הרבה דמעות הזילה רחל מעיניה עד שנולד בנה הראשון, לאחר שנות עקרות ארוכות – והרבה דמעות היא הזילה גם לאחר שנולד בנה השני. כפי שמספרים חז"ל, בכוונה קברה יעקב בעלה בבית-לחם, על אם הדרך שמירושלים לבבל, כי הוא "צפה שהגלויות עתידות לעבור שם – לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". כך גם נמצא כתוב בספר ירמיה (לא, יד): "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים – רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם".

רחל היא סמל של אם שנאבקת למען בניה ולא מרפה מתחנוניה לפני הקדוש-ברוך-הוא – "מאנה להינחם" – עד כי יחוס וירחם עליהם וישיבם אל המנוחה ואל הנחלה – אל הגאולה השלמה.

את האופי התובעני, הטיפוס המבקש ו'מנדנד' שוב ושוב, אנו רואים גם בדמותו של הדוד הזקן של רחל – אברהם אבינו. בפרשת-השבוע אנו קוראים כיצד לאחר שנודע לאברהם כי בכוונת הקדוש-ברוך-הוא להפוך את סדום ועמורה, הוא מפעיל את כל כוח שתדלנותו ומנסה להסיר את רוע הגזרה. "אולי יש חמישים צדיקים" ולמענם יסכים הקדוש-ברוך-הוא לבטל את הגזרה?

והקדוש-ברוך-הוא הסכים, אך אברהם לא מרפה: ולמען ארבעים וחמישה? – גם לכך מסכים הקדוש-ברוך-הוא, אבל אברהם עדיין לא מרפה: ולמען ארבעים? ולמען שלושים? ועשרים? ועשרה?

אברהם לא חשש שמא אם ירבה להפציר יכעיס בכך את הקדוש-ברוך-הוא ואולי יגרום לו לסגת ממה שכבר הסכים. היה לו ברור כי אצל הקדוש-ברוך-הוא אין נסיגות מהטבות, וכל אמירה לטובה היא החלטית. היה לו ברור גם שהקדוש-ברוך-הוא נכון וכרוי להפצרותיו, כי הוא אהוב וחביב לפניו. לפיכך הוא הוסיף והתחנן ומתח את חבל הרחמים עד קצה גבול היכולת.

אברהם ורחל, האב והאם, התוו לנו את הדרך להתפלל. הם לימדו אותנו כיצד לבקש ולא להרפות.

ואמנם אנו הולכים בדרכם, ושלוש פעמים ביום חוזרים על אותן בקשות, באותן מילים ממש. בקשות שבחלקן מתייחסות לבעיות היום-יום, כמו פרנסה טובה – "וברך את שנתנו כשנים הטובות לברכה", או בריאות נכונה – "והעלה ארוכה ורפואה שלמה לכל מכאובינו", ובחלקן מתייחסות לשפל המהותי שאנו נתונים בו מאז חורבן בית-המקדש והיציאה לגלות. ערב ובוקר וצהריים אנו שבים ומתחננים להתגשמות חזון קיבוץ הגלויות – "ושא נס לקבץ גלויותינו", להתגלות המשיח – "וכסא [משיח בן] דויד עבדך מהרה בתוכה תכין", לבניין בית-המקדש – "והשב העבודה לדביר ביתך", ועוד.

איננו חוששים מלהיות טרדנים. אנחנו מחקים בכך את גדולי האומה שהראו לנו כי התפילה היא מהדברים שאין להם שיעור. אדרבה, כאשר אנו דבקים ולא מרפים מלהתפלל, אנו מוכיחים כי הדברים אכן נוגעים בנפשנו – ולזאת בדיוק מצפה אבינו שבשמיים. הוא רוצה לראות שבאמת איננו מסוגלים לשאת את חיי הגלות ובכל לבנו אנו רוצים כבר לצאת אל הגאולה.

ואנו מובטחים כי תפילותינו לא תשובנה ריקם. כבר לרחל הבטיח הקדוש-ברוך-הוא, "כי יש שכר לפעולתך, נאום השם, ושבו מארץ אויב". אלא שאז זו הייתה הבטחה על עתיד רחוק. כיום עומד אותו עתיד רחוק להפוך בכל רגע להווה – כפי שהובטחנו בנבואה מפי הרבי מליובאוויטש.

נמשיך להתפלל, נבקש ולא נרפה – ותכף ומיד ממש נזכה לראות בהתגשמות התפילות.
התוכן באדיבות:
'הגאולה מעניין ועכשווי'
© כל הזכויות שמורות

תפילת סליחות, כשמה, מוקדשת לבקשת סליחה מהקדוש-ברוך-הוא על הטעויות שנכשלנו בהן במשך השנה. בכל השנה מנסה היצר-הרע להכשיל אותנו על כל צעד ושעל, ובסיום השנה אנו עורכים מאזן של הצלחות מול כשלונות. עד כמה הצלחנו להדוף את היצר-הרע ולא להישמע לעצותיו, ומתי והיכן נפלנו ברשת שהוא טומן לנו.

אנו מוכרחים לציין את ההצלחות, שבוודאי קיימות, כדי להוכיח לעצמנו שאנו מסוגלים להתמודד. אך בד בבד, שומה עלינו לציין את הכשלונות, כדי שנכיר את נקודות התורפה שלנו ונשכיל לחזק אותן.

וכולנו נכשלים. גם מי שמשתדל להקפיד על קלה כבחמורה. וכמו שנאמר: "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". ולכן כולנו אומרים סליחות. אנו אומרים לריבון העולמים: ערכנו חשבון-נפש, ציינו לעצמנו את הכשלונות – ואנו מבקשים עליהם סליחה. אנו מקבלים על עצמנו להתאמץ שהכשלונות לא יחזרו על עצמם.

בעת שעורכים מאזן מסכם, הדבר החשוב ביותר הוא ידיעת המטרה. כאשר המטרה לא מוגדרת נכון, אפשר לשגות לחלוטין בניתוח הנתונים ולפרש הצלחות ככשלונות, או גם להפך. כמו למשל במשחק שחמט, שאם לא מבינים את מטרת המשחק – אפשר לאבד את המלך ולהתהדר בניצחון מדומה, משום שאכלת ליריב יותר כלים משהוא אכל לך.

במשחק החיים, המלך הוא, כמובן, הקדוש-ברוך-הוא. המלך מצפה, כי למרות שאיננו רואים ואיננו שומעים אותו – נהיה נתונים למרותו ונכתיב את חיינו רק על פי רצונו, המופיע בתורה. בכל פעם שמושך אותנו היצר-הרע לעשות משהו שנוגד את הרצון האלוקי ואנחנו מתגברים עליו – אנו מסבים לקדוש-ברוך-הוא קורת-רוח מרובה. וכל קורת-רוח כזו מקרבת אותנו אל מטרת המשחק: הזמן שהמלך יואיל לגלות אלינו את עצמו, זמן הגאולה השלמה.

משמעות הדברים היא, למשל, שיהודי שמתאפק מלהיכנס למסעדה מדיפה ריחות מגרים, מפני שאינה כשרה – עשוי להסב נחת גדולה מזו שמסב יהודי שהוגה בתורה שעות על גבי שעות, מתוך הרגל. כי הנחת הגדולה ביותר שיש לקדוש-ברוך-הוא ושמקרבת את גילויו אלינו היא מכך שמכניעים את היצר-הרע, כפי שהוכיח היהודי הראשון – ואילו השני אכן עשה דבר מעולה, אך זה לא עלה לו במאבק.

בהתאם לכך, כאשר עורכים חשבון-נפש ומקבלים החלטה להיות טובים יותר, חשוב לזכור כי המטרה – להביא לגילויו של המלך – תלויה בעיקר במלחמות שלנו ביצר-הרע. לכתחילה, אין מצווה לחפש מלחמות כאלה, אך כשהן מגיעות – מצופה מאתנו לנצח בהן. ככל שהמאבק קשה יותר – הניצחון בו מסב למלך נחת-רוח גדולה יותר ומקרב אותנו יותר אל המטרה – אל הגאולה השלמה.

בסיכומו של החשבון האישי, ולא משנה לאלו תוצאות הגענו, מוכרחה לצאת מקירות לבנו קריאה וזעקה אל המלך: עד מתי?!  עד מתי ימשיך המלך להיות נעלם? אנו מצדנו נמשיך להתאמץ ולהשתדל, אך איננו מסוגלים להישאר עוד בגלות. רצוננו לראות את מלכנו!

הכמות העצומה של המצוות והמעשים הטובים שצברו עם ישראל במרוצת הדורות, מכריעה לחלוטין את כף הכשלונות – כי על הכשלונות כבר ביקשנו סליחה ובוודאי נסלח לנו עליהם. אנו תובעים אפוא מהקדוש-ברוך-הוא להתגלות ולשלוח אלינו את משיח צדקנו שיחולל את הגאולה השלמה, תכף ומיד.

התוכן באדיבות:
'הגאולה מעניין ועכשווי'
© כל הזכויות שמורות

תורת החסידות משיבה על כך, שצורת הצגת השאלה אינה נכונה. אילו רבי אכן היה 'בן-אדם', במובן הרגיל של המושג – אדם עם אישיות אנוכית משלו, עם שאיפות משלו, עם רצונות משלו – התמיהה היא באמת במקומה: איך יתכן שאדם אחד יבטל את עצמו בפני אדם אחר. אבל כאן טמון שורש העניין: החסיד מתבטל ומתמסר אל הרבי דוקא משום שהוא מאמין, שהרבי איננו אישיות עם שאיפות אנוכיות משלה, שאין לו רצונות משלו, אלא רק רצון ה' לנגד עיניו.

בלי שמץ אנוכיות

התכונה החשובה ביותר של הרבי היא התבטלותו לקב"ה, התבטלות מוחלטת שאינה משאירה ולו שמץ של אגו אישי. ודאי שרבי זקוק לתכונות רבות נוספות כדי לשמש כרבי, אבל ההתבטלות-האישית לרצון ה' היא התכונה הראשונה והחשובה ביותר. דוקא משום שבעיני החסיד אין לרבי אגו משלו, הוא מוכן להתבטל אליו כל-כך ולמסור לו את כל ישותו.

החסיד מאמין, שהרבי הוא תורה-חיה, התורה בהתגלמותה. הרבי מייצג עבורו את דמות היהודי-התורני השלם. שוו לנגד עיניכם אדם שכל-כולו קודש לתורה, אדם החי לאור צווי התורה, מחשבותיו מחשבות התורה, רעיונותיו רעיונות התורה, אדם שאין בו שמץ אנוכיות, שכל מלה היוצאת מפיו וכל מעשה שהוא עושה, אינם ביטוי של עצמו אלא של התורה. אדם זה – אומר החסיד – הוא הרבי.

יש בגישה זו משהו מהפכני. בדרך כלל, גדולתו של מנהיג היא בכך, שיש לו אישיות גדולה עם שאיפות, רצונות, מאוויים וכו'. גדולתו של רבי, לעומת זאת, היא בכיוון ההפוך: גדולתו היא בכך, שאין לו אישיות אנוכית משלו, שאין בו שום דבר מחוץ לרצון ה', שהוא משועבד לחלוטין לתורה ולקב"ה! לכן מתבטל אליו גם החסיד.

אנו מוצאים נקודה זו גם אצל ה'רבי' הראשון של העם היהודי, הלא הוא משה רבינו. השבח הגדול ביותר שנאמר עליו הוא – "עבד ה'". כי רק אדם שאין בליבו שמץ של אנוכיות וכל כולו מסור ונתון לקב"ה, לאמת, הוא זה שיכול לומר לאחרים מה עליהם לעשות.

ממוצע בינינו לבין ה'

תכונה זו של הרבי היא זו שמעניקה לו את מעמדו בעיני חסידיו. כל אדם יודע עד כמה מפריד האגו האישי בינו לבין האמת. כל אדם רוצה  להיות קרוב אל הקב"ה, אל האמת, אל הקדושה, ומה שחוצץ בינו לבין ה' הוא אותו אגו אישי. ולכן הרבי, שכולו בטל לקב"ה ואין לו אגו אישי, הוא זה שיכול לקשר אותנו עם הקב"ה. הוא מסייע לנו להתעלות מעל מגבלותינו ומעל אנוכיותנו ולדבוק בקב"ה.

ואף היבט זה – של קשירת הבריות אל הקב"ה – אנו מוצאים במשה רבינו. הוא אומר לעם ישראל: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם". בשפת החסידות הוא מכונה 'ממוצע המחבר', כי הוא מהווה כעין ממוצע העומד בין עם ישראל לבין הקב"ה ומחבר ומקשר את העם אל ה'. הוא יכול לעשות זאת, משום שאין לו יישות אנוכית משלו שתמנע זאת ממנו.

וכשם שהצדיק מרים את העם ומקשר אותו עם הקב"ה, כך הוא גם מקשר את השפע האלוקי הבא מהקב"ה עם העם. הצדיק הוא זה שדרכו עובר השפע האלוקי לעולם, לא רק השפע הרוחני, אלא גם השפע הגשמי. מכאן כוחו של צדיק לברך ולהביא שפע ברוחניות ובגשמיות לכל מקושריו.

ואף זו סיבה להתקשרותם של החסידים אל הרבי. הם מאמינים, שהרבי הוא צינור החיות שלהם, בבחינת 'נשמה-כללית' שנשמות חסידיו יונקות ממנה את חיותם. ככל שהחסיד מתמסר יותר אל הרבי, לומד את תורתו ומקיים את הדרכותיו – כן גדלה השפעת החיות הרוחנית והגשמית ממנו אליו.

באדיבות: אתר צעירי חב"ד

ארצות שעד לא מזמן נחשבו נחשלות ונראו כמי שהקדמה פסחה עליהן, כמו הודו, סין וברזיל – הן דוגמאות בולטות לגלובליזציה. היום ניתן למצוא את חותמן מוטבע בהייטק, תעשיה ובנקאות עולמית, ואי אפשר עוד להתעלם מהן. ומן הצד השני – מדינות שנראו כמולכות בכיפה, מקבלות היום פרופורציות אחרות (ראה קריסת הכלכלה בארה"ב). התהליך הולך ומואץ מיום ליום, וקשה לזכור היום ולהאמין שממש לא מזמן זה לא היה ככה, בכלל לא.

לא רבים נותנים את הדעת לסיבה העומדת מאחרי כל זה. נהנים מהמצב וממשיכים לשאוף ליתרונות הנוספים שיביא. אך מי שמחפש את משמעותם של דברים – ימצא אותה (כמו את המשמעות לכל דבר) במקורות היהדות:

התורה הבטיחה כי עתידה להגיע אל העולם תקופה שכמותה לא היתה בו. קשה מאוד לקלוט את מה שיתרחש אז, כי זהו מצב שלא שרר עדיין מעולם ואין למה לדמות אותו. לכן כאשר מתאר הרמב"ם תקופה זו, הוא פותח בתיאור שולל של מושגים מוכרים לנו: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות" – ורק לאחר מכן הוא עובר לתיאור של מה שכן יהיה: שפע כלכלי וצדק חברתי מוחלט.

אין ספק, כי התקופה בה אנו חיים כעת מהווה הכשרה כלל עולמית לקראת אותה תקופה מופלאה – תקופת הגאולה השלמה. הפיוס וההתקרבות המדהימה שחלה בין עמים שעד לא מכבר נלחמו זה בזה עד חרמה, אינה אלא הכנה לרגע בו יתגלה המשיח, שיהיה משכמו ומעלה מכולם, ומכוח השפעתו יהפכו העמים כולם למציאות אחת, שמטרתה המוצהרת: עבודת השם נכונה, אמיתית ומשותפת.

בחג הסוכות היו מקריבים בבית המקדש שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם. בכתבי קבלה וחסידות מוסבר, כי קרבנות אלו קידמו אצל אומות העולם תהליך של הפרדה בין הטוב והרע. כאשר מופרד הרע מהטוב, מאבד הרע את יכולת הקיום שלו והטוב זוכה לבלעדיות נצחית.

כעת, אנו נמצאים בסיומו של תהליך הפרדת הרע מהטוב. אצל אומות העולם ובעולם כולו. עוד מעט קט יתגלה הרבי מליובאוויטש , והגויים שיזכו להישאר בתקופת הגאולה יסייעו לעבודת השם של עם ישראל. וכמו שנאמר (צפניה ג, ט): "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם השם ולעבדו שכם אחד".

התוכן באדיבות:
'הגאולה מעניין ועכשווי'
© כל הזכויות שמורות

גם למורים יש תקוות. הם רוצים להצליח עם תלמידיהם, להנחיל להם ידע ובעיקר – ערכים. כן, למרות שחלה לצערנו הסתאבות מסוימת ומרכז תשומת הלב המתוקשרת מופנית אל הידע ופחות אל הערכים – עושה רושם, כי אלה שאמונים על החינוך בפועל ומתחככים עם התלמידים מדי יום, מודעים לכך שעיקר החינוך הוא להביא להכרה בריאה של הממד הערכי של החיים. ברור להם, כי גם הידע אינו אלא כלי שנועד לסייע להגשמת כל הערכים החשובים.
מורה טוב חייב להיות מקורי. לדעת למצוא מסילות למוחו ובעיקר ללבו של כל תלמיד, לזהות מה הסגנון המדבר אליו ובחכמה לשלב אותו בזרם הלמידה.

התלמידים שונים ביניהם הן מבחינת היכולות והן מבחינת האופי. יש תלמיד, שאתגר חשיבה יעלה לו ברק בעיניים, ויש תלמיד, שהאתגר רק יסרבל אצלו תהליכים ויפזר לו ערפל במוח. יש תלמיד, שהלצה מתאימה תעורר אותו מרפיונו ותשיב אותו אל מסלול השיעור, ויש תלמיד, שההלצה רק תסיח את דעתו ותוציא אותו ממסלול ההקשבה.

המורה הוא בעצם מנהיג בזעיר אנפין. מנהיג נבון למד במהרה את הקהל שלו, מסווג אותו לקבוצת עיקר וקבוצות שוליים (שוליים מבחינה כמותית ולאו דווקא איכותית) ובהתאם לכך מתווה את הדרך אל היעד שהציב להם. הוא בונה מסלול שהמוטיבים העיקריים שלו מדברים אל רוב הקהל שלו, ובתבונה שוזר גם את המוטיבים הנחוצים לבני הקבוצות הקטנות, שגם הם ימצאו עניין במסלול ולא יערקו מהמחנה.

כך גם המורה, מזהה את הרמה ואת המאפיינים הבולטים אצל תלמידיו ומתאים לכך את סגנון הלמידה שלו. בד בבד, מחובתו לא לזנוח את אלו שברמה שונה או שניחנו במאפיינים שונים ולדאוג שגם הם ינועו על דרך המלך. וכמו שאמר החכם מכל אדם: "חנוך לנער – על פי דרכו". זהה את דרך התנהלותו של כל נער והתווה לו מסלול חינוך תואם.

דוגמה מזהירה למנהיגות כזו ניתן ללמוד מהרבי מליובאוויטש. בעת שעלה הרבי על כס המנהיגות, לפני כששים שנה, סבל חלק הארי של עם ישראל מתסביך נחיתות מסוים. מוראות מלחמת העולם השנייה גרמו ליהודים לפתח מחשבה מעוותת, כאילו רצוי להיות ככל העמים ולא להבליט את המוטיבים הייחודיים לעמנו.

משום כך, הפנה הרבי את עיקר משאבי כוחו להרמת המורל היהודי הבריא. במצוות הרבי, הגיעו שלוחים לכל מקום בעולם והצליחו להחזיר רבבות יהודים לצור מחצבתם, על-ידי שהוכיחו כיצד דווקא הגאווה היהודית בדרך התורה והמצוות מביאה יוקרה וכבוד.

במקביל, מעיד כל מי שבא במחיצתו של הרבי, בין אם מדובר בתלמיד חכם דגול, מדינאי מזהיר, כלכלן מצליח או סתם איש פשוט, כיצד מצא הרבי את המסילה ללבו ונגע בדיוק בנקודות החשובות לו והמדברות אליו. את כל אחד כיוון הרבי בסגנון המתאים לו, להפיק מעצמו את המיטב, כדי לתרום להגשמת היעד של דורנו – הבאת הגאולה בפועל ממש

אז נכון, בשביל להיות מנהיג דגול שמצליח ללכד את כל שכבות העם – צריך להיות הרבי מליובאוויטש. אבל מנהיג בקנה מידה קטן, בסדר גודל של מורה בכיתתו או הורה בביתו – יכול וצריך להיות כל אחד מאתנו.

התוכן באדיבות:
'הגאולה מעניין ועכשווי'
© כל הזכויות שמורות

במקביל להבנת הבעיה – הולכת ומתפתחת היום בעולם כולו מגמה להירתם, להטות שכם ולעשות ככל האפשר על מנת לצמצם את גורמי הסיכון. שיתוף הפעולה כולל פיתוח אמצעים טכנולוגיים חדשים שיחליפו את הישנים המזהמים, ומאמצים אמיתיים של חברות, מפעלים, ממשלות, ארגונים פרטיים ומכוני מחקר מכל העולם, העושים ככל שביכולתם כדי למצוא פתרונות "ירוקים" יותר לצריכת האנרגיה הגוברת והולכת. מואץ מאוד פיתוח ויישום מעשי של אמצעי שימוש באנרגית השמש, הרוח והים, כתחליף לפחם ולנפט. בכל העולם מפתחים מכוניות ומטוסים חסכוניים יותר ומזהמים פחות, מרכיבים פילטרים יקרים יותר על ארובות פולטות זיהום וממחזרים יותר פלסטיק ושאר חומרי גלם.

סנקציות בין לאומיות ננקטות נגד מדינות שאינן עושות מספיק. אמנם עדיין אין גלולת-קסם שתפתור את כל הבעיות בתחומי הסביבה והאנרגיה בבת-אחת, אך אי אפשר שלא לראות את המאמץ המשותף של מרבית הנוגעים בדבר, מאמץ על-פוליטי חוצה גבולות, שמאחד את העולם כולו בניסיון כן לפתור יחד את אחת הבעיות המרכזיות של העולם, שעד לא מזמן נהגו רבים לפטור באנחת יאוש.

אפשר לומר, כי התגייסות כללית זו לטובת כדור-הארץ היא הראשונה מסוגה בתולדות האנושות. מאז ומעולם "השקיעו" ממלכות את הונן ואונן כדי להילחם זו בזו, תוך שהן גורמות נזקים נוראים בנפש וברכוש, וגם נזקים אקולוגיים כבדים. והנה, כעת נצפית התגייסות כלל עולמית כזו, הכוללת גם גופים פרטיים רבים שמטרתה ההפך הגמור: טובת המין האנושי וטובת כדור-הארץ כולו, כולל בעלי-החיים והצמחים.

לפני יותר משש-עשרה שנים, הפנה הרבי מליובאוויטש את תשומת הלב לתהליך שהחל מתרקם אז, כאשר מנהיגי שתי המעצמות הגדולות נפגשו והכריזו על צמצום נשק והפניית תקציבים לצרכי שלום ורווחה. מאז אותה שיחה, הולכת מגמה זו ומתחזקת, ולדברי הרבי – זוהי תוצאה של תהליך רוחני שמחולל המשיח בעולם. הרבי גם קשר לכך את קריאתו מאותה תקופה לעם ישראל: "הגיע זמן גאולתכם!".

זו אחת הסנוניות המבשרות את קץ תקופת הגלות ותחילתו של סדר עולמי חדש, עת יטו כל בני האדם יחד את כל כוחם, מרצם ויכולותיהם למימושו של אידיאל אחד. ובלשונו של צפניה הנביא: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם השם ולעובדו שכם אחד".

התוכן באדיבות:
'הגאולה מעניין ועכשווי'
© כל הזכויות שמורות

הרב לסלבוים פועל מזה שנים רבות להעמקת התודעה היהודית בקרב קהיליית דוברי הצרפתית בישראל. חלק ניכר מהמכתבים עוסקים בפעילותו זו, אולם יש גם מכתבים שעוסקים בעניינים פרטיים. כל מכתב נושא עמו פיסה מרתקת מחייו של הרב לסלבוים. אולם דומה כי סיפורו של המכתב האחרון שזכה הרב לסלבוים לקבל מהרבי – מדהים יותר מכולם.

המכתב נושא את התאריך כ"ט ניסן תשל"ג. אם כי נמצאים בקלסר מכתבים מתאריכים הרבה יותר מתקדמים –עובדה היא כי דווקא זה המכתב האחרון שקיבל. איך ייתכן? – פשוט, המכתב הזה הגיע לידי הרב לסלבוים אך ורק לפני חודשים ספורים.

מספר הרב לסלבוים: "זה קרה בימים שלפני חג הפסח בשנה שעברה (תשס"ז). אווירת הקרב על הניקיון ששרתה בבית לא פסחה על המחשב שלי. החלטתי, כי הגיע הזמן לזרוק לסל המחזור את כל הודעות הסרק האלקטרוניות, או הודעות שהיו נחוצות בשעתן, אך משעבר זמנן הפכו לנטל מעיק על המסך.

"סמן העכבר רץ מהודעה אחת לחברתה, ובזו אחר זו נחרץ גורלן למחיקה. פתאום צדה את עיניי הודעה שנשאה את הכותרת: "משהו שלבטח יעניין אותך!". זה לא היה סתם גירוי סנסציוני, שנועד לפתות אותך לקרוא את המידע האלקטרוני שמאחוריו. הייתה זו הודעה מידיד קרוב מצרפת, שבטח לא ישלח אליי דברים זולים.

"מדובר בגרפיקאי יהודי, עמו אני עומד בקשר קבוע לצורך הפקתם של עלונים וחוברות בנושאים יהודיים שונים, כתובים בצרפתית. אנו עובדים יחד מזה עשרות שנים ומטבע הדברים, התפתחה בינינו ידידות עמוקה שחורגת הרבה מעבר למסגרת העבודה.

"ככל הנראה, כאשר הגיעה ההודעה לפני מספר חודשים, הייתי מאוד עסוק ולכן לא פתחתי אותה. אחרת, לא ייתכן שלא הייתי זוכר את קיומה. הקלקתי על ההודעה והתחלתי לקרוא. ידידי צדק. הוא אפילו לא ידע עד כמה זה יעניין אותי.

"היה זה מכתב שכתב הרבי אליי – אך מעולם לא ראיתי אותו! אותו גרפיקאי מעצב ספרי חסידות מתורגמים לצרפתית, ואחד הספרים שעיצב באותה עת היה הכרך העשרים ושבעה בסדרה המפורסמת 'איגרות קודש' – אסופת מכתביו של הרבי. בספר זה מופיעה איגרת שנכתבה אל "הוותיק וחסיד… עוסק בצרכי ציבור… הרב דוד אברהם שיחיה", ובשולי העמוד מצוין כי שם משפחתו של אותו הרב דוד אברהם הוא לסלבוים וכי הוא מתגורר בכפר חב"ד.

" אין בכפר חב"ד עוד אדם שנושא את השם הזה. זאת אומרת, כי זה אני. אבל למען השם, איך ייתכן שמודפס בספר מכתב שנכתב אליי, אך מעולם לא הגיע אליי?!

"בדיעבד, התברר לי, כי פעמים רבות כתב הרבי מכתבים לאנשים שונים, אך מסיבות השמורות עמו נמנע מלשלוח אותם. מכיוון שהעתק מהמכתב נשמר בארכיון המזכירות של הרבי – נשלח גם הוא לעריכה והדפסה, יחד עם כל המכתבים שהדפסתם לא מהווה חדירה לתחום הפרט.

"את גוף המכתב יכול כל אחד לקרוא בספר, אך חשוב לצטט שורות ספורות ממנו. הרבי כתב בסיומו:

… בברכת הצלחה רבה בהפצת היהדות ולבשורות טובות.

– 500 לירות ישראליות (השתתפות מכאן בכיסוי החובות דההוצאה לאור דהשיחות)

"השורה הראשונה מאוד שמחה אותי. ראיתי בה ברכה שהרבי משגר לעבודת-הקודש שלי גם כעת, במרחק גדול של זמן מאז הפעם האחרונה שזכיתי לקבל ממנו ברכה בכתב או בעל-פה. אבל השורה השנייה נותרה בגדר תעלומה. הרבי התכוון לשלוח אליי תרומה – והתחרט? מדוע? האם לא הייתי ראוי לקבל ממנו את התמיכה?

"ימים ספורים לאחר מכן קיבלתי תשובה לספקותיי. נכנס אלי שכני, הרב צבי גרינוולד ובידו המחאה בנקאית שמנה. 'הרב דוד', אמר לי, 'קיבלתי סכום כסף גדול בכדי לחלקו בין פעילים ועסקנים. האם תוכל לפדות לי את ההמחאה ולהשאיר בידיך חמש-מאות שקלים מתוכו לטובת הפעילות שלך?'.

"באותו רגע הכתה בי הכרה מופלאה. ספקתי כפיי בהתרגשות וקראתי בהתלהבות: 'הרב גרינוולד, אין לך מושג לאיזה מופת כביר נעשית שותף!'. סיפרתי לו על המכתב שנכתב לפני יותר משלושים שנה, אך הגיע אליי רק כעת, בו ייעד לי הרבי תמיכה בסכום של חמש-מאות. והנה, בתוך כמה ימים מגיע הוא ומגיש לי תמיכה בסך חמש-מאות שקלים!

"היה זה ברור, כי הרבי דאג שהמכתב יגיע לידיי באותה עת, פשוט כדי להוכיח לי, מי אכן דאג לכך שאקבל את התרומה"…

כדי להשיב על כך, עלינו להזכיר לעצמנו כיצד נולדה הדמוקרטיה. הדמוקרטיה צמחה כתוצאה ממאיסת הציבור ברודנים אימפריאליסטים, שנהנו משלטון מלוכני חסר גבולות. האנושות אמרה לא עוד לאריסטוקרט בודד שמקבל את השלטון בירושה, או כובש אותו בגיבוי של קבוצת מיעוט אריסטוקרטית. מעתה, הציבור כולו בוחר את מנהיגיו, ובכך בעצם שותפים כולם לשלטון. שלטוניות הציבור.

העיקרון הבסיסי שמבטאת שיטה זו הוא, שכל אדם שווה זכויות ואי-אפשר להתעלם מדעותיו בגלל מעמדו, או גרוע מכך – מוצאו. זכותו של כל פרט לחופש ביטוי מלא ואין למישהו בעל עמדה או כוח יתרים לכפות עליו כיצד להתנהג.

אולם למרות חופש הפרט המקודש, גם לשוחרי דמוקרטיה ברור כי ישנם קווים אדומים של טובת הציבור אותם אסור לחצות. כל מדינה קובעת לעצמה קווים אדומים משלה, ומי שחוצה אותו – מוצא אל מחוץ לחוק. זה יכול להיות גנב, שלדעתו הפרטית מעשיו מותרים, וזו גם יכולה להיות מפלגה שלדעת המחוקקים נוגד מצעה אינטרסים ציבוריים. קיים מין קו תפר בין טובת הפרט לטובת הכלל, שהוא בלתי מוחלט – ובכל מדינה מוסט לפי ההיגיון של מעצבי המדיניות שלה.

וכאן אנו נוגעים בלבה של הבעיה: עובדה היא, שאף דמוקרטיה לא הצליחה להגיע לאיזון מושלם בין טובת הפרט לבין טובת הכלל. ככלות הכול, גם מעצבי המדיניות הם בני אדם עם אינטרסים – והדמוקרטיה, שמטפחת את ההכרה בטובת הפרט, היא עצמה בעצם מניעה אותם, במודע או שלא במודע, להגשים אינטרסים פרטיים, גם אם זה בא על חשבון הכלל.

כמובן, עדיפה הדמוקרטיה על רודנות וטוטליטריות. אבל מכיוון שגם היא מושתתת על היגיון אנושי, שמטבעו סובייקטיבי – בלתי אפשרי שתגשים בשלמות את האידיאלים שלה.

הממשל המושלם הוא כזה שחף מאינטרסים מכל סוג שהוא. בראשו צריך לעמוד צדיק אמיתי, שמוכן לכפוף את עצמו לחלוטין לחוקיות אוביקטיבית לחלוטין, שלאף בן אנוש אין בה נגיעה. וזו בעצם מערכת החוקים שקבעה התורה – כללי התנהגות שנקבעו על-ידי מי שטובת הציבור מעניינת אותו באמת – הקדוש-ברוך-הוא.

אנו קוראים בפרשת השבוע את הציווי: "שום תשים עליך מלך", ומסבירים חז"ל: "מלך שאין לו על גביו אלא את השם אלוקיו". הממשל המושלם צריך להיות מונהג על-ידי אישיות צדיקה, שבטלה כל כולה אל הצו האלוקי ומחייבת את עצמה אך ורק אליו. ממילא, כל ההתנהלות שלה בהתאם – נטולה אינטרסנטיות ומאוויים עצמיים.

זוהי שיטת הממשל האידיאלית. שיטה שתיושם בקרוב ממש – בגאולה השלמה.

התוכן באדיבות:
'הגאולה מעניין ועכשווי'
© כל הזכויות שמורות

‫ידידנו רפאל הוא בחור כבר לא צעיר, שזה זמן רב מחפש שידוך כלבבו, כל ידידיו ומשפחתו נחלצו לעזרתו, אך כלה בנמצא – אין. ולא שרפאל היה בררן במיוחד, הוא אף הסכים להתפשר על כלה מסוג גימ"ל ודל"ת אך גם פה נתקל בקושי לא מובן.

‫הסיבה, שכמובן חששו לומר לו בפנים, הייתה פשוטה: לבחור היה מנהג רע, את כל בגדיו היה מחליף מדי יום ביומו אך את הגרביים, אפעס, היה מחליף נאמר.. אחת לשבוע-שבועיים! כמובן שהאפקט הסביבתי היה מחריד וכל בחורה שנפגשה עימו בקושי סיימה את הדייט..

‫כל המאמצים של ידידיו לשכנעו להגמל מהרגלו הרע – עלו בתוהו, עד שלאחר תקופה ארוכה מצאו לו בחורה עם מידות מעולות, בריאה ברוב חושיה למעט.. חוש הריח. דבר שכמובן פתר את הבעיה – מהשורש. וסף כל סוף נקבע זמן לחתונה בשעה טובה ומוצלחת.

‫ערב החתונה,יעץ לו חברו הטוב: "רפאל רעי, ראה נא", הטעים. "אמנם לכלתך לא מפריע 'העניין הסביבתי' אך בחתונה יהיו אורחים רבים שירצו לשמוח איתך והעניין הנ"ל יגרום להם להתמקד יותר ב"מוקפצים" בבר מאשר ברחבת הריקודים. ואם-כך עצתי לך, שאם אינך רוצה לרקוד לבד בחתונתך, הא לך זוג גרביים חדשות.. לבש אותם חצי שעה לפני האירוע ולכולנו יהיה שמח.."

‫קיבל החתן דנן את עצתו של ידידו וטרם החתונה החליף הגרביים – בחדשות.

‫אך למרבה ההפתעה גם בחתונה, איך נאמר בעדינות, העדיפו המוזמנים לפנות אל השולחנות מאשר לשמח חתן וכלה. וזאת מפאת ריח חריף שסבב את החתן, ריח חזק של גרביים שקנו להן משכן של קבע ברגליו.

‫זועף וכעוס ניגש הידיד אל החתן "הלא הבאתי לך גרביים חדשות, שלומזייל שכמוך! לא החלפת??"

‫"בוודאי שהחלפתי! ידיעתי שלא תסמוך עלי," ענה רפאל החתן, "אפילו ראה" ומיד הכניס ידיו לכיס חליפתו והוציא משם את גרביו הישנות, "ראה, הנה הגרביים הישנות בכיס ועל כפות רגלי גרביים חדשות.."

‫הנמשל הוא פשוט ביותר:

‫בבואנו לימי הדין, לימים בהם אנו מחדשים את קשר הנישואין בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל (כמוסבר בחסידות) וממלכים עלינו את הקב"ה למלך מחדש, כמובן שנבוא מלאי החלטות טובות לקראת השנה החדשה, אבל חשוב לזכור: לא להשאיר בכיס את כל ההרגלים הרעים מהשנה הקודם, מהם יש לפטר עוד לפני הכנס יום הדין ראש השנה.

‫ובכך מובטחנו אי"ה, שתחודש עלינו שנה חדשה כחתן שמוחלין לו כל עוונותיו, שנה בריאה, שמחה ומאושרת לכולנו.