בעיניים של חסיד, שהתרגל במשך יותר מארבעים שנה לנוכחות התמידית והאינטינסיבית של הרבי בחייו, הדבר נראה פשוט וברור. הרבי הרי הרגיל אותנו שהוא תמיד שם בשבילנו: עומד שעות על הרגליים כדי לחלק דולרים לברכה, מתוועד שעות ארוכות בכל שבת ומקבל אנשים לפגישה אישית של חמש דקות (יש תור ארוך) בארבע לפנות בוקר.

אבל אולי ערימת הכלים המלוכלכים ששטפתי קודם לכן, בעוד רעייתי שוטפת את הרצפה ומנסה לסדר מחדש את הפוגרום השבועי של הילדים, עוררה בי מחשבה אחרת:

איפה הרבנית? כיצד היא הרגישה כשבעלה הפך להיות דמות ששייכת לכל עם ישראל? מה התחושה של "העזר כנגדו", שרואה כל העת את גלי הערצה וההערכה לרבי, ויודעת שהוא היה אמור להיות קודם כל רק שלה?

לשים בצד את חייך האישיים כדי לתת לכל הציבור ליהנות מבעלך – קשה לנו להבין באיזו הקרבה יומיומית מדובר. תחשבו על שולחן שבת, תדמיינו ארוחת ערב זוגית, תיזכרו בחופשה האחרונה שלכם עם הבעל/אישה או אפילו בסתם ערב שקט בבית, שבו השאלה "איך היה היום שלך?" נשאלת בארבע לפנות בוקר. את כל זה לא היה לרבנית.

"אתם הילדים שלנו"

הרבנית חיה מושקא ז"ל נולדה ברוסיה והיתה בתו השלישית של הרבי הקודם מליובאוויטש, האדמו"ר יוסף יצחק נ"ע. בזמן מלחמת העולם השנייה, ברחה עם בעלה הרבי לארצות הברית. כרעייתו של צדיק הדור שעיני העולם כולו נשואות אליו, היתה יכולה לזכות בכבוד מלכים, לו רק היתה מסכימה לצאת מאחורי מסך פרטיותה. כמה פעמים ביקשוה נשות חב"ד להופיע בפניהן, לבקר במוסדות החינוך לבנות, לשמש נשיאה ויושבת ראש של מוסדות ואירועים חגיגיים שונים, אך היא מעולם לא אבתה לשמוע על כך. רצונה הנחוש היה להישאר לחלוטין בצל ולא להיחשף בשום צורה שהיא.

לרבי ולרבנית לא היו ילדים משלהם. דווקא הרבי, ה"סנדלר" שבכוח ברכותיו נפקדו אלפי נשים יהודיות בבנים ובנות לאורך השנים, הלך יחף. פעם אחת באה משפחה לבקר את הרבנית בביתה, ובעודה יושבת ליד השולחן ומשוחחת עם המבוגרים, הסתובבו הילדים בבית. לאחר שראו את כל הבית, פנה אחד הילדים אל הרבנית בשאלה תמימה: "היכן הילדים?", ולאחר מחשבה שנייה ענה בעצמו: "כנראה שהילדים כבר מבוגרים ועזבו את הבית". הרבנית שמעה את הדברים, אך לא הגיבה מיד. היא קירבה אליה את הילדים, ובהצביעה על כל אחד מהם, ולאחר מכן גם על החלון הפונה לרחוב, אמרה לילדים: "הנכם רואים: אתה, אתה ואתה וכולם שם – אתם הילדים שלנו…".

נדיר למצוא היום נשים כמו הרבנית. נדיר למצוא היום זוגיות כמו שהיתה לרבי ולרבנית. אלפי ילדות קטנות ברחבי העולם, שנקראות חיה מושקא על שמה, מבטאות את התקווה של הוריהן ושל כולנו שמשהו מהרבנית ימשיך ללוות אותנו גם היום.

האזינו לראיון המלא כאן.

הכותב הוא סגן דובר חב"ד בישראל

ישבו על המדוכה ולאחר שהעלו שורה של הצעות, כמו ללא ללכת לישון עד שיבוא גואל הצדק, התקבלה ההחלטה הבאה: ימנו את אחד מתושבי העיר להיות שומר לילה בשכר, כך שכל תפקידו יהיה להשגיח אם משיח כבר בא ובמקרה של אזעקת אמת להעיר מיד את בני העיר.

כעבור כמה חודשים פגש את השומר המהולל אחד מחבריו ושאל אותו אם הוא מרוצה מעבודתו החדשה. השיב לו השומר:"אומר לך את האמת, המשכורת בכלל לא משהו. אבל מה, זו עבודה לכל החיים…"משיח. דרך ארוכה הוא עושה. וכמעט כמו אותו שומר לילה במיל’ מחלם, גם חלק ניכר מאתנו כבר לא ממש בטוחים שהוא יבוא.

אבל הוא כן. וזו לא משאלה, זו הבטחה שמימית. נשאר רק לבדוק מדוע מבין כל 19 הברכות של תפילת שמונה עשרה שאותה מתפללים יהודים שלוש פעמים ביום, דווקא "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח…מצמיח קרן ישועה" זכתה ליחסי הציבור הגרועים ביותר. כן, אין מה לעשות. אמרת משיח? מילמלת גאולה? המאזין שלך רואה מולו אחים סניטריים בחלוקים לבנים, תרופות לשיכוך הזיות ומלחמות עולמיות של בני אור בבני חושך.

אז מה קרה לו, למשיח? יכול להיות שאנשים מפחדים מבואו? כל כך התרגלנו למציאות הגלותית שמלווה אותנו מיום בריאת העולם שאולי לא "מתאים" לנו פתאום עולם חדש ומתוקן יותר? מציאות שבה אין מחלות, מוות, עוני, אלימות במשפחה או פוגרומים ביהודים בליל הסדר במלון "פארק", ואפילו לא הדחות במסרונים מ"האח הגדול VIP – נראית לנו מאיימת?

בדורנו היה יהודי אחד שלא היסס להוציא החוצה את הכמיהה העתיקה למשיח. לא היתה כמעט שיחה אחת, לאורך למעלה מ-40 שנות הנהגה, שבה לא חידד הרבי מליובאוויטש את הצורך והחובה לחכות ולדרוש מאלוקים את התגלותו של המשיח ובואה של הגאולה. לפעמים עם חיוך, לפעמים בקול חנוק מדמעות, לפעמים בעיצומו של פלפול תורני ולעתים בסיומו של סמול טוק עם אורח לרגע.

הרבי הצליח להוציא את המשיח מהספרים לרחוב. מדמות ערטילאית, שיהודים חיכו לה כל חייהם ומילמלו "אני מאמין בביאת המשיח" רגע לפני מותם בשריפה או בגזים, נהפך המשיח למשהו ממשי. מחכים לו באקטיוויות, לומדים עליו, מנסים לזרז את ביאתו.

 לא קל להיות חסיד של הרבי. מה שלא תעשה, תבנה , תפעל – תמיד תרגיש שזה עדיין לא זה. תמיד יש עוד תחושת החמצה שפיספסת משהו. גם אם תהפוך את העולם, תיסע לירח, תגייר את אחמדניג’אד ותניח לו תפילין של רבינו תם, יהיה משהו שינקר בך ללא הרף – עוד לא הבאת את המשיח.

אז אולי, ולו רק בשביל שנרגיש קצת יותר טוב עם עצמנו, הוא מוכן כבר להתגלות?

מוני אנדר הוא סגן דובר חב"ד

כמעט כמו תמיד לא שקט פה, במדינת היהודים… ואם לרגע חשבנו שרק במערכת בחירות יוצא כל הדם הרע החוצה, וההשמצות והשנאה הם בראש סדר היום של אסטרטגי הקמפיינים, באה ממשלת ישראל, והתגובות הסוערות והנזעמות הנלוות אליה, והוכיחה שלצערנו אולי יש פה הכל, חוץ מדבר אחד – אחדות.

דווקא תלמידי רבי עקיבא

הימים שמאז חג הפסח ועד לחג השבועות נחשבים ביהדות לימי אבל. חל איסור על שמחות וחתונות, יש וטו על רכישת מוצרים חדשים המשמחים את הלב, ולא מעט אנשים סביבי נראים עם תספורת אפרו בשל האיסור להסתפר. הכול בשל אותה מגפה נוראה שהפילה 24 אלף מתלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. ממוצע מזעזע של 750 הלוויות ליום.

הנתון הזה מקבל תמיהה נוספת אם זוכרים את המוטו המרכזי של רבי עקיבא, שמלווה את היהדות עד ימינו אנו: "ואהבת לרעך כמוך" – לאהוב כל יהודי כאילו הוא אתה ממש. איך זה יכול להיות שמכולם, דווקא תלמידיו של בעל האמרה המפורסמת לא הפנימו את המסר, ועוד הביאו את יחסי האנוש שביניהם עד לדרגה שהובילה להחלטה שגזרה עליהם כליה?

התשובה לכך נעוצה בגוף השאלה. דווקא היותם תלמידי רבי עקיבא, היא הסיבה "שלא נהגו כבוד זה לזה". כל אחד מתלמידי רבי עקיבא היה מסור ונתון בכל נפשו לתורת רבו, עד שלא היה יכול לסבול שמישהו מפרש תורת רבו שלא כהלכה, לפי דעתו, ובוודאי שלא יכול היה לנהוג בו כבוד. מכאן הדרך למגפת ההרג, ולאבל בן אלפי השנים כבר הייתה קצרה.

תסתכלו עליהם – תראו אותנו?

ל"ג בעומר הוא היום שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. המגפה הופסקה. ופה אנחנו עוברים לילדים ולתפקידם המיוחד ביום זה.

דווקא בל"ג בעומר, אנו רוצים להראות לכולם שהבנו את המסר. שהפקנו לקחים. שלמרות המחלוקות והשבטיוּת שקיימות כמעט בכל נושא ונושא בישראל, ניתן להתגבר עליהם מתוך כבוד הדדי ולהבליט את המאחד על פני המפריד. את המכנה המשותף הרחב והעתיק של כולנו, על פני ההרגשה כי אנחנו עומדים כאן בפתחה של "מלחמת תרבות", שכאילו הגענו לנקודת האל-חזור ביחסינו הפנימיים, ומכאן כבר אי אפשר יהיה לחיות ביחד.

ביום ל"ג בעומר  ישתתפו כרבע מיליון ילדים בתהלוכות ל"ג בעומר של צעירי חב"ד בהם יצעדו, שיסתיימו בכינוסי ענק עם סיפור היום, פרסי ענק והופעות של כוכבי הילדים. אז רגע לפני שאתם מאבדים את האופטימיות, תציצו רגע מהחלון, או קחו את הילדים הפרטיים שלכם כדי לראות אלפי ילדים – דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, צועדים (ביחד, חשוב להדגיש) על הכביש כמו בהפגנה, ומחזיקים בידיהם שלטים שעליהם כתוב "אני אוהב כל יהודי".

ואם ככה נראה דור העתיד שלנו, יש בהחלט מקום לתקווה שאפשר שיהיה פה גם אחרת. עם בחירות או בלעדיהן.

מוני אנדר הוא סגן דובר חב"ד