שמעתי פעם הקלטה מעניינת של שיחה אישית של זוג שהיה להם הרבה בעיות בשלום בית והם פנו אל הרבי לבקשת ברכה בעניין. זה  בדיוק היה בתקופה בה קורים בתורה את פרשתינו פרשת ויקרא. הרבי לא נכנס לפרטים ולסיבות וכו' – אלא ענה להם תשובה מקורית קצרה וחדה ביותר.

וכך ענה להם הרבי: אנו הולכים בקרוב לקרוא בתורה את פרשת ויקרא, שמשמעותה, שה' קרא למשה.
התורה היא נצחית והיא מדברת אל כל אחד מישראל

הוי אומר שישנו בכל יהודי את המשה שבו, וה' קורא לו ומעוניין לנהל אתו שיחה ומערכת יחסים. אם כך – סיים הרבי  – אם ה' קורא לכל אחד מאיתנו, איך בכלל יש זמן ופניות בנפש למריבות הדדיות?!

מענה חד וחלק זה הוא מעט המחזיק את המרובה .זוהי תפיסת חיים שלימה.

אנו נמצאים על זמן שאול בעולם הזה כדי לבצע את המשימה האלוקית החשובה ביותר של קידוש החומר להפיץ אור ולהפוך את העולם לדירה לה'. כשנמצאים במשימה נעלית עם זמן קצר , ואכן מבינים זאת , הרי שאנו ממוקדים נטו בעשיה ואין לנו זמן פנוי להפגע ולנהל מריבות וויכוחים מיותרים.

הרבי מקוצק אמר פעם לחסידיו: הייתי מעוניין שלא תחטאו לא בצורה מכוונת, אלא מתוך כך שאיך ולמי יש בכלל זמן לחטוא..

ככל שנהיה פחות משועממים ויותר ממוקדים בעשיה חיובית בכלל ובטיוב הזוגיות בפרט, המצב יהיה אוטומטית הרבה יותר טוב…

חג הפורים עניינו שמחה, הודיה והכרת הטוב, על שניצלנו מגזרת שמד קשה. על שהמציאות התהפכה לכל היהודים מאבל- לשמחה ולישועה גדולה.

המציאות התהפכה- לכולנו. ניצלנו- כולנו. זה חג של כווולם. שמחה של כולם!

אלא, שלצערנו, גם בחג פורים, ישנם אנשים שאינם חשים בשמחים. אנשים עצובים, בודדים, כאובים, מדוכאים. אנשים שכך מכנים אותם חז”ל- אביונים.

מה פרוש אביון? מה זה אדם אביון? ניתן לומר בפשטות, שאביון הוא אדם עני, אדם שאין לו כסף. אבל בעומק, בפנימיות הדברים נראה שיש כאן עוד פרוש עיקרי וחשוב.

בפרקי אבות כתוב כי עשיר הוא אדם- השמח בחלקו. “איזהו עשיר? השמח בחלקו!” ומכאן ניתן ללמוד גם את ההפך. אם האדם העשיר, הוא זה ששמח במה שיש לו, ממילא אדם אביון, הוא האיש שאיננו שמח. הוא אדם שמתקשה לחוש את השמחה. הוא אותו איש או אישה המרגישים עניות בנפשם, בתוכם. ודווקא  לאנשים היקרים הללו, לאלו שהם אביונים בנפש, שקשה להם, כואב ובודד-

להם אנו מצווים לתת מתנה!

ומכאן מגיעה האחריות ההדדית שלנו בפורים.

המצוות החברתיות בחג הפורים מדגישות לנו- יש לכם אחריות לשמח את כולם!! שכולם יהיו שמחים, מרוצים, שלווים ומאושרים. יש כאן אחריות חברתית.

ולכן המצווה החשובה לתת מתנות. לא לחינם אנחנו אומרים מתנות לאביונים, ולא צדקה. צדקה, כך מסבירים, היא מלשון צדק. לתת צדקה למי שמצד האמת והצדק צריך לקבל צדקה.

אבל בפורים- “כל הפושט יד נותנים לו”. כל מי שמבקש, כל מי שזקוק, נותנים לו. בלי לבדוק את מידת הצדק שבדבריו או לא. ומה בעצם ההבדל?

מתנה היא דבר משמח. אנחנו רוצים בחג הפורים להיות ערבים זה לזה באווירת השמחה. כך שגם עם האדם אינו זקוק לצדקה מצד “הדין”, וודאי שעצם המתנה- תשמח אותו ותעודד את רוחו. וזה המטרה שלנו!

בפורים יש לנו אחריות לשמח זה את זה. לתת מתנות לאביונים, לעצובים, לחלשים. לשמח את הילדים, לשמח את בן או בת הזוג. בפורים ישנה חשיבות גדולה, לשמח את עצמנו- להיות בשמחה פנימית אמיתית!

ועוד דבר קטן לגבי מתנות לאביונים…

כתוב כי צריך להרבות במתנות לאביונים, אפילו יותר מאשר במצוות הסעודה והמשתה שבפורים. כלומר- יותר משאתה צריך לדאוג למשתה שלך- תדאג למשתה ולשמחה של חברך!

וזה דבר מדהים שקיים רק בחג הנפלא הזה, הכוח לשמח את הזולת. להשקיע. לעודד. אחריות הדדית לקיום מצוות השמחה.

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה.  "אוצרות פנימיים" – מודעות עצמית יהודית.

נראה כי מרבית בני האדם אוהבים לתת משלהם לזולתם. חלקם אוהבים לתת למען השני וחלקם עושים זאת למען האדרת שמם או שאר מיני טובות הנאה ברמות שונות. מיעוטם נוהגים לתת לכאלה שאין הם מכירים כלל וכל נתינתם הינה לשם נתינה בלבד – הענקה טהורה ונטולת אגו לחלוטין. יכולתו של האדם להעניק לזולתו על אף שאין הוא מצפה ממנו לכלום מוגדרת בגדר 'חסד של אמת' משום שמהנפטר אין מצפים לכלום בתורת תגמול.

העולם מלא וגדוש באינטריגות ומאוויים סמויים וגלויים ולעיתים גם לאמירת 'בוקר טוב' יש תעריף משלה ולכל עשייה תמורתה בצידה כך שהנותן הינו בעצם גם מקבל וכל עשייה היא דו כיוונית, דבר אשר הביא את עולם התקשורת הבין אישית אל עבר פסים מחייבי חשיבה מטרתית שאינה הולמת את כוונותיו של המקבל ולעיתים אף בהחלט אינה דומה למטרתו הראשונית של הנותן. יכולתו של האדם להתעלם מהאגו האישי שלו ולהגיע לרמת נתינה מוחלטת הנובעת ממקור טהור ונטול מאוויים אישיים היא מטרת הקשרים הרצויים בין בני האדם.

תא משפחתי הנבנה על גבי יסודות של נתינה טהורה שכזו הוא התא המשפחתי בעל הסיכויים הרבים ביותר להמשכיות בלתי פוסקת תוך כדי העצמה פנימית הולכת וגוברת משום שכשבני הזוג מזהים האחד בשני את כנות העשייה הרי שהדבר גורר בעקבותיו עליה בדרגת העשייה – נתינה ולעלייה אן קץ ולטוב אין גבול. לעומת זאת כשבני הזוג או אף אחד מהם שמים לב כי בעצם כל עשיית בן הזוג מכוונת תמיד לידי מטרה מסויימת הרי שרמת המוטיבציה שלו לעולם לא תעלה מקו האפס וכל מעגליות חייהם המשותפים תיסוב סביב ציר התסכולים כל עוד הם ימשיכו להתנהל בדרך זו מתוך בחירה או מתוך השלמה עם מצבם. על פי רוב היציאה ממצבים אלו מחייבת התערבות מקצועית, אולם זו יכולה להועיל רק כשישנה מוכנות ראשונית של שני בני הזוג בלב שלם. דרך היציאה ממצב זה כרוכה בדרך ארוכה של בניית אמון מחודש והגעה לידי קשר זוגי ראשוני איכותי המביא בכנפיו בשורה של דרך אמינה.

לא כל אדם אוהב לקבל ויש כאלו המפרשים קבלה כאות לחולשה והיות ואין הם מעוניינים להצטייר בעיני זולתם כחלשים הרי שבכל צומת של הצעת דבר מה בכיוונם המנגנון האוטומטי שלהם דוחה זאת מבלי להתבונן בעומק כוונותיו של הנותן, התנהגות התורמת להיווצרות הררי תסכולים בלתי עבירים. מנגנון דחייה אוטומטי זה הינו תוצר מובהק של חשדנות יתר שהפעילו ההורים כלפי ילדיהם בגיל הרך, הם לא קיבלו מעולם עובדות כהווייתם ותמיד הפעילו מנגנון חקרני ומחטט בקרבי עולליהם עד אשר הללו פיתחו מנגנון הדוחה כל מעורבות בחייהם האישיים העובד ומרחיק מהם כל פעילות שאין מקורה בהם עצמם. התנהגות זו מובילה לידי תוצאה בלתי נמנעת, התנגשות.  למעשה בן הזוג המעוניין להעניק ולתת כדי לבנות חש מתוסכל ובודד ולעיתים אף נוטה להאשים את עצמו באי הבנת אורח חיי הנישואין ודרכי ההתנהלות בנתיביהם וכשרמת התסכול עולה רמת היכולת להגעה לפתרון יורדת.

דרך הטיפול הרצויה הינה על ידי קטיעת מעגליות האמון האישי הירוד והגעה לידי יכולת נתינה מושלמת ותוך כדי כך משתלבת חוויית הקבלה בהדרגתיות. כשהאדם יחווה נתינה מנקודת שלמות הוא יפתח במקביל את יכולות הקבלה שלו כי כשיודעים לתת בלב שלם יודעים גם לקבל בלב שלם.

יצחק ריבקין

הרב יצחק ריבקין הוא יועץ חינוכי בעל ניסיון רב, הניחן ביכולת אבחון אינטואיטיבי. מחבר הספר 'לאהוב ולחנך', ומנהל אתר חינוך נט – לאהוב ולחנך. ידיו רב לו במתן פתרונות חינוכיים בכל הקשור לחינוך.

עומס גדול, לפחות אצלי, מייצר כאבי ראש. מהבוקר חשתי שראשי מסוחרר מהמרדף אחר הזמן, ההספקים, הנסיעות הדחופות, וכל העניינים שצריך לבצע. בשלב כלשהו, לפני מספר ימים חשתי, שהגיע הזמן לעצור ולהתבונן במה שמתרחש לי בגוף, בחיים ובנפש. אי אפשר להמשיך כך ומוכרחים לעשות סדר.

חשיבות ההפסקות הקצרות

גם במציאות עמוסה ביותר, מוכרחים למצוא זמן להפסקות קצרות. להתרעננות. לנשימה. להרגעת הגוף והנפש. לפנות לעצמנו מקום. כאשר איננו מעניקים לעצמנו את ההפוגות הללו אנו מחלישים את כוחות הנפש והגוף, ומקטינים את הסיכויים לעמוד במצב שכזה לאורך זמן.

ולהפך, כאשר אנו מאפשרים את ההפסקות הקצרות הללו עבור עצמנו, אנו יכולים לזכות ולחוש כי כוחות חדשים מוזרמים לתוכנו. הלב מתרחב, הנשימה נרגעת, והגוף מתאזן. אנו מסוגלים לחשוב בצורה מועילה יותר, ואף לחזור למטלות הממתינות עם כוחות גדולים יותר.

באחת ההפוגות שיצרתי לעצמי הבנתי לפתע, כי העולם לא באמת עומד עליי… כלומר, גם אם לא אספיק לעשות דבר מסוים, זה לא נורא. ההפוגה אפשרה לי לחשוב ולהחליט יותר בנחת, וחשוב מכך אף לעשות לעצמי סדרי עדיפויות.

הכל חשוב, אך מה חשוב יותר?

אחד הדברים המתרחשים בזמנים של עומס, הנה ההרגשה שיש דברים רבים לעשות, וכולם צריכים להיעשות במקביל. הרי אם הכל חשוב והכרחי, אז על מה בעצם אפשר לוותר? אך זהו אחד המוקשים שאנו נופלים בהם במצב של עומס.

בחיים כמו בחיים, חשוב לעשות סדרי עדיפויות. אין דבר כזה שהכל חשוב באותה מידה, או גם שהכל דחוף ובהול כרגע. על מנת לדעת ולברר מה חשוב יותר ומה פחות, כדאי לעשות רישום. מתוך הרישום הברור על המטלות, ניתן בקלות רבה יותר לעשות סדר- ולחוש סדר.

עומס יוצר תחושה של בלגאן. ואילו רישום ברור ומסודר, כמו גם סדרי עדיפויות, יוצרים חוויה של בהירות, של סדר, והבנה, אשר מקלים על חווית העומס הנפשי והפיזי כאחד.

הפעולה הפשוטה הזו נשכחת מאתנו לעיתים כה קרובות, כאשר אנו נשאבים לרצון להספיק עוד ועוד, והצפה ממלאת אותנו מבפנים. אך דווקא במקום הזה, נמצא הכוח הגדול של ההגדרות ויצירת הסדר. ובאורח מפליא, הסדר מעלים יחד עימו גם את כאבי הראש…

מותר לבקש עזרה!

דבר חשוב נוסף שאנו שוכחים לעיתים, או גם לא מספיק מפרגנים לעצמנו עליו… הנו המוכנות לבקש עזרה. מותר לנו להיעזר, וישנם אנשים טובים בדרך שישמחו לסייע. עם זאת, לא פעם נדמה לנו כי 'אף אחד לא יעשה זאת טוב כמונו…' וממילא קשה לנו לשחרר, לבקש, להיעזר או להטיל אחריות לאחרים. אך דווקא במקום זה, ובייחוד בזמן של עומס, כדאי וחשוב להתאמן בוויתור על "המושלם".  אז אולי זה לא יהיה בדיוק באופן שרצינו או קיווינו, אך התועלת שהפקנו מכך היא גדולה וחשובה יותר. זמן שנוצר לנו, מתח שירד, מטלה שבוצעה, וגם אימון על היכולת לפרגן לעצמנו, להיעזר ולקבל.

לתת מקום ללב

נקודה אחרונה וחשובה גם כן, היא היכולת לדבר על זה. לאוורר את עצמנו גם מבחינה רגשית. לעיתים העומס הטכני משפיע ויוצר בתוכנו גם עומס רגשי, כמו כן ישנם פעמים בהם העומס הטכני כולל בתוכו גם לחצים וחששות רגשיים. עומסים הקשורים בנושאי בריאות, פרנסה, דאגה לאדם קרוב וכדומה, מביאים עימם עומס כפול. טכני ורגשי גם יחד.  מתוך כך חשוב מאוד לתת מקום ללב. לשתף ברגשות. לאוורר. ולשוחח. למצוא את המקום והזמן לקיים את "דאגה בלב איש ישיחנה".

אין אדם שלא חווה לעיתים ימים, תקופות ומצבים של עומס. בזמנים אלו כדאי לזכור, שגם מצב זה הוא – זמני… ובעז"ה עוד יגיעו ימים שלווים ונינוחים יותר.

מאחלת לכולנו ימים של שלווה ונחת, ואם כבר עומס… אז שיהיה מתוך הסיבות הטובות ביותר!

**יש לכם טיפים נוספים להתמודדות עם עומס? מוזמנים להגיב פה למטה!

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" .

איך נולד ילד מופנם?

הפעם, אני רוצה לשים לנו ההורים מראה על עצמנו. כך שאל תכעסו עלי אם הדברים לא יהיו נעימים לאוזנינו… אך אל דאגה, בסוף גם יבואו הפתרונות.

בואו ננסה לחזור אחורה כשהילד היה ממש קטן. האם כשהיה חוזר מהגן, ניסנו לשוחח עמו? האם ישבנו בסבלנות להקשיב לשאלות "הלמה" שלו? האם האזנו לו, גם כשזה לא היה מעניין ממש? אחת הסיבות לכך שהילדים  שלנו נהיים מופנמים, היא העובדה שלא הרגלנו אותם לכך שאנחנו באמת מקשיבים. שהם באמת מעניינים אותנו. שאנו פנויים לשמוע אותם. לכן, מוזר יהיה לצפות, שלפתע בגיל 12 הילד ירצה לשתף. לא פעם, כך מתברר, שהוא איבד אמון בדרך.

אך לא זו הסיבה היחידה.

תחקיר מעניין בנושא אלימות אצל בני נוער, חקר את הסיבה לכך שהילדים לא משתפים את הוריהם באלימות מילולית או נפשית שמתרחשת נגדם. הנערים והנערות תיארו את הסיבות בצורה כואבת וכנה, אך גם באופן כזה שמאפשר לנו ההורים ללמוד, להסיק ולשנות.

נער אחד טען, שאמא שלו אישה לחוצה, וכל פעם שהוא משתף אותה במשהו, היא מתחילה להילחץ, ובעצם, לא ממש מקשיבה לו. "אין לי כוח להיסטריות שלה!". לגבי האבא הוא מוסיף: "הקשר עם האבא אף פעם לא היה קשר פתוח, כך שלשתף אותו זה בכלל לא אופציה".

סיבה מרכזית נוספת לחוסר הרצון לשתף את ההורים, היא הביקורתיות של ההורים. "כשאני משתפת אותה, היא מיד מחפשת איפה אני אשמה. ובכלל, די מהר זה הופך משיחה למריבה בנינו".  תיארה נערה את חוסר הרצון לשתף את אימה בחרם הכיתתי נגדה.

פעמים רבות, מרוב רצון לעזור לילדנו, אנו שוכחים להקשיב להם בפשטות. בלי לדחוף פתרונות, בלי למצוא את האשמים, בלי לחטט, ובלי להילחץ, פשוט להקשיב. לשדר להם שאנחנו איתם.

אמא לילדה בת 8 סיפרה לי כי היא מנסה לדובב את הילדה לספר לה איך היה בביה"ס, אך הילדה לא משתפת פעולה. שאלתי אותה, אם בכל זאת יוצא להן מדי פעם לשוחח, ואם היא יכולה לתאר לי איך זה נראה. והאם תיארה: "הבת שלי חזרה שבוע שעבר מטיול בביה"ס, ושאלתי אותה איך היה. הפעם היא דווקא ענתה ואמרה ברוגז: "לא כיף!". שמחתי שהיא שיתפה ואמרתי לה חזרה: "אבל את כל כך אוהבת טיולים, בטוח היה גם משהו כיף בטיול, נכון מתוקה?". והילדה שלי, תיארה האם בתסכול, במקום להמשיך בשיחה, הלכה לחדר ולא רצתה לדבר איתי יותר".

האם היקרה, בסך הכל רצתה להשפיע לטובה על מצב רוחה של הבת. אך בפועל האם גרמה לה להיסגר עוד יותר. במקום לשאול את הילדה בפשטות: "מה  היה לך לא כיף?", האם ניסתה 'בכוח' לגרום לה להגיד שכן היה כיף, ובכך לא להקשיב למצבה הנוכחי של הילדה. הילדה, זיהתה זאת, ומיד נסגרה.

כמו שאנחנו המבוגרים, אוהבים שמקשיבים לרגשות ולתחושות שלנו, כך גם ילדנו. אמנם אפשר לפעמים לתת עצות, חשוב לעיתים לכוון אותם לראות את הטוב, אך כל אלו מגיעים אחרי ההקשבה הפשוטה, ההבנה וההתעניינות רגשותיהם, כעת.

יש סיכוי לשינוי!

אחד הדברים המרגשים והמעודדים בקשר שלנו עם הילדים, הוא שהשינוי שלנו פעמים רבות, מצליח לתקן שגיאות רבות. כך שגם בנושא הזה, בהחלט אפשר לעשות שינוי. כיצד?

ראשית, נלמד להקשיב. ננסה לפנות זמן, ולהתעניין בכנות. נזכר בעצמנו, כשהיינו ילדים, ונחשוב מה אנחנו היינו מצפים מהורינו בשלב הזה. במהלך השיח, אפשר לנסות ולדמיין שמולנו האחיין או הבן של השכנים… ולא הבן שלנו, לעיתים זה מקל עלינו, על מנת להגיב, ולהקשיב נכון. העיקר בשיחות אלו הוא לנסות ולהבין את התחושה שלהם כרגע, מבלי לנסות להשפיע או לשנות. פשוט להיות איתם, ולבנות אמון מחדש בשיח אתנו.

בהמשך לכך, עולה השאלה, כיצד לגרום לילד מופנם, שהתרגל לא לשתף אותנו, להתחיל לדבר על רגשותיו? גם לכך בעז"ה יש פתרון. להשפיע עליו בדרך עקיפה. למשל, לספר סיפור ולשאול אותו איך לדעתו הרגיש הגיבור בסיפור. בהמשך אפשר גם לנסות לשאול האם הוא הרגיש פעם כך. אפשר לגרום את הילד לשתף אותנו על ידי משחק משותף, ואפילו על ידי צפייה בסרט יחד, שלאחריו נשוחח עם הדמויות השונות ורגשותיהם. פעמים רבות קל יותר לילדים לשתף אותנו באופן עקיף דרך הסיפור או המשחק, ולא ישירות עליהם.

דבר נוסף, לעיתים בכדי לעודד ילד לשוחח אתנו, אנו צריכים להוות את הדוגמא האישית, ולשוחח איתם על עצמנו. אפשר לשתף בצורה מדודה (ולא מכבידה) על רגשותינו שלנו. לספר למשל איך הרגשתי שנתקעתי בפקק. או אפילו רק לתאר להם אירוע שעבר עלינו, ומתוך כך לשאול גם אותם מה עבר עליהם. פעמים רבות הורים מתארים כי בצורה הזו, הילד מרגיש פחות מאוים, ויש לו בטחון גדול יותר לשתף אותנו בחזרה.

ועוד נקודה חשובה, יש ילדים שלעיתים קשה להם למצוא את התשובות בתוך שאלה כללית. למשל: "איך היה בגן?" הילד חווה כל כך הרבה ומתקשה להתמקד. לילדים הללו כדאי לסייע על ידי שאלות ממוקדות יותר. "עם מי שחקת בחצר היום?" או "איזה סיפור הגננת סיפרה?" המסגרת מקלה עליהם בהגדרת הדברים, קודם כל בתוכם, ואחר כך בשיתוף מולנו.

ולפני הסיום הנושא חשוב שנזכור, כי לעיתים ישנם תקופות בחיי הילד (ממש כמו בחיינו שלנו), שאין לילד חשק לשתף, וזה גם בסדר. הכלל העיקרי הוא האווירה הכללית בבית. כלומר, אם בסך הכל יש שיתוף, ויש שיח, זה הגיונו וטבעי, ולא צריך להיבהל שלעיתים יהיה גם פחות.

לסיכום הדברים, על מנת לשמור על קשר פתוח וחיובי עם ילדנו, חשוב שנהייה מודעים לתגובות שלנו כלפיהם, וננסה לשמור על הקשבה כנה, על אווירת התעניינות ולא חטטנות. על תחושת אמון והערכה, ולא ביקורת וחשדנות. כל אלו יגדילו את הסיכוי לפתיחות, לשיח, ולקשר קרוב יותר עם ילדנו האהובים.

ולמי שילדיו עדיין קטנים, חשוב שנדע כי את אווירת השיתוף בבית כדאי להתחיל בגיל הכי צעיר שיש. בגיל שבו האמון באופן טבעי גדול יותר. להרגיל אותם לספר, ולהרגיל את עצמנו לפנות זמן ולהקשיב.

בהצלחה רבה!

עם ישראל בתקופת החשמונאים היה במצב ירוד ביותר. אסרו עליהם לקיים מצוות, טימאו את השמנים במקדש, יהודים רבים התייוונו, והיה הסתר פנים גדול. אנשים רבים עזבו את אמונתם באלוקים, והלכו אחר היוונים. המצב היה קשה ונדמה כי עם ישראל הולך לאבדון. לא נשאר (כמעט) שום דבר טהור ונקי. הכל נטמא. נהרס. הייאוש נהייה גדול. שום תקווה לא נראתה באופק.

ואז… באופן מפתיע ומרגש, מתוך ההסתר, הכאב והחושך- קרה דבר מופלא. נמצא כד קטן. פצפון.
כד שמן שמספיק ליום אחד בלבד! בתוך כל "הבלאגן" המלחמה וההרס- נמצא כד שמן אחד טהור.
"ומנותר קנקנים- נעשה נס לשושנים". מהמעט אור שנותר. מהכד קטנטן. נעשה נס גדול וישועה לעם ישראל.

אך יש כאן משמעות רחבה הרבה יותר. הכד כידוע אמור היה להספיק ליום אחד בלבד. לכאורה, מה זה יעזוזר בכלל? הרי אין עוד שמן להדלקת המנורה, ובכדי להפיק שמן טהור חדש, נדרשים שמונה ימי עבודה! אז למה בכלל להדליק? מה שווה פך אחד קטן שלא יספיק כמעט? אולי עדיף בכלל לחכות עד שיגיע השמן החדש, ואז נדליק את השמן ברצף?

אלא שזה מסר גדול ומיוחד שמלמדים אותנו המכבים.
קצת- זה גם טוב.

גם אם אי אפשר שהמנורה תדלק באופן קבוע- יום אחד זה כבר טוב ויקר! יתרה מכך, מתוך כך שאנו יודעים ליהנות גם מהקצת טוב, גם מהקצת אור, אנו זוכים ומקבלים כוח להמשיך ולבעור, להאיר ולהשפיע גם הרבה מעבר למה שחשבנו.

בכל אדם מונח כד קטן שלעולם לא יוכלו לטמא או להרוס. כד טהור וזך. כד שיש ביכולתו- להאיר את הכל. אפילו מתוך מצב שבו "היוונים" נקבצים עלינו מכל הצדדים- מחשבות שליליות, ייאוש, עצב, בדידות או בלבול ממלאים את הכל, מטמאים את השמנים הטובים שבנפשנו, פורצים את כל ההגנות, את החומות הטובות ששומרות עלינו ורק מנסים לקלקל… לעולם ישנו- כד קטן, שאף אחד לא יצליח לטמא או לשבור.

נקודה זכה בתוכך – שממנה אפשר להאיר ולצמוח מחדש. אפילו אם היא קטנה- השפעתה יכולה להיות גדולה. נקודה טהורה, יפה, זכה ומושלמת- שיש בכוחה להאיר ולרפא.

זה יכול להיות בחיים האישיים, בחיים הזוגיים, בחינוך הילדים, בקשרים חברתיים או בכל התמודדות שהיא- כאשר נדמה כי כבר לא נשאר ממני שום דבר טוב- מוכרח להיות כד קטן!

ואם רק נסכים לשמוח גם בקצת הזה, נוכל לראות בעז"ה כי מכוח הקצת צומח עבורנו הרבה. לעיתים דווקא מתוך הקטן צומח כוח גדול. כוח להאיר הרבה מעבר למה שנדמה. כוח לדלוק עד אשר יחזרו כל השמנים הטהורים, והמנורה שתוכי תמשיך לבעור ולהאיר בכל יום.

רק צריך להאמין בו. להאמין בעצמך. להאמין בטהר וביופי שבי.

רק צריך להסכים גם לקצת. גם כשנדמה שזה לא יעזור, וכבר הכל אבוד, וכבר ניסינו וכבר ראינו, ושום דבר לא באמת משתנה…

הקצת הקטן הזה- יכול להעיף אותך למעלה. לתת לך כוחות גדולים לפרוח, לשמוח. לא משנה מה אמרו לך, מה עשו, מה איחלו, או מה לחשו… הכד הקטן נמצא אצלך. ומתוכו יכול הכל להתהפך לטובה ולישועה גדולה. לא משנה מה עבר עליך, מה עשית, וכמה נפלת- בתוכך ישנו פך טהור, נקי ויפה- שמחכה להאיר ולפרוץ.

וזהו סוד עיקרי במלחמה שלנו נגד ייאוש החיים. אף פעם לא לשכוח את פך השמן הטהור שמחכה לנו. אור נקי שחפץ כי נמצא אותו, נדליק אותו- ודרכו נאיר את הנפש והנשמה אל השמחה, הברכה והטוב הגדול שמגיע לך.

הכד הקטן של חנוכה הוא הכד הגדול ביותר של התקווה!

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" . לתגובות: otsarpnimi@gmail.com

בסיטואציה זו מגיח שר המשקים ואומר שיש לו איש מקצוע מעולה, שיש מצב שהוא יצליח לפתור את החלומות.

אלא שיחד עם השיווק שלו את יוסף, הוא מוסיף  'נער עברי עבד'.

חז"ל הבחינו בכך ואמרו על שר המשקים:

ארורים הרשעים שאין טובתם שלמה שמזכירו בלשון בזיון:
נער: שוטה ואין ראוי לגדולה.
עברי: אפילו לשוננו אינו מכיר.
עבד: וכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים..

הנה בשלוש במילים בודדות הנאמרות כדרך אגב לכאורה, ניתן מתוך רוע מוחלט ואי פרגון בזוי, לקטול אדם טוטאלית ולקבור לו את חלון ההזדמנויות בעל הפוטנציאל המטאורי הזה לעמוד לפני מלך מצרים ולהתקדם בחיים.

המסר מכך בזוגיות הוא:

בשביל לבנות או חלילה להרוס זוגיות, לא צריך הרבה מילים.. לעיתים די בכמה מילים בודדות, ואולי מספיקה עקימת אף , כנאמר: 'כי באפם – הרגו איש', ניתן לקבור את הזוגיות או לרומם אותה.

הבשורות הרעות הם עד כמה בקלות ניתן להרוס את השלום בית. זה פשוט מפחיד לחשוב , שאדם במו פיו בפליטת פה טיפשית של כמה מילים יכול להרוס את הקשר הזוגי ויצטרך הרבה מסדרי התנצלויות לתקן זאת, אם בכלל..

אך מדובה מידה טובה, ובדרך החיוב נאמר את הבשורות הטובות שיש כאן..

לעיתים אין צורך בהשקעה רבה כדי לשפר את הזוגיות , אלא בקצת שימת לב למה אומרים, ואיך אומרים.. עם כמה מילות שבח והערכה ניתן להגיע , תוך כדי תנועה ושגרת היום וכלאחר יד, להישגים רבים בתחום הזוגיות..

שבת שלום

מיד בתחילת דרכו הוא מגיע למקום מסויים נרדם וחולם חלום אלוקי מיוחד.

בהקיצו מהחלום הוא אומר 'אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי', 'אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים'.

המסר מכך בזוגיות הוא:

הרושם הראשוני שיש לאדם בהסתכלותו על מוסד הזוגיות יכול לעיתים להיות מוטעה. זוגיות קיימת גם בעולם הזואולוגי ואף בצורה דומה בעולם הצומח, ובהשקפה שטחית ניתן לחשוב שכך הם פני הדברים אף אצל האדם אף אם בחיצוניות הקונספט הוא קצת שונה.

זוגיות יכולה להיראות כשני אנשים שבמקרה פגשו זה את זו ועקב מציאת חן הדדית החליטו לבא בברית הנישואין.

אך האמת היא ש'אכן יש ה' במקום הזה'. הקמת בית בעם ישראל אינה גחמה אנושית של שני בני אדם, היא מלאכת קודש ושליחות אלוקית מרוממת.

תפקיד הזוגיות היא להקים את דור ההמשך שלך עם ישראל. היא החממה בה אמורים לשתול ולגדל בנים ובנות 'זרע ברך ה' המה'.

אין זה כי אם בית אלוקים!

ביתנו והנהגתינו בו הוא לא רק ענין פרטי שלנו, הוא ענין כללי לגמרי שנוגע לכלל ישראל ולה'.

אי לכך  כשבני הזוג מבינים שהם כרגע במסע של שליחות אלוקית, הם יעשו הכל כדי לשמור את המסגרת הקדושה הזו להשקיע כוחות שהיא תהיה רגועה שמיחה ומליאת קדושה גם אם לצורך כך ידרשו מדי פעם וויתורים הדדים ומאמצים מסוימים.

השלום בבית הוא בעצם יצירת שלום וכבוד לבית ה'.

ואז הם זוכים להצלחה אלוקית שמימית בכל ענייניהם – 'וזה שער השמיים'!

יש שטוענים כי הוויתור הינו תכונה עיקרית בחיי הזוגיות. על אף זאת נראה כי הגדרה זו אינה מדויקת מספיק. כמו כן גם הטענה שוויתור אינו נצרך בחיי הזוגיות, היא לא נכונה.  אז מה כן ומה לא? ראשית ננסה להגדיר מהו בעצם ויתור.

אפתח בדוגמא. "בעלי לא יודע לבקש סליחה. כך שבסוף כל מריבה אני זו שצריכה לוותר, ולהתנהג כאילו לא קרה דבר". ויתור מסוג כזה למשל אני מגדירה כ:"לבלוע את הצפרדע ו… להיחנק" (חלילה..). ויתור שכזה אמנם יוצר "רגיעה חיצונית", אך בלב הוא עלול ליצור ריחוק פנימי גדול יותר ומחנק נפשי.

ויתור הגורם לנו להרגיש מנוצלים, מקופחים או מרוחקים יותר- אינו ויתור של אמת. ועוד יותר מכך הוא אינו ויתור מועיל, אלא מפריד ומרחיק. כשאנו מוותרים בנושא מסוים, אך אנו נוצרים זאת עמוק בליבנו- כנראה שלא לגמרי ויתרנו. אמנם העדפנו ליצור "רגיעה" במציאות, אבל ויתור פנימי אמיתי לא נעשה.

הוויתור הוא דבר חשוב מאוד בחיים בכלל ובזוגיות בפרט, אך השאלה היא  מתוך איזה מקום בנפש הוא מגיע. ויתור שמביא עמו תחושות של ניצול ושליטה, הוא זה המעורר את המרמור והניכור הפנימי (והזוגי), והוא זה שבסופו של דבר מעיד, כי לא בטוח שנעשה כאן ויתור של ממש. ייתכן כי ויתור זה נעשה מתוך מקום של "אין ברירה" (או אפילו של כפיה), או שהוא נעשה מתוך מקום של "התחשבנות" הדדית.

לעומת זאת, ישנו ויתור מסוג אחר המגיע דווקא מתוך מקום של בטחון עצמי ובטחון בה’. מתוך כוח. מתוך אהבה שלמה ורצון להיטיב. ויתור זה, המגיע מתוך תפיסה פנימית שזה הדבר הנכון לעשות, וכך אני בוחר/ת- הוא ויתור שיש בו אמת, כוח והשלמה. הוא זה שבעז"ה יכול לקרב ולהועיל. כשאנו מרגישים שלמים עם הויתור וההתחשבות ברצונו של האחר, גם  הקושי (ופעמים רבות יש קושי), הופך להיות נסבל יותר. אנו זוכים לחוש כוחות גדולים יותר בהתמודדות עם הקושי, כאשר בתוכנו אנו שלמים עם המעשה שעשינו לטובת בן זוגנו. 

הסכנה שבוויתור

שגרה של וויתורים בחיי הזוגיות עלולים להביא לשתי  סכנות מרכזיות. האחת הינה מציאות שבה בן זוג אחד הופך להיות הוותרן "הכרוני" של הבית. כשהוויתורים הינם חד צדדים, ונהפכים להיות תפקידו הקבוע של אחד מבני הזוג, המצב בעייתי ודורש תיקון. במקרה הזה ישנה סכנה שהוותרן "הכרוני" יאבד את עצמיותו. יאבד את המקום שמגיע לו. יאבד את עצמו, ובדרך זו הוא עלול לאבד גם את כוחות החיות שבו.

לוותר כל הזמן זה אינו המתכון לחיים מאושרים. אולי המתכון לחיים מתוסכלים. אך לא לוותר בכלל זה גם לא מתכון לאושר. זה מתכון לנוקשות ולחוסר אכפתיות מהזולת. כמו כל דבר כמעט, האמת נמצאת בטווח הממוצע. באווירה ההדדית. קשר זוגי שיש בו אווירה של התחשבות הדדית (הכוללת  לעיתים גם ויתורים), הוא קשר מאוזן. הרצון לוותר למען השלום, להתחשב למען בן או בת הזוג, הוא רצון חיובי מיסודו, אך הוא חייב להיות מאוזן, הדדי, ומתוך הרגשה טובה.

הסכנה השנייה שיש במציאות של ויתורים הינה כניסה לעולם של ’התחשבנויות’ (כפי שפירטתי מעט למעלה). "אני ויתרתי לך אז עכשיו מגיע לי ש…". כשהוויתור הופך להיות כלי להתנגחויות והתחשבנויות כלפי בן הזוג שוויתרו לו, כנראה שמשהו בוויתור המדובר לא נעשה ממקום נכון, כנה ושלם. וממילא אי אפשר לקרא לו ויתור אמיתי. אמנם ויתרנו באותו רגע על דבר חיצוני מסוים, אך בלב, ככל הנראה כלל וכלל לא ויתרנו…

ויתור שלם

על ויתור אמיתי ניתן ללמוד מרחל אמנו. רחל, בערב חתונתה,  ויתרה לאחותה לאה על מנת שלא תתבייש. היא מסרה לה את הסימנים שקבעו היא ויעקב אבינו, ובכך אפשרה לה להיכנס עמו לחופה (ולקחת לה את החתן…), מבלי לביישה. אך גדולה נוספת של רחל, הינה העובדה כי מעולם לא הזכירה זאת ללאה אחותה. היא לא השתמשה בוויתור זה "כנגד" לאה. ויתרה בלב שלם שאחותה לא תתבזה. לא מוזכר ולו פעם אחת כי רחל (על אף הקושי שהיה לרחל אמנו כאשר היו ללאה ילדים ולה לא…) רמזה זאת בדיבור או בהתנהגות כלשהי כלפי לאה אחותה. זהו ויתור שנעשה בשלמות. גם בחוץ וגם בלב.

ויתור אמיתי הוא זה שלאחריו אתה שוכח. מרפה. כשאנו סוחבים שנים רבות את הוויתור שעשינו ובכל פעם מזכירים אותו מחדש, כנראה שלא באמת ויתרנו… להפך. אנו משתמשים בו ככלי נשק בכדי "לנצח" (לכאורה) בדילמה הבאה שתעלה. ויתור אמיתי מגיע ממקום של ענווה וכוח. ויתור שנעשה מכל הלב למען מטרות עיקריות וחשובות יותר עבורנו. לשם כך אנו מוכנים לשים את צרכינו לרגע בצד על מנת לשמור על ערך עיקרי יותר.

אין ספק שבשביל לוותר אנו זקוקים לכוחות נפש. זה בוודאי לא קל לשים את עצמי בצד ולמלא דווקא את רצונו של הצד השני. אך ככל שישנה אהבה ואווירה התחשבות הדדית, כך גם כוחות הנתינה והוויתור גדולים יותר.

ויתור אינו דרך חיים

עם כל זאת ראוי להדגיש שזוגיות חיובית לא כדאי שתתבסס על ויתורים. כשאנו מגיעים לחיי הנישואין וכל אחד מביא עמו את ההרגלים השונים, את האמונות, העקרונות והצרכים שלו- אין לנו מטרה לוותר כל הזמן אלא ללמוד להתחשב ולשלב את הצרכים. ליצור הידברות שמתוכה ניתן יהיה לשלב את שלי ושלו. לבנות יחד ולעצב את חיינו מתוך חיפוש והתאמה לרצונות של שנינו. ייתכן כי בתוך התהליך הזה ידרשו מאתנו ויתורים, אך הוויתורים אינם המטרה, אלא הם אחד מהכלים בכדי להגיע להסכמה, להידברות, להבנה ולדרך משותפת.

השאיפה העיקרית והכללית יותר  הינה להגיע לחיבור שיש בו חשיבה משותפות והחלטות משולבות.

מתוך מקום שכזה ניתן לקבל כוח לוותר מבלי לחוש מרמור או כעס. כך אנו זוכים לוותר ויחד עם זה לדעת- כי פעם תורי ופעם תורו… כשישנה שגרה שלמה של שותפות, הדדיות, נתינה, אכפתיות ואהבה, קל יותר בעזרת ה’ ללמוד ממידתה של רחל, ולזכות ולוותר- באמת!