אחר הצהרים בבית-המדרש החב"די הגדול, 770, ברוקלין ניו-יורק. קרוב לאלפיים איש מצטופפים באולם הענק, מאזינים בקשב לדבריו של הרבי. 'התוועדות'.

במרכז השולחן המוגבה המכוסה מפה צחורה – יושב הרבי, ופיו שופע דברי תורה. מפעם לפעם מפסיק הוא את שטף הדברים וקהל החסידים פוצח בשיר; עתים בנגון דביקות וגעגועים, ועתים בזמר שמחה ורקוד. באותה הזדמנות ישנם המרימים כוסית יין ומפנים אותה לכיוון הרבי, המשיב בהנהון ראש ואומר: "לחיים ולברכה" והחסיד שאליו הופנתה הברכה ממהר לרוקן את תוכן הכוסית שבידו, וכך מנגנים ושרים עד ששוב ימשיך הרבי וישמיע את דבריו.

בשבת עליה אנו מספרים, עסק הרבי בין היתר בביאור דברי רש"י, הפרשן המקראי הנודע שהעיד על חיבורו שהוא ל"פשוטו של מקרא". הפעם מתעכב הרבי בענין הקשור ללידת שבטי ישראל; תחילה הוא מפרט אחת לאחת את הקושיות המתעוררות על פירושו של רש"י בענין, ואחר הוא מתחיל לבאר את הדברים, דבר דבר על אופנו.

קהל המאזינים יושב בפה פעור ושותה בצמא כל מילה היוצאת מפי קודשו של הרבי. כבר נודעת להם שיטתו המופלאה של מורם ורבם בביאור דברי רש"י על התורה, בעמקות ובבהירות הרבה המונחת בה ותיאור הקושיות באופן שלשומע נדמה כי אין בנמצא תירוץ עליהן, ואחר-כך, בתירוצים, המסירים את כל השאלות באופן של "לכתחילה", כלומר, כאילו מעולם לא היתה כל קושיה…

והנה, תוך כדי ביאור אחת הקושיות החזקות אותן העלה הרבי, השתנתה לפתע נעימת קולו, ומנימה של ביאור תורני שמעו לפתע החסידים את הרבי במעין קול נבואי ההולך וגובר, והוא אומר:

"ומאחר ועוברים אנו כעת מחג החנוכה אל תג הפורים, בו נאמר : "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם . . ואיש לא עמד בפניהם כי נפל פחדם על כל העמים" – יהי-רצון שכל שונאי ישראל יפחדו וירתעו מלהזיק ולהציק לבני ישראל, בבל מקום שהם!".

הדברים היו לא מובנים כלל. כיצד זה עובר הרבי, באמצע ביאור תורני, לציטוט פסוקים ממגילת-אסתר ואמנם רק השבוע הסתיים חג החנוכה, אך עד לחג הפורים הלא עדיין יש זמן! ובכלל, באיזו נימה שהדברים נאמרו, – מופתעים הביטו החסידים אחד בפני השני.

אפילו ה"חוזר" הראשי – זה שתפקידו לחזור אחר ה'התוועדות' על הדברים שהושמעו בה – אף הוא הרים גבה ומולל בזקנו העבות, דבר שהעיד כי אף הוא לא עמד על פשר הדבר.

רק הצצה בפניו של הרבי גילתה כי משהו קורה כאן. הרבי פשוט עצם את עיניו והמשיך לדבר כאילו נמצא הוא במקום אחר: "ויכו היהודים באויביהם מכת חרב והרג ואבדן, ויעשו בשונאיהם כרצונם" ; "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור . . וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם". . .

ושוב, כמו מאומה לא קרה, חזר הרבי לדבר על פירושו של רש"י, תירץ את כל הקושיות וסיים את השיחה.

הקהל, עדיין תחת רושם הדברים האחרונים, החל באופן ספונטאני בשיר שמח שהותאמו לו פסוקים מתחילת המגילה : "ויהי בימי אחשוורוש…", והרבי עודד את השירה בתנופות יד בלתי רגילות, עוד ועוד, כאומר: כן, שירו כך, עוד ועוד, "ויהי בימי אחשוורוש"…

ה'התוועדות' הסתיימה. קבוצות קבוצות נעמדו החסידים ושוחחו על ששמעו אוזניהם. משהו ודאי קרה כאן. מיד במוצאי-שבת ינסו לברר. הם חייבים לדעת.

ואכן, הזריזים שהצליחו לקלוט במכשירי הרדיו שלהם את שידורי ארץ-ישראל נדהמו לשמוע את ההודעה הבאה:

"כאן שידורי-ישראל מירושלים. בוקר-טוב והרי החדשות מפי חנן גלבוע, ועיקרן תחילה : אמש, בשעה 10.00 בלילה, ערך צה"ל פשיטה על נמל התעופה של ביירות. המבצע הסתיים בהצלחה. לכל חיילינו שלום".

כן, לפי שעון ניו-יורק היה זה בדיוק בשעה 3.00, שעה שהפסיק הרבי את דבריו והחל לדבר על "ואיש לא עמד בפניהם"…

אכן, איש לא עמד בפני חיילי צבא-הגנה-לישראל…

קרא על מבצע "תשורה" באתר חיל האויר

פרק זה לקוח מתוך הספר החדש "מאיר עמית – האיש והמוסד" שראה אור ע"י אמנון ז'יקונט.

לקרוא, להתרגש ולהתגעגע.

לקרוא ולצפות ליום בו נזכה להתראות עם הרבי שוב.

. . ואולם החווייה הדרמטית ביותר של מאיר מאותה התקופה [תקופת שהותו בניו-יורק] לא הייתה קשורה בחבריו החדשים וגם לא בלימודים אלא בדמות חריגה לכאורה על רקע חניכותו ואורח חייו: הרבי מליובאוויטש.

כמה מחבריו דאז זוכרים היטב את התרשמותו העמוקה מן הרבי, שאותה שב ותיאר אחרי כל ביקור בביתו. קציני צה"ל נוספים שהגיעו לניו-יורק ביקשו גם הם להתקבל אצל הרב, ואף זכו לכך. הם נמשכו בעיקר אל תחושת השורשים שהעניק להם הביקור ואל המסורת היהודית שחסרה לחלקם. אך המניע לביקוריו של מאיר בבניין אדום הלבנים שבשכונת קראון הייטס בברוקלין, היה שונה. הוא נזקק לתמיכה רגשית, שתאפשר לו לסבול את פצעי הצניחה שלו ולהאמין בהחלמתו.

המגע הראשון של מאיר עם אנשי חב"ד התקיים בבית החולים תל השומר. שליחי הארגון סבבו בין הביתנים והמיטות, הזמינו את החולים להניח תפילין ובאחת הפעמים הציעו למאיר "אולי תכתוב לרבי…"

"תראו", השיב, "אין לי קשר לרבנים. אני אפילו לא יודע איך לדבר איתם. עזבו אותי".

כשהגיע לארה"ב, הציע לו אחד מידידיו הישראלים: "אם אתה כבר נמצא כאן, אולי תיכנס לרבי מליובאוויטש…" גם לו השיב מאיר: "זה לא בשבילי. אני לא יודע איך לדבר ומה לומר". לאחר כמה ימים נמלך בדעתו ואמר לעצמו כל-כך הרבה שמעתי עליו מידידים, קצינים, מפקדים, רמטכ"לים… אולי כדאי בכל זאת שאלך אליו?

להפתעתו קיבל אותו הרב במאור פנים ובידידות, כאילו היו מכרים ותיקים. שיחתם הראשונה לא הייתה ארוכה, אבל הותירה במאיר רושם עז. הוא שב לביתו של הרב פעמים רבות במהלך אותה שנה, עד שהגיעו הימים הנוראים. אז הוזמן לבית הכנסת של הרב, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה שהה בימים הנוראים בבית-כנסת. הוא חשש שיזוהה ויסבול מהפרעות. "תנו לי פינה שבה אוכל להתבודד", ביקש ואכן זכה למושב באחת הגומחות שבפאתי בית הכנסת, שם העביר את שעות התפילה וזכה לתחושה של התעלות.

מאיר ראה בתמיכתו של הרב תרופה בעלת עוצמה לא פחותה מזו של התרופות האחרות שקיבל. שיחותיו עם הלה לא היו שיחות של מבקר רגיל שבא לקבל ברכה, תורם תרומה כלשהי, ושב הבייתה. באותה המידה שבה היה מאיר להוט לשאוב מפי הרב את כל מה שיכול לקבל – גם הרבי מליובאוויטש, שלא בכל יום הזדמן לו להיפגש עם אלוף בצה"ל שעבר את מלחמת השחרור, פעולות התגמול ומלחמת סיני, התעניין ולמד מפיו של מאיר כל שניתן על מצבה הביטחוני והמדיני של מדינת ישראל.

גם בהמשך הדרך, לאחר שובו של מאיר ארצה, הייתה דלתו של הרבי תמיד פתוחה בפניו, ללא צורך בקביעת תור, ובכל פעם שהזדמן לארה"ב, היה נכנס אל בניין הלבנים האדומות. באחד הביקורים הללו, השתהה המבקר שלפניו אצל הרב במשך שעה ארוכה. מאיר, שהיה אמור לעלות על טיסת אל-על לישראל, התקשר לתחנה שבנמל התעופה קנדי שאל מהי השעה המאוחרת ביותר שבה יוכל להגיע. להפתעתו, היה זה טייס המטוס שהרים במקרה את השפופרת. "אמרתי לו שאני אצל הרבי מליובאוויטש", סיפר מאיר כשהגיע לביתו, "והוא אמר מיד: גם אני הייתי עכשיו אצל הרבי מליובאוויטש. אל תמהר, אני אחכה לך, זו בהחלט סיבה טובה לעכב בשבילה מטוס…".

. . הקרבה שהתקיימה בין אורה למאיר חשפה בפניה בין היתר גם גורם נוסף שאפשר למאיר להתגבר על אותם רגעים קשים: היחסים המיוחדים שנרקמו בינו לבין הרבי מליובאוויטש. היא ידעה באילו מנסיעותיו לארצות הברית ביקש להתקבל אצל הרבי והייתה שותפה לשמחתו כשזכה לקבל מידיו של הרבי מטבע כסף בן דולר אחד, מלווה בברכה. מאיר דיווח לה על שיחות שניהל עם הרבי, ועל דבריו ששמע מפיו בנוגע לחיים, למוות, לאלוקות ולפולחן.

מאיר מעולם לא היה דתי, אך עד למפגשיו הראשונים עם הרב גם לא גיבש לעצמו תפיסה פילוסופית בנוגע לעולם, על פניו הנגלות והנסתרות, המטפיזיות, ורק חש שייכות לקולקטית הציוני-ישראלי. אחרי שנוצר הקשר – חש שהוא נמשך יותר ויותר אל הקולקטיב היהודי הכלל עולמי והעל זמני. במסגרת תהליך זה, החל להתקרב אל אנשי חב"ד בארץ, באמצעות קרובי משפחה של יונה. הוא החל לקחת חלק בחגיהם ובשמחותיהם, וגם סחף עמו לשם את הקרובים לו. בפסח היה מקבל מצה שמורה מידיו של שליח חב"ד ומכבד בה את סובביו, ובסוכות נסע לכפר חב"ד לחגיגות שמחת תורה, מלווה ביונה ובבנותיו, ועמם אורה ומשפחתה וגם נהגו, זלמן, ובני משפחתו.

ירוחם פישל. רק השם לבד  נותן את הרושם שהמדובר ב"ותיק ורגיל", על-אחת כמה-וכמה אחר הצצה בדמות הנושאת שם זה. מיד ישוכנע הרואה כי לפניו "חסיד בן חסיד", יהודי שזקן מעטר את לחייו וציציות משתלשלות מבעד שולי מעילו. אכן, קשה לגלות בו בר' ירוחם פישל את עברו הלא רחוק…

כמו צעירים יהודים רבים בארצות-הברית היה גם ירוחם שייך לאלו שלא זו בלבד שהיו רחוקים מכל שמץ ופירור של יהדות, אלא עוד פרקו מעליהם כל עול והתמרדו נגד מסגרת ממוסדת כלשהי.

מחלה זו – "מרידה במסגרת" – נפוצה מאד בקרב הצעירים האמריקאים, בעיקר בקרב "בני הטובים" האינטלגנטים שבהם, ובמיוחד – לדאבון הלב – בקרב אחינו בני ישראל, אשר – יותר מאחרים – אינם מסוגלים לחיות חיי שגרה אפורים.

כך צמחה לה בארה"ב תנועת ה"היפים" המפורסמת בטירופה, שהפילה ברשתה חללים רבים, וכך מצא עצמו גם מיודענו, ירוחם, משתייך לחבורה תועה-תוהה זו ויחד עמם שוטט על פני הארץ, לארכה ולרחבה.

אך כאשר הטיול והשוטטות הפכו גם הם לשגרה, החלו "יפי הנפש" שבקרב ה"היפים" למאוס גם בזה. באותה עת החלה להתגבש בתוכם קבוצה מסויימת שהחליטה לעבור לחיים ביערות, ב"חיק הטבע", כשהיא מאמצת לעצמה פולחנים שונים ומשונים, כאשר ה"דת" הנוצרית משמשת לה כמקור וכיסוד.

חוקים קבועים ומוזרים היו לה לאותה כת תמהונית. בתום תקופה מסויימת של מגורים ביער והשתתפות בפולחנים, היה חייב כל חבר לעבור טכס מיוחד של העברה לדת – שמד!

זה היה מזלו של ירוחם כאשר אף לו ניתן תאריך מסויים שבו יהיה עליו לעבור טכס זה. באותו יום קריטי אף עלה בגורלו להיות "תורן הפולחנים", כאשר במסגרת תורנות זו היה עליו להעלות אש ב"מזבח" ולעסוק בשאר מיני פולחנים תמהוניים ומטורפים.

היום, כשהוא רק נזכר באותם רגעים, נחנק קולו מהתרגשות: לא היתה זו הפעם הראשונה שהעליתי אש על ה"מזבח" – הוא מספר – ומעולם לא היו כל בעיות.

אך הפעם, משום מה, סירבה האש להאחז בגזירי העצים שהיו מונחים שם. על כן פניתי לחפש חומר דליק ומצאתי ערימה גדולה של עיתונים, באמצעותם חשבתי ללבות את האש.

העיתונים – ממשיך ר' ירוחם בסיפורו – החלו כמובן לבעור באש, בזה אחר זה, כשלפתע, מתוך אחד מהם, ניבטה אלי תמונה, תמונתו של אדם בעל הדרת פנים נשגבה, המעוטר בזקן שיבה. מבטו של אותו אדם היה מופנה ממש אלי, ועיניו, זוג עינים חודרות שמעולם לא נתקלתי בשכמותם, ננעצו בי וחדרו ללבי בצורה מדהימה ביותר. לא ידעתי מדוע, לא הבנתי כלום, אך הרגשתי בכל ישותי ובכל עצם מעצמותי כיצד עיניים אלו מביטות בי וזועקות לעברי: עצור!!!

…נזדרזתי לשלוף את אותו עתון מתוך הערימה הבוערת, ונוכחתי לראות שזהו עתון מקומי של העיר "אמהורסט" שהיתה קרובה לאיזורנו, והתמונה היא תמונה של הרבי מליובאוויטש, שהופיעה במסגרת מודעה שפורסמה על-ידי "בית חב"ד" המקומי…

על חב"ד לא שמעתי עד אז – הוא מסיים ביבושת – אך העיניים שבתמונה נתנו לי דחף נפשי עצום לגשת מיד אל אותו "בית חב"ד" שכתובתו הודפסה במודעות שם פגשתי בשליח החב"די המקומי, הרב ישראל דערן, אצלו למדתי את שלא ידעת על יהודים ויהדות.

ועוד דבר אחד – לאותם שמתפלאים על החסידים שבכל פרסומיהם דואגים לצרף את תמונתו של הרבי, להם אני רק יכול לומר: אותי זה הציל!

דממה רוויית מתח שררה אותם שעות בין חיילי הפלוגה, הסביבה הייתה שקטה, אולי אפילו שקטה מהרגיל, "זהו בוודאי השקט שלפני הסערה", הרהרו כמה מהחיילים,  ואכן, הדממה הופרה באחת, צרור יריות פילח את הדממה המאיימת, החיילים האמריקאים לא הספיקו להבחין מהיכן נורה לעברם צרור היריות, כשצרורות נוספים החלו נורים לעברם.

מבין השיחים צצו לפתע חיילים גרמניים שהמטירו אש צולבת על החיילים האמריקאים, האמריקאים שהבינו כי הם מכותרים מכל עבר, הבינו שאין טעם לנסות לברוח והשיבו מלחמה שערה, גורם ההפתעה שיתק לטובתם של הגרמנים, ונראה היה כי הקרב אבוד. מכונות הירי הגרמניות טרטרו ללא הרף וצרורות יריות נורו מכל עבר, תוך דקות אחדות הפך המקום לשדה קטל, 

ג'קי [שם בדוי] שכב ללא נוע. הוא ראה את חבריו נופלים בזה אחר זה, שמע את הדי היריות שלא נדמו אף לרגע, וציפה לגרוע מכל. היו אלו הרגעים האיומים ביותר בחייו, הוא חשב על אימו שמצפה לשובו, וככל הנראה לא תזכה לראות אפילו את קברו – – –

חבר נוסף נפגע מכדור גרמני ארור ונפל לצידו, ג'קי נרעד, הגרמנים הלכו והתקרבו, הכדורים שרקו באוזניו, וג'קי ראה את המוות מול העיניים – – –

שבת ב-770. (בית המדרש של הרבי בניו יורק) הרבי, (שנקרא באותם ימים שלפני קבלת הנשיאות "הרמ"ש"), ישב והתוועד בהתוועדות עם קבוצת תמימים (תלמידי ישיבת חב"ד) לאחר תפלת שחרית, הרבי הרבה לדבר על המצב הרוחני הירוד של היהודים בארצות-הברית, ועורר את תלמידי הישיבה לפעול למעז קירוב יהודים אל המאור שבתורה, התמימים ישבו ושתו בצמא את דבריו,

אך ניכר היה כי קשה להם להפנים את המסר הברור שביקש הרבי להעביר, הם לא היו רגילים לעסוק בקירוב יהודים, וראו בכך משימה בלתי-אפשרית. הם חשבו בליבם ש"אמריקה איז אנדערש" ['אמריקה שונה' -(מהרחוב והתרבות היהודית באירופה)],  אמריקה לא שייך לעצור אדם באמצע הרחוב, ועוד לדבר עמו על ענייני יהדות…

 אך הרבי ממשיך לדבר ולתבוע מהם לצאת אל רהובה של עיר, ושם, בשדרה הסואנת, לעצור יהודי ולדבר איתו על מצבו הרוחני, 
 אחד התמימים קם ממקומו, פנה אל הרבי ושאלו: האם זה אפשרי לבצע את אשר נדרשנו בהתוועדות? כיצד ניתן לגשת ליהודי ברחוב ולשכנעו לשמור תורה ומצוות?

הרבי האזין לדבריו, אחר קם ממקומו וסימן לתמימים לצאת יחד איתו אל רחובה של עיר, שם ידגים להם אישית כיצד מקרבים יהודים גם בניו-יורק של אמריקה,  קבוצת התמימים, כשהרבי בראשם, יצאו אל השדרה שממול ל-770, והחלו לפסוע על השדרה תוך שהם תרים בעיניהם אחר יהודי שאינו שומר תורה ומצוות.

גברת לבושת הדר נראית פוסעת באיטיות על השדרה כשתיק מהודר מונח על כתפה. היא מתקרבת לקבוצת התמימים, מעיפה מבט תמה במחזה הלא שיגרתי, והתכוונה להמשיך בדרכה, לפתע יוצא מתוך הבורת הצעירים רב בעל הדרת פנים מיוחדת (- הרבי), ומסמן לה לעצור. 

מתוך הדרת כבוד נעצרה לרגע, והרבי שאל אותה אם היא יהודיה, לכשנענה ב'הן', הסב הרבי את תשומת-ליבה לכך שלפי ההלכה היהודית, אסור לה לטלטל את התיק שלה בשבת כיוון שאין עירוב בשכונת קראון -הייטס.

האשה לא נראתה מוטרדת מהעובדה כי היא מחללת את השבת, ואמרה לרבי, שעם כל הכבוד, היא לא חושבת שהיא צריכה
לנהוג לפי כל הכללים שההלכה תכתיב לה.

אך הרבי לא הירפה, דקות מספר עמד הרבי והסביר לאשה עד כמה חשובה מצוות שמירת שבת ומה רב ערכה, אך ללא הועיל, האשה לא הסכימה בשום פנים ואופן לעזוב את תיקה לאנחות ברחוב הסואן.

משכלו כל הקיצין, פנה הרבי אל האשה ושאלה אם יש לה בן שמשרת בצבא ארצות-הברית, האשה נענעה בראשה בחיוב, והרבי המשיך: "תארי לעצמך שבנך נמצא כעת יחד עם הפלוגה שלו עמוק עמוק בשטחו של האוייב הגרמני, ופלוגה גרמנית חמושה מקיפה אותם, הפלוגה האמריקאית נקלעה למלכודת אש איומה וחיילי הפלוגה יפלו בזה אחר זה".

תיאורו המפורט של הרבי העביר חלחלה בגופה של האשה ודמעות החלו זולגות מעיניה, והרבי המשיך:  "אם תקבלי על עצמך ברגע זה להשאיר כאן את התיק ולא להמשיך לשאת אותו תוך חילול שבת – זכות המצווה תעמוד לבנך, ומכל חיילי פלוגתו יישאר הוא
בחיים יישוב אלייך בשלום" – – – 

כתפיה של האשה רטטו מבכי. תמונת המצב כפי שתוארה בידי הרבי זיעזעה אותה, ובעיני רוחה ראתה כבר את בנה שוכב בשדה-הקרב ללא רוח היים, לפתע נזכרה כי הרבי ממתין עדיין לתשובתה; היא פנתה אל הרבי, הורידה את תיקה מעליה ואמרה: רבי, בעבור בני אעשה ככל שתבקש!

הרבי הורה לתמימים שעמדו מסביב וראו את הנעשה, לשמור על תיקה של האשה עד צאת השבת, ואחר עזב את המקום,  התמימים קיימו את הוראתו של הרבי ושמרו על התיק במשמרות עד לצאת השבת, אז באה האשה ולקחה את תיקה תוך שהיא מרעיפה דברי תודה לתמימים ששמרו עבורה את התיק.

שבועות אחדים עברו, ומתיבת הדואר של האשה מבצבצת מעטפה. כתב-היד מוכר לה, כתב-ידו של בנה, ידיה רועדות כשהיא פותחת את המכתב, ושולפת משם נייר מכתבים מרשרש,  היא מתחילה לקרוא את מכתבו ועם כל מילה נוספת שהיא קוראת, נפערו עיניה בתדהמה מוחלטת:

אמא יקרה!

תני תודה לאלוקים על שאני יכול לכתוב לך את המכתב הבא, לולי ניסים גדולים שהצילו אותי מאש תופת, אין לי צל של ספק כי לא היית יכולה להתנחם אפילו בקברי – – –

אכתוב לך דברים כהווייתם:  היה זה ביום שבת [כאן נקב הבן בתאריך בו עצר הרבי את אימו על השדרה בקראון הייטס], יצאתי יחד עם הפלוגה שלי למשימה שכללה חדירה עמוקה לשטח האוייב הגרמני, על-פי דיווחי המודיעין שהתקבלו, לא היו אמורים להיות בסביבה חיילים גרמניים, וכך צעדנו בביטחה בסביבה העויינת,  כנראה שחדירתנו נודעה בדרך כלשהי לאוייב הגרמני, והם שלחו פלוגה שלמה לתקוף אותנו, היה זה בשעות הערב. הגרמנים זיהו אותנו די מהר, הקיפו אותנו, והחלו לירות עלינו מכל עבר, בתחילה ניסינו להשיב במטחי ירי, אך גורם ההפתעה שיחק לטובתם וחיילי פלוגתי, חברים טובים, נפלו כזבובים בשדה הקרב, ניסינו להזעיק תגבורת במערכת הקשר, אך המקום היה רחוק מדי בכדי שיגיעו בפסק זמן כל-כך קצר. היו אלו רגעים איומים, קשה לי לתאר לך את
אשר התחולל בקרבי באותם רגעים שכדורים שרקו באוזניי וחברים נופלים מימיני ומשמאלי – – –

הקרב שניטש בשדה המערכה היה קרב אבוד, לאחר כמחצית השעה הפך המקום לבית קברות ענק לעשרות החיילים האמריקאים, חיילי פלוגתי, מכל חבריי נותרתי אני לבדי – – –

חשבתי שיותר לא אראה אותך, שיותר לא תקבלי ממני דרישת שלום. הייתי בטוח כי אלו הם רגעיי האחרונים עלי אדמות,  ואז, כשבליבי אמרתי לך כבר שלום, הגיעה סוף סוף התגבורת המיוחלת, החיילים האמריקאים שהגיעו בכוחות רעננים הצליחו להניס את הפלוגה הגרמנית שנפוצה לכל עבר,  ומכל חיילי הפלוגה, נותרתי אני לבדי, אוד מוצל מאש התופת בשדה הקרב,

שלך, 
ג'קי

(סופר בהתוועדות חסידית)

השבוע בפורום חינוך ומשפחה: התבטאויות אובדניות של הילד

בני הזוג הסופר הקימו את ביתם על עיקרי השקפתה של תנועת "השומר הצעיר" כאשר הם מנתקים כל קשר עם היהדות וסממניה. לאחר שאמו של מיכאל עברה לגור לאוסטרליה החליטו לנסוע בעקבותיה וכך השתקעו בעיר הובט שבאי טסמניה. בעיר היו בסך הכל כ-30 משפחות יהודיות שהיו מתכנסות מידי פעם בבית הכנסת הרפורמי שהקימו. יום אחד הגיעו ראשי הקהילה לבית משפחת הסופר כשבפיהם בקשה:

במשך השנים הגיעו בני הזוג סופר אל הרבי וזכו לדבר עמו ולקבל הוראות פרטיות במשך שעה ארוכה. היום פוקדים את ביתם שבאוסטרליה מאות אנשים מידי חודש ובעיקר תלמידים וסטודנטים אשר ברבות הימים מקימים גם הם משפחות חסידיות למופת.

חלף זמן נוסף ושוב עלתה תוכנית חדשה. מצאנו בניין ישן בשווי של 125 אלף דולר, במרכז לוס-אנג'לס. הבניין היה הרוס והרעיון היה לשפץ אותו ולפתוח בו "בית חב"ד.
כתבנו לרבי שאין לנו הכנסות וכדי לשפץ את הבניין נצטרך ביחד 150 אלף דולר. הפעם הרבי אמר שהרעיון טוב מאוד.

'בית חב"ד' הראשון בעולם

באותה שנה פתחנו בסך הכל שנים עשר סניפים חדשים, בדרך שלמעלה מדרך הטבע לגמרי. עד היום צמחו מזה אלפי בעלי תשובה, והכל בכוחו של הרבי. אני נזכר כיצד פעלנו בערים שנחשבו אז לפינות רחוקות ונידחות. הגענו לעיר כמו לונג ביטש. לא היה בכל העיר אפילו יהודי אחד שומר שבת. היום אתה נכנס שם לבית הכנסת ורואה 200 יהודים, רבים מהם מזוקנים, ועוד 300 ילדים כ"י. ויש קבוצה של רופאים שקמים בחמש לפנות בוקר ולומדים שיעור בגמרא ובתניא. עובדה.

הרבי פתח את המגירה…

כשיצאתי מחדרו הקדוש של הרבי, לא ייחסתי משום מה חשיבות מיוחדת לדברי הרבי האחרונים. נכנסתי למשרדו של הרב חדקוב וקיבלתי ממנו 10 שטרות של מאה דולרים, כשהפעם אני מתכנן למכור כל שטר ב25- אלף דולר. החשבון שלי היה פשוט: 10 פעמים 25 אלף הם 250 אלף, וזה כל הסכום שנחוץ לנו.

לויטנסקי זינק ממקומו…

הרגשתי שהפעם העסק לא ילך כל כך חלק. הלכתי למשרדו של יהודי נוסף, וראיתי שהוא לא נמצא במשרד.

נסעתי ליהודי שלישי, והוא אומר לי: הרי נתתי לך רק לפני שנה 20 אלף דולר! הבנתי שמשהו כאן אינו כשורה. כינסתי מיד את עמיתיי השלוחים על מנת להתייעץ ולהבין מה קורה כאן. שיחזרתי איתם את מהלך היחידות, ופתאום עמיתי השליח הרב לויטנסקי קופץ ממקומו כנשוך נחש וקורא בהפתעה: "מה? הרבי דיבר איתך על צוואה?" עניתי: כן. אבל למה אתה מתלהב? ואז הוא אומר לי: "מה אתה לא מבין? הרבי דיבר איתך על צוואה שהיתה לפני כמה שנים, כדי שתיזכר בצוואה של סמי, הזקן שנפטר לפני פורים והוריש לנו בצוואתו את כל רכושו. אמרתי לו: אבל על איזה רכוש אתה מדבר בכלל! הרי היינו צריכים לקבור את סמי מכספי בית חב"ד. הרי לא היתה לו פרוטה לפורטה, אחרי כל שבת היינו נותנים לו את שאריות המזון. עני מרוד הוא היה. אבל הרב לויטנסקי נשאר בשלו: אם הרבי דיבר על צוואה, צריכים לבדוק את העניין.

העני המרוד התגלה כעשיר..

בקיצור, את 250 אלף הדולרים שהיו נחוצים לנו בדחיפות, יכולנו לקבל מיד בתעודות של המניות הללו. כל זה היה רשום בבנק על שמו של סמי, ומיד ניגשתי לבנק וביקשתי לפדות את המניות בשווי של 250 אלף הדולרים. בבנק אמרו לי שיש צורך בהליכים משפטיים מסויימים, עד שהכסף יעבור לרשותנו מכוח הצוואה. זה מה שהחוק קובע. ביקשנו מהבנק לקבל בינתיים סכום כסף זהה בתור הלוואה. הראינו לבנק את הצוואה והבנק הסכים להלוות לנו את הסכום.

לסיום, לא רק בשנים הראשונות לשליחותנו היו דברים מופלאים כאלה. במשך כל שנות השליחות זכינו להרבה הדרכות ועניינים נפלאים מהרבי (ועוד חזון למועד לפרסם בעתיד הקרוב מעניינים אלו). כשהולכים בכוחו של הרבי בפשטות, עם אמונה פשוטה וביטחון מלא, זוכים לקבל ברכות נפלאות מהרבי שמתממשות באופן ניסי. ויהי רצון שבקרוב נזכה לראות שוב את הרבי בגשמיות, בגאולה האמיתית והשלמה.

וידאו: שוונצנגר משבח את פעילות חב"ד

באנחת רווחה סיים האיש את סיפורו. "בוודאי כבודו מבין עתה, מדוע מיודד הנני עם חסידי חב"ד ; אם זהו כוחו של רבם, אני מסיר את כובעי גם לפני חסידיו". ובאמרו כך, הסיר האיש את כובעו לפני הרב סודק, שישב עדיין פעור-פה…

הבחנתי במהלך הפעילות כי ישנו יהודי, חבוש כיפה סרוגה, שבוחן את מעשינו בקפידה, ומבטו שידר התעניינות מיוחדת. בתחילה היה נראה כאילו הוא כועס, אך לאחר שעה ארוכה הוא ניגש אלינו ושאל: "אתם רוצים לשמוע סיפור על הרבי מליובאוויטש?".

כמובן שהשבנו בחיוב והוא התחיל לספר:

"שמי הוא בן מאיר (אחיו של סגן שר החוץ דאז יהודה בן מאיר). בזמנו, אבי היגר מאירופה לארה"ב, עוד בתקופה של לפני מלחמת העולם, והחל לעבוד בשירות הממשל האמריקאי במחלקה המעניקה שירותי דת לאזרחי ארה"ב. בין היתר עבור הקהילה היהודית.

הממשל האמריקאי העניק אז תמיכה כספית למוסדות חינוך דתיים. נציגי חב"ד שיגרו מכתב למשרד ובו הם מבקשים תמיכה כספית עבור ישיבת תומכי תמימים המרכזית ב-770, היה זה בתקופתו של הרבי הקודם. במכתב הבקשה נאמר כי בישיבה לומדים שבעים בחורים.

במסגרת הבדיקות שנערכו על מנת לוודא את נכונות המידע שנמסר בבקשה, נשלחו מפקחים מטעם המשרד, ובתום הבדיקה היה על המפקח לחתום על אישור, והתקציב היה מועבר לישיבה.

אבי התלווה למפקח הגוי שהיה אמור לאשר את התקציב לישיבה. המפקח הגוי הגיע ל-770, ובפועל באותו זמן היו בבית המדרש רק 15 בחורים. המפקח החל להתעניין ולחקור היכן נמצאים כל הבחורים, וסרב לחתום ולאשר את הבקשה.

הרבי הקודם, שישב באותה עת בחדרו, שמע על המתרחש בקומת בית המדרש, וביקש שיקראו למפקח הגוי לחדרו. אבי והמפקח נכנסו למעלית, עלו לקומה בה היה חדרו של הרבי הקודם, ומיד עם יציאתם מהמעלית נכנסו לחדרו של הרבי הקודם שישב על כסאו אל מול דלת הכניסה.

המפקח ראה את הרבי והחל ללכת במהירות לעבר השולחן. "מה רוצים?", הוא שאל את הרבי. והמזכיר שעמד ליד הרבי תרגם באידיש: "המפקח שואל מה רוצים". הרבי עשה בתנועת ידו הקדישה סימן של חתימה, והגוי מיהר להוציא את העט והניירות מתיקו וחתם מיד על כל האישורים הנדרשים.

כאשר יצאו השניים מ-770, שאל אבי את המפקח: הרי כשהיינו בבית המדרש הערמת קשיים על האישור, ומיד כשראית את הרבי הקודם הסכמת לחתום על הכל, תסביר לי, מה קרה? הגוי התפלא ושאל את אבי: לא ראית מה היה בחדר? הרי מלאך ישב שם. ואיך אפשר להגיד "לא" למלאך?".

אותו יהודי שפגשנו בשדה התעופה וסיפר לנו את הסיפור המשיך ואמר: "האם אתם חושבים שכל מה שהנכם עושים כאן ופועלים, זה בכוחכם? הרי הרבי נמצא אתכם, מלאך נמצא אתכם, ורק בזכותו אתם מצליחים לפעול גדולות ונצורות, ולהשפיע על יהודים להניח תפילין".

כמובן שמאז אותה שיחה היה לנו 'חיות' אחרת ב'מבצעים'…

צריכים לדעת שכאשר יוצאים לפעול בשליחותו של הרבי, הולכים עם הכוח של הרבי, אחרת אי אפשר להבין את ההצלחה הגדולה של 'מבצעים'. זה כל כך פשוט שבחור עומד ברחוב ומבקש מיהודי להניח תפילין, והיהודי מפשיל שרוולים בשמחה ובאופן פומבי ניגש להניח תפילין?

כשחסיד יוצא ל'מבצעים' בשליחותו של הרבי, הוא גם מעולם לא מודע להשפעה של הפעילות, גם אם באופן לא מודע. סיפר לי אברך ששמע מיהודי מסורתי ממגדל העמק שעובד כשיפוצניק את הסיפור הבא:

"אמנם אני אדם מסורתי אך לא כופה על ילדי שמירת תורה ומצוות. פעם ביקש ממני אחד הילדים שאקח אותו עם הרכב לחיפה לצפות במשחק כדורגל, בעיצומו של יום השבת. אמרתי לו שאינני מוכן לקחת אותו, אך אם רוצה לקחת את הרכב, אינני כופה עליו.

בני יצא למשחק, אך חזר כעבור זמן קצר הביתה. כאשר הבעתי את פליאתי הוא השיב לי: החלטתי לא לחלל יותר שבת. הוא המשיך וסיפר: כשיצאתי מהבית לעבר האוטו, שמעתי בחורים עוברים וצועקים "מסיבות שבת", והמילה "שבת" כפי שהיא נשמעה מפי אותם בחורים זעזעה אותי וגרמה לי לחשוב על מעשי, החלטתי לשמור שבת".

אני משער שגם אם אותו נער צעיר היה משתתף בסמינר שגדול המרצים וגדול המחזירים בתשובה היה עורך באותה שבת במגדל העמק, והיה שומע את כל מאמרי חז"ל ואת כל ההפלאה של שמירת שבת, הדבר לא היה משכנע אותו, ורק אותה קריאת "שבת" מפי בחור חב"די, עוררה אותו.

אותו בחור שיצא ל'מבצעים', לא דמיין לעצמו בכלל שבכח אותה צעקת "מסיבות שבת" שנועדה לאסוף את הילדים, הוא יפעל פעולה כזו. כך זה שהולכים בכוחו של הרבי.

מתוך דברים שנאמרו אמש בהתוועדות בישיבת חב"ד ברחובות

בולטת הייתה תנועת מצלמתו בדקות הסמוכות ליום-הכיפורים, עת העניק הרבי לתלמידי הישיבה את "ברכת הבנים" המסורתית. עם עין אחת על השעון, לבל יחלל את כניסת היום הקדוש, ועין שנייה על עדשת הפוקוס, צילם לוי-איצ'ה עוד ועוד תמונות מן המעמד הבלתי נשכח.
 
כה עמוק היה שקוע תמיד במעשיו, עד כי פעם אחת ביקשו הרבי לומר לתלמידי הישיבה, כי אילו היו חדורי התלהבות בלימודם כמו פריידין בעבודתו – מסתמא היו הדברים נראים טוב יותר…
 
מתוקף תפקידו, זכה פריידין גם לחוויות אישיות. אחת מהן הייתה בשנת תשל"ו. באותה שנה הוא פתח תערוכה ב'בית סוקולוב' (בית העיתונאים בתל-אביב) עם תצלומים מחצר הרבי. התערוכה, שהוצגה בהמשך במקומות נוספים, אפשרה לקהל הישראלי הרחב להתרשם מחוויות רגשיות עזות כפי שהן משתקפות מבעד לצילום מקצועי.
 
התערוכה זכתה לשבחים רבים. עם זאת, כתב עיתונאי אחד בספר האורחים את השורות הבאות: "עם כל הכבוד למומחיות בצילום, הרי שהנושא שבחרת לצלם מחזיר אותנו אל תקופת החושך הפרימיטיבית של ימי-הביניים".
 
"בביקור הבא שערכתי בארצות-הברית", סיפר פריידין, "הצגתי בפני הרבי את ספר האורחים. אף שדפדף במהירות, הצליח הרבי להבחין באותה הערה שלילית. הרבי ביקשני שאשלח את תודתי לאותו עתונאי על כנותו, באמרו כי דרוש אומץ לב להביע דעה השונה מן הדעה הכללית. 'אך אמור לו, כי בימי הביניים לא הכול היה חשוך ובימינו – לא הכול כל-כך מזהיר. בקש ממנו שיציץ בטורי החדשות בעיתון בו הוא בעצמו כותב, וייווכח בכך'. הרבי מסר לי דולר המיועד לצדקה, וביקשני להעבירו לאותו עיתונאי".
 
חוויה מיוחדת נוספת חווה לוי-איצ'ה כמה שנים לאחר מכן. בכל פעם שהיה עליו לשוב לארץ-ישראל, נהג להמתין דווקא ליד ביתו הפרטי של הרבי כדי לקבל שם את ברכת-הדרך. הוא היה מודה לרבי על שהואיל לאפשר לו לצלמו ותמיד חזר והתנצל על אי-הנוחות הנגרמת בגינו לרבי. באותה הזדמנות גם היה מבקש ברכה עבור בני משפחתו.
 
פעם אחת המתין לוי-איצ'ה בדריכות מה. קודם לכן פגש אברך צעיר שסיפר לו כי הוא ואשתו חשוכי ילדים. "יש לך גישה מיוחדת אל הרבי", התחנן לפניו הצעיר. "אנא ממך – ספר לו על בעייתנו".
 
הדברים נגעו מאוד לליבו של לוי-איצ'ה. ברגע שיצא הרבי מביתו, התקרב לוי-איצ'ה ושטח בקצרה את מצוקתו של הצעיר. הרבי נתן בו מבט נוקב והשיב : "אמור לאותו אברך שירשום על פתק את שמו, שם אשתו ושמות אימותיהם. אזכיר על הציון (של כבוד קדושת רבי יוסף יצחק, הרבי הקודם מליובאוויטש)". לאחר מכן, כפי שנהג פעמים רבות נוספות, הזמין הרבי את לוי-איצ'ה שיתלווה אליו בנסיעה ל'770'.
 
על-פי רוב נהג לוי-איצ'ה לסרב, אולם בפעם הזאת נכנס למכונית בתקווה לומר כמה מילים נוספות למען בני הזוג. אלא שהרבי לא הותיר לו זמן לעשות זאת. במהלך הנסיעה, שנמשכת דקות ספורות בלבד, התעניין הרבי בבני משפחתו של פריידין ושאל אם הספיק לקנות מתנות לאשתו ולילדיו. כאשר הגיעה המכונית ל'770' – נפרד הרבי לשלום מלוי-איצ'ה וזה האחרון מיהר לביתו של הצעיר כדי למסור לו את התשובה.
 
פחות משנה לאחר מכן, כאשר הגיע פעם נוספת לחצר הרבי, פנה לוי-איצ'ה כהרגלו להתארח בביתו של ידידו, ר' גבריאל שפירא. בדיוק כשהגיע, מיהר מארחו לצאת מהבית. "שלום עליכם, לוי-איצ'ה. זוכר אתה שלפני כשנה השתדלת אצל הרבי עבור בני-זוג חשוכי ילדים? ובכן, הגעת בתזמון מדויק – כעת מתקיימת ברית-המילה"…
 
פריידין הביט בשעונו. השעה היתה כמעט עשר בבוקר. בשעה הזאת עוזב הרבי את ביתו בדרכו אל '770'. בלי להתעכב שנייה אחת נוספת, מיהר לרחוב פרזידנט, שם ביתו של הרבי והצליח 'לתפוס' את הרבי. "רבי", קרא. נשימתו קצרה מן הריצה. "הברכה שהענקת אשתקד לבני-הזוג – התגשמה. היום הברית!".
 
תגובתו של הרבי הייתה מין תנועת ביטול שהתייחסה רק להתרגשות שאפפה את פריידין. תנועה שהביעה משהו כמו 'אל תעשה עניין מכל דבר. אין צורך שתתרגש כל כך'…