה בה לרגע אנו חוזרים אל הפשטות והתמימות ואל האמונה בלב שלם שהקב"ה אחראי לכל מחסורינו בדיוק כפי שאבא ואימא אחראים למחסוריו של התינוק הקטן. ולכן אנו מעיזים להעיר אותו באמצע הלילה, לבקש שוב את סליחתו, ולהזכיר לו – ולא פעם בליווי בכי מתפרץ – שבניו חסרים וזקוקים לדבר מה.

אלא שאנחנו כבר איננו תינוקות, וכשאנו קמים באמצע הלילה סל הדרישות שלנו לא כולל רק בקבוק או מוצץ = פרנסה, בריאות, ושאר בקשות גשמיות. סל הדרישות שלנו מכיל גם ובעיקר בקשות רוחניות, לזכות לשנה של קרבה לקב"ה, לשנה בה נצליח מעט להתעלות ולהתקדש, לחיות חיים של משמעות, ולהיות טובים יותר.

"במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה, הט אזניך ממרום יושב תהילה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מתוך הסליחות).

יש הרבה דרכים לזהות חרדי, אבל יש דרך אחת בטוחה במיוחד: תשאל אותו מה התאריך היום.