רק על עצמי אני יודע לספר, שעם הזמן הבנתי, של'בעזרת השם' יש משמעות אחת מאוד פשוטה: ה' יעזור, בודאי שהוא יעזור, הוא תמיד כאן כדי לעזור. אבל, וזה אבל משמעותי וחשוב, הוא רק יעזור. עלי לעשות ולפעול, והוא יעזור לי, בעזרת השם.

"פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם" אמרו חכמינו (ע"פ מדרש רבה שיר השירים ה, ג'). בורא העולם אומר: אני מוכן לפתוח לך פתח של אולם, לעזור לך בכל, אבל הכל על בסיס העבודה שלך. גם אם היא תהיה קטנה וצרה כפתחו של מחט, עשה אותה, פתח את הפתח, ואני כבר אהיה שם ואפתח לך כפתחו של אולם. זו המשמעות של 'בעזרת השם'.

פרשת בהעלותך מתארת את הדלקת הנרות של הכהן במנורת הזהב שבבית המקדש. כמו בכל דבר, גם כאן הרבי מתרגם את הדלקת המנורה בבית המקדש בעבר למטלה אישית, אקטואלית ומעשית. המנורה היא גוף האדם, הנרות הן הנשמה האלוקית שפועמת בתוכינו, והכהן הגדול שמצית את האש, הוא הקב"ה שמצית ומדליק את האש בנשמתו של האדם. כמו שנאמר בספר משלי "נר ה' נשמת אדם".

כמו הכהן גם הקב"ה, עומד ומוכן עם האש כדי להביאה ולהדליק בה את הנר. אבל הכל בתנאי, שהמנורה והנר יהיו מוכנים ומזומנים לשמש ולהאיר. הכהן לא יכול היה להביא אור ללא המנורה והנר. גם הקב"ה, לפני שיביא את האור אלינו, מצפה שנכין את המנורה – הגוף ואת הנר – הנשמה להיות כלים ראוים אל האש, האש האלוקית.

במילים פשוטות (ואני מדבר מנסיון): כשאנו נתקלים בקושי מסוים, או עומדים בפני אתגר שנראה לנו קשה במיוחד, לפני שנרים ידיים ונגיד 'ה' יעזור', כדאי לזכור שהוא רק יעזור. פשוט להתאמץ ולעשות עוד צעד לכיון המטרה, אפילו צעד קטן, כפתחו של מחט. והוא, יעזור ויפתח פתחו של אולם.

הרב זלמן וישצקי הוא שליח חב"ד בבאזל, שוויץ.

גם היום אנו סופרים מידי שנה בשנה את ספירת העומר מפסח עד שבועות ומתבוננים במידותינו מתוך כוונה לשפר ולתקן את מידותינו.

מוגש וערוך מאת: המרצה והסופר הרב מנדי ערד

שבוע חמישי – מידת היסוד

הרב מנחם מענדל ערד, סופר, מרצה ואיש חינוך.
לתגובות, הרצאות ויצירת קשר – 054-9194977

גם היום אנו סופרים מידי שנה בשנה את ספירת העומר מפסח עד שבועות ומתבוננים במידותינו מתוך כוונה לשפר ולתקן את מידותינו.

מוגש וערוך מאת: המרצה והסופר הרב מנדי ערד

שבוע שלישי – מידת הנצח

הרב מנחם מענדל ערד, סופר, מרצה ואיש חינוך.
לתגובות, הרצאות ויצירת קשר – 054-9194977

גם היום אנו סופרים מידי שנה בשנה את ספירת העומר מפסח עד שבועות ומתבוננים במידותינו מתוך כוונה לשפר ולתקן את מידותינו.

מוגש וערוך מאת: המרצה והסופר הרב מנדי ערד

שבוע שני – מידת הגבורה

לפנינו שבוע של גבורה. מסלול של מיטיבי לכת, בו כולנו הופכים למיטבי לכת.

זאת לא שאלה האם נצליח באתגרים אלא כיצד?

זהו שבוע בו עלינו להעצים את היראה-הפנימית שבנפשנו מלעבור על רצון בוראנו.

שבוע של היטענות בסוללת שליטה עצמית מתוצרת גיבור הכובש את יצרו.

עם זאת, גם הגבורה החיונית חייבת להתחיל בחסד. החסד עונה לנו על שאלת ה'למה'?

למה אנחנו מבקרים ושופטים? מדוע אנחנו מגבילים את עצמנו ואת הילדים או לחילופין מחליטים לקחת צעד אחורה ולתת לילד ליפול ולהתמודד?

זאת לא מטרה בפני עצמה, אלא אסטרטגיה להעצמת אהבתנו והנצחתה לעד.

כאשר אנחנו לא מוותרים לעצמנו ושואפים להגיע לנקודת קצה-המאמץ שלנו, זה החסד שבגבורה. גבול – שתכליתו היא חסד.

מעניין לציין שדווקא אצל יצחק – בעל מידת הגבורה מופיעה האהבה שלוש פעמים: 'וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ'. ' וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו'. 'וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי'.

אין זו סתירה בין אהבה לגבולות ונוקשות, אלא שילוב משלים. כמו קרן לייזר ממוקדת שמסוגלת לחדור לעומק יהלום נוקשה או לרפא קשתית עדינה.

יצחק מיקד את אהבתו ולכן מסוגל היה לאהוב – כלומר לראות את הטוב הצפון – אפילו ברשע או באוכל. או אם תרצו, אפילו בילד שלו – שאהובתו לא אוהבת ולאהוב את רעייתו באמת – למרות הגישה החינוכיות השונה בתכלית שלהם.

האתגר היומי: אהבה ממוסגרת
1. הילדים מתקשים לחזור לשגרה? זכרו כי כל הורה מקבל שדר חרישי מילדיו: 'הורה לי את הדרך'. היה לי מורה דרך.
הציבו גבולות ברורים, חדים וברורים לשעות שינה וקימה, זמן מסך וזמני הארוחות.

2. חשים שאיבדתם את המצפן ההורי? הישארו בפוזיציית מורה הדרך בטיול. היצמדו גם אתם אל אותם כללי בטיחות, מפות, מכשירי ניווט וסימני דרך שאתם מעניקים למטיילים. שמרו בעצמכם על הכללים שנתתם להם…

3. נסחפים אחרי הטלפון? מכורים לחדשות? הגבילו את עצמכם ממה שכיף ונח לכם למען מה ומי שחשוב לכם באמת. קבעו שעת בוקר – שלפניה לא תגעו בטלפון או שעת לילה – אחריה לא תגעו בטלפון. התחילו היום, לפחות היום. נסו להתמיד בכך בשבוע הגבורה.

4. זקוקים לישועה? חוללו נס בעצמכם. שברו בדבר אחד את הטבע שלכם. בורא העולם ישבור עבורכם את הטבע של העולם שלו.

5. מתמודדים מול ילד מאתגר? עצמו את העיניים. דמיינו אתכם מוליכים אותו לחתונה או מביטים בו/בה בברית המילה לבנו/בנה הבכור. אפשרו להתרגשות לגאות בתוככם. חבקו אותם, בלי תנאים. סתם ככה, כי הם כל-כך אהובים.

בהצלחה!

הטיפים והמעשים הטובים שבעקבותיהם, מוקדשים: לזכות גאולה בת חנה

הרב מנחם מענדל ערד, סופר, מרצה ואיש חינוך.
לתגובות, הרצאות ויצירת קשר – 054-9194977

קיווי ברנהרד, יהודי שומר מצוות מדרום אפריקה, הוציא לאור לפני מספר שנים ספר, בו הוא מלמד כיצד ניתן ליישם תכונות מסויימות מעולם הנמרים ולתרגם אותם להצלחה בעולם העסקים הקשוח בעידן המודרני. הספר זכה להצלחה רבה והפך מהר מאוד ל"רב מכר" בקנה מידה בינלאומי, במקביל קיווי הפך מהר מאוד למרצה מבוקש בהרצאות עסקיות ברחבי העולם.

יום אחד מצלצל הטלפון במשרדו של קיווי, מעבר לקו מציג עצמו ג'ון, אחד הסמנכ"לים הבכירים של חברת מייקרוסופט, הוא מזמין את קיווי לשאת את נאום הפתיחה בכנס חשוב למנהלים של החברה מכל רחבי העולם, כולל מייסד החברה מר ביל גייטס.

קיווי ששמח מאוד על ההזדמנות הזו, בדק מיד את התאריכים של הכנס, להפתעתו הוא גילה כי יומו הראשון של הכנס היום בו הוא אמור לשאת את נאום הפתיחה נופל לא פחות ולא יותר על שבת קודש, מיד השיב לג'ון כי הוא לא יוכל לשאת את הנאום מכיוון שהוא יהודי שומר תורה ומצוות והוא בשום אופן לא עובד בשבת.

מיד החל מסע שכנוע מצד ג'ון, נזרקו לחלל האוויר הצעות בסכומים כפולים ומשולשים מהסכום המקורי שהוצע לקיווי עבור הנאום,והוא בשלו. נסיונות השכנוע לא פסקו, הוצעו לו סכומי כסף אדירים בכל קנה מידה, אך קיווי לא מוותר, הוא לא מוכן לשמוע על עבודה בשבת, ויהי מה.  בלית ברירה הנהלה דחתה את פתיחת הכנס ליום ראשון בשבוע. כדי שקיווי יוכל להגיע ולהרצות בפניהם.

חודשים ספורים לאחר הכנס קיווי מקבל טלפון מאותו סמנכ"ל בכיר שהזמין אותו להרצאה, הוא מספר לו שלפני כמה ימים הוא נסע יחד עם ביל גייטס במטוסו הפרטו ובמהלך הטיסה הם דיברו על ההצלחה של הכנס ועל נאום הפתיחה המיוחד אותו נשא קיווי וג'ון  בשיחתו הוא מספר לבוס שלו על שקרה עם קיווי, על סכומי הכסף האדירים שהוצעו לו, ועל עקשנותו המיוחדת על שמירת השבת.

כששמע זאת מר גייטס הוא אמר, ״היום אני מבין שבכספי אני יכול לקנות כל מטוס, יאכטה או בנין שארצה, בכספי אני גם אוכל אפילו לקנות כשרונות של אנשים, אבל אני לעולם לא אוכל לקנות בכסף שבת אחת של יהודי "

חברים יקרים, במעשה הזה הדגים קיווי מנהיגות מהי, הוא לקח אחריות על מעשיו והחליט שלא יהיו אלו החיים שינהלו אותו אלא הוא ינהל את חייו אך ורק לפי העקרונות החשובים בהם הוא בחר לדבוק.

בשבוע הבא יחול התאריך יו״ד בשבט יום פטירתו של רבי  יוסף יצחק שניאורסון – הרבי הקודם, כשנפטר רצו החסידים שחתנו רבי מנחם מענדל שניאורסון יקבל עליו את ההנהגה, ובתחילה הוא סירב, רק שנה לאחר מכן בדיוק  באותו תאריך קיבל עליו רבי מנחם מענדל שניאורסון להיות המנהיג של חסידות חב״ד, מאז הפך הרבי מלובביץ׳ את העולם באמצעות אלפי בתי חב״ד וכ- 6000 שלוחים שהגיעו במצוותו לפינות הכי נידחות בכל העולם, כדי לתת יהדות במאור פנים ולקרב ולעזור לכל יהודי בגשמיות וברוחניות.

הרבי לימד אותנו שכל אחד מאתנו הוא "מנהיג" בביתו, בעבודתו, בשכונתו ובכל מקום בו הוא נמצא כמבואר בתורת החסידות שלכל אחד ואחת מאיתנו יש ״ניצוץ מנשמתו של משה רבינו״, במילים פשוטות יש לנו כישורי הנהגה מיוחדים, קיבלנו את זה בגנים מהמנהיג הגדול מכולם ׳משה׳ עליו אנו קוראים בפרשיות השבוע בימים אלו.

מנהיג אמיתי הוא כזה שלא נסחף אחר הזרם הפופולרי של אותו זמן שהרי היום הסביבה החיצונית מחליפה "טרנדים" באופן תמידי, מנהיג אמיתי הוא אחד שבוחר לעצמו עקרונות אמת ובהם הוא דבק לעולמי עד.
יהי רצון שנזכה להיות מנהיגים אמיתיים. ונזכה לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

בפרשת השבוע פרשת וארא נאמר "וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה". רש"י מגדיר 'קוצר רוח' בכמה מילים פשוטות: כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו. בני ישראל האמינו למשה, כמו שנאמר בפרשה הקודמת: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל". הם גם שמעו את משה, שמעו מה הוא אומר, הם רק לא שמעו אל משה. לא הייתה להם פניות נפשית להקשיב באמת למה שהוא אומר, כי כאמור 'קוצר רוח ועבודה קשה', הם בקושי נשמו.

כמה פעמים שמעתם את עצמכם אומרים: איפה יש לי עכשיו זמן ללכת להרצאה או שיעור? הייתי רוצה להיות יותר עם המשפחה, אם רק הייתי יכול. אבל אני עובד קשה, בקושי נושם. כמה פעמים אנחנו מפספסים דברים טובים בחיים מקוצר רוח ועבודה קשה?

אנחנו לא בגלות מצרים, אין אנו משועבדים לרודה ומכה כמו שהיו אבותינו במצרים, אנו כן משועבדים לפעמים לטכנולוגיה, למודרניזציה, למוסכמות המערביות. לרוב אנחנו שורדים נהדר, אבל לא ממש חיים. כי מי שעובד קשה אין לו זמן לעשות כסף, ומי שנתון בקוצר רוח לא מצליח להרים את הראש ולראות שיש עולם רוחני וערכי עשיר שנמצא בהישג יד ממש.

השליח הרב זלמן וישצקי, שווייץ

הוא התחיל לעבור על המסלול ושם לב שכל פעם שנהיה לו קצת קשה, נשאר רק זוג אחד של פסיעות, ומיד כשנהיה לו טוב חוזר זוג הפסיעות השני ללכת ביחד אתו. הוא פונה לקב"ה ושואל: "ריבונו של עולם, למה כשטוב לי אתה איתי וכשרע לי אתה נעלם ומשאיר אותי לבד?" והקב"ה מחייך אליו ואומר לו: "יקירי, כשקשה לך אני מחזיק אותך על הידיים והפסיעות שאתה רואה הם שלי…"

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על משה שרואה "סנה בוער באש והסנה איננו אוכל". עץ קוצני יבש שבוער באש ובכל זאת האש לא מכלה את העץ. משה רבנו ניגש ושומע את קולו של אלוקים פונה אליו ומבקש ממנו לגאול את עם ישראל ממצרים, ולאחר מסע שכנוע שהוא האדם המתאים למשימה, שואל משה את הקב"ה: "אם עם ישראל ישאלו אותי מה שמו מה אומר להם?" מדוע משה רואה לנכון לשאול על שמו של הקב"ה? שם מבטא צורת התייחסות, משה שואל אם הם ישאלו אותי איפה הוא היה עד עכשיו כל כך הרבה שנים אנחנו במצריים למה הוא השאיר אותנו לבד?

על כך עונה לו הקב"ה: "אהיה אשר אהיה". הייתי איתם כל הזמן ואמשיך להיות איתם גם בהמשך.

גלות מצריים היתה משימה שעם ישראל היו צריכים לעבור כדי להתהוות לעם, וכדי לברר את ניצוצות הקדושה שהיו במצרים.  זו לא היתה תאונה אלא חלק מהתוכנית האלוקית שכבר נאמרה לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". אבל גם במצבם הקשה הזה, אומר הקב"ה למשה: אני איתם כל הזמן, גם אם לפעמים היה נראה להם שהם לבד עליהם לדעת שהקב"ה איתם וזה סוד קיומו של עם ישראל גם אם הכל מסביב בוער הרי שעם ישראל הם כמו הסנה "איננו אוכל" הם תמיד ישרדו.

לכל אחד מאיתנו יש מצבים בהם נראה לנו שהקב"ה השאיר אותנו לבד, עלינו לזכור שאין רע יורד מלמעלה והכל לטובה, הקב"ה יודע מה הטובה האמיתית עבור כל אדם כפרט ועבור עם ישראל כעם, עלינו לקחת כל כאב ולהפוך אותו לאתגר וכל נפילה כהכנה להתרוממות ועלייה.

ולמרות כל זאת זכותנו וחובתנו להתפלל ולבקש מהקב"ה שייתן לנו "טוב הנראה והנגלה" טוב כזה שגם בעיניים שלנו נבין שזה הטוב ביותר.

יהי רצון שכשם שבמצריים הקב"ה שלח את משה לגאול את עם ישראל כן ישלח לנו הקב"ה את הגואל שלנו שיוציא אותנו מהגלות ויקבץ את כל עם ישראל לארץ ישראל בגאולה שלימה בקרוב.

שבת שלום!

סבי ז"ל פגש בסוף שנות החמישים באחד המניינים המחתרתיים בצרנוביץ' ידיד יהודי, שהחל לומר קדיש יתום. היה הוא מאלה 'שאפשר לסמוך עליהם', שהרי אם לא כן, לא היה מוזמן למניין מחתרתי. לשאלת סבי האם מי מהוריו נפטר לאחרונה, השיב תשובה מפתיעה ביותר:

"שני בנים לי, שניהם לא הולכים בדרך בה הייתי רוצה שילכו. ברור לי, שכשיגיע זמני להיפרד מהעולם הם לא יגידו אחרי קדיש. אז חשבתי ומצאתי פתרון, אני אומר קדיש על עצמי מראש…".

אתם מבינים? האיש אומר קדיש יתום על עצמו. אח כמה יופי, תמימות וטוהר טמונים במעשה הזה.

אבל הסבא שלי לא אהב את הרעיון ואמר לו כך: במקום להתעסק בפרידה ובקדיש, במוות ובעצב, עסוק בחיים. הקהילה המחתרתית זקוקה נואשות למקווה כדי לקיים חיים יהודיים, תן את כל מה שיש לך בגוף, בנפש ובממון כדי להקים את המקווה ובכך תהיה שותף לעשיה של שמחה ושל תקוה, של חיים ושל אור. כך הוא אכן עשה, חדל לומר על עצמו קדיש ונתן את כל כולו למען המקווה המחתרתי.

"מען דארף זיך צוהערן וואס די ליכטלאך דערציילען" – צריך לשמוע, להתבונן מה נרות אלה מספרים, כך אמרו אדמו"רי חב"ד על נרות החנוכה. אנו לא חוגגים את העבר בלבד, לא רק את נצחון המכבים ונס פך השמן בשנת ג' תקצ"ו – 165 לפני הספירה, חג החנוכה חייב להיות אקטואלי ובעל מסר ומשמעות לשנת ה'תשפ"ב – 2021

אז מה הם באמת מספרים לנו נרות החנוכה? אם אצטרך להגדיר את חג החנוכה במילה אחת, זו תהיה המילה 'חיים'. ואם במשפט שלם, הרי שחנוכה הוא חג שמגלה ומדגיש עתיד מאיר הטמון בהווה חשוך.

עלינו להרים את הראש ולחפש את החיים והתקווה, השמחה והאור בכל מצב. הסבא שלי חי בזמן ובמקום שהחשיכה והעלטה שלטה בהם, ובכל זאת הצליח להביא אור, חיים, תקווה ושמחה לאדם שכבר אמר על עצמו קדיש.

חג חנוכה שמח ומאיר לכולנו.

לפעמים כשנמצאים בתחתית הבור ומטפסים ומטפסים עוד ועוד, יש תחושה של הישגיות. בפרט אם מביטים לאחור ורואים איפה היינו ולאן הגענו, יש תחושת סיפוק נהדרת. אבל אז, מבט אחד קדימה מבהיר לנו שיש עוד דרך לעשות, וזה לא פעם רגע מאוד קשה. יש רצון לשבת במקום קצת, לנוח קצת בשלוה. אבל לא, החיים בכלל והחיים הרוחניים בפרט מציבים דרישה להתקדם קדימה.

אנחנו חיים בתקופה שכולם מחפשים להתקדם. מלאה הארץ מאמנים וקאוצ'רים בכל תחום. עושה רושם שלכל סוגי המאמנים יש עבודה וזה סימן טוב, סימן שכולנו בסך הכל רוצים להיות טובים יותר. טובים יותר בעבודה או בזוגיות, אולי בחיים האישיים או בקשרים החברתיים ומעל לכל, בעבודה הרוחנית של התורה והמצוות.

מי מבין הקוראים שכבר עושה עבודה עם עצמו, ודאי מכיר את הרגע הזה שבו אתה מבין שיש לעלות שליבה בסולם אבל אין כוח. הראש מבין שיש להתקדם, אבל הלב רק רוצה קצת שקט.

•

על הפסוק בפרשת וישב בו נאמר לתמר ״וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה״ תמה רש"י על השימוש בביטוי 'עלה' ביחס לעיר 'תמנתה' ומביא ציטוט מספר שופטים על שמשון הגבור המבטא ירידה ביחס לאותה עיר, שנאמר "וירד שמשון תמנתה". בעקבות זאת קובע רש"י, שהעיר תמנתה "בשפוע ההר היתה יושבת, עולין לה מכאן ויורדין לה מכאן". כי כשעיר בנויה על צלע הר, הרי שהגרים בה יודעים שיש רק שתי אפשרויות להגיע אליה או אפילו ללכת בה והם: או עליה או ירידה, אי אפשר סתם כך ללכת. הירושלמים מבינינו ודאי יודעים על מה אני מדבר.

בתורתו של הרבי מליובאוויטש, אחרי הביאורים הרציונלים הנפלאים על דברי רש"י, יש חלק שנקרא 'יינה של תורה', חלק הסוד, ובו הוא מבאר את הדברים על פי חסידות. ובכן, בלקוטי שיחות חלק י', אחרי הביאור על דברי רש"י מביא הרבי את ה'יין' שיודע להוציא סוד ומסביר שבעצם כולנו חיים בתמנתה, כולנו חיים כל הזמן על צלע של הר, כך שיש לנו רק שתי ברירות, או לעלות או לרדת, אין מצב ביניים.

אני מנסה לזכור את זה כל אימת שאני נדרש לעלות שליבה בסולם הצמיחה האישית ואין כוח להתקדם ויש רצון לבבי להישאר קצת תקוע, לזכור שאני מתהלך על צלע הר, ואם אני לא עולה, בהכרח שאני יורד.

זה קשור גם לחנוכה הקרב ובא, בטח שזה קשור, כי בחג החנוכה אנו מדליקים את הנרות לפי דעת בית הלל 'שמוסיף והולך'. לא מסתפקים בכמות הנרות שהדלקנו אמש, אלא כל יום מוסיפים עוד נר. מעלין בקודש ולא מורידין.

שבת שלום וחג חנוכה שמח ומאיר.

הרב זלמן וישצקי, באזל, שוויץ.

אני מספר את זה כי זה מחזיר אותי שנים לאחור, לפעם הקודמת בה הייתי סנדק. אלא שאז בנוסף לסנדקאות גם אמרתי את הברכה, ולא רק פעם אחת, אלא 20 פעם ביומיים רצופים.

היה זה אחרי פסח של תשנ"ו 1996. הייתי עם עוד חברים אצל אחי הרב פנחס וישצקי, שליח הרבי ורבה של העיר דונצק שבמזרח אוקראינה. מוהל מבוגר בשם ישראל דוד ויינברגר הגיע מויליאמסבורג לאוקראינה, ויש לו יומיים בשבילנו, יומיים בלבד.

גיבשנו קבוצה של 24 סטודנטים שרצו לעבור ברית מילה, רק 24 כיון שהלכתית מותר למול רק ביום, וכל ברית אורכת כחצי שעה, 12 בריתות ביום, 24 ביומיים.

עד כאן הכל בסדר, אלא שיום לפני המועד, הודיע לי אחי הבכור שהוא נאלץ לטוס לישראל ועלי להסתדר עם הבריתות הללו יחד עם חבריי.

החלו הבריתות, הן התקיימו בחדר שנשכר לשם כך בבית הרפואה המקומי כשאני משמש בין השאר גם סנדק. כיון שלהחזיק אדם בן 20 על הידיים אי אפשר, מסתפקים בלהניח את הידיים תחת הראש של ?הרך הנימול?..

ואז זה קרה, באמצע היום משום מקום הגיעה אשה צעירה עם בעלה ובנה בן השנתיים. הם גרים בעיר הסמוכה, והיא שמעה שיש מוהל בסביבה "אני רוצה שתעשו לבן שלי ברית היום" אמרה. ניסיתי להסביר לה שהיום אי אפשר, אולי בפעם הבאה שיבוא מוהל. אבל היא פשוט לא רצתה לשמוע, כמו לביאה שמגנה על ילדיה, עמדה על שלה, דפקה על השולחן וקבעה "סאשה שלי יהיה היום יהודי!!!".

אני עוד זוכר את הרגע הזה כאילו קרה אתמול. נולדתי בבית חב"די, למדתי בחיידר ובישיבה, ידעתי את כוחה וגדולתה של הנשמה היהודית, הכרתי גם שיר או שנים על ה"יידישע מאמע". אבל זה היה הרגע בו באמת הבנתי מה היא הנקודה היהודית – ה "פינטעלע איד" שלנו, פשוט ראיתי אותה עומדת ומאירה כך מולי. האשה הזו שאת שמה אינני זוכר עוד, לימדה אותי מה ששום ישיבה לא יכולה ללמד – "סאשה שלי יהיה היום יהודי!".

הוא באמת נהיה, כי שעה קלה אחרי כך, הנחתי את ידיי תחת ראשו של סאשה והייתי לו לסנדק.