ד"ר…
יוהנסבורג 2198
הרפובליקה של דרום אפריקה
שלום וברכה:

קיבלתי את מכתבך מיום ה-27 ביוני, בו אתה כותב שאתה מתחיל בקרוב שירות צבאי כרופא בכוחות ההגנה של דרום אפריקה, ומבקש ברכה.

כפי שנתבקשתי, אזכור אותך בתפילה למילוי משאלות לבבך לטובה בעניין זה ובכל העניינים שלך.

אני רוצה לנצל הזדמנות זאת כדי להזכיר נקודה שלעתים קרובות אני מביא לתשומת לבם של יהודים בשירות צבאי, ברוח זאת שהחוויה של חיי צבא תורמת במיוחד לקיום היהדות, התורה והמצוות, על פי העיקרון של "נעשה (לפני) ונשמע". שכן, כפי שמובן מאליו, כאשר אדם בשירות צבאי מקבל פקודה ממישהו בכיר, הוא חייב לבצע אותה ללא חקירות ובאופן מיידי, אפילו אם איננו מבין את המשמעות או החשיבות של הפקודה. רק לאחר שביצע אותה, הוא רשאי, אם הוא רוצה, לקחת את הזמן והמאמץ כדי לחקור את החשיבות של פקודה זאת. יחד עם זאת, מובן מאליו שאדם בשירות צבאי אינו יכול להצהיר שההתנהגות שלו היא עניין של העסקים האישיים שלו, שאין זה עניינו של אף אדם אחר והוא רוצה לקחת את כל האחריות עליה, וכו' וכו'. המציאות היא שההתנהגות של איש צבא כן משפיעה, ולעתים קרובות באופן ישיר והכי רציני, על חייה וביטחונה של היחידה שלו, ובאופן רחב יותר – על מגזר רחב יותר, ולפעמים על כל הצבא. כל זה חל, כמובן, בענייני יהדות, במיוחד משום שכל יהודי הוא חבר ב"צבאות השם". בוודאי אין כל צורך להרחיב עבורך על האמור למעלה.

הייתי רוצה להזכיר שבצבא חשוב במיוחד שתהיינה לך תפילין שכשרותן נבדקה, ולהניח אותן בכל יום חול בבוקר, במיוחד משום שכתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך – אלו תפילין שבראש".

אוסיף נקודה נוספת: טבע האדם הוא שהוא מושפע מאדם בעל מעמד גבוה יותר, ומאדם שהוא מומחה בתחום שלו. הדבר נכון גם לגבי רופא, ובמיוחד רופא בצבא, אשר חייו האישיים והתנהגותו האישית עושים רושם לא רק על חיילים אלה שהם בעלה דרגה פחותה משלו, אלא גם על אלה שהם בעלי דרגה גבוהה יותר. הגבר מעניק לך הזדמנות להשפעה טובה במשך השירות שלך בצבא, כאשר תזכה להערכה לא רק בתור רופא בלבד, אלא גם בתור יהודי שלא מתבייש ביהדותו ובאמונות היהודיות שלו, בתור עניינים של עיקרון שאי אפשר להתפשר עליו. וההשפעה שאתה יכול להפעיל אינה מוגבלת לאנשי צבא יהודיים, לעודד אותם בענייני תורה ומצוות, על ידי הוראה ועל ידי דוגמה חיה, אלא גם לחיזוק העקרונות המוסריים של אנשי צבא לא-יהודיים בסביבה שלך, שבנוגע אליהם יהודי מחויב מוסרית להפיץ את מה שמכונה "שבע המצוות" שניתנו לבני נח, עם כל הסעיפים שלהם, אשר מהווים את הבסיס לכל חברה אנושית אמיתית ראויה לשמה.

המאחל לך הצלחה בכל האמור, ומקווה לשמוע ממך בשורות טובות,

בברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

מר . . .
מנצ'סטר, אנגליה

שלום וברכה,

קיבלתי את מכתבך בעתו, אבל זוהי ההזדמנות הראשונה שיש לי לענות עליו. אם יש לך חדשות נוספות בינתיים, בטח תודיע לי על כך.

נראה שאתה מוטרד מהעובדה שאתה מרגיש שלא הגעת לרמה הנדרשת בתורה ובמצוות ואינך יכול לראות את עצמך מתקדם למקום כלשהו, דבר שגורם לך להרגיש מדוכא.

אשאיר את פרטי התלונות שלך בצד, וברצוני להבהיר כמה הערות:

1. ההרגשה של אדם שהוא אינו שבע רצון מעצמו היא סימן טוב, משום שהיא מציינת חיות וחשק לגדול ולשפר את עצמו – הדבר האחרון דורש מאמץ כפול: נסיגה מהמצב הנוכחי ועלייה לדרגה גבוהה יותר (ראה שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר, זצ"ל, פסח תרצ"ד).

2. אם החשק של האדם להשתפר מוביל לדיכאון ולאדישות, אזי זוהי מלאכת היצר הרע, שעבודתו היא להשתמש בכל אמצעי כדי למנוע את היהודי מלבצע כוונות טובות שקשורות בתורה ובמצוות. צריך להחניק את קולו הכוזב והמטעה של היצר הרע ולהתעלם ממנו. מלבד זאת, כפי שמחבר התניא קובע (פרק כ"ה), אפילו מעשה טוב אחד יוצר קשר ואיחוד נצחי עם הקב"ה (חומש דברים באריכות). לפיכך, הרגשה של דכדוך, לא זו בלבד שאינה במקומה, אלא שזוהי אבן-נגף בעבודת השם, כפי שזה מוסבר בהרחבה בפרקים הקודמים ובפרקים הבאים בספר התניא.

3. ביחס להבנה, או חיסרון בהבנה, של ה"תכלית", הדבר החשוב שנדרש מיהודי מתבטא במילות התורה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך (והתכלית היא) "לעשותו". הבנה היא, בדרך כלל, הצעד השני. הצעד הראשון הוא קיום המצוות.

איחוליי הלבביים אליך, בסיום מכתבי, הם שהמכתב הבא שיגיע ממך יהיה שמח יותר.

בברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

הוו"ח אי"א נו"נ
מו"ה … שי' וזוג' שתחי'

שלום וברכה:

לקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו, הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, הנני בזה להביע ברכתי בנוסח הרב, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע,
לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

בברכת החג

[חתימת יד קודשו של הרבי]

נ.ב. זה עתה קיבלתי את מכתבה של מרת … בו היא כותבת כיצד היתה מודאגת מהגישה של הוריה כלפי דרך החיים שלכם, שמתנהלת על-פי התורה, תורת חיים.

כמובן, ניתן להבין את הרגשות שלה. עם זאת, אני מקווה שההערות הבאות יסייעו להפיג את החרדה שלה. חישבו על הפסיכולוגיה של אנשים בגיל של הוריה, אשר התנהגו על-פי השקפת עולם מסויימת על החיים במשך כל השנים, ואז, פתאום הם מגלים שהם חיו בטעות, ושהטעות היא מאוד חמורה ובסיסית, בכך שניתקו את עצמם ממשהו שצריך לחדור בכל דקה מחייו של היהודי. ברור שבמצב כזה טבעי שהם יפתחו בהתגוננויות באמצעות נימוקים ותירוצים מכל הסוגים, חלשים ככל שיהיו, כדי שלא יצטרכו להודות בטעות חייהם.

יתירה מזו, במקרה הנוכחי הקושי מחמיר עקב העובדה שההשפעה הזאת של מציאת הכיוון בחיים באופן פתאומי באה מהילדים שלהם בעצמם אשר ביצעו את השינוי בשמחה. שכן, התנהגות לפי הדוגמה שהילדים מראים מהווה היפוך של הכללים, כאשר במקום שההורים ילמדו את ילדיהם, הילדים צריכים להראות את הדרך להורים.

הוסף למה שנאמר למעלה את השיקול הבא: כאשר קבוצה או אומה מוצאת את עצמה במיעוט מבחינה מספרית, למרות היותה מאוד חשובה באיכות, אף-על-פי-כן היא מתמודדת עם מצב של נחיתות בכל צעד בחיי היום-יום. משום שהלחצים של הרוב, ואי-הנוחיות והקשיים הכרוכים בלהיות שונה, מציבים אתגר רציני וישיר עבור המיעוט, בעוד שהעדיפות מבחינת האיכות לא תמיד זוכה להערכה ולא ניתן להשתמש בה בצורה מוחשית בכל יום.

אני מדבר על העם היהודי אשר במשך כל ההיסטוריה שלו, מאז היה לעם בסיני ועד עתה, היווה מיעוט בקרב עמי העולם. ולמרות זאת, העם היהודי היווה בכל זאת "אור לגויים", ונתן לעולם את המושג של אמונה אמיתית בא-ל אחד, בזמן שבו האמונה באלילים רבים משלה בכיפה ושלטה על החשיבה ועל דרך החיים, המנהגים ועוד, בקרב כל אומות העולם. לפיכך, היה זה טבעי ובלתי-נמנע שכאשר היהודים קיבלו את התורה, דבר שעשה אותם לעם שונה וקדוש, הגיעה לעברם תרעומת ושנאה אוניברסלית מצידן של אומות העולם אשר היו הרוב המוחץ.

עם זאת, היהודים הפכו לגורם ששולט בעולם בעניינים של איכות, אפילו בתחומים שאינם קשורים לדת. לדוגמה, מפורסמת העובדה שהאחוז של היהודים שקיבלו את 'פרס נובל' הוא מעבר לכל פרופורציה לאוכלוסיה היהודית בעולם, או אפילו בעולם המדעי. המצב דומה בתחומים אחרים. אפילו ברוסיה הסובייטית, עם כל ההגבלות האנטי-יהודיות במשך יותר מחמישים שנה, היהודים הצטיינו בשטחים שונים מעבר לכל הפרופורציות לאוכלוסיה היהודית שם, כפי שמראה זאת במופגן המספר של האקדמאים בין העולים החדשים משם.

ולמרות זאת, הנטייה לעבר ההתבוללות בתוך הרוב היתה חזקה מאוד בקרב המעמדות העליונים של היהודים, עד כדי כך שהם השלו את עצמם שהדרך של החברה הגויית היא עדיפה, על מנת להמציא הצדקה קלושה כלשהי לכך שמחקים את הגוי בכל דרכיו, ומחנכים את הילדים בהתאם לכך.

לפיכך, ניתן להבין היטב את תחושת האשמה של אותם יהודים לא מאושרים כאשר הם מגלים את הטעות שלהם ומנסים לחפות עליה.

אין כל צורך להרחיב עבורך עוד על הנ"ל. אני מקווה שזה יהיה מספיק לפחות כדי להפחית מדאגתך, ולחזק את התקווה שלך שבאמצעות השפעה עקיפה על ההורים שלך בכיוון הנכון, בסופו-של-דבר הם ימצאו את הכוחות ואת האמונה לשנות את ההשקפות והעמדות שלהם ממצב של אי-הסכמה להכרה, ובתקווה ליותר מזה.

ד"ר… דוקטור לפסיכולוגיה
טורנהיל, אונטריו
קנדה
שלום וברכה:

במענה על מכתבך מערב חנוכה, בו אתה שואל כמה שאלות.

אף על פי שבדרך כלל אינני פוסק שאלות, דבר שהוא זכותם של הרבנים, ובייחוד של ארגוני רבנים; בכל זאת, כיוון שהנושא הנידון הוא פשוט למדי, ובפרט לאור הנגיעה הישירה שלו אליך, אני עונה על השאלות שלך:

1) האם תרפיסט נושא את המעמד של רופא על פי השולחן ערוך?

התשובה היא: לכל אדם שמוכשר (ויש לו אישור רשמי) להביא מזור של ריפוי לבן אדם, יש את המעמד של רופא בתחום של ההכשרה וההתמחות שלו. יתירה מזו, מכיוון שמדע הרפואה נהיה כל כך מתמחה, תחום התרפיה, וגם תורת התזונה, בשנים האחרונות נחקרו ונערכו לפי שיטה וכו', בערך באותה מידה שרופא העין ורופא האוזן נהיו מומחים בשטח המסוים שלהם. הדבר נכון במיוחד בנוגע לתורת התזונה, לאור החשיבות שיוחסה לתזונה על ידי הרמב"ם (הלכות דעות) לפני קרוב ל-800 שנה, דבר שרק לאחרונה זכה להכרה גדלה והולכת.

2) בנוגע לבעיית האופי המסובך של התנהגות האדם והקשיים הטבועים במחקר שנשען על ניסויים – בוודאי, כפי שאתה יודע, כל המדעים שנשענים על ניסויים, ובוודאי מדע הרפואה, ניצבים מול בעיה זאת. אבל השולחן ערוך, בהיותו מודע היטב לבעיה זאת, קובע שאדם צריך להתעסק עם מציאות קיימת של אמת-מידה מצויה בנוגע לשאלה מה יעיל מבחינה רפואית והוכח בתור שכזה, וכו'.

3) בנוגע לשאלה של דיכוי כעס ועצבות, וכדומה – אתה בוודאי מכיר את הגישה של החסידות, ובייחוד של חב"ד, וכמה הדגשה ניתנת לתיקון המידות (פיתוח האופי, שליטה עצמית וכו'); וגם איך להתגבר על עצבות וכדומה.

כמו בהרבה תחומים אחרים, ישנם שני היבטים שיש לקחתם בחשבון:

א) ההיבט הנוגע לרפואת הגוף,
וב) ההיבט הנוגע לרפואת הנפש.

מכיוון ששניהם קשורים כמובן זה לזה באופן הדדי, ניתן למזג יפה ביניהם. לדוגמה, עניין העצבות הוא מצב נפשי שמשפיע גם על הבריאות הגשמית, ויחד עם זאת ישנה הוראה "לעבוד את השם בשמחה". הדבר האחרון כשלעצמו מעיד על היכולת הכללית של בן אדם להתגבר על עצבות, משום שאחרת התורה לא היתה נותנת הוראה כזאת.

לסיום, הייתי רוצה להוסיף את הנקודה החשובה שדווקא בימינו זה התגלה, ונהיה מוכר באופן גדל והולך בהרבה תחומים של חיי האדם, שמצוות התורה שמחויבים לקיימן בחיי היום-יום בזמננו (בשונה מאותן מצוות שקשורות לבית-המקדש) הן בעלות תועלת ישירה לרפואת הגוף והנפש.

אני בטוח שבהתאם להוראות של חנוכה ונרות החנוכה שמודלקים במספרים גדלים ובעוצמה שגדלה מיום ליום, דבר שמסמל את "נר מצוה ותורה אור", אתה עושה בדיוק את זה, כולל במיוחד הגדלה מזמן לזמן של הקביעות-עיתים שלך לתורה הן מבחינת הזמן והן מבחינת רמת ההשכלה.

יהי רצון שהאור וההשראה של חנוכה יאירו ויחדרו בכל הימים שיבואו עליך מכאן ולהבא במשך השנה.

בברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

ד"ר… D.C., M.N.C.A.
פילדלפיה
שלום וברכה:

הנני לאשר את קבלת מכתבך מיום ה-21 באוגוסט, בו אתה כותב אודות דרך החיים שבנך […] בחר לעצמו לאחרונה, לאחר שנהיה יותר דתי ושומר מצוות, ומקדיש זמן ללימוד התורה, וכו', דברים שכולם לכאורה מילאו אותך בחרדה, כפי שמשפט הפתיחה שלך מביע זאת: "לאן הבנים שלנו הולכים?"

מכיוון שהמקצוע שלך קשור למדע הרפואה, ובמיוחד לכירופרקטיקה, ענף שמדגיש עוד יותר מהענפים האחרים את החשיבות של מערכת העצבים לתפקוד נכון של כל הגוף, וללא ספק גם עם ההדגשה על הצורך בתפקוד של העצבים ללא לחץ חיצוני – הדבר מיקל עלי להסביר את עמדתי בנוגע לשאלה שעולה במכתבך.

עמדתי מבוססת על הסמכות של קדמונינו החכמים, אשר השקפותיהם הנוגעות לנושא הנידון כאן זכו להכרה גדלה והולכת אפילו על ידי מדע הרפואה המודרני – שרפואת הגוף, שלא לדבר על רפואת הנפש, או, אם להשתמש בביטוי מודרני, "שלוות הנפש", מותנית בביטחון פנימי והיעדרם של לחצים נפשיים (הייתי אומר, רוחניים), כיוון שכל לחץ כזה מביא לאי-סדר בתפקוד הנורמלי והנכון של מערכת העצבים, ובכך משפיע במוקדם או במאוחר על התפקוד הנכון של הגוף. במלים אחרות, הגורם החשוב ביותר לשמחתו של אדם הוא לא כל-כך החיצוניות של הדברים כשלעצמם, אלא שהאדם ירגיש חופשי לנהל את חייו בהתאם ליכולות, לאמונות ולתשוקות הרוחניות הפנימיות שלו.

לפני שנים לא רבות, "שלוות נפש" התחייבה בצורות שונות מהשגת מטרות מסוימות: לאלה שנוטים לחומרניות פירושה היה צבירת עושר, דבר שהם הרגישו שייתן להם ביטחון; אחרים חיפשו ביטחון בהתקדמות מדעית, כשהם מחשיבים את המדע המודרני בתור התרופה לכול המחלות של האדם; והיו אחרים שחיפשו ביטחון בכך שזיהו את עצמם עם תנועה מסוימת או אידיאולוגיה מסוימת, כמו סוציאליזם, קומוניזם, פאשיזם, וכו'. ולבסוף, ישנם כאלה שיכולים למצוא ביטחון רק בדת ובאמונה.

עם זאת, בשנים האחרונות, ובייחוד בעשרות השנים האחרונות, הוכח באופן ברור שעושר אינו מציע שום ביטחון, משום שראינו איך משפחות ש"מבוטחות" מבחינה כלכלית התרוששו בן-לילה. אכזבות דומות הוכיחו משטרים פוליטיים ותנועות סוציאליות ו"איזמים" מכל הסוגים. כתוצאה מכך, תחושה מהממת של חוסר ביטחון השתרשה בקרב נוער שגדל ובקרב מתבגרים חושבים, והיא משתקפת בטלטלה שלהם מקיצוניות אחת אל האחרת, בהפרעות רגשיות ונפשיות, בעבריינות נוער ומרדנות, וכו', תופעות שהתפשטו באופן מדאיג בשנים האחרונות, כפי שידוע למקצוע הרפואה טוב יותר מאשר לאנשים פשוטים.

לפיכך, בחברה ובסביבה בעלת ההפרעות הנוכחיות, זה יותר חיוני מאשר אי-פעם שהדור הצעיר ירגיש קרקע מוצקה מתחת לרגליו. בסיס איתן זה ניתן לספק רק על ידי אמונה ודת. כתוצאה מכך, כאשר הילד של מישהו מצא למרבה המזל את הביטחון הזה, צריך להחשיב זאת לברכה הגדולה ביותר של הקב"ה. שכן, זה רחוק מלהיות גורם מפריע לשמחה שלהם; זהו הגורם, בה"א הידיעה, האחד והיחיד שיבטיח את השמחה האמיתית שלהם. מיותר לציין שאסור לעשות שום דבר כדי לסכן גורם זה, אפילו לא על ידי צורה כלשהי של לחץ, דבר שיכול רק להביא להפרעה, לעיוות ולתוצאות בלתי נמנעות.

אם זה מזיק להפעיל לחץ נגד כל גורם רוחני, על אחת כמה וכמה שכך הוא ביחס לאמונה, משום שהמהות של האמונה שלנו היא לקבל את הקב"ה ואת הציוויים שלו בתור תחום שנמצא מעל ומעבר לתפיסתו של האדם. שכן, מצד אחד להכריז על אמונה בקב"ה ובכוח וסמכות אלוקיים, ומצד שני להציב את הציוויים שלו תחת הבדיקה המדוקדקת של השכל האנושי של האדם עצמו, תוך שהוא בוחר בזהירות רק את מה שנראה לו "הגיוני" – זו סתירה בין מושגים, משום שלא חשוב כמה חכם הוא האדם, השכל שלו מוגבל ומצומצם ואי אפשר להשתמש בו בתור קנה-מידה בתחום של האין-סוף. לפיכך יהיה זה ממש לא הגיוני ובלתי מוצדק לנסות סוג כלשהו של לחץ על מנת להשפיע על מישהו אחר נגד האמונות והפקודות הדתיות שלו.
אני לא מכיר את בנך באופן אישי, אבל היתה לי הזדמנות לפגוש את כלתך כמה פעמים כאשר היא היתה תלמידה ב'בית יעקב'. מכיוון שהיא בחרה את בנך בתור השותף שלה לחיים, אני יכול להניח בביטחון שהכשרונות והנטיות הטבעיות של בנך תואמים לשלה. לפיכך אני מברך אותך ואת רעייתך על כך שנתברכתם בבן ובכלה כל כך נהדרים. אני משוכנע בהחלט שאם הם ילכו בדרך החיים שאתה מתאר, הם יהיו שמחים יותר ויותר, ולך ולרעייתך תהיה מהם נחת גדלה והולכת, משום שבניתוח הסופי, שמחתם של הילדים היא הנחת האמיתית של ההורים.

לפני סיום, ארשה לעצמי להתייחס להערה שלך לקראת סיום מכתבך אודות השמירה מפני הזנחה של הגוף הגשמי. ידוע ומפורסם שדווקא הדת היהודית איננה מזניחה את הגוף הגשמי; להיפך, היא מחשיבה זאת לדבר בעל חשיבות עליונה, וזהו בעצם היסוד להלכה היהודית שבמקום שישנה סכנה כלשהי לחיים או לאיבר, כל ההלכות האחרות, אפילו אלה שקשורות לשבת, יום כיפור וכו', נדחות. עם זאת, אני כן חולק על הנקודה של "כפילות" שמתייחסת אל הגשמיות והרוחניות כאל שתי יישויות נפרדות. להיפך, המהות של המונותיאיזם היהודי היא שישנה אחדות בכל מקום, וגם הגוף והנשמה מהווים יישות אחת, כאשר כל אחד מהם משלים את השני בהרמוניה מושלמת, כך שכל הפרדה בין השניים היא כפויה ולא טבעית.

דבר זה צריך לספק גם את ההסבר שלי לשאלה שלך, האם כוונתו של הבורא היתה שהדת תישאר לנצח… האם נצטרך לרכוב על גמלים כאשר אחרים יטוסו באוויר, ובכך לעצור את שעון הקידמה?

מי שמאמין בבורא, אמונה כמשמעה, ולא בתור תחושה מופשטת, או שלאחר שהבורא ברא את העולם הוא פרש לרקיע השביעי ואינו מתעניין עוד כלל במעשי ידיו; אלא שהוא בורא ומדריך באופן מתמיד את הגורל של העולם, ובשל כך כל אחד ואחד בפרט – דבר שלמעשה הוא הבסיס לרוב הדתות המאמינות באלוקים – חייב גם להכיר בכך ששום קידמה אנושית, מדעית או אחרת, אינה אפשרית ללא הידיעה והרצון של אלוקים, ושגם קידמה כזאת איננה פטורה מתחום השיפוט שלו. ומכאן שאת כל הקידמה חייבים לנצל למען התועלת האמיתית של העולם, ושל המין האנושי בפרט. אבל לאדם יש חופש בחירה והוא יכול להשתמש בקידמה כזאת לטוב או לרע. בכל אופן, אם להשתמש במשל שלך, בוודאי העובדה שאדם יכול לטוס באוויר איננה מחייבת שכל אדם יהיה טייס או מהנדס מטוסים, ופירושה הוא רק שבימינו יש לאדם שירותים גדולים יותר כדי להגיע אל הטוב האמיתי והסופי, דבר שאפילו הקידמה המודרנית צריכה לשרת אותו. אין סכנה גדולה יותר למין האנושי מאשר להפריד את הקידמה הטכנולוגית והמדעית מהמוסריות וההומניטריות האמיתיות, שמבוססות על סמכות אלוקית, כפי שלמרבה הצער העמוק שלנו הוכח על ידי מה-שמכונה האומות הכי מתקדמות בעולם (מבחינה מדעית), אשר הקידמה המדעית והטכנולוגית שלהם התאימה רק לנבזיות שלהן.

כמובן, הרבה יותר ניתן לומר על הנושא הנידון בהתכתבות שלנו, אבל אני בטוח שהבהרתי לך את עמדתי, ועבור אדם בעל עמדה כשלך זה יהיה מספק. אני משוכנע בהחלט שהנתיב שבנך בחר בו, שכפי שמובן מאליו מתוך מכתבך, הוא בהרמוניה מושלמת עם זה של אשתו, הוא הנתיב שמבטיח את השמחה האמיתית שלהם, ואני מקווה ומתפלל שאתה ורעייתך תיתנו להם את כל העידוד בכיוון זה.

באיחולים לבביים לשנה החדשה,
ובברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]

ומובן, אשר באיש ואשה הישראלים, בני משפחה – [ה'כלי' לקבלת הברכה] הוא, לכל לראש, העמדת הבית שיהיה דוגמא ולמופת בית איש הישראלי – כלומר "מִקְדָּשׁ מעט" בהנהגתו.

וכנראה במוחש, דבר זה תלוי זה בעיקר בהנהגת האִשה עקרת הבית, ושהבעל יסייע בידה ככל יכולתו. ומובן אשר אי אפשר להנ"ל כי אם כאשר הבעל מתנהג בשבתו בביתו ובלכתו בדרך וּבְשָׁכְבוֹ ובקומו, באופן אשר כל רואיו יכירוהו כי מזרע אברהם יצחק ויעקב הוא.

ואם כל זה מוכרח בכל מקום ובכל זמן, על-אחת-כמה וכמה בדורנו זה, שכל אחד מאתנו הוא אוּד מוצל מאש [מהשואה], אשר ברחמיו הגדולים, השאיר אותו בורא עולם השם יתברך לפליטה כדי להחיות עם רב, ובארץ אשר עיני השם אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה – שהאחריות והזכות שבהנהגה כזו גדולים כמה פעמים ככה.

ואין הקדוש ברוך הוא מבקש [ודורש] אלא לפי כֹחו של כל אחד, ומראש ניתנו הכֹחות והאפשריות למלא את כל הנ"ל במילואו בזמן ומקום בו נמצאים.

מקור: אגרות קודש ח"א ע' עה-ו • מוגש ע"י מכון אור החסידות העתקת המכתב באישור הוצאת ספרים קה"ת

ד"ר… דוקטור לרפואה
ס.ר., קליפורניה
שלום וברכה:

הנני לענות על מכתבך מיום י"ז תמוז, עם המצורף אליו.

אם תואיל להודיע לי את השמות היהודיים, יחד עם השם היהודי של האימא, כנהוג, של כל אלה שעבורם אתה מבקש ברכה, אזכור את כולם בתפילה.

בוודאי אין צורך להדגיש עבורך באריכות כי מכיוון שכל הברכות מגיעות מאת השם, והצינור לקבל אותן הוא על ידי חיים יום-יומיים והתנהגות יום-יומית על פי רצונו יתברך, היינו על פי התורה והמצוות, כל מאמץ נוסף בענייני יהדות חייב להרחיב את הצינורות לקבלת ברכות השם. ומכיוון שכפי שאני מגלה מתוך מה שאתה כותב, התקדמת במידה ניכרת בכיוון זה, הדבר צריך לגרום שיהיה זה קל יותר ללכת מחיל אל חיל.

בנוגע לעניין הכשרות, שאתה מזכיר במיוחד בקשר לטענה שלבשר כשר שניתן להשיג באזור שלך אין טעם כל כך טוב, אני בטוח שתוכל למצוא את המלים המתאימות להסביר (בייחוד מכיוון שאתה דוקטור לרפואה) שלתזונה הנכונה יש השפעה ישירה לא רק על בריאות הגוף, אלא גם עניינים כמו מצב-רוח, עצבים, חשיבה, וכו', אף-על-פי שלעיתים קרובות קשה יותר להיות מודעים להשפעות האחרונות והן יותר נסתרות. דבר זה צריך להיות ברור גם לשכל הישר, מכיוון שהמזון שאדם צורך נקלט על ידי הגוף ומתקשר באופן ישיר עם הכוחות הגופניים והנפשיים שלו, כפי שגם אושר על ידי מדע הרפואה.

ובכן, נושא הטעם קשור בחוש הטעם והוא נמשך זמן קצר מאוד, בעוד שהצריכה של מזון בריא ומזין היא, כמובן, בעלת חשיבות חיונית ומתמשכת. במידה שמדובר ביהודי, תורתנו, תורת חיים, שניתנה על ידי בורא העולם ומנהיגו, היא מפורטת למדי בנוגע לשאלה מה יהודי רשאי לאכול ומה לא, ורק דבר מותר הוא באמת בריא ומזין. וכמו לגבי כל המצוות של השם, הן ניתנו לנו לא לטובתו של השם, אלא לטובתנו שלנו, ולא רק לטובתנו בעולם הבא, אלא גם בחיינו בעולם הזה.

לאור האמור, ברור שפינוק של טעם הוא שיקול פעוט בהשוואה לחשיבות החיונית של שמירת דיני הכשרות היהודיים בחיי היום-יום.
מצו"ב קבלה עבור הצדקה שלך, וזכותה תעמוד לך ולאשר לך באופן קבוע.

בברכה,

[חתימת יד קודשו של הרבי]