כשהיה חוזר, היה השליח מבחין כי הוא עצוב מאוד. אבל כאשר שאל והתעניין, התחמק הסטודנט ואמר: הכל בסדר.

אך לאחר שהדבר נשנה, השליח שוב שאל. ענה לו הסטודנט: "מצד אחד, כמו שאתה רואה אני מאוד מתחבר ומתקרב ליהדות, ומצד שני יש לי חברה גויה, ואנחנו רוצים להתחתן".

השליח הציע לו לבוא איתו לרבי. בעומדו בפני הרבי, אמר: "רבי, אני מאוד מתקרב ליהדות, אבל יש לי חברה גויה".

הוא היה בטוח שעכשיו הרבי יסביר לו כמה זה חמור, אך להפתעתו הרבי אמר לו: "אני מקנא בך". הרבי ממשיך והסביר לו: "ניסיון הוא סולם איתו אפשר לעלות ולטפס למעלה או לרדת למטה, ככל שהניסיון גדול יותר כך הסולם גדול יותר, סולם כזה גדול כמו שלך מעולם לא היה לי ולכן אני מקנא בך".

כמובן שהדברים פעלו על הבחור והוא בחר לטפס על הסולם בדרך הנכונה.

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על השיעבוד הגדול שפרעה שיעבד את עם ישראל, והתורה מתארת שהוא שיעבד אותם "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה".

נשאלת השאלה: הרי עשיית הלבנים היא גם חלק מ"כל עבודה בשדה" ולמה זה כתוב בנפרד?

מוסבר בתורת החסידות שהלבנים היו עיקר העבודה של עם ישראל, וגם כשעבדו בשאר העבודות הדבר המרכזי שעשו היה לבנים.

ידוע שמצרים היתה כור ההיתוך של עם ישראל ומה שקרה במצרים מלמד אותנו לכל החיים שלנו.

עבודת השם של כל יהודי בעולם היא לעשות לקב"ה דירה כאן בעולם. כאשר בונים דירה אפשר לבנות מאבנים ואפשר מלבנים. מה ההבדל? אבנים הם מעשה שמיים. האדם צריך לפעמים רק לחצוב או לסתת, אבל האבן היא בריאה אלוקית. לעומת זאת, לבנים הם יצירה של האדם שלוקח חומרים ועושה מהם לבנה.

בעבודתנו בעולם הזה יש גם שתי עבודות כאלו: יש את העבודה היומיומית של האדם, כשהדברים הולכים בקלות ואנחנו צריכים לקחת את חפצי העולם ולהשתמש בהם לקדושה – שזה כמו לקחת את האבן המוכנה ולעשות ממנה בית.

אבל יש את העבודה היותר גדולה של האתגרים והנסיונות שזה "לעשות לבנים", ליצור מציאות חדשה בעולם. כלומר, לקחת את החושך עצמו ולהפוך אותו לאור; לקחת את הרע של העולם ולהשתמש בכוחו להשראת הקדושה בעולם.

זו הסיבה שעיקר העבודה היתה בלבנים. כי עיקר העבודה שלנו צריכה להיות בלהפוך את החושך לאור וליצור עולם הרבה יותר טוב, באמצעות הפיכת הרע לקדושה.

יהי רצון שנצליח במשימתנו ונהפוך את העולם הזה לעולם מואר ומתוקן, עולם שיהיה ראוי לגאולה האמיתית והשלימה שתבוא בקרוב ממש.

היהודי מאושר. סוף סוף הוא יודע מה הייעוד שלו בחיים. בבוקר שלמחרת הוא יוצא מהבית, מפשיל שרוולים ומתחיל לדחוף את ההר.

עוברים כמה חודשים, הוא מנסה להסתכל על ההר וקולט שלא הצליח להזיז את ההר אפילו לא בקצת, נשבר היהודי ומתחיל להתחנן לקב"ה שייתגלה אליו שוב. והקב"ה ברחמיו מתגלה ושואל: למה נשברת? והיהודי אומר לו: "השתדלתי כל כך לקיים את רצונך אבל לא הצלחתי במשימה, ההר לא זז בכלל". אומר לו הקב"ה: "המשימה לא היתה להזיז את ההר. רק רציתי שתדחוף. ועכשיו שים לב איזה שרירים נהיו לך בזכות העבודה שלך. איזה צבע קיבלת בפנים בזכות זה… זו היתה המטרה".

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על אברהם אבינו, התורה מתחילה לספר לנו על הציווי האלוקי לאברהם בהיותו בן 75.. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

הציווי האלוקי הראשון ליהודי הראשון היינו מצפים שיהיה משהו קצת יותר רציני מאשר ציווי על מעבר דירה? ואם כבר הוא מצווה עליו לעבור דירה שיספר לו קצת על הסביבה החדשה, על המקום שאליו הוא הולך להגיע, על השכנים שיהיו לו ובמקום זה כל הציווי עוסק רק במקום שממנו הוא יוצא?

מוסבר בתורת החסידות שהציווי האלוקי לאברהם לך לך הוא בעצם ציווי לכל אחד ואחת מאיתנו לצאת מעצמנו, "מארצך" אלו התכונות הטבעיות שאיתן נולדנו, "ממולדתך" אלו ההרגלים והנימוסים שלמדנו ורכשנו מסביבתנו "ומבית אביך" זה החינוך שקיבלנו, דברים אלו משפיעים רבות על האישיות שלנו אך פעמים רבות מובילים אותנו למקומות לא נכונים ונותנים לנו הרגשה שאנחנו יודעים הכל, אומר הקב"ה לכל יהודי צא מכל הדברים המשפיעים על אישיותך והתעלה מעל הטבע שלך, מעל ההרגלים שלך ומעל החינוך שקיבלת על מנת שתוכל להגיע "אל הארץ אשר אראך" שתוכל באמת למצוא את נקודת האמת ולהתחבר אליה לגמרי.

יהי רצון שבזכות קיום הציווי הזה במלואו נזכה להגיע אל הארץ אשר אראך כפשוטו בגאולה אמיתית ושלימה בקרוב ממש.

כשלוש שנים לאחר שהגענו לתאילנד הפעילות כבר גדלה מאוד ובית חב"ד שלנו היה קטן מדי, חיפשנו מקום גדול יותר בכל האיזור אך לא הצלחנו למצוא, בליל שבת היו משתתפים כבר 200-300 מטיילים כל שבוע, והתחלנו לעשות את קבלות השבת במלון שמול בית חב"ד, שנתיים אחר כך החלה האינתיפאדה השנייה בארץ ומנהל המלון באותה תקופה שהיה מוסלמי הודיע לי פתאום שלא נוכל יותר לעשות את השבתות במלון וחזרנו לעשות את השבתות בבית חב"ד בשתי קומות בו זמנית ובשני סבבים, חשבתי לעצמי איך נוכל להמשיך כך?

באותו שבוע הגיע אלי בעל בניין גדול מאוד באותו רחוב שלנו והציע להשכיר לנו את הבניין הגדול שלו במחיר טוב, וכך הגענו למקום הרבה יותר גדול ומתאים בו אנחנו נמצאים עד היום. למדתי שכשנסגרת דלת זה על מנת שייפתח שער הרבה יותר גדול.

פרשת השבוע נקראת פרשת נח, ידוע ששמה של הפרשה מבטא את התוכן שלה, אבל בפרשת נח נראה שהשם לא מתאים, הרי רוב הדברים שקורים בפרשה הם ממש לא נוחים, מסופר על המבול ששטף את העולם ועל חטא הפלגה ואם כן למה נקראת הפרשה כך?

מסביר הרבי מליובאוויטש שבשם נח טמונה המשמעות הפנימית שמסתתרת מאחורי האירועים הקשים והסוערים. אמנם המבול ודור הפלגה כשלעצמם הם ההיפך הגמור ממנוחה ורגיעה, אבל דווקא על-ידם באה מנוחה ונחת-רוח לעולם.

המבול טיהר את הארץ ויצר עולם טוב לאין-ערוך מזה שהיה קודם לכן. המדרש אומר, שכאשר נח יצא מן התיבה "ראה עולם חדש". זה היה עולם שנתעלה במדרגתו, עד שהקב"ה כרת עמו ברית "לדורות עולם" שלא יחריב אותו יותר. אם-כן, בסיכומו של דבר, היו מי המבול "מי נח", מים שהביאו מנוחה לעולם.

עם ישראל עובר בשבועות האחרונים תקופה לא פשוטה, מבול של טרור ושל חששות, כולנו תקווה שהממשלה וכוחות הביטחון ינקטו ביד קשה ויעשו את המוטל עליהם כדי למגר את אויבינו במהרה ואנחנו מצדנו נוסיף בתפילות ומעשים טובים לזכות הצלחתם, הגברים ישתדלו יותר בהנחת תפילין והבנות יישתדלו יותר בהדלקת נרות שבת והעיקר אנחנו צריכים להיות בטוחים שנצא מתקופה זו מחוזקים ומחוברים יותר באחדות אמיתית שתביא אותנו לגאולה שלימה בקרוב ממש.

שבת שלום!

אבא של אורי,‏ איש פשוט אך מלא חכמת חיים,‏ הקשיב בשלווה לבנו. כשאורי סיים קם האב במתינות מכסאו, ניגש לפינת הגינה, ו‏הביא משם שק מלא פחם. הוא הניח את השק לפני בנו, הוציא מהארון חולצה לבנה על קולב, תלה אותה על חבל הכביסה, ולאחר מכן פנה לבנו בהצעה: "‏אתה רואה את החולצה הלבנה התלויה שם? דמיין לעצמך שזהו שמוליק,‏ ותתחיל לזרוק עליו את הפחמים שבשק… אבל אני רוצה לראות אותך זורק כמו שצריך, בכוח, בעוצמה, בכעס, וכמובן – עד הפחם האחרון".

אורי הביט באביו ומייד החל במשחק הנקמה שלו.‏ הוא זרק את הפחמים על החולצה במרץ, פחם אחרי פחם, אך מאחר והחולצה היתה תלויה מעט רחוק, ‏הוא הצליח לפגוע בה רק עם חלק מהפחמים.

כשסיים, שאל אותו אביו: "‏בני, ‏איך אתה מרגיש עכשיו?"

"‏התעייפתי קצת" – אמר אורי – "אבל אני שמח‏ שהצלחתי לפגוע בחולצה עם חלק מהפחמים!"

האב לקח את ידו ואמר: "‏בוא,‏ אני רוצה להראות לך משהו". הוא נטלו בעדינות הוביל אותו והעמיד אותו אל מול המראה הגדולה.

אורי נבהל כשראה את עצמו. הוא היה שחור כולו,‏ למעט עיניו ושיניו.

אמר לו אביו: "‏כפי שאתה יכול לראות, ‏הפחמים שזרקת אמנם ליכלכו מעט את החולצה הלבנה,‏ אבל שים לב – ‏ אתה התלכלכת הרבה יותר".

אנחנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול, בחודש זה כל אחד מאיתנו משתדל לעשות חשבון נפש ושם לב שהמלחמה לא פשוטה, יש בתוכנו יצר שגורם לנו לכעוס וגורם לנו להיות עצובים, מוביל אותנו למריבות במקום לאחדות והאמת היא שאנחנו רוצים להשתפר אך לא מצליחים, פרשת השבוע באה ומלמדת אותנו איך ננצח במלחמה הזו.

"כי תצא למלחמה על אויביך" – נקרא השבוע בפרשה- מיד כשאתה יוצא למלחמה תדע שאתה "על" אויביך, עליך ללכת בביטחון עצמי ובידיעה שאתה מעל האויב ויש לך את הכוח לנצח, ואז "ונתנו ה’ אלוקיך בידיך" תצליח להתגבר על האויב ולא רק להתגבר עליו שלא יפריע לך אלא "ושבית שביו" אתה עוד תצליח למשוך את הנפש הבהמית שתעבוד עבורך ותסייע לך בעבודת ה’.

יהי רצון שנצליח לעשות את העבודה של חודש אלול מתוך שמחה ונזכה להתגבר על כל האויבים הרוחניים שבתוכנו ובזכות זה ננצח את כל אויבנו הגשמיים ונזכה לגאולה שלימה בקרוב.

אחד השרים בממלכה ממש לא יכול היה לסבול את הקירבה של היהודי למלך והחליט לעשות מעשה. הוא שיחד את המשרת של השר היהודי לקחת את מפתחות האוצר ולגנוב משם כמה מסמכים סודיים של המלך.

המשרת התפתה, גנב את המסכמים והעביר לשר הרשע.

באחת הישיבות עם המלך, אמר אותו שר לפי תומו כמה דברים הכתובים במסמכים. המלך נדהם – ושאל אותו: מאיפה אתה יודע את זה?

השר אמר ששר האוצר היהודי סיפר לו ולכל השרים. המלך כעס מאוד והחליט להרוג את השר היהודי.

הוא זימן אותו לארמון ואמר לו: רק עליך אני סומך. אני מפקיד בידך מכתב חשוב מאוד שתעביר בהקדם האפשרי למנהל בית הכבשן הגדול שנמצא בעיר הסמוכה.

במכתב היה כתוב שהמלך מצווה להשליך את מוסר האיגרת לכבשן מידית, גם אם יטען שזו טעות.

השר היהודי יצא לדרכו עם משרתו, ומיד כשהגיע לעיר הסמוכה, עצר אותו יהודי ואמר לו: משמיים שלחו אותך, היום הוא היום השמיני ללידת בני ואני מחפש מוהל, אתה הרי מוהל בוא ותמול את הבן שלי לפני שתשקע השמש.

השר התלבט מאוד. מצד אחד המלך ציוה עליו להביא את המכתב בעצמו, מצד שני יש כאן מצווה שרק הוא יכול לקיים. הוא החליט שמצווה של הקב"ה קודמת, נתן את המכתב למשרת ואמר לו שיגיד למנהל הכבשן שהוא יגיע עוד כשעה.

הוא מל את הילד ומיד יצא בעקבות המשרת. עם הגיעו לשם, קיבלו מנהל הכבשן ואמר לו: קיימתי את מה שהיה כתוב במכתב והשלכנו את המשרת לכבשן, כבקשת המלך, ורק רציתי לספר לך שלפני שהשלכנו אותו, אמר לנו המשרת – שבאמת מגיע לו העונש, בגלל שגנב את המסמכים של המלך בהוראת השר השונא.

השר היהודי חזר אל המלך וסיפר לו את כל הסיפור. שלחו מיד חיילים ומצאו את המסמכים בבית השר הרשע, וכמובן הוא בא על ענשו.

המלך אמר ליהודי: עכשיו אני רואה כמה הקב"ה שומר עליכם בזכות קיום מצוותיו.

•

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על ברית המילה הראשונה שנעשתה על ידי אברהם אביו בהיותו בן 99 שנה.

חז"ל אומרים שהאבות קיימו את כל המצוות עוד לפני שניתנה התורה – ואם כן למה עם מצוות ברית המילה חיכה אברהם עד גיל 99 ולא קיימה מיד כשהכיר את השם?

התשובה היא, שיש הבדל גדול בין המצוות שקיימו האבות למצוות שאנחנו מקיימים. המצוות שלנו משנות את העולם, אנחנו לוקחים חפץ גשמי כמו עור של בהמה ועושים ממנו תפילין או צמר ועושים ממנו ציצית – ואז הצמר והעור עצמם הופכים להיות קדושים.

לעומת זאת האבות, המצוות שלהם היו רק ברוחניות ולא שינו את החפצים הגשמיים.

יחד עם זאת, היה יתרון גדול למצוות של האבות שהם סללו לנו את הדרך לקיום המצוות – כנאמר "מעשה אבות סימן לבנים". וזה לא רק סימן, אלא גם נתינת כח לקיום שלנו.

דווקא בגלל זה היה חשוב שתהיה לפחות מצווה אחת שהאבות יקיימו לא בכוחות שלהם אלא בכוח ציווי של הקב"ה, על מנת שנוכל לקבל את הנתינת כוח שלהם גם למצוות מהסוג שאנחנו מקיימים בצווי ה'.

יהי רצון שנזכה להשתמש בכוחות שאנחנו מקבלים מאבותינו להוספה בעוד מצוות ובעוד מעשים טובים ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה שתבוא בקרוב ממש.

שבת שלום.

אחרי כמה שנים פגשתי אותו כשטייל שוב בתאילנד, אמרתי לו "אתה אחד המורים הטובים שהיו לי".

● ● ●

השבוע נקרא בפרשת השבוע על יעקב אבינו שבורח מפני עשיו, הוא עוזב את החממה הביתית של בית יצחק ורבקה הצדיקים והולך לבית לבן הרשע בחרן, שם הוא נאלץ לעבוד כרועה צאן… ודווקא שם יעקב רואה הצלחה. הוא מתתעשר מאוד ובעיקר הוא בונה שם את ביתו ומוליד שם את שנים עשר השבטים. והשאלה המתבקשת היא: איך יתכן שהיסוד של עם ישראל מתחיל דווקא בחרן בבית לבן ולא בארץ ישראל?

אלא, בעולם הזה הקב"ה משחק אתנו משחק מחבואים, הוא מתחבא בתוך כל הגשמיות ועלינו לחפש ולמצוא את הנקודה האלוקית שנמצאת בכל דבר בעולם ובכל אדם, לפעמים אנחנו מחליפים תפקידים, אנחנו מתחבאים ונותנים לו לחפש אותנו, אבל אם נתמקד בתפקיד שלנו נגלה את האלוקים שבתוכנו ובתוך כל אדם ודבר שמסביבנו, עלינו רק לזכור לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יעקב אבינו נתן לנו את הדוגמא שאפשר להגיע אפילו למקום כמו חרן ודווקא שם בתוך החושך לגלות את האור ולהקים שנים עשר שבטים שהם היסוד של עם ישראל.

● ● ●

בשבוע האחרון התקיים הכינוס העולמי של שלוחי חב"ד, ישבנו במשך ארבעה ימים בדיונים על השליחות שהרבי הטיל עלינו היא לגלות בכל יהודי את הניצוץ המיוחד שבתוכו ולסייע לו לפרוץ ולהאיר, הרבי תמיד אמר שכל יהודי הוא שליח ולכן על כל אחד מאתנו מוטלת הזכות והחובה לגלות את הטוב שבחברינו ובסביבתנו וכשכל הניצוצות יתחברו יחד נזכה לאור הגדול של הגאולה השלימה בקרוב ממש.

לפני כמה שנים צלצל אלי אחד התורמים שלנו בערב ראש השנה ושאל "כמה אנשים יהיו לכם בחג?" עניתי לו שאנחנו מתכננים בארבעת הסניפים של חב"ד תאילנד קרוב ל4000 משתתפים, הוא אומר לי "אני מתכוון כמה אנשים יהיו בתקיעת שופר שהרי זו המצווה הכי חשובה בחג?", אמרתי לו, כל מי שיבוא בליל החג הוא פוטנציאל טוב לבוא לתקיעת שופר ומי שלא יבוא אנחנו נבוא אליו למלון ואכן במשך החג אנחנו מסתובבים בים המסעדות והמלונות ותוקעים בשופר לכל מי שרוצה לשמוע.

לפני כשנתיים במוצאי ראש השנה באה בחורה לבית חב"ד ואומרת לי אני חייבת לספר לך משהו, "בליל החג השתתפנו בארוחה החגיגית וכשאמרת שממש חשוב לבוא לתקיעת שופר אני והחבר שלי לא חשבנו לבוא, אנחנו קיבוצניקים ואף פעם לא הלכנו לבית כנסת בראש השנה למה שנבוא דווקא בתאילנד, אבל כשהגעת בראש השנה למלון והצעת לתקוע אמרנו שנינו שנשמח לשמוע, החבר שלי ברך ועמדנו לשמוע ואיך שהתחלת לתקוע התחילו לרדת לי דמעות ואני מסתכלת על החבר שלי וקולטת שגם הוא בוכה, אני לא יודעת מה יש בשופר הזה אבל זה ממש ריגש אותנו…"

מה באמת יש בשופר הזה שכל כך מרגש? אחרי הכל, השופר אינו אלא קרן של איל, צנוע מאוד במראהו החיצוני, ללא קישוטים, פיתוחים ושכלולים מיוחדים, גם הקולות המופקים מן השופר הם פשוטים למדי ואין בהם שום ייחוד "מוזיקלי". אין גם כל אפשרות להפיק מן השופר קולות מוזיקליים ערבים לאוזן, ובכל זאת יש בשופר מה שאין בשום "כלי נגינה" אחר.

מוזר ככל שיהיה, הרי שדווקא המגרעות האמורות מסבירות את חשיבותו הרבה של השופר עבורנו. כי הרי אין כל כוונה שהקולות שהוא מפיק יעניקו חוויה מוזיקלית, אלא שיחדרו לקירות הלב וירדו אל חדרי הבטן. הפשטות של השופר נוגעת בנקודת הפשטות שלנו, אותה נקודה פנימית שמחברת כל יהודי עם הקב"ה ללא כל קשר למעשיו ביום יום.

ראש השנה זה הזמן המתאים של כל אחד מאתנו להתחבר לאותה פשטות ולקחת אותה לחיי היום יום, להיזכר בקשר העמוק שיש בינינו לקב"ה ולהביא קשר זה לידי ביטוי בעוד מווה ובעוד מעשה טוב.

בואו נעשה את המאמץ ונשתדל כל אחד מאתנו להיות בבית הכנסת השנה לשמוע את קול השופר ולהתעורר…

ובהזדמנות זו אני רוצה לאחל לכל אחד ואחת מכם שנת הצלחה וברכה שנה של שפע גשמי ורוחני, שנה שבה יהיו הרבה שמחות של זיווגים וילדים, בריאות טובה ופרנסה בהרחבה והעיקר שנה של גאולה אמיתית ושלימה שתחבר ותאחד את כולנו מסביב לשולחן חג גדול ברחבת בית המקדש.

שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה,
הרב נחמיה וילהלם

האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך נקלעו פעם לעיר בה לא הכירו אותם, הם התאימו בדיוק לפרופיל של שני חשודים שהמשטרה חיפשה והושלכו לכלא, בלילה ר’ זושא מתעורר ושומע בכי, הוא מסתכל סביבו ורואה שאלימלך אחיו בוכה, פונה אליו ר’ זושא בשאלה "אלימלך אחי, מדוע נפלת ברוחך?" עונה לו האח "אני מסתכל על החדר ורואה שיש כאן דלי שופכין לעשיית הצרכים וכידוע לך אסור להתפלל בחדר כזה, עוד מעט יאיר השחר ולא נוכל להתפלל אומר לו ר’ זושא "זו לא סיבה לבכות זו סיבה לשמוח" ומיד מסביר "למה אנחנו מתפללים כל יום כי הקב"ה ציווה עלינו להתפלל, אותו קב"ה אמר לנו גם שכשיש כזה דלי בחדר אסור להתפלל, את המצווה להתפלל  אנחנו זוכים לקיים כל יום, את המצווה שלא להתפלל בחדר כזה אף פעם לא זכינו לקיים הרי זו סיבה טובה לשמוח" ר’ זושא אוחז בידיו של אחיו ושניהם מתחילים לרקוד בשמחה, האסירים מתעוררים ומחליטים גם הם לשבור שיגרה ולהצטרף לריקוד, הסוהרים מתעוררים לשמע הריקודים, פותחים את הדלת ושואלים מה השמחה? האסירים מצביעים על האחים, האחים מצביעים על הדלי ואז הסוהרים אומרים "זה מה שמשמח אתכם?", מיד הוציאו את הדלי והאחים נעמדו להתפלל שחרית מתוך שמחה…

ימי חמישי ושישי השבוע הם בתאריכים י"ט וכ’ בכסלו בימים אלו חוגגים את חג הגאולה והשחרור מהכלא ברוסיה של מיסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן בעל התניא, הרבי נלקח למאסר על ידי השלטונות, כי היה שולח כספים ליהודים בארץ ישראל שהייתה תחת שלטון טורקי והעלילו עליו שהוא מסייע לטורקים – שהיו באותה התקופה בקשרי מלחמה עם רוסיה.

עם שחרורו סיפר הרבי שבעת מאסרו התגלו אליו רבותיו מעולם האמת הבעל שם טוב והמגיד  ממעזריטש ואמרו לו שהמאסר הוא בגלל קטרוג רוחני על כך שהחל להפיץ את תורת החסידות, וכששאל אותם האם בצאתו מהמאסר עליו להפסיק להפיץ תורה זו אמרו לו להיפך עכשיו בצאתך עליך להפיץ אותה ביתר שאת.

מה בעצם חידשה תורת החסידות?

אחד הדברים היפים שהיא חידשה נוכל להבין מסיפורו של יוסף הצדיק אותו נקרא בפרשה.

יוסף חולם על כך שאחיו יישתחוו לו, אחיו מתנכלים אליו ומוכרים אותו לעבד והוא מתגלגל ממקום למקום ועד שמוצא את עצמו בכלא במצרים,

זה הסיפור בכללותו אבל בואו ננסה להתבונן בפרטים הקטנים של הסיפור, יוסף ילד מפונק שהתייתם בגיל צעיר, אביו מחבק אותו בחום ומהבית החם הזה הוא מוצא את עצמו כעבד במצריים בבית פוטיפר ובאותם זמנים העבדות הייתה לכל החיים, לכאורה יוסף הה אמור ליפול ברוחו ולהתייאש אך בפועל הוא לא מאבד את התקווה וממשיך להאמין שיהיה טוב, עובד בכל המרץ והופך להיות מנהל ביתו של פוטיפר, אך גם שם הא לא מגיע אל המנוחה, מעלילים עליו עלילה והוא נשלח לכלא, גם בכלא הוא לא מאבד את האמונה ונהיה ממונה על כל האסירים בוקר אחד הוא רואה שני שרים של פרעה שפניהם זועפות ויוסף פונה אליהם בשאלה "מדוע פניכם רעים היום" ננסה לחשוב על זה, אדם שכולו סבל רואה שני אנשים זרים במצב רוח ירוד הוא לא אומר לעצמו, "יש לי את הצרות שלי, מה איכפת לי מהם", אלא פונה אליהם ושואל מה קרה אולי אוכל לעזור לכם, הוא פותר להם את החלומות שלהם ובזכות זה בסופו של דבר הוא נהיה משנה למלך מצריים ומצליח לעזור לכל העולם.

זה אחד הדברים שתורת החסידות נותנת לאדם, את הכוח לדבוק באמונתו ולהישאר בשמחה בכל מצב וכך הוא מסוגל לראות את צרתו של הזולת, לפנות אליו בשאלה מדוע פניך רעות היום ומה אני יכול לעשות כדי לעזור לך וכמובן לתת גם לו את הכוח להיות בשמחה.

כנהוג אצל חסידים לברך בימים אלו:

"לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו".

הרב נחמיה וילהלם הוא שליח חב"ד בבנקוק – תיאלנד

יהודי אחד הלך לעולמו בשיבה טובה והגיע לעולם העליון. עם בואו, הראו לו את כל חייו כרצועת חוף ארוכה. לאורך כל הדרך הוא רואה 2 זוגות של פסיעות. לשאלתו הסבירו לו שאלו הפסיעות שלו ושל הקב"ה ההולך לצידו.

הוא התחיל לעבור על המסלול ושם לב שכל פעם שנהיה לו קצת קשה, נשאר רק זוג אחד של פסיעות, ומיד כשנהיה לו טוב חוזר זוג הפסיעות השני ללכת ביחד אתו. הוא פונה לקב"ה ושואל: "ריבונו של עולם, למה כשטוב לי אתה איתי וכשרע לי אתה נעלם ומשאיר אותי לבד?" והקב"ה מחייך אליו ואומר לו: "יקירי, כשקשה לך אני מחזיק אותך על הידיים והפסיעות שאתה רואה הם שלי…"

בפרשת השבוע אנחנו קוראים על משה שרואה "סנה בוער באש והסנה איננו אוכל". עץ קוצני יבש שבוער באש ובכל זאת האש לא מכלה את העץ. משה רבנו ניגש ושומע את קולו של אלוקים פונה אליו ומבקש ממנו לגאול את עם ישראל ממצרים, ולאחר מסע שכנוע שהוא האדם המתאים למשימה, שואל משה את הקב"ה: "אם עם ישראל ישאלו אותי מה שמו מה אומר להם?" מדוע משה רואה לנכון לשאול על שמו של הקב"ה? שם מבטא צורת התייחסות, משה שואל אם הם ישאלו אותי איפה הוא היה עד עכשיו כל כך הרבה שנים אנחנו במצריים למה הוא השאיר אותנו לבד?

על כך עונה לו הקב"ה: "אהיה אשר אהיה". הייתי איתם כל הזמן ואמשיך להיות איתם גם בהמשך.

גלות מצריים היתה משימה שעם ישראל היו צריכים לעבור כדי להתהוות לעם, וכדי לברר את ניצוצות הקדושה שהיו במצרים.  זו לא היתה תאונה אלא חלק מהתוכנית האלוקית שכבר נאמרה לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם". אבל גם במצבם הקשה הזה, אומר הקב"ה למשה: אני איתם כל הזמן, גם אם לפעמים היה נראה להם שהם לבד עליהם לדעת שהקב"ה איתם וזה סוד קיומו של עם ישראל גם אם הכל מסביב בוער הרי שעם ישראל הם כמו הסנה "איננו אוכל" הם תמיד ישרדו.

לכל אחד מאיתנו יש מצבים בהם נראה לנו שהקב"ה השאיר אותנו לבד, עלינו לזכור שאין רע יורד מלמעלה והכל לטובה, הקב"ה יודע מה הטובה האמיתית עבור כל אדם כפרט ועבור עם ישראל כעם, עלינו לקחת כל כאב ולהפוך אותו לאתגר וכל נפילה כהכנה להתרוממות ועלייה.

ולמרות כל זאת זכותנו וחובתנו להתפלל ולבקש מהקב"ה שייתן לנו "טוב הנראה והנגלה" טוב כזה שגם בעיניים שלנו נבין שזה הטוב ביותר.

יהי רצון שכשם שבמצריים הקב"ה שלח את משה לגאול את עם ישראל כן ישלח לנו הקב"ה את הגואל שלנו שיוציא אותנו מהגלות ויקבץ את כל עם ישראל לארץ ישראל בגאולה שלימה בקרוב.

שבת שלום!