בחג-הפסח הייתה יציאת מצרים. הקב"ה נגלה על בני-ישראל והוציאם ממצרים, כאשר הם עדיין לא היו בשלים להתגלות כזאת. הם היו שקועים בטומאת מצרים, ולכן היציאה משם הייתה בדרך של "כי ברח העם" – בריחה מפני הרע, שאין אפשרות לשלוט בו. בשפת תורת החסידות נקרא הדבר – 'אתערותא דלעילא' (=התעוררות והתגלות שבאות מלמעלה, לא מן האדם עצמו). יתרונה של התגלות כזאת, שהיא גבוהה מאוד והיא מרימה בבת-אחת את האדם לדרגות עליונות ביותר. אלא שההתעלות אינה שייכת לאדם עצמו, שכן היא באה בכוחו של הקב"ה.

משום כך דרושה מיד לאחר ה'אתערותא דלעילא' עבודה עצמית, שנקראת 'אתערותא דלתתא' (=התעוררות שבאה מהאדם עצמו). אלה ימי ספירת העומר, שבהם היהודי מתעלה בכוחות עצמו, דרגה אחר דרגה. הדבר רמוז גם בפסוק "משכני אחריך נרוצה". "משכני" – זה חג-הפסח, שבו הקב"ה בא מלמעלה ו'משך' אליו את בני-ישראל. אבל מיד לאחר מכן בא תורו של "אחריך נרוצה", העבודה (ה'ריצה') העצמית של האדם.

ביקורת השכל

ימי ספירת העומר הם מ"ט (49). מספר זה מורכב משבע כפול שבע, והדבר מציין את השלמות של עבודת האדם. כידוע, יש לאדם שבע מידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות). מידות אלה מרכיבות את האישיות הרגשית של האדם. אדם שיש לו נטייה לאהבה ולנתינה הוא אדם שמידת ה'חסד' שולטת בו. אדם שנוטה לקפדנות נשלט בעיקר על-ידי מידת ה'גבורה'. אך לאמיתו של דבר הדברים מורכבים יותר, שכן כל 'מידה' כוללת את האחרות (גבורה שבחסד, חסד שבגבורה וכדומה), ובסיכומו של דבר יש לנו ארבעים ותשעה פרטים במידות.

ובתחום זה צריכה להתבצע העבודה הרוחנית-נפשית של האדם בימי ספירת העומר. עבודה זו נקראת 'המשכת המוחין למידות'. כלומר: בימים האלה עלינו לבדוק ביסודיות כל אחת מן המידות הללו בנפשנו ולהתאימן לשכל ולהבנה, כדי שהמידות יהיו נשלטות על-ידי השכל ולא עצמאיות.

מוח בלב

הצורך בהתאמת המידות לשכל נחוץ לא רק לתיקון המידות השליליות. ברור בתכלית שמידה שלילית (תאוותנות, כעס, התפארות וכדומה) טעונה תיקון, אבל בכך אין דיי. שומה עלינו להביא גם את המידות החיוביות למצב שיהיו נשלטות על-ידי השכל, משום שאפילו מידה חיובית כשהיא עצמאית עלולה להיות שלילית.

לדוגמה, מידת החסד היא מידה טובה מאוד – לאהוב את הזולת, לתת לאחרים וכו', אבל כשמידה זו עצמאית ואינה נתונה לשליטת השכל, היא עלולה להיות שלילית. לא-אחת יש מצבים שבהם אסור להיות טוב, אסור לתת. במצבים כאלה חייבים לומר 'לא', כדי שלא ייגרם נזק. אבל אדם שמידת החסד שלו אינה נשלטת על-ידי השכל, לא יוכל לומר 'לא', והוא יוסיף לתת ויקלקל.

זו משמעותה של 'המשכת המוחין למידות'. כל יום ויום מימי הספירה מציין מידה פרטית, וביום זה יש לעסוק בבירורה, בעידונה ובבניינה הנכון של המידה הזאת. על-ידי העבודה הרוחנית של ימי ספירת העומר, כאשר האדם מזכך ומתקן את אישיותו ונפשו, אנו באים לחג השבועות ויכולים לקלוט את ההשפעות הרוחניות שניתנות בו.

כך גם בתקופת הגלות אנו נדרשים להתעלות בכוחות עצמנו, בלא אור הקדושה שהאיר בבית-המקדש הראשון והשני, ודווקא על-ידי כך אנו זוכים לאור הגאולה האמיתית והשלמה.

התוכן באדיבות: צעירי אגודת חב"ד © כל הזכויות שמורות

מאמינים אנו שהעולם איננו ג'ונגל חס-ושלום, שבו איש הישר בעיניו יעשה. מאמינים אנו בבורא-עולם, שמנהיג את העולם ומכוון את כל הנעשה. אנו מאמינים בהשגחה פרטית, שחלה על כל פרט ועל כל תנועה ביקום. דווקא משום כך אנו שואלים: איך ייתכן שקרה דבר נורא ואיום כמו השואה?!

היסטוריה של סבל

אכן, ההיסטוריה של העם היהודי משופעת טרגדיות נוראות. כשם שכל קיומו של עם-ישראל הוא תופעה יחידה מסוגה בהיסטוריה האנושית – כך הסבל שעם-ישראל סבל עולה לאין-שיעור על כל מה שסבל כל עם אחר על-פני האדמה. נהרות של דם יהודי נשפכו, החל משעבוד מצרים, דרך כיבוש בבל, חורבן הבית השני בידי הרומאים, ועד כל הרדיפות הנוראות שעברו עלינו בכאלפיים שנות הגלות. אולם השואה עולה על כל קודמותיה.

נוראותה של השואה מתבטאת בכך, שבה התקיימו במלוא עוצמתן המילים: "כצאן לטבח יובל". שישה מיליון יהודים, בתוכם מיליון ילדים רכים, הבל שאין בו חטא, הובלו להשמדה אכזרית, שטנית. מלבד עצם הטבח המחריד, יש בשואה גם היבט של חילול נורא של שם-ה' – עמו של הקב"ה, שעליו אמר: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", מובל לשחיטה באין מפריע.

לכן נשארת השואה כחור שחור, נטול-פשר, בתוך הכרתם של יהודים מאמינים. אי-אפשר להבין אותה, אי-אפשר להסביר אותה. כל הסבר, כל ניסיון להבין, נראה עלוב מול זוועותיה של השואה ומול השאלות הקשות שהיא מעלה. נראה שכך הקב"ה רוצה – שלא נבין ולא ננסה להבין. שהשואה תישאר כזעקה ללא מענה.

אמונה אינה תלויה בהבנה

עם זאת, מאמינים אנו באמונה שלמה שיש דין ויש דיין. מאמינים אנו שהקב"ה השגיח על העולם גם בימי השואה האיומים והאפלים ביותר. מאמינים אנו שאין אדם יכול לנקוף אצבעו למטה, אלא אם כן הכריזו על כך מלמעלה. ודווקא משום כך איננו יכולים להבין. כגודל האמונה, כן גודל השאלה.

אין בכך משום התרסה חלילה על האמונה, שכן האמונה אינה תלויה בהבנה. יתרה מזו: האמונה היהודית נולדה ונתהוותה דווקא מתוך אי-ההבנה. המאמין הראשון, אברהם אבינו, נצטווה אף הוא לעשות דבר חסר כל פשר והיגיון – להעלות כקרבן את בנו-יחידו, ממשיך-דרכו, היחיד שיוכל להעביר הלאה את האמונה בא-ל אחד. ואף-על-פי-כן, לא שאל שאלות ולא ניסה להבין, אלא קם והלך בשמחה למלא את רצון קונו.

אלא שאז זה היה ניסיון בלבד, ואנו עברנו את העקדה על כל נוראותיה. בניו של יצחק אבינו הובלו לעקדה כצאן לטבח, ועלו על המוקד, כאשר לצד חוסר-ההבנה המוחלט, בוערת בליבם האמונה בה' והאמונה בטוב העתידי, והם שרו: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח".

לכן דווקא השואה הבלתי-מובנת מחזקת בנו את האמונה והביטחון המוחלט בבואו הקרוב של משיח-צדקנו. כי לאחר החורבן הנורא – חייב לבוא בניין נפלא. כגודל הכאב, כן צריכה להיות השמחה. וכפי שנאמר: "שמחנו כימות עיניתנו". זו התביעה הגדולה של עם-ישראל לקב"ה: "עד מתי!", שלח לנו כבר את משיח-צדקנו, שיביא לנו את הגאולה הגדולה ששרידי השואה זכאים לה!

הריני לאשר את קבלת מכתבך מיום ה-22 בדצמבר, בו אתה מבקש הסבר לשואה. למותר לומר שזוהי בוודאי שאלה שזועקת לשמים, ואי אפשר להציע הסבר שיהיה מספק ומתקבל באופן מלא.

עם זאת, בעוד שהגודל העצום והזוועתי של השואה והעובדה שהיא התרחשה בימינו אלה עושים אותה לחסרת תקדים, העובדה היא (אף על פי שמסיבה מסוימת לא הצביעו על כך), שלא היה זה משהו חדש לגמרי בהיסטוריה היהודית, או בהיסטוריה של העולם. כפי שאתה בוודאי יודע, היה לנו החורבן של בית המקדש הראשון וגם החורבן של בית המקדש השני, שכל אחד מהם היה שואה בעלת פרופורציות עצומות. המספר המועט יחסית של יהודים ששרדו את השואות הללו בוודאי שאלו שאלות דומות לאלה שאתה מעלה במכתבך.

אני יכול רק להציע מחשבה אחת, שגם היא איננה הסבר מספק, ואף על פי כן היא שופכת אור מסוים על העניין והיא, שאין זה מפתיע שבן אדם נברא איננו יכול להבין את דרכיו של הבורא. מספיק יהיה לחשוב על כך שלא ייתכן שתינוק יוכל להבין את המחשבה או המעשים של מדען גדול, אף על פי ששניהם הם בני אדם נבראים, והשוני ביניהם הוא יחסי מבחינת הגיל וההשכלה, וייתכן בהחלט שהתינוק עשוי ביום אחד לעלות בידע על אותו מדען. אבל השוני בין בן-אדם נברא ובין הבורא הוא מוחלט. לדבר זה התכוון הנביא כאשר הוא דיבר בשם השם, באמרו, "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי".

בטוחני שאתה יודע כי אחד העקרונות הבסיסיים של תורתנו, תורת חיים, הוא שהמעשה הוא העיקר. לאורך ההיסטוריה הארוכה שלנו והעליות והירידות השונות שלנו, המציאות המעשית היתה שיהודים מעולם לא התייאשו עקב מהלומות כלשהן, ובעוד שהם התלוננו מרה להשם בזמנים של סבל, הם מעולם לא איבדו את האמונה בו, ודבקו ללא הרף בתורתו ובמצוותיו בחיי היום-יום שלהם, מבלי להרשות לשום ספקות או שאלות להסיח את דעתם מההתחייבות הנצחית שלהם.

המסקנות המעשיות שצריך להסיק כל יהודי שהמסתורין של השואה מציק לו, הן שכל יהודי צריך לעשות כל אשר הוא או היא יכולים לעשות כדי שלא לאפשר את האובדן הנוסף של ילד אחד ויחיד על- ידי מחסור בחינוך תורני ובזהות יהודית אמיתית. גם דבר זה הוא אחת ההוראות החיוניות של חנוכה, שהגיע אחרי תקופה של דיכוי נורא על ידי שלטון עריץ ורודני. התשובה היתה להאיר עוד יותר נשמות יהודיות ("נר השם") באור של נר מצוה ותורה אור.

המאחל לך חנוכה מעורר, ושהאור וההשראה של חנוכה יחדרו ויאירו את כל הימים שיבואו עליך מכאן ולהבא במשך השנה.

כמו-כן מאמינים אנו, שאחרי שואה כה נוראה, מובטח לנו רק טוב. וכפי שהבטיח הרבי מליובאוויטש, בימי מלחמת המפרץ: "אחרי השואה, לא תקום פעמיים צרה, לא מעין דיליה ולא מקצתיה. ואדרבה, יהיה אך טוב וחסד בטוב הנראה והנגלה לכל יהודי, ולכל בני – ישראל, בכל מקום שהם".

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

חייבים להילחם בשואה הזו. ולו בשביל לנקום בגרמנים.

סבא הלך לעולמו לפני כמה שנים, אך הרקמה של האב, הבן והתפילין – התלויה במרכז חדר-המגורים בביתנו – מוסיפה לספר בדממה את סיפורו המיוחד.

(תודתנו לשולחת הסיפור גלית קלוש, נתניה)

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

• איך להגיב? מתי לא להתערב? איך להיות הורה טוב יותר?!

אני מוכרח לספר לכם על נס חנוכה הפרטי שלי, הסכיתו ושמעו…

היה זה באותם ימים גורליים, ימי ה'בליץ קריג', בהם לחמה בריטניה בדם, בדמעות וביזע, כדי להדוף את נסיונותיו של היטלר, לפלוש לאיים הבריטיים. להקות של מפציצים גרמנים טסו בשמי בריטניה וזרעו הרס וחורבן, בהפציצם ערים וכפרים. ילדים ונשים פונו ממקומות מסוכנים אל חלקי הארץ הפנימיים יותר, אולם גם לכאן הצליחו כלי המשחית הגרמניים להגיע ולא היה כל מנוס מהם.

הייתי אחד מתוך ילדים יהודים רבים שפונו למקום מבטחים, עד יעבור זעם. ה'חדר' שלנו התמקם בקומה התחתונה בבית-הכנסת הגדול והחדש של העיר, שנבנה לפני זמן לא רב על שטח רחב-ידיים ומוקף דשא רך. בסמוך, עמד בנין ישן בן שתי קומות. בקומה העליונה היה בית-מדרש, שבו התפללו היהודים במשך כל ימות השבוע, פרט לשבתות וחגים, בהם התפללו בבית-הכנסת הגדול והחדש. במרתף של הבנין הישן היה מקלט, ששימש אותנו בשעת האזעקה.

היה זה בליל נר חמישי של חנוכה. כל תלמידי ה'חדר' התאספו בבית הכנסת והתכוננו להדלקת הנר ולאחריו תכננו מסיבת-חנוכה עליזה. אולם, בדיוק אז, נשמעה יללת צופרי האזעקה, שבישרה התקפה אווירית!

אנו, הילדים, תורגלנו היטב למצבים כאלה. מבלי להראות כל סימן של פחד, הסתדרנו בשורה עורפית וצעדנו היישר לבית-המדרש הישן, בו היו מדרגות, שהובילו אל המקלט.

היינו עדיין בדרך לבנין הישן, כשה'תזמורת' החלה. זמזום המטוסים נשמע קרוב יותר ויותר והחריש את אוזנינו. המומחים שבינינו ניסו לנחש, לפי רעש מנועי המטוסים, אלו הם 'שלנו' ואלו הם של האוייב הגרמני. וכאשר נשמעו קולות וברקים של פצצות נופלות, ניסו אותם מומחים לנחש איזה קול שייך לפצצה, איזה לקיר שהתמוטט ואיזה מהם היה הד לצרור יריות של תותחים נגד-מטוסים שלנו. הויכוח בין המומחים לא עניין אותי במיוחד, אך לאמיתו של דבר, הוא עזר לי להעביר את הזמן ולהפיג את המתיחות.

המרחק בין בית-הכנסת הגדול והחדש לבית-המדרש הישן לא היה רב ואפשר לעשותו ברגע אחד, אולם עתה, רגע זה נדמה היה לנו כנצח. סוף סוף הגענו, ירדנו במדרגות ותפשנו את מקומותינו במקלט, כהרגלינו. המורה שלנו הקריא את שמותינו מתוך רשימה, כדי לוודא שכולנו נמצאים.

כעת יכולנו להתחיל במסיבת-חנוכה כמתוכנן, כשברקע נשמעים קולות נפץ אדירים. המורה הציע שנשיר שיר, ומיד פצחנו בשירת "מה עוז צור ישועתי" ולאחריו שירי חנוכה אחרים. שרנו דווקא בקול רם, כאילו רצינו שהגרמנים ישמעו אותנו ויתפוצצו.

"עתה, ילדים, נדליק נרות חנוכה ואחר נמשיך את המסיבה, שהפסקנו בבית הכנסת, אמר המורה, אך לאחר הרהור קל הוסיף, "או, לא, אני חושש שלא נוכל לעשות זאת. אין לנו כאן אף לא נר אחד, שכחנו את החנוכיה והנרות בבית-הכנסת, סיים בעצב.

לפתע, נתעורר בליבי רצון עז ללכת לבית-הכנסת ולהביא את החנוכיה והנרות, ברור שדבר זה כרוך בסכנת חיים, אבל לא יכולתי לוותר. רק השאלה היא, האם כדאי לבקש רשות מהמורה, והוא וודאי לא ירשה לי, או לחמוק החוצה, מבלי שאיש ישים-לב לכך… לבסוף החלטתי לעשות את הצעד המסוכן על אחריותי הבלעדית ומבלי לשאול איש, שהרי כבר אמרו חכמינו ז"ל, 'שליחי מצוה אינם ניזוקים'.

כאשר פתחתי בזהירות את הדלת החיצונית, הסתכלתי החוצה אל החשכה. בשמים הכהים הסתובבו אלומות אור של זרקורים גדולים, שהצטלבו זה בזה בתורם אחר מטוסי האוייב. ברגעים אלה, שרר שקט בחוץ ואני ניצלתי את ההזדמנות ובריצה מהירה דילגתי מעל הדשא המפריד בין שני הבנינים. מיד נכנסתי לבית-הכנסת החשוך וגיששתי את דרכי אל הבימה, שם עמדה החנוכיה ועל-ידה, קופסת נרות חנוכה. נטלתי את החנוכיה ביד אחת ואת קופסת הנרות ביד השניה והתחלתי לשוב על עקבותי אל המקלט… כל הענין לא ארך אלא דקות ספורות בלבד, אולם עד שהגעתי אל הדלת, השתנה המצב בחוץ מן הקצה אל הקצה. עתה נשמעו פיצוצים מקרוב ומרחוק והשמים היו אדומים מלהבות, שעלו מבנינים אחדים שנפגעו, לא הרחק מבית-הכנסת הגדול. מבלי לחשוב פעמיים, נכנסתי בחזרה לבית-הכנסת. ליבי פעם בחוזקה, פחד גדול נפל עלי וכל גבורתי נעלמה כלא היתה. 'מה עושים עכשיו? מה יהודה המכבי היה עושה במקומי?' – שאלתי את עצמי. 'הרי הוא לא היה מוותר על קיום מצות ה', אז מדוע שאני יהיה שונה ממנו!' ולפני שהספקתי לחשוב, מה עלול לקרות לי… רצתי בדרכי אל המקלט.

בעודי חוצה את הדשא המפריד בין בית-הכנסת למקלט, ראיתי, פצצת תבערה נופלת על הגג השטוח של בית-הכנסת. 'ריבונו של עולם, מה אעשה עכשיו?' ידעתי, כי בקרבת מקום חייב להיות איש הג"א (הגנה אזרחית), שבתפקידו לטפל במקרים מסוג זה. אבל, מי יודע, אם הוא יבחין בעוד מועד בפצצה שנפלה על הגג ואם הוא לא יהיה עסוק בכיבוי שריפות במקום אחר? ובנתיים עלול בית-הכנסת לעלות באש. החלטתי לטפל בכיבוי הפצצה בעצמי. שמעתי, לא אחת, את ההוראות המפורטות, שניתנו למקרה כמו זה, ברדיו. ובימים שקטים יותר, נהגנו אנו, הילדים, לשחק במשחק כיבוי אש, בתפקיד אנשי הג"א מבוגרים.

הנחתי בזריזות את החנוכיה והנרות, שהיו בידיי, על הדשא ורצתי לעבר בית-הכנסת. ליד אחד הקירות עמד סולם, שהוכן במיוחד למאורעות כאלה. חיש מהר טיפסתי על הגג ומיד הבחנתי בפצצה, שהחלה להתלקח. באחד הפינות של הגג, עמד דלי מלא מים עם משאבת-רגל וצינור גומי. הכנסתי את הצינור לתוך הדלי, לחצתי על משאבת הרגל ובזהירות רבה התזתי מים סביב הפצצה ועליה, עד שכבתה האש לגמרי. לשון-אש, שעלתה מהגג הסמוך, האירה לרגע את גג בית-הכנסת. לאורה הבחנתי בצילו של איש הג"א, הנאבק עם פצצה בצדו השני של גג בית-הכנסת. חששתי, שאם יראה אותי האיש, וודאי יכעס עלי ויצעק על עצם נוכחותי במקום. לכן, רצתי אל הסולם וירדתי במהירות למטה.

את הדרך חזרה למקלט, עשיתי שוב בריצה והבזק של אור האיר את המקום, בו הינחתי את החנוכיה והנרות. תפסתי אותם בידיי ובקפיצה אחת גדולה כבר הייתי בסמוך לדלת הכניסה של בית-המדרש הישן. כשפתחתי את הדלת, כמעט נפלתי לזרועותיו של המורה, שעמד שם יחד עם כמה מחבריי.

שמחתם היתה רבה, כשראו אותי בריא ושלם. הם סיפרו לי, שכאשר הבחינו בהעדרי, מיד התחילו לחפש אותי בבית-המדרש ובחדר המדרגות, ומשעבר זמן מה ולא מצאו אותי, היו מודאגים מאוד וכבר ניגשו אל הדלת, כדי לנסות ולבדוק, מה קרה לי. עתה, משחזרתי ובידי החנוכיה והנרות, היתה השמחה גדולה מאוד והפכתי ל'יהודה המכבי' של ה'חדר'. על פצצת התבערה לא סיפרתי מאומה.

ירדנו כולנו למקלט והדלקנו נרות חנוכה. וכאשר אמרנו ברכת "שעשה ניסים לאבותינו", הרהרתי בניסים הפרטיים שלי, שהקב"ה עשה לי, כשיצאתי לשליחותי המסוכנת, וליבי היה מלא תפילה והודיה לה'.

למחרת בבוקר הגיע איש הג"א והחל לחקור ולברר, מי היה הילד, שכיבה את פצצת התבערה על גג בית-הכנסת? כך נתגלה סודי ונאלצתי ל'הודות' באשמה.

אני בטוח, כי כל אחד מחבריי, תלמידי ה'חדר', היה מוכן לקיים שליחות כזו ברצון, שהרי כולנו צאצאים למכבים הגיבורים, שמסרו את נפשם למען התורה והמצוות…