טעמים רבים יש למנהג-ישראל זה, טעמים רבים נכתבו על הסיבה מדוע נוהגים לאכול מאכלי חלב ביום מתן תורה, אבל דומה שטעמם של עוגות הגבינה והפשטידות השונות הוא הטעם החזק ביותר, הוא הטעם העולה על כולנה…

יצא לכם לחשוב פעם על הגבינה, חשבתם פעם מי הראשון שייצר גבינה, איך היא נוצרה?

גבינה היא לא מוצר שנברא בששת ימי בראשית, בששת ימי בראשית נוצר החלב ותו לא, כל השדרוגים שלו, החל מאלו הבסיסים כחמאה, שמנת וגבינה, הינם פרי יצירתו של האדם, שמתי שהוא בהמשך הימים, הוא יצר גבינה.

חמאה מופיעה כבר בחומש בראשית, כשאברהם אבינו קיבל את שלושת המלאכים, מספרת התורה: "ויקח חמאה וחלב". גם הגבינה מופיעה לא רק בלשון המשנה, אלא כבר בספר איוב (י, י): "הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני". שדרוג החלב הסטנדרטי למוצרים כחמאה וגבינה, היה כבר בראשית זמן המקרא. מעניין איך הוא נוצר, מי היה הראשון שקם בוקר אחד והחליט "היום ניצור גבינה".

האם היה זה סוד שהקב"ה גילה לאדם וחוה מהו המתכון ליצור גבינה, סוד שעבר במסורת מאם לבתה, או שמא היה זה פשוט טעות של מישהו שהשאיר כד חלב מחוץ למקרר והוא החמיץ, ומאז – השתנתה ההיסטוריה…

במדרש רבה (בראשית יד) מובא: "קערה שהיא מלאה חלב, עד שלא ניתן "מסו" בתוכה (מיץ קיבה של עגל), החלב רופף. משניתן לתוכה מסו, הרי החלב קופא ועומד". רק כאשר נופל אל תוך החלב מעט "מסו", דבר שלילי, מיץ קיבה, דבר הגורם לה להחמיץ – היא הופכת לגבינה.

אם ננסה לדמיין מעט איך נוצרה הגבינה הראשונה: כנראה אמא של מהללאל, אולי של קינן, או אולי של מחויאל, מזגה לו כוס חלב טרי, הישר מהפרה, חלב בריא מלא ויטמינים, ואיכשהוא נשפך לתוכה קצת מסו, דבר שגרם לחלב הטוב והמוכר להיות חמוץ ודוחה.

האמא כנראה מאוד כעסה, אבל מאז – החלב הנדוש והמשעמם, הפך להיות מוצר שמשדרג כל דבר שהוא בא איתו במגע.

אין היגיון שאדם יקח דבר חמוץ ולא ראוי לאכילה, כמיץ קיבה, וישליך אותו סתם כך אל כד חלב טרי ובריא. אבל דווקא פעולה זו, ההחמצה של החלב, הביאה לתוצאה חדשנית מרשימה, תוצאה שמאפילה ומעפילה כמה מונים על המקור.

*

השליח למינסוטה הרב מאניס פרידמן סיפר פעם: לפני מספר שנים, טסתי לארגנטינה. הטיסה הייתה מתישה, הייתי צריך לטוס ממינסוטה לניו יורק, משם למיאמי, וממנה לבואנוס איירס. כשסוף סוף הגעתי לארגנטינה, הייתי כמובן עייף ומותש. חסר כוחות.

הדבר היחיד שרציתי היה: להגיע לחדר במלון, לישון טוב ולהתעורר למחרת רענן ומוכן לעבודה.

כשהשליח שם אסף אותי משדה התעופה, הוא אמר לי כי ברצונו לעשות עצירה קצרה בדרך למלון.

"אישה בקהילה", הוא הסביר, "איבדה את בנה לאחרונה והיא נמצאת בדיכאון ואינה מעוניינת לדבר עם אף אחד או לצאת מביתה. כשאמרנו לה שאתה מגיע, היא הסכימה לדבר איתך".

אם אומר בלשון המעטה, לא הייתי מאוד שמח מההצעה הזו. לא זו בלבד שזו משימה מרתיעה – מה אני יכול לומר שאשה שכל כך סובלת – לא אהבתי את העובדה שאיש לא עדכן אותי קודם. "למה לא שאלו אותי קודם?"…

אבל מה יכולתי לעשות, האשה ציפתה לנו כל כך. לא הייתה לי ברירה.

כשפגשתי את האישה בביתה, היה נראתה כאילו היא לא בין החיים. לא היה אור בעיניה. ללא חיים בקולה. אין צבע בפניה. בנה בן ה -19 נהרג בתאונת דרכים בעת שניסה להגיע הביתה.

היא סיפרה לי כמה מיוחד היה בנה, איך הוא התנהג בצורה מכובדת, כמה הוא היה אדיב ונדיב, מתחשב, חכם, אכפתי, בוגר מכפי שנותיו.

"ילד מופלא היה לך", אמרתי כשהיא סיימה את המונולוג הכואב שלה, "ולחשוב, שזכית בו למשך 19 שנה"…

התגובה שלי, כלל לא הרשימה אותה.

"אני מבין" הרגעתי אותה, "ההלם של אובדן בנך, לפתע פתאום, זה דבר נורא" –

"אבל תדמייני לרגע", המשכתי ואמרתי, "שאלוקים בכבודו ובעצמו היה בא אליך מראש ואומר לך את הדברים הבאים: "אני מחפש מישהי שתהיה אמא של ילד מקסים, באמת, במשך 19 שנה. התסכימי להיות אמא שלו?" – "מה היית אומרת?"

חשבתי בוודאות היא תגיד "כן", אבל להפתעתי היא ענתה בהתרסה: "בשום פנים ואופן לא!"

הייתי לגמרי אובד עצות מה לומר, ובלי לחשוב, עניתי: "ובכן, טוב מאוד שהוא לא שאל אותך"…

פתאום, סכר דמעות נפתח והיא החלה להתייפח ללא שליטה. האישה סוף כל סוף התירה לעצמה בכי טוב ומשחרר, בפעם הראשונה מאז מותו של בנה. היא צעקה, היא בכתה, היא פרקה את צערה.

לאחר כעשרים דקות, היא נראתה בפעם הראשונה 'בחיים' מאז הטרגדיה. היא הייתה אדם חדש. הרגשתי כאילו אני עד לאשה שחזרה מהקבר אל החיים, ממש לנגד עיני.

זו היתה אחת החוויות הרגשיות המשמעותית ביותר שחוויתי בעשרות השנים שאני עוסק בייעוץ והדרכה.

במכונית בדרך למלון הרהרתי לעצמי: כשאמרו לי שעלי להיפגש עם האישה הזאת כעסתי: "למה לא שאלו אותי מראש"? אם היו שואלים אותי לפני כן אם ארצה לפגוש אותה מיד לאחר הטיסה שלי – בוודאי הייתי משיב: "בשום פנים ואופן לא!"

וזו הרי היתה תשובה לא נכונה! הרי לא הייתי מקבל את ההזדמנות לעזור לה, וגם הייתי מחמיץ את החויה המטלטלת שחוויתי כעת.

רוב הדברים הגדולים שאנחנו עושים בחיים, לא נעשו בתגובה למצבים שבחרנו ברצון. אנחנו לא מבקשים אתגרים. אם מישהו היה שואל אותך: אולי אתה רוצה קצת קושי, אתה מעונין בכמה "נסיונות" בחיים? היית לבטח מיד אומר: לא, תודה.

אם הקב"ה היה שואל אותנו מראש בכל פעם שהוא רוצה להציב לנו אתגר, היינו אומרים לו: "בבקשה, לא". והתוצאה היתה – שלא היינו עושים שום דבר הראוי לציון בחיינו. החיים היו מסתכמים בכלום.

אם כך, עלינו להודות לבורא העולם בכל רגע – או לפחות כל בוקר כשאנחנו קמים – על כך שהוא לא מבקש מאיתנו רשות. כנראה שהכל זה חלק מהתוכנית האלוקית. ההתמודדויות שלנו עוזרות לנו לגדול ולהיות אנשים טובים יותר.

*

בלי ה"מסו", אם החלב לא היה מחמיץ, היינו נשארים רק עם החלב השגרתי והסתמי.

ההתחלה נראית קשה, מכעיסה, "למה לא שאלו אותי", אמא של קינן מאוד לא אהבה את מה שהוא עשה, החלב המוכר והטוב פתאום "קופא ועומד" – אבל התוצאה שהתקבלה היתה חיובית מאוד. אפילו יותר מהמקור.

לא שאלו אותנו אם אנחנו רוצים ילד או ילדה עם אתגרים, אתגרים עבור הילדים ואתגרים עבורנו, שלא לדבר על האתגרים שיש לאחים ולאחיות, הדבר הוא "לא בבחירתנו".

אבל בידיים שלנו לבחור מה לעשות עם זה:

אנחנו יכולים לשקוע בחלב החמוץ, לכעוס ולרטון על "החלב שנשפך", על כד החלב שלא יכול לבוא למימוש. אבל אנחנו גם יכולים לנסות למצוא בתוך החמיצות הזו את הגבינה שבה. ההבנה שה"מסו" גורם לשדרוג, הן עבורנו, הן עבור הילדים האחרים במשפחה, ובעיקר אנחנו צריכים ליצור גבינה באוצר שהקב"ה הפקיד בידינו.

כשנשב בסעודת החג ונטעם את עוגות הגבינה, כשנחוש בפה את המרקם של החמאה – נסתכל על הילדים שלנו ונתבונן ברעיון שהם החג שלנו, הם הגבינה האמיתית שלנו, הם חג מתן-תורה שלנו.

"נעשה ונשמע". בתחילה זה "נעשה" – ככה, בלי הבנה. עושים למרות שזה לא מובן, למרות שזה אולי גם קצת מכעיס, אבל בהמשך אמור להגיע ה"נשמע" – ההבנה, ההפנמה, ובעיקר ההתחברות, ההכרה שזה שלי ואני אוהב את זה.

משמעות הדברים היא כפי שנתבאר במפרשי התורה, שעל האדם להיות עדין מנומס ורגיש, גם כשמדובר בדברי היתר.

למשל באכילה. ברור שגם אדם שאוכל את האוכל הכשר ביותר בעולם, זה לא אומר שהוא יכול ומותר לו לעשות זאת בגסות, בברוטליות ובזלילה רעבתנית.

משמעות הדבר בזוגיות:

מצד אחד זוגיות כל עניינה הוא קרבה הדדית ודביקות מוחלטת 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. מצד שני, דווקא בתחום הזה, קרבת יתר, מכלה מזיקה והורסת.

הזוגיות בנויה על משוואה של 'ריחוק שווה אהבה'. על 'רצוא ושוב'. 'אובר' קירוב בזוגיות, יכול לגרום לסוג של סלידה ושובע יתר.   כמו שנאמר: 'דבש מצאת, אכול דייך – פן תשבענו והקאתו'(משלי כה,טז).

הן הריחוק המתחייב לפי גדרות ההלכה, והן ככלל, ככל שההנהגה הזוגית תתנהל בעדינות וברגישות בכל התחומים הרוחניים והפיזיים, זוהי תהיה החממה הטובה ביותר לפריחתה במלא הדרה ויופייה!

■ ■ ■ 

כל יציאה ממשבר, מקושי, מהתמודדות כוללת בתוכה גם תהליך. גם דרך. מעטים המקרים שהאדם יוצא מ"גלות" לגאולה ברגע אחד. גם יציאת מצרים שאמנם הייתה מהירה עד מאוד,  הביאה מיד לאחריה המתנה ארוכה, עד לגאולה השלמה. עד לקבלת התורה, ולאחר מכן עד לכניסה לארץ.  

אנו עומדים בימי ספירת העומר. ימים שכל מטרתם הינה התהליך וההכנה לקראת קבלת התורה. אי אפשר לקבל את התורה ללא התהליך. ללא הדרך. ללא שלב ההמתנה והצמיחה. לצאת ממצרים ברמה הפיזית, היה ברגע אחד. אבל להוציא את מצרים מתוך הלב של בני ישראל, מתוך התודעה – זה תהליך. לשם כך צריך זמן של הזדככות ותיקון על מנת שיהיו ראויים לקבל את התורה.

 כך גם בחיים שלנו.

ההליכה, הדרך, היא חלק עיקרי ומשמעותי מהצמיחה והגדילה. אי אפשר לכבוש יעדים, לצמוח, להשיג מטרות – מבלי לצעוד בשביל. מבלי לטעות, לתהות, ליפול, לקום, לנסות שוב, לכאוב, לצחוק, להתגבר ולהתקדם. ימי הספירה ממחישים לנו שדברים דורשים זמן. נדרשת הבנה, עבודה פנימית, הפנמה, התבשלות, השתדלות, עד לקבלת השפע הגדול. 

.ליהנות מהנסיעה

עם זאת, לעיתים נדמה, כי כבר אין לנו סבלנות לחכות, אנו רוצים את השינוי הרגע. אנו רוצים להתחתן כבר מחר, רוצים שלום בית כבר אתמול, רוצים לקנות דירה כבר היום, ורוצים לסיים את התואר בתוך שבוע מקסימום. אין לנו סבלנות. עם כך, מה עושים כשכבר קשה לחכות, כשנדמה כשהדרך לא נגמרת?

כשהיינו ילדים ונסענו מידי פעם לטיולים עם ההורים, נהגנו לקטר לאורך הדרך ולומר שוב ושוב: "עוד כמה זמן מגיעים? הנסיעה הזו לא נגמרת. צפוף לי/ חם לי/ הוא מעצבן אותי/ נו אמא, עוד כמה זמן נגיע?". ואמא הייתה אומרת בנחת: "תסתכלו בחלון, תביטו על נוף, תיהנו מהנסיעה…".

כשהדרך מסמלת עבורנו "מכשול" שצריך לעבור אותו, היא עלולה להיות קשה, מתסכלת ובלתי נגמרת. אך כשאנו מנסים לשנות את נקודת המבט ומבינים שגם בדרך עצמה יש ערך ומשמעות, שגם מהדרך ניתן ליהנות וללמוד, אנו יכולים להרגיש אחרת. עם גישה זו ניתן להכניס חיות אל תוך הדרך. להכניס שמחה אל תוך התהליך.

האמונה וההבנה בחשיבות התהליך עוזרת לנו לשמוח בהווה. לשמוח כעת. ליהנות מהחסדים הרבים שבדרך. להרגיש ולראות את ההצלחות קטנות, את העליות האישיות שצלחנו, את הפרחים ואת הנוף. להכניס משמעות וערך לנסיעה עצמה.

אך ההתמקדות במטרה לבדה, עלולה להביא אותנו לייאוש. כשאיננו רואים טעם בתהליך אלא רק בתוצאה עצמה אנו עלולים למצוא את עצמנו שבורים ועצובים. הדרך נראית ארוכה, קשה ולעיתים גם בלתי נסבלת. ההתמקדות בציפיה לבדה, מסתירה בפנינו את הדברים הטובים שבתהליך. את הצעדים הקטנים או הגדולים שכבר השגנו. את הנוף, האהבה, השמחה, ההתרגשות ואת אנשים הטובים שבדרך.

אישה מיוחדת במינה, הנשואה שנים רבות ללא ילדים, אמרה לי פעם, שהיא בוחרת ליהנות מהחיים, כבר עכשיו: "אם כל הזמן אחכה לילדים בשביל להיות שמחה, אבזבז את חיי ההווה. אינני יודעת כמה זמן הדרך הזו תיקח, אינני יודעת מתי יגיע סוף התהליך, ואם בכלל, וממילא אני לא רוצה להגיע לגיל שמונים, להביט אחורה על חיי ולחשוב שבזבזתי אותם רק כי הייתי מרוכזת בציפייה. אני רוצה לחיות בשביל עכשיו, בשביל הרגע הזה. אני רוצה לשמוח ולחיות – בשביל עצמי, היום".

■ ■ ■ ​

 שהיינו ילדים ונסענו לטיולים עם ההורים, היינו נוהגים לשחק במשחקי חידות וחשיבה לאורך הדרך. כעבור כמה שעות כשאבא הכריז "הגענו", כולנו אמרנו פה אחד: "כל כך מהר? עוד לא סיימנו לשחק…".

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה.  "אוצרות פנימיים" – מודעות עצמית יהודית.

שמעתי פעם הקלטה מעניינת של שיחה אישית של זוג שהיה להם הרבה בעיות בשלום בית והם פנו אל הרבי לבקשת ברכה בעניין. זה  בדיוק היה בתקופה בה קורים בתורה את פרשתינו פרשת ויקרא. הרבי לא נכנס לפרטים ולסיבות וכו' – אלא ענה להם תשובה מקורית קצרה וחדה ביותר.

וכך ענה להם הרבי: אנו הולכים בקרוב לקרוא בתורה את פרשת ויקרא, שמשמעותה, שה' קרא למשה.
התורה היא נצחית והיא מדברת אל כל אחד מישראל

הוי אומר שישנו בכל יהודי את המשה שבו, וה' קורא לו ומעוניין לנהל אתו שיחה ומערכת יחסים. אם כך – סיים הרבי  – אם ה' קורא לכל אחד מאיתנו, איך בכלל יש זמן ופניות בנפש למריבות הדדיות?!

מענה חד וחלק זה הוא מעט המחזיק את המרובה .זוהי תפיסת חיים שלימה.

אנו נמצאים על זמן שאול בעולם הזה כדי לבצע את המשימה האלוקית החשובה ביותר של קידוש החומר להפיץ אור ולהפוך את העולם לדירה לה'. כשנמצאים במשימה נעלית עם זמן קצר , ואכן מבינים זאת , הרי שאנו ממוקדים נטו בעשיה ואין לנו זמן פנוי להפגע ולנהל מריבות וויכוחים מיותרים.

הרבי מקוצק אמר פעם לחסידיו: הייתי מעוניין שלא תחטאו לא בצורה מכוונת, אלא מתוך כך שאיך ולמי יש בכלל זמן לחטוא..

ככל שנהיה פחות משועממים ויותר ממוקדים בעשיה חיובית בכלל ובטיוב הזוגיות בפרט, המצב יהיה אוטומטית הרבה יותר טוב…

בימים אלו, ימי חודש אדר, ימים של "מרבים בשמחה" יש לנו הזדמנות לשנות גישה, ולהשקיע. להשקיע באושר שלנו. לפתוח את הלב לימים מאושרים, שמחים וטובים יותר. כמה דרכים עבורכם:

*   אושר- עכשיו. ראשית לכל, כדאי שננסה להפסיק לחשוב על האושר במונחים של עתיד. "אחרי שאסיים את הלימודים", "אחרי שהעסק יצליח…". תחשבו על כך, כי האושר יכול להיות אצלכם, כבר כעת. אושר הוא רגש. הוא חוויה פנימית שיש לנו הרבה השפעה עליה. אושר אינו נובע מהישג כזה או אחר, אושר כאמור הוא גישה, בחירה וגם השתדלות. לקראת השנה החדשה, תאמצו לעצמכם גישה אחרת- "אני יכול להיות מאושר, כעת!".

*    ליהנות להיות לבד. ככל שהחיבור שלנו עם עצמנו הוא יותר חזק וחיובי, כך אנו עצמנו יותר חזקים ושמחים. אדם שלא יודע להיות לבד, שמיד חש בדידות או קושי, הופך להיות תלוי באחרים (באנשים או באמצעים כלשהם). התלות הזו, עלולה להרחיק מאתנו את האושר המיוחל. להיות לבד פרושו לדעת להקשיב לעצמי. לשתף את עצמי במה שעובר עלי, ולדעת לספק גם תמיכה והבנה. ללמוד לקבל בעין טובה גם את החסרונות, ובעיקר להצליח להסתכל במראה ולהרגיש- "אני אוהב/ת את עצמי". החיבור החיובי הזה הוא מפתח גדול לאושר.

הכוח של הלבד, הוא כוח שמאפשר לנו גם לזהות כאבים או חסמים בנפשנו. לא לחשוש מלהתמודד איתם, מלנסות לפתור ולצמוח דרכם. ואין ספק כי אדם שבוחר לגדול, להתמודד ולצמוח, הוא אדם שבוחר בחיים של אושר ותקווה.

*   הכוח של מערכות יחסים. אחרי שדיברנו על חשיבות הקשר עם עצמי, צריך לציין גם את הכוח שיש למערכות יחסית, על האושר שלנו. האדם הוא ייצור חברתי, וכשהוא נמצא במערכת יחסים טובה, חמה וקרובה, זה נותן כוח. זוגיות טובה, קשרים משפחתיים קרובים, או חברות אמיצה, יכולים להכניס הרבה אור לחיים. אך כידוע, בשביל לזכות לכך, צריך להשקיע. להשקיע בזוגיות, להשקיע בחברות. קשרים בינאישיים טובים אנו צריכים ליצור ולפתח. וההשקעה משתלמת לשמחתה של  הנפש.

*   נתינה ומשמעות. האדם זקוק למשמעות. לתחושת המשמעות בחיים, יש מקום נכבד בדרך שלנו אל האושר. וזה גם הכוח של הנתינה לזולת. כשאנו נותנים אנו חשים בעלי משמעות, ערך וסיפוק. התנדבות קטנה, או אפילו "סתם" הקשבה לשכנה, סיוע לילד, מחמאה מהלב- ממלאת אותנו בתחושה של חיובית של השפעה לזולת, ומגבירה את כוח השמחה. לעשייה החיובית, ישנה השפעה גם על הערך העצמי שלנו, על התחושה שיש לנו תפקיד פה בעולם. שיש לנו הכוח להעניק ולהשפיע. ובדיוק כמו חווית המשמעות כך גם תחושת הערך העצמי, שניהם מהווים מרכיבים מרכזיים בשביל אל האושר. אושר הינו סוג של שלמות פנימית, וממילא, כאשר אדם חש חוסר משמעות, "ולא שווה", סביר כי הוא יתקשה לחוש את השלמות הפנימית, וכך גם תחושת האושר תחמוק ממנו. לעשייה, נתינה וחסד יש כוח גדול למלא את עצמו בשמחה ובאושר של משמעות.

כך גם, ביחס לקשיים של החיים. כשאנו מצליחים למצוא את המשמעות שבתוך ההתמודדות, את התפקיד או הלמידה שלנו מתוך זה, יהיה לנו קל יותר להתמודד. המשמעות שאנו מכניסים למציאות, היא מפתח גדול לחיים של אושר.

*    ליהנות מהפשטות ולהרגיש. היכולת ליהנות מהחיים מכניסה לתוכנו בריאות. בריאות גופנית ונפשית כאחד. בריאות שמשחררת אותנו לשמוח, להתפעל, להתרגש. לדעת ליהנות מפרח יפה, מהשקיעה, ממוזיקה נעימה, מצחוק של ילד, מחיוך של בן/בת הזוג. ליהנות מטיול, משיחה טובה. היכולת ליהנות קשורה לא פעם, ליכולת לשחרר. לשחרר מחסומים, לשחרר פחדים. לנער את ההגנות של הנפש, ולאפשר לעצמנו להרגיש, ולהתרגש.  להפתיע, לצחוק, לרקוד, לשיר. וגם אם זה לא הולך לנו בקלות, וקשה לנו "סתם" ליהנות, אפשר להתאמן על זה. לנסות במודע לצחוק, להרגיש, ליהנות מהדברים הקטנים/גדולים של החיים. יותר מכך, חשוב שנזכור כי הנאות "גדולות" כמו קניית אוטו חדש, בית חדש, עבודה חדשה, כל אלו מסבים לנו שמחה או הנאה- זמנית בדרך כלל. כשתחושת ההתחדשות חולפות, אנו באופן טבעי זקוקים לדבר הגדול הבא שיעורר אותנו לשמוח. ואילו, היכולת ליהנות ולהתרגש מאותם חוויות "רגילות". מכוס קפה עם חבר טוב. מנגינה. או מנוף יפה, אלו פותחים את הפתח לתחושת אושר ושמחה, שאין לה מגבלה או סוף.

*   ועוד כמה דברים קטנים. החיים מורכבים מאוסף של דברים קטנים שמתחברים יחד. מיום ועוד יום. מפגישה ועוד אחת. מפרויקט לפרויקט. ומאדם ועוד אחד. זה הזמן שלכם להכניס דברים קטנים וטובים לחיים. דבר טוב ועוד אחד טוב ועוד, פותחים דלת לטוב ארוך וגדול. הכניסו לחייכם- מילים טובות. פרגון, עידוד. ותחמיאו. על כל דבר חיובי בעצמכם (כן כן!!), תלמדו לחייך פנימה ולפרגן. תפנו זמן לתחביבים שלכם. לצייר, לנגן, לבשל, לכתוב, ליצור. אל תזניחו את הכוחות שבכם.

תשקיעו בהרפיה. בנחת שלכם. האויבים הגדולים של האושר הינם הלחץ, הכעס והפחדים. תשקיעו בללמוד לנשום. להכניס אוויר חדש. לעשות פחות- ולנשום יותר. עשייה מרובה אינה דווקא מתכון לאושר. ואילו  זמן קבוע של רגיעה לנפש, של דמיון מודרך מנחם ומרפה, של נשימה או כל דבר אחר, הוא זמן שמעניק איכות לחיים. שפותח שער לנחת רוח שכולנו חפצים בה.

וכעת שכל הדרכים מונחות לפניכם… זה הזמן לחזק האמונה. להאמין בעצמכם, להאמין באושר שמגיע לכם. להאמין שזה אפשרי. להאמין בבורא עולם שחפץ בטובתכם. להאמין, להשקיע ולבחור בשנה של אושר גדול.

מאמינה בכם, ומברכת מכל הלב, באושר ובשלווה.

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" .

החיים כמו בחיים מלאים באתגרים רבים – טרדות הפרנסה, חינוך וגידול הילדים, ועוד ועוד ואנשים מחפשים עצות ותחבולות כיצד להקל עליהם את החיים, אם ביעוץ טכני בעניינים הגשמיים ועד לסגולות רוחניות כאלה ואחרים.
פרשתנו מגלה לנו את סוד החיים את הסגולה הטובה ביותר להצלחה והיא פשוטה מאוד ונמצאת 'תחת התנור בביתנו' – להשקיע בשלום הבית שלנו ואף של אחרים.
חז"ל למדונו שאיש ואישה אם זכו הרי שהשכינה שרויה ביניהם. וכשהשכינה שרויה בביתנו הרי שברור שהכול מסתדר על הצד הטוב ביותר.
אשרי האיש שמעביר על מידותיו ומשקיע בשלום ביתו, זו ההשקעה הבטוחה ביותר!

פרשן המקרא הנודע, רש"י, מסביר את תופעת מנין בני ישראל שוב ושוב, שזה סוג של גילוי האהבה האלוקית אלינו. כשאוהבים מישהו נעים לנו להזכיר את שמו. ולהבדיל כשונאים מישהו קשה אפילו לבטא את שמו..

הרבי מליובאוויטש אומר: עצמת האהבה הפנימית המבוטאת דרך הזכרת שם, ובפרט כשמשתמשים בשם חיבה, הוא חזק ומהותי יותר מנתינת מתנה, דיבורי אהבה, ואפילו יותר מחיבוקים ונשיקות.

ביאור הדבר:

באדם ישנם רבדים שונים של כוחות ורגשות בהם הנפש מתגלה, אבל יש את המהות עצמה המופשטת והעצמית.

כל ביטויי הקשר השונים קשורים לחלקים מסוימים של גלויי הנפש, ולכן הם באים בצורה מסוימת מדודה ומוגבלת.  לעומת זאת הזכרת השם של האדם בצורה של חיבה, מעוררת ונוגעת ברובד העמוק ביותר של עצם מהות האישיות של האהוב כשלעצמה (ליקוטי שיחות חלק ו, פרשת שמות).

כמובן שכל זוג צריך לעשות הכול כדי שתהיה בניהם אהבה ואחווה שלום ורעות. ויש להשקיע בזה כמיטב יכולתנו בכל האופנים האפשריים.

קחו טיפ קטן אך מדהים וחזק באיכותו: קראו בשם חיבה של בן/בת הזוג ככל האפשרי. דבר שנראה טכני במהותו,  נוגע ברבדים העמוקים ביותר של בני הזוג, ומעורר ומעצים את האהבה ביניהם!

בפרשתנו מסופר שאחי יוסף פוחדים שלאחר מיתת יעקב אביהם, יוסף ישמור להם טינה על מכירתו וינקום בהם.

יוסף מרגיע אותם ואומר: 'אתם חשבתם עלי רעה – אלוקים חשבה לטובה'.

יוסף מבהיר להם שהמבט המפוכח שלו על החיים, הוא ברובד הפנימי והאלוקי. אמנם להם היו כוונות לא סימפטיות בעניין המכירה , אך במבחינה אובייקטיבית זה לא רלוונטי. כי מי שמנהל את העולם זה ה', ולו היו את כוונותיו שלו, הטובות כמובן,  בעניין זה.

המסר לכך בזוגיות:

לכל אחד מבני הזוג נדמה שהוא בחר את הפרטנר מתוך בחירת ליבו והחלטתו החופשית הבלעדית – דברים מסוימים בהופעתו או אישיותו של הצד השני מצא חן בעיננו וקנה את ליבנו.

הבעיה בתפיסת עולם כזו היא, שעם הזמן אנו מכירים צדדים נוספים באישיותו של בן/בת הזוג, ואז הגורמים החדשים שנכנסו למשוואה יכולים לגרום למבט קצת שונה, להרהורים ולחשיבה מחדש על נכונות הבחירה שלנו, וממילא ליחס שמוקרן מאתנו לצד השני..

כאן מגיע סיפור יוסף ומלמדנו, שהבחירה שלנו בבן/בת זוגנו  לא הייתה בבחירתנו הבלעדית, יש כאן במקביל סיפור של התערבות השגחה עליונה, שלה יש תכניות ואסטרטגיה אלוקית משלה.

לעיתים נראה את המכוון בה, כמו אצל יוסף שעלייתו המטאורית לא הייתה מתרחשת ללא המכירה והדרך הפתלתלה שנגרמה בעקבותיה, אך לעיתים לא נרד לחקרה.

כשאדם מבין שה' מכוון את העולם והכל בהשגחה פרטית, הוא יודע שאין כאן 'תאונות עבודה' ומקרים אקראיים. יש כאן 'ווייז' אלוקי.. יש לו כאן שליחות אלוקית בבניית הבית, ודווקא עם מי שההשגחה העליונה הועידה לו. זה תיקונו ושורש נשמתו וכאן המפתח להצלחתו העתידית.

כשהאדם יפנים זאת, שכל מה שנדמה לנו שהקשר נוצר בגלל סיטואציה כזו או אחרת אינה אלא פרי הדמיון ו'סיפור כיסוי קש' לרצון והכוונה האלוקית, שנהיה ונתפקד יחד כזוג מוצלח – הוא ימשיך, ישקיע וישמח בקשר עם הבן/בת זוג , מתוך אמונה ובטחון מוחלט בה' , שהוא המזווג זיווגים האמתי!