משמעות הדברים היא כפי שנתבאר במפרשי התורה, שעל האדם להיות עדין מנומס ורגיש, גם כשמדובר בדברי היתר.

למשל באכילה. ברור שגם אדם שאוכל את האוכל הכשר ביותר בעולם, זה לא אומר שהוא יכול ומותר לו לעשות זאת בגסות, בברוטליות ובזלילה רעבתנית.

משמעות הדבר בזוגיות:

מצד אחד זוגיות כל עניינה הוא קרבה הדדית ודביקות מוחלטת 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. מצד שני, דווקא בתחום הזה, קרבת יתר, מכלה מזיקה והורסת.

הזוגיות בנויה על משוואה של 'ריחוק שווה אהבה'. על 'רצוא ושוב'. 'אובר' קירוב בזוגיות, יכול לגרום לסוג של סלידה ושובע יתר.   כמו שנאמר: 'דבש מצאת, אכול דייך – פן תשבענו והקאתו'(משלי כה,טז).

הן הריחוק המתחייב לפי גדרות ההלכה, והן ככלל, ככל שההנהגה הזוגית תתנהל בעדינות וברגישות בכל התחומים הרוחניים והפיזיים, זוהי תהיה החממה הטובה ביותר לפריחתה במלא הדרה ויופייה!

■ ■ ■ 

כל יציאה ממשבר, מקושי, מהתמודדות כוללת בתוכה גם תהליך. גם דרך. מעטים המקרים שהאדם יוצא מ"גלות" לגאולה ברגע אחד. גם יציאת מצרים שאמנם הייתה מהירה עד מאוד,  הביאה מיד לאחריה המתנה ארוכה, עד לגאולה השלמה. עד לקבלת התורה, ולאחר מכן עד לכניסה לארץ.  

אנו עומדים בימי ספירת העומר. ימים שכל מטרתם הינה התהליך וההכנה לקראת קבלת התורה. אי אפשר לקבל את התורה ללא התהליך. ללא הדרך. ללא שלב ההמתנה והצמיחה. לצאת ממצרים ברמה הפיזית, היה ברגע אחד. אבל להוציא את מצרים מתוך הלב של בני ישראל, מתוך התודעה – זה תהליך. לשם כך צריך זמן של הזדככות ותיקון על מנת שיהיו ראויים לקבל את התורה.

 כך גם בחיים שלנו.

ההליכה, הדרך, היא חלק עיקרי ומשמעותי מהצמיחה והגדילה. אי אפשר לכבוש יעדים, לצמוח, להשיג מטרות – מבלי לצעוד בשביל. מבלי לטעות, לתהות, ליפול, לקום, לנסות שוב, לכאוב, לצחוק, להתגבר ולהתקדם. ימי הספירה ממחישים לנו שדברים דורשים זמן. נדרשת הבנה, עבודה פנימית, הפנמה, התבשלות, השתדלות, עד לקבלת השפע הגדול. 

.ליהנות מהנסיעה

עם זאת, לעיתים נדמה, כי כבר אין לנו סבלנות לחכות, אנו רוצים את השינוי הרגע. אנו רוצים להתחתן כבר מחר, רוצים שלום בית כבר אתמול, רוצים לקנות דירה כבר היום, ורוצים לסיים את התואר בתוך שבוע מקסימום. אין לנו סבלנות. עם כך, מה עושים כשכבר קשה לחכות, כשנדמה כשהדרך לא נגמרת?

כשהיינו ילדים ונסענו מידי פעם לטיולים עם ההורים, נהגנו לקטר לאורך הדרך ולומר שוב ושוב: "עוד כמה זמן מגיעים? הנסיעה הזו לא נגמרת. צפוף לי/ חם לי/ הוא מעצבן אותי/ נו אמא, עוד כמה זמן נגיע?". ואמא הייתה אומרת בנחת: "תסתכלו בחלון, תביטו על נוף, תיהנו מהנסיעה…".

כשהדרך מסמלת עבורנו "מכשול" שצריך לעבור אותו, היא עלולה להיות קשה, מתסכלת ובלתי נגמרת. אך כשאנו מנסים לשנות את נקודת המבט ומבינים שגם בדרך עצמה יש ערך ומשמעות, שגם מהדרך ניתן ליהנות וללמוד, אנו יכולים להרגיש אחרת. עם גישה זו ניתן להכניס חיות אל תוך הדרך. להכניס שמחה אל תוך התהליך.

האמונה וההבנה בחשיבות התהליך עוזרת לנו לשמוח בהווה. לשמוח כעת. ליהנות מהחסדים הרבים שבדרך. להרגיש ולראות את ההצלחות קטנות, את העליות האישיות שצלחנו, את הפרחים ואת הנוף. להכניס משמעות וערך לנסיעה עצמה.

אך ההתמקדות במטרה לבדה, עלולה להביא אותנו לייאוש. כשאיננו רואים טעם בתהליך אלא רק בתוצאה עצמה אנו עלולים למצוא את עצמנו שבורים ועצובים. הדרך נראית ארוכה, קשה ולעיתים גם בלתי נסבלת. ההתמקדות בציפיה לבדה, מסתירה בפנינו את הדברים הטובים שבתהליך. את הצעדים הקטנים או הגדולים שכבר השגנו. את הנוף, האהבה, השמחה, ההתרגשות ואת אנשים הטובים שבדרך.

אישה מיוחדת במינה, הנשואה שנים רבות ללא ילדים, אמרה לי פעם, שהיא בוחרת ליהנות מהחיים, כבר עכשיו: "אם כל הזמן אחכה לילדים בשביל להיות שמחה, אבזבז את חיי ההווה. אינני יודעת כמה זמן הדרך הזו תיקח, אינני יודעת מתי יגיע סוף התהליך, ואם בכלל, וממילא אני לא רוצה להגיע לגיל שמונים, להביט אחורה על חיי ולחשוב שבזבזתי אותם רק כי הייתי מרוכזת בציפייה. אני רוצה לחיות בשביל עכשיו, בשביל הרגע הזה. אני רוצה לשמוח ולחיות – בשביל עצמי, היום".

■ ■ ■ ​

 שהיינו ילדים ונסענו לטיולים עם ההורים, היינו נוהגים לשחק במשחקי חידות וחשיבה לאורך הדרך. כעבור כמה שעות כשאבא הכריז "הגענו", כולנו אמרנו פה אחד: "כל כך מהר? עוד לא סיימנו לשחק…".

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה.  "אוצרות פנימיים" – מודעות עצמית יהודית.

שמעתי פעם הקלטה מעניינת של שיחה אישית של זוג שהיה להם הרבה בעיות בשלום בית והם פנו אל הרבי לבקשת ברכה בעניין. זה  בדיוק היה בתקופה בה קורים בתורה את פרשתינו פרשת ויקרא. הרבי לא נכנס לפרטים ולסיבות וכו' – אלא ענה להם תשובה מקורית קצרה וחדה ביותר.

וכך ענה להם הרבי: אנו הולכים בקרוב לקרוא בתורה את פרשת ויקרא, שמשמעותה, שה' קרא למשה.
התורה היא נצחית והיא מדברת אל כל אחד מישראל

הוי אומר שישנו בכל יהודי את המשה שבו, וה' קורא לו ומעוניין לנהל אתו שיחה ומערכת יחסים. אם כך – סיים הרבי  – אם ה' קורא לכל אחד מאיתנו, איך בכלל יש זמן ופניות בנפש למריבות הדדיות?!

מענה חד וחלק זה הוא מעט המחזיק את המרובה .זוהי תפיסת חיים שלימה.

אנו נמצאים על זמן שאול בעולם הזה כדי לבצע את המשימה האלוקית החשובה ביותר של קידוש החומר להפיץ אור ולהפוך את העולם לדירה לה'. כשנמצאים במשימה נעלית עם זמן קצר , ואכן מבינים זאת , הרי שאנו ממוקדים נטו בעשיה ואין לנו זמן פנוי להפגע ולנהל מריבות וויכוחים מיותרים.

הרבי מקוצק אמר פעם לחסידיו: הייתי מעוניין שלא תחטאו לא בצורה מכוונת, אלא מתוך כך שאיך ולמי יש בכלל זמן לחטוא..

ככל שנהיה פחות משועממים ויותר ממוקדים בעשיה חיובית בכלל ובטיוב הזוגיות בפרט, המצב יהיה אוטומטית הרבה יותר טוב…

חג הפורים עניינו שמחה, הודיה והכרת הטוב, על שניצלנו מגזרת שמד קשה. על שהמציאות התהפכה לכל היהודים מאבל- לשמחה ולישועה גדולה.

המציאות התהפכה- לכולנו. ניצלנו- כולנו. זה חג של כווולם. שמחה של כולם!

אלא, שלצערנו, גם בחג פורים, ישנם אנשים שאינם חשים בשמחים. אנשים עצובים, בודדים, כאובים, מדוכאים. אנשים שכך מכנים אותם חז”ל- אביונים.

מה פרוש אביון? מה זה אדם אביון? ניתן לומר בפשטות, שאביון הוא אדם עני, אדם שאין לו כסף. אבל בעומק, בפנימיות הדברים נראה שיש כאן עוד פרוש עיקרי וחשוב.

בפרקי אבות כתוב כי עשיר הוא אדם- השמח בחלקו. “איזהו עשיר? השמח בחלקו!” ומכאן ניתן ללמוד גם את ההפך. אם האדם העשיר, הוא זה ששמח במה שיש לו, ממילא אדם אביון, הוא האיש שאיננו שמח. הוא אדם שמתקשה לחוש את השמחה. הוא אותו איש או אישה המרגישים עניות בנפשם, בתוכם. ודווקא  לאנשים היקרים הללו, לאלו שהם אביונים בנפש, שקשה להם, כואב ובודד-

להם אנו מצווים לתת מתנה!

ומכאן מגיעה האחריות ההדדית שלנו בפורים.

המצוות החברתיות בחג הפורים מדגישות לנו- יש לכם אחריות לשמח את כולם!! שכולם יהיו שמחים, מרוצים, שלווים ומאושרים. יש כאן אחריות חברתית.

ולכן המצווה החשובה לתת מתנות. לא לחינם אנחנו אומרים מתנות לאביונים, ולא צדקה. צדקה, כך מסבירים, היא מלשון צדק. לתת צדקה למי שמצד האמת והצדק צריך לקבל צדקה.

אבל בפורים- “כל הפושט יד נותנים לו”. כל מי שמבקש, כל מי שזקוק, נותנים לו. בלי לבדוק את מידת הצדק שבדבריו או לא. ומה בעצם ההבדל?

מתנה היא דבר משמח. אנחנו רוצים בחג הפורים להיות ערבים זה לזה באווירת השמחה. כך שגם עם האדם אינו זקוק לצדקה מצד “הדין”, וודאי שעצם המתנה- תשמח אותו ותעודד את רוחו. וזה המטרה שלנו!

בפורים יש לנו אחריות לשמח זה את זה. לתת מתנות לאביונים, לעצובים, לחלשים. לשמח את הילדים, לשמח את בן או בת הזוג. בפורים ישנה חשיבות גדולה, לשמח את עצמנו- להיות בשמחה פנימית אמיתית!

ועוד דבר קטן לגבי מתנות לאביונים…

כתוב כי צריך להרבות במתנות לאביונים, אפילו יותר מאשר במצוות הסעודה והמשתה שבפורים. כלומר- יותר משאתה צריך לדאוג למשתה שלך- תדאג למשתה ולשמחה של חברך!

וזה דבר מדהים שקיים רק בחג הנפלא הזה, הכוח לשמח את הזולת. להשקיע. לעודד. אחריות הדדית לקיום מצוות השמחה.

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה.  "אוצרות פנימיים" – מודעות עצמית יהודית.

נראה כי מרבית בני האדם אוהבים לתת משלהם לזולתם. חלקם אוהבים לתת למען השני וחלקם עושים זאת למען האדרת שמם או שאר מיני טובות הנאה ברמות שונות. מיעוטם נוהגים לתת לכאלה שאין הם מכירים כלל וכל נתינתם הינה לשם נתינה בלבד – הענקה טהורה ונטולת אגו לחלוטין. יכולתו של האדם להעניק לזולתו על אף שאין הוא מצפה ממנו לכלום מוגדרת בגדר 'חסד של אמת' משום שמהנפטר אין מצפים לכלום בתורת תגמול.

העולם מלא וגדוש באינטריגות ומאוויים סמויים וגלויים ולעיתים גם לאמירת 'בוקר טוב' יש תעריף משלה ולכל עשייה תמורתה בצידה כך שהנותן הינו בעצם גם מקבל וכל עשייה היא דו כיוונית, דבר אשר הביא את עולם התקשורת הבין אישית אל עבר פסים מחייבי חשיבה מטרתית שאינה הולמת את כוונותיו של המקבל ולעיתים אף בהחלט אינה דומה למטרתו הראשונית של הנותן. יכולתו של האדם להתעלם מהאגו האישי שלו ולהגיע לרמת נתינה מוחלטת הנובעת ממקור טהור ונטול מאוויים אישיים היא מטרת הקשרים הרצויים בין בני האדם.

תא משפחתי הנבנה על גבי יסודות של נתינה טהורה שכזו הוא התא המשפחתי בעל הסיכויים הרבים ביותר להמשכיות בלתי פוסקת תוך כדי העצמה פנימית הולכת וגוברת משום שכשבני הזוג מזהים האחד בשני את כנות העשייה הרי שהדבר גורר בעקבותיו עליה בדרגת העשייה – נתינה ולעלייה אן קץ ולטוב אין גבול. לעומת זאת כשבני הזוג או אף אחד מהם שמים לב כי בעצם כל עשיית בן הזוג מכוונת תמיד לידי מטרה מסויימת הרי שרמת המוטיבציה שלו לעולם לא תעלה מקו האפס וכל מעגליות חייהם המשותפים תיסוב סביב ציר התסכולים כל עוד הם ימשיכו להתנהל בדרך זו מתוך בחירה או מתוך השלמה עם מצבם. על פי רוב היציאה ממצבים אלו מחייבת התערבות מקצועית, אולם זו יכולה להועיל רק כשישנה מוכנות ראשונית של שני בני הזוג בלב שלם. דרך היציאה ממצב זה כרוכה בדרך ארוכה של בניית אמון מחודש והגעה לידי קשר זוגי ראשוני איכותי המביא בכנפיו בשורה של דרך אמינה.

לא כל אדם אוהב לקבל ויש כאלו המפרשים קבלה כאות לחולשה והיות ואין הם מעוניינים להצטייר בעיני זולתם כחלשים הרי שבכל צומת של הצעת דבר מה בכיוונם המנגנון האוטומטי שלהם דוחה זאת מבלי להתבונן בעומק כוונותיו של הנותן, התנהגות התורמת להיווצרות הררי תסכולים בלתי עבירים. מנגנון דחייה אוטומטי זה הינו תוצר מובהק של חשדנות יתר שהפעילו ההורים כלפי ילדיהם בגיל הרך, הם לא קיבלו מעולם עובדות כהווייתם ותמיד הפעילו מנגנון חקרני ומחטט בקרבי עולליהם עד אשר הללו פיתחו מנגנון הדוחה כל מעורבות בחייהם האישיים העובד ומרחיק מהם כל פעילות שאין מקורה בהם עצמם. התנהגות זו מובילה לידי תוצאה בלתי נמנעת, התנגשות.  למעשה בן הזוג המעוניין להעניק ולתת כדי לבנות חש מתוסכל ובודד ולעיתים אף נוטה להאשים את עצמו באי הבנת אורח חיי הנישואין ודרכי ההתנהלות בנתיביהם וכשרמת התסכול עולה רמת היכולת להגעה לפתרון יורדת.

דרך הטיפול הרצויה הינה על ידי קטיעת מעגליות האמון האישי הירוד והגעה לידי יכולת נתינה מושלמת ותוך כדי כך משתלבת חוויית הקבלה בהדרגתיות. כשהאדם יחווה נתינה מנקודת שלמות הוא יפתח במקביל את יכולות הקבלה שלו כי כשיודעים לתת בלב שלם יודעים גם לקבל בלב שלם.

יצחק ריבקין

הרב יצחק ריבקין הוא יועץ חינוכי בעל ניסיון רב, הניחן ביכולת אבחון אינטואיטיבי. מחבר הספר 'לאהוב ולחנך', ומנהל אתר חינוך נט – לאהוב ולחנך. ידיו רב לו במתן פתרונות חינוכיים בכל הקשור לחינוך.

עומס גדול, לפחות אצלי, מייצר כאבי ראש. מהבוקר חשתי שראשי מסוחרר מהמרדף אחר הזמן, ההספקים, הנסיעות הדחופות, וכל העניינים שצריך לבצע. בשלב כלשהו, לפני מספר ימים חשתי, שהגיע הזמן לעצור ולהתבונן במה שמתרחש לי בגוף, בחיים ובנפש. אי אפשר להמשיך כך ומוכרחים לעשות סדר.

חשיבות ההפסקות הקצרות

גם במציאות עמוסה ביותר, מוכרחים למצוא זמן להפסקות קצרות. להתרעננות. לנשימה. להרגעת הגוף והנפש. לפנות לעצמנו מקום. כאשר איננו מעניקים לעצמנו את ההפוגות הללו אנו מחלישים את כוחות הנפש והגוף, ומקטינים את הסיכויים לעמוד במצב שכזה לאורך זמן.

ולהפך, כאשר אנו מאפשרים את ההפסקות הקצרות הללו עבור עצמנו, אנו יכולים לזכות ולחוש כי כוחות חדשים מוזרמים לתוכנו. הלב מתרחב, הנשימה נרגעת, והגוף מתאזן. אנו מסוגלים לחשוב בצורה מועילה יותר, ואף לחזור למטלות הממתינות עם כוחות גדולים יותר.

באחת ההפוגות שיצרתי לעצמי הבנתי לפתע, כי העולם לא באמת עומד עליי… כלומר, גם אם לא אספיק לעשות דבר מסוים, זה לא נורא. ההפוגה אפשרה לי לחשוב ולהחליט יותר בנחת, וחשוב מכך אף לעשות לעצמי סדרי עדיפויות.

הכל חשוב, אך מה חשוב יותר?

אחד הדברים המתרחשים בזמנים של עומס, הנה ההרגשה שיש דברים רבים לעשות, וכולם צריכים להיעשות במקביל. הרי אם הכל חשוב והכרחי, אז על מה בעצם אפשר לוותר? אך זהו אחד המוקשים שאנו נופלים בהם במצב של עומס.

בחיים כמו בחיים, חשוב לעשות סדרי עדיפויות. אין דבר כזה שהכל חשוב באותה מידה, או גם שהכל דחוף ובהול כרגע. על מנת לדעת ולברר מה חשוב יותר ומה פחות, כדאי לעשות רישום. מתוך הרישום הברור על המטלות, ניתן בקלות רבה יותר לעשות סדר- ולחוש סדר.

עומס יוצר תחושה של בלגאן. ואילו רישום ברור ומסודר, כמו גם סדרי עדיפויות, יוצרים חוויה של בהירות, של סדר, והבנה, אשר מקלים על חווית העומס הנפשי והפיזי כאחד.

הפעולה הפשוטה הזו נשכחת מאתנו לעיתים כה קרובות, כאשר אנו נשאבים לרצון להספיק עוד ועוד, והצפה ממלאת אותנו מבפנים. אך דווקא במקום הזה, נמצא הכוח הגדול של ההגדרות ויצירת הסדר. ובאורח מפליא, הסדר מעלים יחד עימו גם את כאבי הראש…

מותר לבקש עזרה!

דבר חשוב נוסף שאנו שוכחים לעיתים, או גם לא מספיק מפרגנים לעצמנו עליו… הנו המוכנות לבקש עזרה. מותר לנו להיעזר, וישנם אנשים טובים בדרך שישמחו לסייע. עם זאת, לא פעם נדמה לנו כי 'אף אחד לא יעשה זאת טוב כמונו…' וממילא קשה לנו לשחרר, לבקש, להיעזר או להטיל אחריות לאחרים. אך דווקא במקום זה, ובייחוד בזמן של עומס, כדאי וחשוב להתאמן בוויתור על "המושלם".  אז אולי זה לא יהיה בדיוק באופן שרצינו או קיווינו, אך התועלת שהפקנו מכך היא גדולה וחשובה יותר. זמן שנוצר לנו, מתח שירד, מטלה שבוצעה, וגם אימון על היכולת לפרגן לעצמנו, להיעזר ולקבל.

לתת מקום ללב

נקודה אחרונה וחשובה גם כן, היא היכולת לדבר על זה. לאוורר את עצמנו גם מבחינה רגשית. לעיתים העומס הטכני משפיע ויוצר בתוכנו גם עומס רגשי, כמו כן ישנם פעמים בהם העומס הטכני כולל בתוכו גם לחצים וחששות רגשיים. עומסים הקשורים בנושאי בריאות, פרנסה, דאגה לאדם קרוב וכדומה, מביאים עימם עומס כפול. טכני ורגשי גם יחד.  מתוך כך חשוב מאוד לתת מקום ללב. לשתף ברגשות. לאוורר. ולשוחח. למצוא את המקום והזמן לקיים את "דאגה בלב איש ישיחנה".

אין אדם שלא חווה לעיתים ימים, תקופות ומצבים של עומס. בזמנים אלו כדאי לזכור, שגם מצב זה הוא – זמני… ובעז"ה עוד יגיעו ימים שלווים ונינוחים יותר.

מאחלת לכולנו ימים של שלווה ונחת, ואם כבר עומס… אז שיהיה מתוך הסיבות הטובות ביותר!

**יש לכם טיפים נוספים להתמודדות עם עומס? מוזמנים להגיב פה למטה!

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" .

איך נולד ילד מופנם?

הפעם, אני רוצה לשים לנו ההורים מראה על עצמנו. כך שאל תכעסו עלי אם הדברים לא יהיו נעימים לאוזנינו… אך אל דאגה, בסוף גם יבואו הפתרונות.

בואו ננסה לחזור אחורה כשהילד היה ממש קטן. האם כשהיה חוזר מהגן, ניסנו לשוחח עמו? האם ישבנו בסבלנות להקשיב לשאלות "הלמה" שלו? האם האזנו לו, גם כשזה לא היה מעניין ממש? אחת הסיבות לכך שהילדים  שלנו נהיים מופנמים, היא העובדה שלא הרגלנו אותם לכך שאנחנו באמת מקשיבים. שהם באמת מעניינים אותנו. שאנו פנויים לשמוע אותם. לכן, מוזר יהיה לצפות, שלפתע בגיל 12 הילד ירצה לשתף. לא פעם, כך מתברר, שהוא איבד אמון בדרך.

אך לא זו הסיבה היחידה.

תחקיר מעניין בנושא אלימות אצל בני נוער, חקר את הסיבה לכך שהילדים לא משתפים את הוריהם באלימות מילולית או נפשית שמתרחשת נגדם. הנערים והנערות תיארו את הסיבות בצורה כואבת וכנה, אך גם באופן כזה שמאפשר לנו ההורים ללמוד, להסיק ולשנות.

נער אחד טען, שאמא שלו אישה לחוצה, וכל פעם שהוא משתף אותה במשהו, היא מתחילה להילחץ, ובעצם, לא ממש מקשיבה לו. "אין לי כוח להיסטריות שלה!". לגבי האבא הוא מוסיף: "הקשר עם האבא אף פעם לא היה קשר פתוח, כך שלשתף אותו זה בכלל לא אופציה".

סיבה מרכזית נוספת לחוסר הרצון לשתף את ההורים, היא הביקורתיות של ההורים. "כשאני משתפת אותה, היא מיד מחפשת איפה אני אשמה. ובכלל, די מהר זה הופך משיחה למריבה בנינו".  תיארה נערה את חוסר הרצון לשתף את אימה בחרם הכיתתי נגדה.

פעמים רבות, מרוב רצון לעזור לילדנו, אנו שוכחים להקשיב להם בפשטות. בלי לדחוף פתרונות, בלי למצוא את האשמים, בלי לחטט, ובלי להילחץ, פשוט להקשיב. לשדר להם שאנחנו איתם.

אמא לילדה בת 8 סיפרה לי כי היא מנסה לדובב את הילדה לספר לה איך היה בביה"ס, אך הילדה לא משתפת פעולה. שאלתי אותה, אם בכל זאת יוצא להן מדי פעם לשוחח, ואם היא יכולה לתאר לי איך זה נראה. והאם תיארה: "הבת שלי חזרה שבוע שעבר מטיול בביה"ס, ושאלתי אותה איך היה. הפעם היא דווקא ענתה ואמרה ברוגז: "לא כיף!". שמחתי שהיא שיתפה ואמרתי לה חזרה: "אבל את כל כך אוהבת טיולים, בטוח היה גם משהו כיף בטיול, נכון מתוקה?". והילדה שלי, תיארה האם בתסכול, במקום להמשיך בשיחה, הלכה לחדר ולא רצתה לדבר איתי יותר".

האם היקרה, בסך הכל רצתה להשפיע לטובה על מצב רוחה של הבת. אך בפועל האם גרמה לה להיסגר עוד יותר. במקום לשאול את הילדה בפשטות: "מה  היה לך לא כיף?", האם ניסתה 'בכוח' לגרום לה להגיד שכן היה כיף, ובכך לא להקשיב למצבה הנוכחי של הילדה. הילדה, זיהתה זאת, ומיד נסגרה.

כמו שאנחנו המבוגרים, אוהבים שמקשיבים לרגשות ולתחושות שלנו, כך גם ילדנו. אמנם אפשר לפעמים לתת עצות, חשוב לעיתים לכוון אותם לראות את הטוב, אך כל אלו מגיעים אחרי ההקשבה הפשוטה, ההבנה וההתעניינות רגשותיהם, כעת.

יש סיכוי לשינוי!

אחד הדברים המרגשים והמעודדים בקשר שלנו עם הילדים, הוא שהשינוי שלנו פעמים רבות, מצליח לתקן שגיאות רבות. כך שגם בנושא הזה, בהחלט אפשר לעשות שינוי. כיצד?

ראשית, נלמד להקשיב. ננסה לפנות זמן, ולהתעניין בכנות. נזכר בעצמנו, כשהיינו ילדים, ונחשוב מה אנחנו היינו מצפים מהורינו בשלב הזה. במהלך השיח, אפשר לנסות ולדמיין שמולנו האחיין או הבן של השכנים… ולא הבן שלנו, לעיתים זה מקל עלינו, על מנת להגיב, ולהקשיב נכון. העיקר בשיחות אלו הוא לנסות ולהבין את התחושה שלהם כרגע, מבלי לנסות להשפיע או לשנות. פשוט להיות איתם, ולבנות אמון מחדש בשיח אתנו.

בהמשך לכך, עולה השאלה, כיצד לגרום לילד מופנם, שהתרגל לא לשתף אותנו, להתחיל לדבר על רגשותיו? גם לכך בעז"ה יש פתרון. להשפיע עליו בדרך עקיפה. למשל, לספר סיפור ולשאול אותו איך לדעתו הרגיש הגיבור בסיפור. בהמשך אפשר גם לנסות לשאול האם הוא הרגיש פעם כך. אפשר לגרום את הילד לשתף אותנו על ידי משחק משותף, ואפילו על ידי צפייה בסרט יחד, שלאחריו נשוחח עם הדמויות השונות ורגשותיהם. פעמים רבות קל יותר לילדים לשתף אותנו באופן עקיף דרך הסיפור או המשחק, ולא ישירות עליהם.

דבר נוסף, לעיתים בכדי לעודד ילד לשוחח אתנו, אנו צריכים להוות את הדוגמא האישית, ולשוחח איתם על עצמנו. אפשר לשתף בצורה מדודה (ולא מכבידה) על רגשותינו שלנו. לספר למשל איך הרגשתי שנתקעתי בפקק. או אפילו רק לתאר להם אירוע שעבר עלינו, ומתוך כך לשאול גם אותם מה עבר עליהם. פעמים רבות הורים מתארים כי בצורה הזו, הילד מרגיש פחות מאוים, ויש לו בטחון גדול יותר לשתף אותנו בחזרה.

ועוד נקודה חשובה, יש ילדים שלעיתים קשה להם למצוא את התשובות בתוך שאלה כללית. למשל: "איך היה בגן?" הילד חווה כל כך הרבה ומתקשה להתמקד. לילדים הללו כדאי לסייע על ידי שאלות ממוקדות יותר. "עם מי שחקת בחצר היום?" או "איזה סיפור הגננת סיפרה?" המסגרת מקלה עליהם בהגדרת הדברים, קודם כל בתוכם, ואחר כך בשיתוף מולנו.

ולפני הסיום הנושא חשוב שנזכור, כי לעיתים ישנם תקופות בחיי הילד (ממש כמו בחיינו שלנו), שאין לילד חשק לשתף, וזה גם בסדר. הכלל העיקרי הוא האווירה הכללית בבית. כלומר, אם בסך הכל יש שיתוף, ויש שיח, זה הגיונו וטבעי, ולא צריך להיבהל שלעיתים יהיה גם פחות.

לסיכום הדברים, על מנת לשמור על קשר פתוח וחיובי עם ילדנו, חשוב שנהייה מודעים לתגובות שלנו כלפיהם, וננסה לשמור על הקשבה כנה, על אווירת התעניינות ולא חטטנות. על תחושת אמון והערכה, ולא ביקורת וחשדנות. כל אלו יגדילו את הסיכוי לפתיחות, לשיח, ולקשר קרוב יותר עם ילדנו האהובים.

ולמי שילדיו עדיין קטנים, חשוב שנדע כי את אווירת השיתוף בבית כדאי להתחיל בגיל הכי צעיר שיש. בגיל שבו האמון באופן טבעי גדול יותר. להרגיל אותם לספר, ולהרגיל את עצמנו לפנות זמן ולהקשיב.

בהצלחה רבה!