מר…
צפון הוליווד, קליפורניה 91606
שלום וברכה:

קיבלתי את מכתבך מכ"ב אייר, עם המצורף אליו, וכפי שנתבקשתי, אזכור אותך ואת משפחתך בתפילה כאשר אבקר במקום מנוחתו הקדוש של חמי, זכר צדיק לברכה.

לאור מה שאתה כותב, בוודאי אין צורך להדגיש עבורך באריכות שתמיד יש מקום להתקדמות בכל ענייני תורה ומצוות, אשר אף-על-פי שהם "חובה" כשלעצמם, הם גם מרחיבים את הצינורות לקבלת ברכות השם בכל המצטרך.

למותר לומר שאף יהודי אינו פטור ממחוייבויות אלה, כפי שמעידה גם העובדה שעשרת הדיברות ניתנו בגוף שני יחיד, והופנו אל כל יהודי באופן אישי; כל היהודים קיבלו את התורה והמצוות הן באופן אישי והן באופן קולקטיבי, וזה כולל את המחוייבות להפיץ ולחזק יהדות במידה הכי מלאה של היכולת וההשפעה של האדם.

ביחס לשאלות שלך, אפתח בשאלה מדוע ליובאוויטש איננה פעילה בפרויקט זה או אחר – כנראה אתה לא מודע במידה מלאה לפעולות של ליובאוויטש, מאחר שכמה מהפרויקטים המסויימים שאתה מזכיר במכתבך, לא זו בלבד שהם כלולים בעבודתה של ליובאוויטש, אלא שהם מהווים חלק ממנה במשך שנים רבות. עם זאת, אתה יכול לתקן חוסר מידע זה באמצעות הקשרים שלך עם ליובאוויטש.

בנוגע לאותם תחומים שבהם ליובאוויטש איננה פעילה, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שיש לכך סיבה טובה, שמבוססת על השולחן-ערוך. מספיק לומר שבכמה מקרים הסיבה יכולה להיות שאותם תחומים כבר מכוסים, בעוד שתחומים אחרים דורשים דין-קדימה. כאשר כוח-האדם והמשאבים מוגבלים, הם חייבים להיות מנוצלים בקפדנות לשם מקסימום של יצירתיות.

הרשה לי לציין כמה דוגמאות בהתייחס לשאלותיך. אתה שואל מדוע חסידי חב"ד אינם משרתים בצה"ל. כמובן, יש בידיך מידע מוטעה, משום שרבים מהם כן משרתים בצה"ל, ורבים הגיעו לדרגה גבוהה בכוחות ההגנה בתפקיד פעיל; ולא רק ברבנות הצבאית, כפי שחשבת. בנוגע לאלה שמשרתים ברבנות הצבאית, ברור שזהו המקום שבו הם תורמים הכי הרבה לצה"ל ולבטחון המדינה, מכיוון ששמירה על המוסר של כוחות ההגנה ברמה הגבוהה ביותר היא בעלת חשיבות עליונה. יהיה זה שיקול-דעת לקוי מצידו של צה"ל ללחוץ על אדם שמתאים להיות רב צבאי שישרת בתור טוראי, משום שהדבר יהיה ככפייה על אדם שמתאים להיות קצין בכיר לשרת במקום זה בתור טוראי.

בעוד אנו עוסקים בנושא זה, הרשה לי להזכיר נקודה נוספת, אף-על-פי שאתה לא מתייחס אליה במפורש, והיא, הפטור של תלמידי ישיבה משירות צבאי. כפי שאתה אולי יודע, פטור זה קיבל הכרה והסכמה על-ידי מייסד צה"ל, ד. בן-גוריון המנוח. הוא מבוסס על העובדה שתלמיד ישיבה יכול להשיג למען בטחון המדינה על-ידי שימשיך את לימוד התורה שלו יותר מאשר על ידי תפקיד צבאי. כל מי שמכיר את פרשת בחוקותי, ואין לו דעה קדומה, יכול לראות זאת באופן ברור.

הרבה יותר ניתן לומר על הנושאים הללו, אבל מכתב הוא לא האמצעי לכך.

לאחר שעניתי על כמה מהשאלות שלך, הנני מקווה שאני רשאי לשאול אותך בחזרה כמה שאלות שנוגעות לעניין.

לאור הדאגה העמוקה שלך לביטחון של ארץ ישראל ועם ישראל, ומאחר שאתה יודע עד כמה ביטחון זה שזור בדבקות בתורה ובמצוות, כפי שהתורה קובעת שוב ושוב (בפרשת בחוקותי ובמקומות נוספים) – כמה עשית, והאם עשית מספיק, בשנים האחרונות כדי לחזק ביטחון זה על ידי חיזוק והפצת יהדות, תורה ומצוות?

שנית, מאחר שכל בני ישראל וכל העם היהודי מהווים ישות אחת, גוף אחד, כאשר עשיית טובה לחלק אחד שלו היא עשיית טובה לכולו – מה עשית, והאם לא יכולת אולי לעשות יותר, כדי לעודד את קיום המצוות באותם חוגים שבהם יש לך השפעה, דבר שבאמצעותו כל העם היהודי, ובמיוחד אחינו בארץ הקודש, היו יכולים להפיק ממנו תועלת כה רבה?

שלישית, מאחר שאתה מודע לגישה המוטעית והלא-צודקת של אותם יהודים שמבססים את תביעת הזכות שלהם על ארץ ישראל על הצהרת בלפור וה"חסד" של אומות העולם (אותן אומות עצמן אשר כפו את הוויתור על בארות הנפט והמתקנים הצבאיים בסיני, שהם כל-כך חיוניים לביטחונה של ארץ ישראל, ותובעות בקולניות ויתורים נוספים שיכרסמו בביטחונה) – מה עשית, או האם פעלת מספיק, כדי לסייע לאותם יהודים תועים לראות את האור, כלומר, שהתורה שניתנה משמים היא תעודת הזכויות שלנו, ושהשם הוא שנתן לנו את ארץ הקודש שלנו בתור נחלה נצחית וחזר ואישר זאת על-ידי ברית נצחית עם אבותינו ועמנו מאז ועד עתה (כפי שגם מודגש על-ידי רש"י בפסוק הראשון על התורה)? מה עשית כדי לתמוך ולעודד את אלה שמכונים "קיצונים דתיים" שנאבקים בעקשנות כדי למנוע קריעת איברים וויתור על חלקים מארץ ישראל שלנו, בעוד שאלה שהעמדה שלהם מבוססת על "יום העצמאות", כלומר, על הרצונות הטובים של "האומות המאוחדות", כבר ויתרו על חלקים של הארץ והם צמאים לתת עוד בחינם תמורת הבטחות חסרות ערך?

למותר לומר שאין אלה שאלות רטוריות או שאלות למטרת הטפת מוסר, אלא אתגר שקורא למעשה בפועל, ואני מקווה שהן ייקלטו אצלך, וכן אצל אלה שאתה יכול להפעיל עליהם את השפעתך בכיוון הנכון – אם אתה שותף להשקפות שלי ומקבל את הדברים שלי ברוח המתאימה להם.

ובוודאי שפעולה כזאת הנה נחוצה גם אם היא לא היתה קשורה לביטחון של ארץ הקודש ושל העם שלנו המתגורר בקרבה, משום שזהו ציווי של ה"כלל גדול" בתורה, המצוה של "ואהבת לרעך כמוך", שעושה זאת לחובתו ולזכותו של כל יהודי לדאוג לכך שכל היהודים יחיו על-פי התורה והמצוות.

בברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

מקור: תרגום מאגרות קודש חלק ה' עמוד רמב.
מוגש ע"י מכון 'אור החסידות' •  העתקת המכתב באישור מהוצאת ספרים קה"ת

השיב לו הרבי בחודש שבט תשמ"א (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 546-547):

1) על דבר Spacing [=מרווח]: שייך לדבר התלוי בבחירת האדם ונמצא ברשות האדם רק בנוגע למניעת הריון, אבל ההריון ושיהיה בתכלית השלימות תלוי רק בה' ואפשר שאם לא עכשיו אימתי. ולדברי הכל על-פי טבע כל שהאשה צעירה יותר הוולד מושלם יותר.

2) Needs rest [=צורך במנוחה]: קשה להאמין שאשה שכבר טעמה וקבלה בפועל התענוג ונחת רוח בהולדת ילד ובגידולו לנגד עיניה והתקדמותו על-ידי חינוכה ומסירות נפש שלה וכו', תסכים ועל-אחת-כמה-וכמה שתרצה לשלול מעצמה כל זה מטעמים הנזכרים-לעיל, ובפרט בהתבוננות ב(1).

והטעם הפנימי (subconscious) [=בתת-מודע ובתת-ההכרה, הוא –] "יראת" צער העיבור והלידה וטורח הגידול ואי אפשריות להשתתף בכמה אירועים במשך זמן זה ולפעמים כיוצא בו, והעיקר על-פי יסוד והתחלת כל השולחן-ערוך, מה תאמרנה המלעיגות.

וכשיבארו שזוהי המניעה האמיתית הרי בשמחה ימסרו לה' ההחלטה על דבר הזמן הטוב להתברך בעוד זרע חייא וקיימא…

ד"ר… D.C., M.N.C.A.
פילדלפיה
שלום וברכה:

הנני לאשר את קבלת מכתבך מיום ה-21 באוגוסט, בו אתה כותב אודות דרך החיים שבנך […] בחר לעצמו לאחרונה, לאחר שנהיה יותר דתי ושומר מצוות, ומקדיש זמן ללימוד התורה, וכו', דברים שכולם לכאורה מילאו אותך בחרדה, כפי שמשפט הפתיחה שלך מביע זאת: "לאן הבנים שלנו הולכים?"

מכיוון שהמקצוע שלך קשור למדע הרפואה, ובמיוחד לכירופרקטיקה, ענף שמדגיש עוד יותר מהענפים האחרים את החשיבות של מערכת העצבים לתפקוד נכון של כל הגוף, וללא ספק גם עם ההדגשה על הצורך בתפקוד של העצבים ללא לחץ חיצוני – הדבר מיקל עלי להסביר את עמדתי בנוגע לשאלה שעולה במכתבך.

עמדתי מבוססת על הסמכות של קדמונינו החכמים, אשר השקפותיהם הנוגעות לנושא הנידון כאן זכו להכרה גדלה והולכת אפילו על ידי מדע הרפואה המודרני – שרפואת הגוף, שלא לדבר על רפואת הנפש, או, אם להשתמש בביטוי מודרני, "שלוות הנפש", מותנית בביטחון פנימי והיעדרם של לחצים נפשיים (הייתי אומר, רוחניים), כיוון שכל לחץ כזה מביא לאי-סדר בתפקוד הנורמלי והנכון של מערכת העצבים, ובכך משפיע במוקדם או במאוחר על התפקוד הנכון של הגוף. במלים אחרות, הגורם החשוב ביותר לשמחתו של אדם הוא לא כל-כך החיצוניות של הדברים כשלעצמם, אלא שהאדם ירגיש חופשי לנהל את חייו בהתאם ליכולות, לאמונות ולתשוקות הרוחניות הפנימיות שלו.

לפני שנים לא רבות, "שלוות נפש" התחייבה בצורות שונות מהשגת מטרות מסוימות: לאלה שנוטים לחומרניות פירושה היה צבירת עושר, דבר שהם הרגישו שייתן להם ביטחון; אחרים חיפשו ביטחון בהתקדמות מדעית, כשהם מחשיבים את המדע המודרני בתור התרופה לכול המחלות של האדם; והיו אחרים שחיפשו ביטחון בכך שזיהו את עצמם עם תנועה מסוימת או אידיאולוגיה מסוימת, כמו סוציאליזם, קומוניזם, פאשיזם, וכו'. ולבסוף, ישנם כאלה שיכולים למצוא ביטחון רק בדת ובאמונה.

עם זאת, בשנים האחרונות, ובייחוד בעשרות השנים האחרונות, הוכח באופן ברור שעושר אינו מציע שום ביטחון, משום שראינו איך משפחות ש"מבוטחות" מבחינה כלכלית התרוששו בן-לילה. אכזבות דומות הוכיחו משטרים פוליטיים ותנועות סוציאליות ו"איזמים" מכל הסוגים. כתוצאה מכך, תחושה מהממת של חוסר ביטחון השתרשה בקרב נוער שגדל ובקרב מתבגרים חושבים, והיא משתקפת בטלטלה שלהם מקיצוניות אחת אל האחרת, בהפרעות רגשיות ונפשיות, בעבריינות נוער ומרדנות, וכו', תופעות שהתפשטו באופן מדאיג בשנים האחרונות, כפי שידוע למקצוע הרפואה טוב יותר מאשר לאנשים פשוטים.

לפיכך, בחברה ובסביבה בעלת ההפרעות הנוכחיות, זה יותר חיוני מאשר אי-פעם שהדור הצעיר ירגיש קרקע מוצקה מתחת לרגליו. בסיס איתן זה ניתן לספק רק על ידי אמונה ודת. כתוצאה מכך, כאשר הילד של מישהו מצא למרבה המזל את הביטחון הזה, צריך להחשיב זאת לברכה הגדולה ביותר של הקב"ה. שכן, זה רחוק מלהיות גורם מפריע לשמחה שלהם; זהו הגורם, בה"א הידיעה, האחד והיחיד שיבטיח את השמחה האמיתית שלהם. מיותר לציין שאסור לעשות שום דבר כדי לסכן גורם זה, אפילו לא על ידי צורה כלשהי של לחץ, דבר שיכול רק להביא להפרעה, לעיוות ולתוצאות בלתי נמנעות.

אם זה מזיק להפעיל לחץ נגד כל גורם רוחני, על אחת כמה וכמה שכך הוא ביחס לאמונה, משום שהמהות של האמונה שלנו היא לקבל את הקב"ה ואת הציוויים שלו בתור תחום שנמצא מעל ומעבר לתפיסתו של האדם. שכן, מצד אחד להכריז על אמונה בקב"ה ובכוח וסמכות אלוקיים, ומצד שני להציב את הציוויים שלו תחת הבדיקה המדוקדקת של השכל האנושי של האדם עצמו, תוך שהוא בוחר בזהירות רק את מה שנראה לו "הגיוני" – זו סתירה בין מושגים, משום שלא חשוב כמה חכם הוא האדם, השכל שלו מוגבל ומצומצם ואי אפשר להשתמש בו בתור קנה-מידה בתחום של האין-סוף. לפיכך יהיה זה ממש לא הגיוני ובלתי מוצדק לנסות סוג כלשהו של לחץ על מנת להשפיע על מישהו אחר נגד האמונות והפקודות הדתיות שלו.
אני לא מכיר את בנך באופן אישי, אבל היתה לי הזדמנות לפגוש את כלתך כמה פעמים כאשר היא היתה תלמידה ב'בית יעקב'. מכיוון שהיא בחרה את בנך בתור השותף שלה לחיים, אני יכול להניח בביטחון שהכשרונות והנטיות הטבעיות של בנך תואמים לשלה. לפיכך אני מברך אותך ואת רעייתך על כך שנתברכתם בבן ובכלה כל כך נהדרים. אני משוכנע בהחלט שאם הם ילכו בדרך החיים שאתה מתאר, הם יהיו שמחים יותר ויותר, ולך ולרעייתך תהיה מהם נחת גדלה והולכת, משום שבניתוח הסופי, שמחתם של הילדים היא הנחת האמיתית של ההורים.

לפני סיום, ארשה לעצמי להתייחס להערה שלך לקראת סיום מכתבך אודות השמירה מפני הזנחה של הגוף הגשמי. ידוע ומפורסם שדווקא הדת היהודית איננה מזניחה את הגוף הגשמי; להיפך, היא מחשיבה זאת לדבר בעל חשיבות עליונה, וזהו בעצם היסוד להלכה היהודית שבמקום שישנה סכנה כלשהי לחיים או לאיבר, כל ההלכות האחרות, אפילו אלה שקשורות לשבת, יום כיפור וכו', נדחות. עם זאת, אני כן חולק על הנקודה של "כפילות" שמתייחסת אל הגשמיות והרוחניות כאל שתי יישויות נפרדות. להיפך, המהות של המונותיאיזם היהודי היא שישנה אחדות בכל מקום, וגם הגוף והנשמה מהווים יישות אחת, כאשר כל אחד מהם משלים את השני בהרמוניה מושלמת, כך שכל הפרדה בין השניים היא כפויה ולא טבעית.

דבר זה צריך לספק גם את ההסבר שלי לשאלה שלך, האם כוונתו של הבורא היתה שהדת תישאר לנצח… האם נצטרך לרכוב על גמלים כאשר אחרים יטוסו באוויר, ובכך לעצור את שעון הקידמה?

מי שמאמין בבורא, אמונה כמשמעה, ולא בתור תחושה מופשטת, או שלאחר שהבורא ברא את העולם הוא פרש לרקיע השביעי ואינו מתעניין עוד כלל במעשי ידיו; אלא שהוא בורא ומדריך באופן מתמיד את הגורל של העולם, ובשל כך כל אחד ואחד בפרט – דבר שלמעשה הוא הבסיס לרוב הדתות המאמינות באלוקים – חייב גם להכיר בכך ששום קידמה אנושית, מדעית או אחרת, אינה אפשרית ללא הידיעה והרצון של אלוקים, ושגם קידמה כזאת איננה פטורה מתחום השיפוט שלו. ומכאן שאת כל הקידמה חייבים לנצל למען התועלת האמיתית של העולם, ושל המין האנושי בפרט. אבל לאדם יש חופש בחירה והוא יכול להשתמש בקידמה כזאת לטוב או לרע. בכל אופן, אם להשתמש במשל שלך, בוודאי העובדה שאדם יכול לטוס באוויר איננה מחייבת שכל אדם יהיה טייס או מהנדס מטוסים, ופירושה הוא רק שבימינו יש לאדם שירותים גדולים יותר כדי להגיע אל הטוב האמיתי והסופי, דבר שאפילו הקידמה המודרנית צריכה לשרת אותו. אין סכנה גדולה יותר למין האנושי מאשר להפריד את הקידמה הטכנולוגית והמדעית מהמוסריות וההומניטריות האמיתיות, שמבוססות על סמכות אלוקית, כפי שלמרבה הצער העמוק שלנו הוכח על ידי מה-שמכונה האומות הכי מתקדמות בעולם (מבחינה מדעית), אשר הקידמה המדעית והטכנולוגית שלהם התאימה רק לנבזיות שלהן.

כמובן, הרבה יותר ניתן לומר על הנושא הנידון בהתכתבות שלנו, אבל אני בטוח שהבהרתי לך את עמדתי, ועבור אדם בעל עמדה כשלך זה יהיה מספק. אני משוכנע בהחלט שהנתיב שבנך בחר בו, שכפי שמובן מאליו מתוך מכתבך, הוא בהרמוניה מושלמת עם זה של אשתו, הוא הנתיב שמבטיח את השמחה האמיתית שלהם, ואני מקווה ומתפלל שאתה ורעייתך תיתנו להם את כל העידוד בכיוון זה.

באיחולים לבביים לשנה החדשה,
ובברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

מר…
ניו יורק, נ.י.
שלום וברכה:

הריני לאשר בתודות את קבלת הספר שלך "איש מגיח". אני מעריך את תשומת הלב שלך בכך ששלחת לי עותק. זה הגיע בזמן מתאים, ממש לפני חנוכה, שאז יש לנו את המצוה של הדלקת הנרות, דבר שמסמל את אור התורה והמצוות. יתירה מזו, למצווה זאת יש את התכונה הייחודית שהיא צריכה להיות מוצבת בצורה שתאיר לא רק את הבית בפנים, אלא גם את החוץ. ההשלכות של הדבר מבחינת ההוראה למעשה, מובנות מאליהן.

דרך אגב, אם אדם עשוי לתהות עד כמה אפקטיבי יכול להיות מעשה אחד של אדם יחיד, לא רק על הסביבה הקרובה אלא גם על העולם בכללו, המדע המודרני הפיג את הספקנות הזו. שכן, דווקא בזמנים האחרונים, המדע הגיע למסקנה שאף-על-פי שישנו כזה ריבוי של דברים בעולם, כל היקום, כפי שהשם [באנגלית: universe] רומז, הוא בעצם גוף אחד, שבו כל חלקיק מתואם וקשור בקשרי גומלין עם כל חלקיק אחר, במידה קטנה יותר או גדולה יותר. ואם זה נכון לגבי העולם הגשמי, על אחת כמה וכמה שזה כך בעולם הרוחני.

אני מקווה שלא תיפגע אם יש לי העזה להציע לך משהו שעשוי להיראות מוזר משהו בעיניך. אתה בוודאי תאמין לי שאין לי שום מניעים זרים, אלא רק להציע לך משהו שאני מחשיב אותו לדבר טוב. מה שמעודד אותי להציע את ההצעה היא העובדה שהיה לי העונג להיפגש איתך ולשוחח איתך בהזדמנויות שונות, הן באופן אישי והן באמצעות התכתבות. לפיכך, אני מקווה שאין צורך בשום הסברים נוספים. ההצעה שאני רוצה להציע לך היא שתיקח זמן מתוך סדר היום העמוס שלך, נניח עשר עד חמש עשרה דקות בכל יום, ללמוד נושא מסוים בתורה, כמו החומש, או המשנה, או התלמוד וכדומה, ספרים שאת כולם ניתן להשיג בתרגום לאנגלית. שכן, במקרה זה, הדבר החשוב הוא הנושא הנידון ולא השפה.

ואם תשאל אותי מהי המטרה של הדבר ומה אתה תרוויח מזה? – התשובה תהיה שאדם חושב לא בהכרח מחפש תועלת אישית מידית מכל דבר ומכל הדברים שהוא עושה. אבל הדבר המהותי הוא שיהודי יכול לתפקד בצורה מלאה ובצורה הכי טובה שתיתכן רק באווירה שהיא בהרמוניה עם המהות האמיתית שלו. ובדיוק כשם שדג יכול לתפקד כראוי רק במים, ואין צורך שהדג יבין את זה, כך גם עבור העם היהודי התורה היא מה שהמים מהווים עבור הדג, כפי שמודגש בתלמוד באמצעות המשל המפורסם (ברכות סא, ב).

אני בטוח שבמקרה שלך אין צורך בשום שכנוע נוסף, אבל אם מה שנאמר למעלה לא מספיק משכנע ואין שום דרך אחרת, הייתי מבקש ממך שתקבל את ההצעה שלי בתור טובה אישית. שכן, מכיוון שאני מכיר את הקירבה שלך לחמי זכר צדיק לברכה, ואשר היתה לך הזדמנות לפגוש אותו יותר מאשר פעם אחת, אני מרגיש שזה היה מקור לשביעות רצון עבור נשמתו אילו היית פועל בהתאם להצעה שלי ומקדיש פרק זמן קצר ללימוד תורה בכל יום, וקצת יותר בשבת וביום-טוב שהם ברמה גבוהה יותר של קדושה.

אין זה מנהגי להעמיד אף אחד במקום, או לגרום מבוכה כלשהי, ואני מסתכן בכך רק במקרה שלך מכיוון שאני מאמין שהסיכון הוא מוצדק…

בברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

מר…
טורונטו, אונטריו
קנדה
שלום וברכה:

הריני לאשר את קבלת מכתבך מיום ח' מרחשוון תשמ"ז, אשר הגיע אלי זה עתה.

למותר לומר שהעניין הנידון במכתבך אינו נושא להתכתבות, מכיוון שמכתב אינו יכול לטפל בו במידה מספקת. עם זאת, אין שום צורך בכך, מכיוון שבעירך ישנם חסידי ליובאוויטש רבים איתם אתה יכול לדון בזה באופן אישי ובאריכות גדולה יותר. ביניהם ישנם גם אנשים שלמדו שנים רבות בישיבות של ליובאוויטש, והם מכירים בהחלט את הנושא הנידון.

בנוגע לאזכור שלך לגבי יחסי רבי-חסיד ביחס לעצמך – אני מופתע מכך שתחשוד בי בגישה עליה אני יכול לומר רק: חס ושלום. אין כל צורך להזכיר לך את ההדגשה שהחסידות נותנת לכלל הגדול של התורה, ואהבת לרעך כמוך, ואשר, כפי שחמי הרבי זכר צדיק לברכה הזכיר לנו לעיתים קרובות, זה כולל יהודי שהאדם מעולם לא פגש אותו בחייו לפני כן, ואפילו לא היה לו קשר איתו. על אחת כמה וכמה במקרה של אדם כמוך ששמר על התכתבות במשך שנים, אף על פי שעקב לחץ יוצא מן הכלל של התחייבויות, לא בכל פעם היה אפשר לתת אישור בכתב, והיה נחוץ למסור את התשובה באמצעות הטלפון, ובמונחים קצרים כמו "אזכיר על הציון" וכדומה. בוודאי הדבר החשוב הוא לא שזה יהיה בכתב, אלא שזה יתבצע בפועל.

מכיוון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ואנחנו כעת נמצאים בחודש הסגולה כסלו, ממש ימים אחדים לפני י"ט כסלו, שאת החשיבות שלו אתה בוודאי יודע, הנני מנצל הזדמנות נעימה זאת כדי לשגר לך את ברכת חג הגאולה, כולל שתהיה לך הצלחה בביצוע השליחות של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, להפצת מעיינותיו במידה המלאה ביותר של היכולת שלך. דבר זה הוא בעצם השליחות של כל יהודי, ובוודאי יהודי שיש לו קירבה אישית לחב"ד-ליובאוויטש.

ולכן ימים אלה הנם מסוגלים לחדש את המחויבות של האדם ליהדות בכלל, ולחב"ד בפרט, במידה גדלה והולכת בהתמדה – בהתאם למסר של נרות החנוכה שנדליק בקרוב במספרים גדלים והולכים ובעוצמה גדלה והולכת מיום ליום, דבר שמסמל את "נר מצוה ותורה אור".

המאחל לך ולכל אשר לך חנוכה מאיר ומעורר, ושהאור וההתעוררות של חנוכה יחדרו בכל הימים הבאים לאורך כל השנה.

בברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

מר חיים זליג ווק
3855 N. St. N. W.
וושינגטון, די. סי. 20007
שלום וברכה:

שמחתי לקבל ידיעה על ידי אנשינו במיניאפוליס, ובמיוחד הרב משה פלר, על שיתוף הפעולה היפה שלך בעבודה שלהם להפיץ יהדות, ועל העידוד העצום שההשתפות שלך נותנת למאמץ הזה. דיווחו לי גם על ההשתתפות הפעילה שלך בעבודה הזאת במוקדים אחרים של פעילות חב"דית.

הידיעה שאתה מבין בצורה מלאה את משמעות דברי המשנה "שכר מצוה – מצוה", גורמת לכך שזה יהיה מיותר עבורי להביע בפניך תודה אישית, שכן, מה יכולה "תודה רבה" של בן אדם להוסיף לשכר הנצחי?

ובכל זאת, אני כן רוצה לנצל הזדמנות זאת כדי לחלוק איתך הרהורים מסוימים בקשר לחודש כסלו שעכשיו נכנסנו אליו. אני מתייחס, ראשית כל, לחג החנוכה, עם המסר הנצחי שלו על הארה חזקה מאוד של החיים היהודיים באור של התורה והמצוות, שכן, אף-על-פי שאנחנו מתחילים להאיר בנר חנוכה קטן אחד, אי אפשר להפריז בהערכת ההשפעה של נר קטן אפילו, במיוחד משום שאנחנו מוסיפים עוד קצת אור בכל יום, וכך מאירים באופן מתמיד ומדליקים באור זוהר יותר ויותר נשמות יהודיות שנמצאות במצב של "עמעום" או אפילו פחות מזה.

בנוסף לחנוכה, בחודש כסלו, כפי שאתה יודע, חלים התאריכים הבולטים של גאולת אדמו"ר הזקן וגאולת אדמו"ר האמצעי. לכל אלה מאיתנו שמעורבים בהפצת האור של התורה והמצוות כפי שהם חדורים בחמימות ובחיות חסידית, מאורעות היסטוריים אלה הינם בעלי חשיבות מיוחדת. גאולת אדמו"ר הזקן, כפי שהוא הדגיש לאחר שהשיג מחדש את החירות שלו, לא היתה רק ניצחון אישי בלבד, אלא חיים חדשים הן עבורו והן עבור כל האידיאולוגיה החב"דית ותנועת חב"ד. יתרה מזו, כפי שהוא גם הצהיר, חב"ד לא היתה מוגבלת לפלח של יהודים, גדול ככל שיהיה, אלא נועדה להקיף את ההמונים של עמנו, ובסופו של דבר את כולם. בניגוד לספקנות בחוגים מסוימים באשר לאפשרות שתורת החסידות תמצא נאמנים בקרב המוני היהודים "הרגילים" הבלתי מזוהים, והרבה פחות בקרב אנשים צעירים בני זמננו, בלתי מחויבים או מנוכרים – הניסיון הוכיח שההיפך הוא הנכון. ללא ספק אתה אישית ראית עד כמה ספונטנית ומשביעת רצון היתה התגובה.

דבר זה מביא אותי לנושא של מכתבך האחרון אל הרב ציילינגולד (אשר העתק ממנו נשלח אלי) אודות העיקרון של "נעשה ונשמע" שחייב לבוא לפני כל לימוד של יהדות, או, כפי שאתה מגדיר את זה בצורה נכונה, "אדם יכול לכתוב או לדבר או להרצות לנצח אודות המצוות, ולא ללמוד כל כך הרבה, או ללמד כל כך הרבה, כפי שקיום מצוות יכול להשפיע". שכן, הדרך להבנת תורה, מן הבסיס ועד לחכמה הכי פנימית וסתומה של התורה, מתחילה בצעד הפשוט של "נעשה" – הקיום בפועל של המצוות. זוהי אחת התובנות הבסיסיות של האמירה של חז"ל ביחס לנתינת וקבלת התורה.

יחד עם זאת, כפי שאתה יודע, החסידות (ובייחוד חב"ד) מדגישה את החשיבות של השגה שכלית במידה המלאה ביותר של היכולת של כל אדם; כמובן, בתנאי שאין זה הופך לתנאי מוקדם לקיום בפועל של המצוות בחיי היום-יום, כנ"ל.

נמשיך לנקודה נוספת במכתבך, והיא ההתייחסות לספר שלך, THIS IS MY G-D"" [="זה א-לי"] – אינני יודע האם האמור בשורות הבאות היה חלק ממה שחשבת כאשר בחרת את השם הנ"ל, שכמובן מאליו נלקח מן הפסוק "זה א-לי ואנוהו, אלקי אבי וארוממנהו". בכל אופן, לפי פירוש מוסמך, הפסוק הזה רומז לשתי דרכים של השגת אלוקות: 1) "זה א-לי", דבר שמסמל את הדרך של גילוי אישי של הקב"ה, על-ידי חוויה דתית עזה ולימוד תורה אינטנסיבי, 2) "אלוקי אבי" – השגת אלוקות על-ידי הירושה של מסורת משפחתית, שמועברת מההורים והסבים של האדם, עד לאבות האומה.

לאמתו של דבר, הסדר היה צריך להיות הפוך, משום שהדרך הרגילה והנכונה היא להציג בפני ילד יהודי ולתת לו את האמונה בקב"ה ואת המסורת הקדושה מהאבות ומהסבים. למרות זאת, יש כאן סדר הפוך, כדי להדגיש את התגמול הסופי והכי מבוקש של הישג אישי, אשר כל כך מעורר את האדם לרצות לחלוק זאת עם אחרים בצורה ההפגנתית ביותר – "זה א-לי". ומכאן גם המלים המקבילות "ואנוהו" ו"וארוממנהו", בהתאמה. שכן, המשמעות של המילה הראשונה היא "אני-והוא", להיעשות אחד עם הקב"ה, בעוד שהמילה השנייה משמעותה שהקב"ה נשאר מרומם, למעלה ומעבר לתפיסה. למותר לומר ששתי הקטגוריות הן אמיתיות ומתיישבות, כפי שמוסבר בחסידות באריכות.

באיחולים לבביים שההשראה של יו"ד כסלו, י"ט כסלו וחנוכה תמשיך לחדור בך ובכולנו, ובכל העם שלנו, ותמריץ את כולנו לכיוון של הישגים גדלים והולכים בהפצת אור התורה והמצוות מתוך חמימות והשראה חסידית,

ובדרישת שלום אישית ובברכה

[חתימת יד קודשו של הרבי]

"ידוע פתגמו של כבוד קדושת אדמו"ר שלום דבער, אשר אחרי שמחת תורה מתחיל הסדר של "ויעקב הלך לדרכו", הוא דרך ה', דרך התורה והמצוה.

וביאר כבוד קדושת מורי וחמי האדמו"ר יוסף יצחק שבחג שמחת תורה קונים את ה'סחורה' ב'יריד', וכשמגיעים הביתה – במשך ימות השנה – "פורקים את החבילות" ומתחילים לעשות ב"סחורה" את מה שצריכים לעשות בה.

כן הוא בכל אחד ואחת מישראל:

בחודש השביעי [-חודש תשרי] שהוא משובע בכל טוב , נותנים להם ולנו "סחורה" במה "להתפרנס" כל השנה כולה, אבל צריך לפתוח האמתחות, לפרוק את החבילות ולעשות בסחורה את מה שצריכים לעשות בה."