■ ■ ■ 

כל יציאה ממשבר, מקושי, מהתמודדות כוללת בתוכה גם תהליך. גם דרך. מעטים המקרים שהאדם יוצא מ"גלות" לגאולה ברגע אחד. גם יציאת מצרים שאמנם הייתה מהירה עד מאוד,  הביאה מיד לאחריה המתנה ארוכה, עד לגאולה השלמה. עד לקבלת התורה, ולאחר מכן עד לכניסה לארץ.  

אנו עומדים בימי ספירת העומר. ימים שכל מטרתם הינה התהליך וההכנה לקראת קבלת התורה. אי אפשר לקבל את התורה ללא התהליך. ללא הדרך. ללא שלב ההמתנה והצמיחה. לצאת ממצרים ברמה הפיזית, היה ברגע אחד. אבל להוציא את מצרים מתוך הלב של בני ישראל, מתוך התודעה – זה תהליך. לשם כך צריך זמן של הזדככות ותיקון על מנת שיהיו ראויים לקבל את התורה.

 כך גם בחיים שלנו.

ההליכה, הדרך, היא חלק עיקרי ומשמעותי מהצמיחה והגדילה. אי אפשר לכבוש יעדים, לצמוח, להשיג מטרות – מבלי לצעוד בשביל. מבלי לטעות, לתהות, ליפול, לקום, לנסות שוב, לכאוב, לצחוק, להתגבר ולהתקדם. ימי הספירה ממחישים לנו שדברים דורשים זמן. נדרשת הבנה, עבודה פנימית, הפנמה, התבשלות, השתדלות, עד לקבלת השפע הגדול. 

.ליהנות מהנסיעה

עם זאת, לעיתים נדמה, כי כבר אין לנו סבלנות לחכות, אנו רוצים את השינוי הרגע. אנו רוצים להתחתן כבר מחר, רוצים שלום בית כבר אתמול, רוצים לקנות דירה כבר היום, ורוצים לסיים את התואר בתוך שבוע מקסימום. אין לנו סבלנות. עם כך, מה עושים כשכבר קשה לחכות, כשנדמה כשהדרך לא נגמרת?

כשהיינו ילדים ונסענו מידי פעם לטיולים עם ההורים, נהגנו לקטר לאורך הדרך ולומר שוב ושוב: "עוד כמה זמן מגיעים? הנסיעה הזו לא נגמרת. צפוף לי/ חם לי/ הוא מעצבן אותי/ נו אמא, עוד כמה זמן נגיע?". ואמא הייתה אומרת בנחת: "תסתכלו בחלון, תביטו על נוף, תיהנו מהנסיעה…".

כשהדרך מסמלת עבורנו "מכשול" שצריך לעבור אותו, היא עלולה להיות קשה, מתסכלת ובלתי נגמרת. אך כשאנו מנסים לשנות את נקודת המבט ומבינים שגם בדרך עצמה יש ערך ומשמעות, שגם מהדרך ניתן ליהנות וללמוד, אנו יכולים להרגיש אחרת. עם גישה זו ניתן להכניס חיות אל תוך הדרך. להכניס שמחה אל תוך התהליך.

האמונה וההבנה בחשיבות התהליך עוזרת לנו לשמוח בהווה. לשמוח כעת. ליהנות מהחסדים הרבים שבדרך. להרגיש ולראות את ההצלחות קטנות, את העליות האישיות שצלחנו, את הפרחים ואת הנוף. להכניס משמעות וערך לנסיעה עצמה.

אך ההתמקדות במטרה לבדה, עלולה להביא אותנו לייאוש. כשאיננו רואים טעם בתהליך אלא רק בתוצאה עצמה אנו עלולים למצוא את עצמנו שבורים ועצובים. הדרך נראית ארוכה, קשה ולעיתים גם בלתי נסבלת. ההתמקדות בציפיה לבדה, מסתירה בפנינו את הדברים הטובים שבתהליך. את הצעדים הקטנים או הגדולים שכבר השגנו. את הנוף, האהבה, השמחה, ההתרגשות ואת אנשים הטובים שבדרך.

אישה מיוחדת במינה, הנשואה שנים רבות ללא ילדים, אמרה לי פעם, שהיא בוחרת ליהנות מהחיים, כבר עכשיו: "אם כל הזמן אחכה לילדים בשביל להיות שמחה, אבזבז את חיי ההווה. אינני יודעת כמה זמן הדרך הזו תיקח, אינני יודעת מתי יגיע סוף התהליך, ואם בכלל, וממילא אני לא רוצה להגיע לגיל שמונים, להביט אחורה על חיי ולחשוב שבזבזתי אותם רק כי הייתי מרוכזת בציפייה. אני רוצה לחיות בשביל עכשיו, בשביל הרגע הזה. אני רוצה לשמוח ולחיות – בשביל עצמי, היום".

■ ■ ■ ​

 שהיינו ילדים ונסענו לטיולים עם ההורים, היינו נוהגים לשחק במשחקי חידות וחשיבה לאורך הדרך. כעבור כמה שעות כשאבא הכריז "הגענו", כולנו אמרנו פה אחד: "כל כך מהר? עוד לא סיימנו לשחק…".

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מנחת קבוצות ומרצה.  "אוצרות פנימיים" – מודעות עצמית יהודית.

כולנו זקוקים לאמון. האמון נותן כוח להמשיך ולעשות טוב. האמון מאפשר גם לגוף להיות נינוח ורפוי. ולהפך, ליד אנשים שאנו חשים מהם חוסר אמון כלפינו אנו עלולים לחוש מכווצים, סגורים ומתוחים יותר..

לאמון שאנו מעניקים זה לזה, ישנו כוח השפעה רב. חברה טובה שלי, עברה תקופה קשה בשנות התיכון. פעם אחת ניגשה אליה מחנכת הכיתה ואמרה: "את עוד תגיעי רחוק, אני מאמינה בך…"- משפט זה נתן לה כוחות גדולים, שאי אפשר לתאר. היא חשה צורך להראות לעצמה ולמחנכת, שהיא אכן מסוגלת. שיש לה הכוחות להמשיך בדרך, ולא ליפול.

כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו, מעבר לכל נפילה או משבר. אך נדמה כי אלו הזקוקים יותר מכל לתחושת האמון שלנו כלפיהם – ילדנו.

■   ■   ■

האמון שלנו בטוב שבהם, ביופי, בעוצמה ובכוחם הגדול, מעבר לכל נפילה או משבר – זה הוויטמין החזק ביותר להצלחתם. כשאנו משדרים לילד, (וגם לעצמנו..), שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו- זה הוא באמת, אנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי שבו, ואת הרצון שלו להוציא לפועל את הכוחות שניתנו לו.

אמון הוא בסיס לקשר שיש בו כבוד והשפעה. בטיפול למשל, עובדים קודם כל על יצירת אמון. האמון מאפשר פתיחות וקבלה. כך גם עם ילדינו. כשאנו מאמינים בהם, האמון חוזר אלינו ומאפשר פתיחות, קבלה, אהבה, שיח והרבה כבוד הדדי..

מדהים לשמוע סיפורים רבים, עד כמה תחושת האמון יכולה לשנות אדם מקצה לקצה. קראתי לא מזמן סיפור על גנב "כבד", שנתקל במפתיע באדם שהאמין בו ובליבו הטוב. אותו גנב התרגש עד מאוד מהאמון שניתן לו, ובעקבות כך, שינה את דרכיו, והפסיק לגנוב….

עם זאת, לא מעט הורים מספרים על הקושי שלהם לתת אמון לילדיהם. הם חשים כי עקב אי אלו סיבות, קשה להם לראות את הטוב ולשדר אמון. מתוך כך אנסה בעז"ה לתת מספר כללים בבניית האמון ובנתינתו:.

ראשית כל, ישנה עבודת המחשבה. האמון אינו יכול להיות הצגה, הוא מוכרח להיות מבוסס על משהו אמיתי שאנו רואים בילד. לשם כך, חשוב להתבונן בילד (אפשר גם כשהוא ישן..), ולמצוא את נקודת הטוב שאנו יכולים לזהות בו. אין חשיבות בכך, ואולי רק נזק בלומר לילד דבר, שגם הוא וגם אנחנו יודעים שהוא לא אמיתי. לומר למשל לילד "אתה כזה חרוץ", בעוד הילד מתנהג בעצלות רבה, זה לא כדאי ולא נכון לעשות. אנו מוכרחים לחפש בילדינו את הנקודות הטובות ומתוכם לפתח את האמון שלנו ביכולתם לצמוח, לגדול ולהצליח. אפשר, בשלב הראשון, לדמיין את הילד בראשנו, ולנסות לנסח ולהגדיר את הנקודות הטובות שאנו מאמינים ויודעים שיש בו..

השלב השני הוא שלב הדיבור. להתחיל לומר את מחשבותינו הטובות לילד. למשל: "אני רואה את הלב הטוב שלך", "אמא מאמינה בך", "אני סומכת עליך" וכדומה. עם זאת חשוב לוודא שהמשפטים אכן יוצאים מהלב (וכך גם ייכנסו לשם בעז"ה), ומעניקים תחושה טובה לילד או לילדה..

השלב השלישי – חיבור הדברים למעשים. כדאי להפגיש את הילד במציאות עם הטוב שבמעשים שלו. "תראי איך השתדלת כש…", "מקסים איך שהצלחת לקום מוקדם בבוקר…" ועוד. לחשוב על אותם הנקודות הטובות, לחבר זאת למעשים בפועל, ובכך לגרום לילד לחזק את האמון בעצמו.

עם כל זה, אמון הוא תהליך. לא תמיד אנו רואים השפעה ישירה של נתינת האמון לילד על מעשיו. אם לאורך תקופה ארוכה שידרנו לילד חוסר אמון ופתאום אנו מאמינים בטובו, סביר כי גם לו ייקח זמן להאמין בנו…. וזה בסדר. רק להמשיך בדרך, ולהאמין בטוב.

וזהו הכלל הבסיסי ביותר בחינוך. לא משנה מה עובר עלינו ועליהם, להאמין בנקודה הפנימית הטובה, השלמה והיפה שבתוכם. מתוך כך בעז"ה ייפתח הילד את האמון בעצמו, כי זהו המפתח הגדול ביותר של כולנו – לעליה, לעשיה ולהתקדמות חיובית ומספקת.

המון הצלחה, מאמינה בכם… 

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" .

תשובה:

שלום לך שואל יקר.

חיי הזוגית שלנו מעמידים אותנו מול ניסיונות קטנים וגדולים כאחד. אירוח לכאורה, הוא עניין פשוט וקל, אך בכל זאת מסתבר שגם סוגיית האירוח היא סוגיה המדגישה לעיתים את הפערים, השונויות, הרצונות והצרכים השונים.

אני רוצה להתייחס בתחילת דברי דווקא לתיאור שכתבת אודות אשתך. תיארת כי היא מנסה לעשות "רושם" על האורחים וזה מרגיז אותך. כמביט מהצד אני מאוד יכולה להבין את הרגשתך. לפי דברייך אני מבינה שבזמנים הרגילים אשתך משקיעה הרבה פחות גם בניקיון וגם בבישול, אך כשבאים אורחים היא מנסה לפתע "להשוויץ", וזה מכעיס אותך.

עם זאת, אני רוצה לנסות ולפתוח לך מבט אחר על עניין זה. מבלי להכיר את אשתך אני מאמינה כי אשתך אינה מנסה לעשות "רושם" או "להשוויץ" דווקא, אלא שדרך הכנסת אורחים זו, היא  מרגישה כי היא ממצה חלקים באישיותה. לכל אדם יש רצון למלא את ייעודו וכוחו, ואצל נשים פעמים רבות אחד מהיעודים הללו מופיע בנושא זה של הכנסת אורחים. אשתך רוצה להרגיש כי היא מעניקה מעצמה, יוצרת ונדיבה דרך זה שהיא מפנקת את האורחים. זה ממלא אותה ונותן לה סיפוק.

ייתכן כי אתה צודק בדברייך והיה רצוי וראוי לאזן יותר, אך כרגע מתוך התיאור שכתבת, נדמה כי קשה לה לקבל ממך ולשמוע לדבריך בנושא זה. אנסה להסביר מדוע.

סביר להניח כי התחושה שלך שהיא מנסה לעשות "רושם" עוברת אליה, והיא חשה בכך חוסר הערכה להשקעה שלה. חוסר הערכה זו מעוררת אצלה מתח וכעס נוסף אשר כמו שכתבת, מתבטאים כלפייך, ומביאים לכך שהיא אינה מסוגלת לקבל את דברייך. פעמים רבות ממקום של ביקורת קשה לקבל ולהסכים לדבריו של הצד השני. אך ברגע שאשתך תרגיש שאתה מעריך את רצונה זה, יהיה לה הרבה יותר קל להקשיב לדבריך ולשמוע לעצותייך.

חשוב להבין כי יחס גורר יחס לשני הכיוונים. מתוך כך אני מאמינה כי ברגע שתוכל לראות ברצונה של אשתך לארח ביד רחבה משהו לגיטימי, טבעי ואף בריא- היא תרגיש זאת בעצמה והמתח בבית יופחת. יתרה מכך, אם תצליח להחמיא לה על כך ולומר מילים טובת על ההשקעה המיוחדת שלה באורחים- ייתכן ותרוויח עוד יותר בכך שתחזק אצלה את ההרגשה הטובה, את השמחה והקרבה בניכם וגם את היכולת לדון בכך מבלי שאשתך תחוש שהיא תחת ביקורת.

ולגבי נושא האירוח באופן כללי.

כפי שתיארתי קודם, חשוב להבין כי אצל נשים פעמים הצורך לארח נובע מתוך מקום פנימי שרוצה לממש את כוחן ואישיותן. עם זאת, אני מאמינה כי בהחלט חשוב לדון בנושא זה ולהגיע להסכמה המקובלת על שניכם.

תנסה לפתוח על כך שיחה בזמן נייטרלי (לא אחרי שהיא כבר הזמינה מישהו…), ולתאר לה את רצונך או אי רצונך בעניין. כמו כן, חשוב שבמידה וכן מזמינים אורחים, זה יהיה מתוך הסכמה ולא כ"עובדה" שצד אחד קובע עבור השני.

לסיכום הדברים כמו שכתבת, בוודאי שהבריאות הזוגית חשובה יותר מאירוח שיוצר מריבות ומתחים. עם זאת, כאשר נגשים לנושא זה מתוך כבוד הדדי, ניתן להפוך גם אותו לקרש קפיצה בהבנה ההדדית, ברגישות ובקרבה.

כשבעז"ה אתה תצליח להבין את הצורך שלה מבלי לבקר אותה, אני מאמינה כי גם אשתך תצליח להתחשב בך, ללכת לקראתך ולמצוא יחד את הדרך החיובית והשמחה עבורכם.

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" .

בהצלחה רבה!

כעת, לקראת השנה החדשה, היא תיארה כי הרגשתה זו רק הולכת ומחריפה. "הרי שוב מתחילה שנה, והסתיימה עוד שנה, אך נראה כי אני עדיין נמצאת באותה נקודה, ומרגישה ממש – תקועה".

דבריה עוררו בי מחשבה רבה, והזכירו לי את מה שאומרים בחסידות , כי לכל אדם ישנה נקודה אחת מהותית ויסודית בהתמודדות של חייו. עניין זה יכול לקבל גוון אחר, רקע שונה, סביבה אחרת- אך במהות ההתמודדות קשורה לאותו עניין.

אצל אחד זה קשור לנושא השמחה, אצל השני לקנאה, השלישי לחוסר אמונה בעצמו, הרביעי לכעס או פחד, וכדומה. העובדה כי יש לנו ציר מסוים של התמודדות המופיע בצורות שונות, יכולה לעורר חוויה של ייאוש, מכיוון שלכאורה נדמה, שאנחנו "תקועים" ולא משתנים.

אך חשוב לומר שזה רק "לכאורה". מדוע?

נמחיש זאת על ידי ילד שלומד אנגלית. בכיתה ד' כשהוא רק מתחיל, נראה לו מאוד קשה. "מה זו השפה הזו בכלל?…" עם הזמן הוא לומד ומתקדם, עד שבסוף השנה נדמה לו שהוא כבר שולט באותיות, ואנגלית זה כבר לא כל כך קשה. בכיתה ה', מתחילים נושא חדש ושוב קשה לו. "הרי כבר התגברתי על הקושי, מדוע שוב קשה?" הוא חש מתוסכל. בסוף השנה, שוב, הוא כבר מרגיש בעניינים. כשהוא עולה לחטיבת הביניים, שוב קשה לו מאוד, עד שמסתגל. כך קורה גם כשהוא עולה לתיכון ולקראת הבגרות, ובאוניברסיטה. בכל פעם שהוא עולה כיתה, עולה שלב בחיים, זה נהיה שוב פעם קשה. לעיתים נדמה לו שהוא אינו מצליח להתגבר על הקושי עם השפה האנגלית ושהוא "תקוע", אך האמת הפשוטה היא , שוודאי שהוא מתקדם, אלא בכל פעם הוא עולה כיתה, וממילא גם רמת הקושי עולה במקביל.

כך גם אצלנו, בחיים.

כשעולים שלב, כשמתקדמים בסולם החיים- התמודדות שכבר נדמה שעברנו, מופיעה שוב בצורה שונה. העובדה שמדובר בהתמודדות דומה, נותנת את הרושם (המייאש לעיתים) שאנו "תקועים". שלא התקדמנו. שכל המאמצים שלנו עד כה בעניין זה, היו "סתם". לשווא. אך כמו בלימודי אנגלית גם כאן. כששוב מתחיל להיות קשה- ייתכן מאוד כי עלינו כיתה. עלינו דרגה בסולם החיים האישי. מה שהיה קשה פעם, הפך להיות חלק מאתנו, חלק מהאישיות שלנו. כעת, בדרגה הנוכחית, ישנה התמודדות חדשה, גבוהה יותר.

אנחנו כל הזמן עולים כיתות ושלבים, גם אם איננו מרגישים כך. כך למשל אישה שהגיעה לשלב בחיים בו היא מצליחה לחוש שמחה בחייה ובעצמה, השיגה קומה משמעותית בנפשה ובאישיותה. לאחר מכן, ייתכן שהיא תתקל בניסיון יותר מורכב ששוב יפגיש אותה עם הקושי לשמוח.

לכאורה ניתן לחשוב-  'אני תקועה ולא מתקדמת ובכל פעם יש לי את אותה התמודדות'. אלא שכעת, זו פשוט כיתה אחרת. רמה אחרת. היכל פנימי יותר, גבוה יותר, בעבודת ה' ובצמיחה האישית שלנו. ממש כמו ספירלה, שעולה ומתעגלת כל הזמן, למעלה.

אמנם ציר ההתמודדות הוא דומה, אך הכיוון הוא כל הזמן למעלה, עוד ועוד…

דווקא כעת, בימי אלול, בזמן של התבוננות וחשבון נפש, חשוב לזכור את זה. להתבונן על עצמנו בעין טובה, ולזכור שגם אם נראה לנו שאנו "תקועים" באותה נקודה, זה רק נדמה. אולי מדובר על  אותו הציר, אך אנו במקום אחר, גבוה יותר. צמחנו. התפתחנו. וכעת נדרש מאתנו לעלות עוד שלב בסולם של החיים.

בהצלחה רבה ושנה טובה!

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" .

עומס גדול, לפחות אצלי, מייצר כאבי ראש. מהבוקר חשתי שראשי מסוחרר מהמרדף אחר הזמן, ההספקים, הנסיעות הדחופות, וכל העניינים שצריך לבצע. בשלב כלשהו, לפני מספר ימים חשתי, שהגיע הזמן לעצור ולהתבונן במה שמתרחש לי בגוף, בחיים ובנפש. אי אפשר להמשיך כך ומוכרחים לעשות סדר.

חשיבות ההפסקות הקצרות

גם במציאות עמוסה ביותר, מוכרחים למצוא זמן להפסקות קצרות. להתרעננות. לנשימה. להרגעת הגוף והנפש. לפנות לעצמנו מקום. כאשר איננו מעניקים לעצמנו את ההפוגות הללו אנו מחלישים את כוחות הנפש והגוף, ומקטינים את הסיכויים לעמוד במצב שכזה לאורך זמן.

ולהפך, כאשר אנו מאפשרים את ההפסקות הקצרות הללו עבור עצמנו, אנו יכולים לזכות ולחוש כי כוחות חדשים מוזרמים לתוכנו. הלב מתרחב, הנשימה נרגעת, והגוף מתאזן. אנו מסוגלים לחשוב בצורה מועילה יותר, ואף לחזור למטלות הממתינות עם כוחות גדולים יותר.

באחת ההפוגות שיצרתי לעצמי הבנתי לפתע, כי העולם לא באמת עומד עליי… כלומר, גם אם לא אספיק לעשות דבר מסוים, זה לא נורא. ההפוגה אפשרה לי לחשוב ולהחליט יותר בנחת, וחשוב מכך אף לעשות לעצמי סדרי עדיפויות.

הכל חשוב, אך מה חשוב יותר?

אחד הדברים המתרחשים בזמנים של עומס, הנה ההרגשה שיש דברים רבים לעשות, וכולם צריכים להיעשות במקביל. הרי אם הכל חשוב והכרחי, אז על מה בעצם אפשר לוותר? אך זהו אחד המוקשים שאנו נופלים בהם במצב של עומס.

בחיים כמו בחיים, חשוב לעשות סדרי עדיפויות. אין דבר כזה שהכל חשוב באותה מידה, או גם שהכל דחוף ובהול כרגע. על מנת לדעת ולברר מה חשוב יותר ומה פחות, כדאי לעשות רישום. מתוך הרישום הברור על המטלות, ניתן בקלות רבה יותר לעשות סדר- ולחוש סדר.

עומס יוצר תחושה של בלגאן. ואילו רישום ברור ומסודר, כמו גם סדרי עדיפויות, יוצרים חוויה של בהירות, של סדר, והבנה, אשר מקלים על חווית העומס הנפשי והפיזי כאחד.

הפעולה הפשוטה הזו נשכחת מאתנו לעיתים כה קרובות, כאשר אנו נשאבים לרצון להספיק עוד ועוד, והצפה ממלאת אותנו מבפנים. אך דווקא במקום הזה, נמצא הכוח הגדול של ההגדרות ויצירת הסדר. ובאורח מפליא, הסדר מעלים יחד עימו גם את כאבי הראש…

מותר לבקש עזרה!

דבר חשוב נוסף שאנו שוכחים לעיתים, או גם לא מספיק מפרגנים לעצמנו עליו… הנו המוכנות לבקש עזרה. מותר לנו להיעזר, וישנם אנשים טובים בדרך שישמחו לסייע. עם זאת, לא פעם נדמה לנו כי 'אף אחד לא יעשה זאת טוב כמונו…' וממילא קשה לנו לשחרר, לבקש, להיעזר או להטיל אחריות לאחרים. אך דווקא במקום זה, ובייחוד בזמן של עומס, כדאי וחשוב להתאמן בוויתור על "המושלם".  אז אולי זה לא יהיה בדיוק באופן שרצינו או קיווינו, אך התועלת שהפקנו מכך היא גדולה וחשובה יותר. זמן שנוצר לנו, מתח שירד, מטלה שבוצעה, וגם אימון על היכולת לפרגן לעצמנו, להיעזר ולקבל.

לתת מקום ללב

נקודה אחרונה וחשובה גם כן, היא היכולת לדבר על זה. לאוורר את עצמנו גם מבחינה רגשית. לעיתים העומס הטכני משפיע ויוצר בתוכנו גם עומס רגשי, כמו כן ישנם פעמים בהם העומס הטכני כולל בתוכו גם לחצים וחששות רגשיים. עומסים הקשורים בנושאי בריאות, פרנסה, דאגה לאדם קרוב וכדומה, מביאים עימם עומס כפול. טכני ורגשי גם יחד.  מתוך כך חשוב מאוד לתת מקום ללב. לשתף ברגשות. לאוורר. ולשוחח. למצוא את המקום והזמן לקיים את "דאגה בלב איש ישיחנה".

אין אדם שלא חווה לעיתים ימים, תקופות ומצבים של עומס. בזמנים אלו כדאי לזכור, שגם מצב זה הוא – זמני… ובעז"ה עוד יגיעו ימים שלווים ונינוחים יותר.

מאחלת לכולנו ימים של שלווה ונחת, ואם כבר עומס… אז שיהיה מתוך הסיבות הטובות ביותר!

**יש לכם טיפים נוספים להתמודדות עם עומס? מוזמנים להגיב פה למטה!

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" .

איך נולד ילד מופנם?

הפעם, אני רוצה לשים לנו ההורים מראה על עצמנו. כך שאל תכעסו עלי אם הדברים לא יהיו נעימים לאוזנינו… אך אל דאגה, בסוף גם יבואו הפתרונות.

בואו ננסה לחזור אחורה כשהילד היה ממש קטן. האם כשהיה חוזר מהגן, ניסנו לשוחח עמו? האם ישבנו בסבלנות להקשיב לשאלות "הלמה" שלו? האם האזנו לו, גם כשזה לא היה מעניין ממש? אחת הסיבות לכך שהילדים  שלנו נהיים מופנמים, היא העובדה שלא הרגלנו אותם לכך שאנחנו באמת מקשיבים. שהם באמת מעניינים אותנו. שאנו פנויים לשמוע אותם. לכן, מוזר יהיה לצפות, שלפתע בגיל 12 הילד ירצה לשתף. לא פעם, כך מתברר, שהוא איבד אמון בדרך.

אך לא זו הסיבה היחידה.

תחקיר מעניין בנושא אלימות אצל בני נוער, חקר את הסיבה לכך שהילדים לא משתפים את הוריהם באלימות מילולית או נפשית שמתרחשת נגדם. הנערים והנערות תיארו את הסיבות בצורה כואבת וכנה, אך גם באופן כזה שמאפשר לנו ההורים ללמוד, להסיק ולשנות.

נער אחד טען, שאמא שלו אישה לחוצה, וכל פעם שהוא משתף אותה במשהו, היא מתחילה להילחץ, ובעצם, לא ממש מקשיבה לו. "אין לי כוח להיסטריות שלה!". לגבי האבא הוא מוסיף: "הקשר עם האבא אף פעם לא היה קשר פתוח, כך שלשתף אותו זה בכלל לא אופציה".

סיבה מרכזית נוספת לחוסר הרצון לשתף את ההורים, היא הביקורתיות של ההורים. "כשאני משתפת אותה, היא מיד מחפשת איפה אני אשמה. ובכלל, די מהר זה הופך משיחה למריבה בנינו".  תיארה נערה את חוסר הרצון לשתף את אימה בחרם הכיתתי נגדה.

פעמים רבות, מרוב רצון לעזור לילדנו, אנו שוכחים להקשיב להם בפשטות. בלי לדחוף פתרונות, בלי למצוא את האשמים, בלי לחטט, ובלי להילחץ, פשוט להקשיב. לשדר להם שאנחנו איתם.

אמא לילדה בת 8 סיפרה לי כי היא מנסה לדובב את הילדה לספר לה איך היה בביה"ס, אך הילדה לא משתפת פעולה. שאלתי אותה, אם בכל זאת יוצא להן מדי פעם לשוחח, ואם היא יכולה לתאר לי איך זה נראה. והאם תיארה: "הבת שלי חזרה שבוע שעבר מטיול בביה"ס, ושאלתי אותה איך היה. הפעם היא דווקא ענתה ואמרה ברוגז: "לא כיף!". שמחתי שהיא שיתפה ואמרתי לה חזרה: "אבל את כל כך אוהבת טיולים, בטוח היה גם משהו כיף בטיול, נכון מתוקה?". והילדה שלי, תיארה האם בתסכול, במקום להמשיך בשיחה, הלכה לחדר ולא רצתה לדבר איתי יותר".

האם היקרה, בסך הכל רצתה להשפיע לטובה על מצב רוחה של הבת. אך בפועל האם גרמה לה להיסגר עוד יותר. במקום לשאול את הילדה בפשטות: "מה  היה לך לא כיף?", האם ניסתה 'בכוח' לגרום לה להגיד שכן היה כיף, ובכך לא להקשיב למצבה הנוכחי של הילדה. הילדה, זיהתה זאת, ומיד נסגרה.

כמו שאנחנו המבוגרים, אוהבים שמקשיבים לרגשות ולתחושות שלנו, כך גם ילדנו. אמנם אפשר לפעמים לתת עצות, חשוב לעיתים לכוון אותם לראות את הטוב, אך כל אלו מגיעים אחרי ההקשבה הפשוטה, ההבנה וההתעניינות רגשותיהם, כעת.

יש סיכוי לשינוי!

אחד הדברים המרגשים והמעודדים בקשר שלנו עם הילדים, הוא שהשינוי שלנו פעמים רבות, מצליח לתקן שגיאות רבות. כך שגם בנושא הזה, בהחלט אפשר לעשות שינוי. כיצד?

ראשית, נלמד להקשיב. ננסה לפנות זמן, ולהתעניין בכנות. נזכר בעצמנו, כשהיינו ילדים, ונחשוב מה אנחנו היינו מצפים מהורינו בשלב הזה. במהלך השיח, אפשר לנסות ולדמיין שמולנו האחיין או הבן של השכנים… ולא הבן שלנו, לעיתים זה מקל עלינו, על מנת להגיב, ולהקשיב נכון. העיקר בשיחות אלו הוא לנסות ולהבין את התחושה שלהם כרגע, מבלי לנסות להשפיע או לשנות. פשוט להיות איתם, ולבנות אמון מחדש בשיח אתנו.

בהמשך לכך, עולה השאלה, כיצד לגרום לילד מופנם, שהתרגל לא לשתף אותנו, להתחיל לדבר על רגשותיו? גם לכך בעז"ה יש פתרון. להשפיע עליו בדרך עקיפה. למשל, לספר סיפור ולשאול אותו איך לדעתו הרגיש הגיבור בסיפור. בהמשך אפשר גם לנסות לשאול האם הוא הרגיש פעם כך. אפשר לגרום את הילד לשתף אותנו על ידי משחק משותף, ואפילו על ידי צפייה בסרט יחד, שלאחריו נשוחח עם הדמויות השונות ורגשותיהם. פעמים רבות קל יותר לילדים לשתף אותנו באופן עקיף דרך הסיפור או המשחק, ולא ישירות עליהם.

דבר נוסף, לעיתים בכדי לעודד ילד לשוחח אתנו, אנו צריכים להוות את הדוגמא האישית, ולשוחח איתם על עצמנו. אפשר לשתף בצורה מדודה (ולא מכבידה) על רגשותינו שלנו. לספר למשל איך הרגשתי שנתקעתי בפקק. או אפילו רק לתאר להם אירוע שעבר עלינו, ומתוך כך לשאול גם אותם מה עבר עליהם. פעמים רבות הורים מתארים כי בצורה הזו, הילד מרגיש פחות מאוים, ויש לו בטחון גדול יותר לשתף אותנו בחזרה.

ועוד נקודה חשובה, יש ילדים שלעיתים קשה להם למצוא את התשובות בתוך שאלה כללית. למשל: "איך היה בגן?" הילד חווה כל כך הרבה ומתקשה להתמקד. לילדים הללו כדאי לסייע על ידי שאלות ממוקדות יותר. "עם מי שחקת בחצר היום?" או "איזה סיפור הגננת סיפרה?" המסגרת מקלה עליהם בהגדרת הדברים, קודם כל בתוכם, ואחר כך בשיתוף מולנו.

ולפני הסיום הנושא חשוב שנזכור, כי לעיתים ישנם תקופות בחיי הילד (ממש כמו בחיינו שלנו), שאין לילד חשק לשתף, וזה גם בסדר. הכלל העיקרי הוא האווירה הכללית בבית. כלומר, אם בסך הכל יש שיתוף, ויש שיח, זה הגיונו וטבעי, ולא צריך להיבהל שלעיתים יהיה גם פחות.

לסיכום הדברים, על מנת לשמור על קשר פתוח וחיובי עם ילדנו, חשוב שנהייה מודעים לתגובות שלנו כלפיהם, וננסה לשמור על הקשבה כנה, על אווירת התעניינות ולא חטטנות. על תחושת אמון והערכה, ולא ביקורת וחשדנות. כל אלו יגדילו את הסיכוי לפתיחות, לשיח, ולקשר קרוב יותר עם ילדנו האהובים.

ולמי שילדיו עדיין קטנים, חשוב שנדע כי את אווירת השיתוף בבית כדאי להתחיל בגיל הכי צעיר שיש. בגיל שבו האמון באופן טבעי גדול יותר. להרגיל אותם לספר, ולהרגיל את עצמנו לפנות זמן ולהקשיב.

בהצלחה רבה!

עם ישראל בתקופת החשמונאים היה במצב ירוד ביותר. אסרו עליהם לקיים מצוות, טימאו את השמנים במקדש, יהודים רבים התייוונו, והיה הסתר פנים גדול. אנשים רבים עזבו את אמונתם באלוקים, והלכו אחר היוונים. המצב היה קשה ונדמה כי עם ישראל הולך לאבדון. לא נשאר (כמעט) שום דבר טהור ונקי. הכל נטמא. נהרס. הייאוש נהייה גדול. שום תקווה לא נראתה באופק.

ואז… באופן מפתיע ומרגש, מתוך ההסתר, הכאב והחושך- קרה דבר מופלא. נמצא כד קטן. פצפון.
כד שמן שמספיק ליום אחד בלבד! בתוך כל "הבלאגן" המלחמה וההרס- נמצא כד שמן אחד טהור.
"ומנותר קנקנים- נעשה נס לשושנים". מהמעט אור שנותר. מהכד קטנטן. נעשה נס גדול וישועה לעם ישראל.

אך יש כאן משמעות רחבה הרבה יותר. הכד כידוע אמור היה להספיק ליום אחד בלבד. לכאורה, מה זה יעזוזר בכלל? הרי אין עוד שמן להדלקת המנורה, ובכדי להפיק שמן טהור חדש, נדרשים שמונה ימי עבודה! אז למה בכלל להדליק? מה שווה פך אחד קטן שלא יספיק כמעט? אולי עדיף בכלל לחכות עד שיגיע השמן החדש, ואז נדליק את השמן ברצף?

אלא שזה מסר גדול ומיוחד שמלמדים אותנו המכבים.
קצת- זה גם טוב.

גם אם אי אפשר שהמנורה תדלק באופן קבוע- יום אחד זה כבר טוב ויקר! יתרה מכך, מתוך כך שאנו יודעים ליהנות גם מהקצת טוב, גם מהקצת אור, אנו זוכים ומקבלים כוח להמשיך ולבעור, להאיר ולהשפיע גם הרבה מעבר למה שחשבנו.

בכל אדם מונח כד קטן שלעולם לא יוכלו לטמא או להרוס. כד טהור וזך. כד שיש ביכולתו- להאיר את הכל. אפילו מתוך מצב שבו "היוונים" נקבצים עלינו מכל הצדדים- מחשבות שליליות, ייאוש, עצב, בדידות או בלבול ממלאים את הכל, מטמאים את השמנים הטובים שבנפשנו, פורצים את כל ההגנות, את החומות הטובות ששומרות עלינו ורק מנסים לקלקל… לעולם ישנו- כד קטן, שאף אחד לא יצליח לטמא או לשבור.

נקודה זכה בתוכך – שממנה אפשר להאיר ולצמוח מחדש. אפילו אם היא קטנה- השפעתה יכולה להיות גדולה. נקודה טהורה, יפה, זכה ומושלמת- שיש בכוחה להאיר ולרפא.

זה יכול להיות בחיים האישיים, בחיים הזוגיים, בחינוך הילדים, בקשרים חברתיים או בכל התמודדות שהיא- כאשר נדמה כי כבר לא נשאר ממני שום דבר טוב- מוכרח להיות כד קטן!

ואם רק נסכים לשמוח גם בקצת הזה, נוכל לראות בעז"ה כי מכוח הקצת צומח עבורנו הרבה. לעיתים דווקא מתוך הקטן צומח כוח גדול. כוח להאיר הרבה מעבר למה שנדמה. כוח לדלוק עד אשר יחזרו כל השמנים הטהורים, והמנורה שתוכי תמשיך לבעור ולהאיר בכל יום.

רק צריך להאמין בו. להאמין בעצמך. להאמין בטהר וביופי שבי.

רק צריך להסכים גם לקצת. גם כשנדמה שזה לא יעזור, וכבר הכל אבוד, וכבר ניסינו וכבר ראינו, ושום דבר לא באמת משתנה…

הקצת הקטן הזה- יכול להעיף אותך למעלה. לתת לך כוחות גדולים לפרוח, לשמוח. לא משנה מה אמרו לך, מה עשו, מה איחלו, או מה לחשו… הכד הקטן נמצא אצלך. ומתוכו יכול הכל להתהפך לטובה ולישועה גדולה. לא משנה מה עבר עליך, מה עשית, וכמה נפלת- בתוכך ישנו פך טהור, נקי ויפה- שמחכה להאיר ולפרוץ.

וזהו סוד עיקרי במלחמה שלנו נגד ייאוש החיים. אף פעם לא לשכוח את פך השמן הטהור שמחכה לנו. אור נקי שחפץ כי נמצא אותו, נדליק אותו- ודרכו נאיר את הנפש והנשמה אל השמחה, הברכה והטוב הגדול שמגיע לך.

הכד הקטן של חנוכה הוא הכד הגדול ביותר של התקווה!

אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז  "אוצרות פנימיים" . לתגובות: otsarpnimi@gmail.com