כך מסיע אותנו לוח-השנה היהודי במסלול שיש בו תחנות רבות, שכל אחת ואחת מהן מעוררת בנו תחושות נבדלות. החגים, המועדים, החודשים – כל אחד ואחד מהם משרה אווירה אחרת, מדגיש צדדים אחרים בחיי היהדות, וכך נוצר הגיוון המיוחד שמאפיין את חייו של יהודי.

מתקרבים לסוף המסע

ימי הנחמה מפיחים בנו מחדש את התקווה ואת האופטימיות, שהן מקורות של כוח ושל עוצמה גם בימים קשים. פתגם חסידי ידוע, שהרבי מליובאוויטש היה מדגישו תמיד, אומר: "תחשוב טוב – יהיה טוב". עצם המחשבה האופטימית, עצם האמונה והביטחון שיהיה טוב – מקרבים את הטוב ופועלים שאכן יהיה טוב.

מצד אחד צריכים להיות ערים לרע, לסכנה, לכאב. הדבר נחוץ כדי למנוע תחושת רפיון ואי-עשייה. כביכול אם ממילא הכול טוב ויהיה טוב, לשם-מה להתאמץ? לכן בהחלט צריכים לדעת שהדברים אינם מוכתבים מראש, ובידינו לחסוך ייסורים בלתי-רצויים ועיכובים מיותרים.

ימי בין-המצרים גם רומזים לנו, שלו היינו מתאמצים יותר, מתחזקים יותר, מרבים יותר באור של תורה ומצוות – אולי כבר לא היינו צריכים להתאבל בימים האלה. ועם זה, לאחר שחולפים ימי האבל, מעתה עלינו להתרכז בנחמה, בתקווה ובאמונה המוחלטת בטוב הקרוב.

האופטימיות שלנו נסמכת לא רק על אמונה וביטחון שצריכים ללוות יהודי בכל מקום ובכל זמן, אלא על בחינה אמיתית של תקופת חיינו. כאשר הספינה מתקרבת אל החוף, עלולים לצוץ גלים גבוהים שמטלטלים אותה מעלה ומטה, ומקשים לראות את הסביבה. אולם מי שמסוגל להתרומם מעל הגלים ולעלות לראש התורן, רואה את הספינה מתקרבת אל חוף-המבטחים.

זו הגדרתם המדוייקת של הימים האלה. עוברות עלינו טלטלות עזות ואנו יודעים עליות ומורדות, אולם בה-בשעה ברור לנו כי זה סוף המסע הארוך של עם-ישראל בגלותו, ועוד מעט נעגון בחוף-המבטחים של הגאולה. באוזנינו מהדהדים דבריו הברורים והחד-משמעיים של הרבי מליובאוויטש, שאנו עומדים על סף הגאולה האמיתית והשלמה ממש. מכאן האופטימיות והתקווה הממלאות את ליבנו.

להתאחד בציפייה

העובדה שהגאולה קרובה כל-כך אינה אמורה להשאיר אותנו מלאי תקווה ואפטימיות בלבד, בלא פעולה אקטיבית. אדרבה: דווקא מפני שאנו חיים ברגעים האחרונים של תקופת הגלות, כאשר חבלי המשיח מתעצמים, יש חשיבות עצומה לכל פעולה ומעשה. זה הזמן להרבות בתפילה על הגאולה; להוסיף בלימוד תורה (ובמיוחד בסוגיות הגאולה וביאת המשיח), להגדיל את מתן הצדקה; ולעסוק יותר בעשיית מצוות ומעשים טובים.

רבי חיים-אלעזר ממונקאטש אומר, שעלינו ללמוד ממשה רבנו שהתפלל 515 תפילות (כמניין 'ואתחנן') כדי שייכנס לארץ, אלא שהקב"ה אמר לו "רב לך". אולם לנו אין הקב"ה אומר "רב לך", אלא הוא אף מצפה לתפילותיהם של ישראל, שיבקשו את הגאולה, ו"על-כן בוודאי כעת מצווה רבה להתפלל ולשפוך נפשו רק על ככה".

הציפייה לגאולה והתפילה לביאת המשיח במהרה בימינו – צריכות לאחד את כל שכבות העם. כולנו כאיש אחד צריכים לבקש מהקב"ה את הגאולה האמיתית והשלמה, ואז נזכה לראות בנחמה הגדולה, הנחמה הכפולה – בביאת משיח-צדקנו ובבניין בית-המקדש השלישי במהרה בימינו.

הכותב: הרב מנחם ברוד, דובר חב"ד בישראל.

בפורים אנחנו מוּדעים לעובדה שבני-אדם מתחפשים לדמויות אחרות. לא בהכרח שמי שנראה שוטר, כבאי או דייל הוא באמת כזה. אבל בחיי היום-יום אנחנו נוטים לקבל את הדמות הנראית לעינינו כתמונת המציאות, ואיננו חושדים בה שהיא בעצם תחפושת.

ואולם מתברר שחגיגת התחפושות מתנהלת כל ימות השנה ולא רק בפורים, ובעיקר בעמדות ובתפיסות עולם.

בני-אדם מציגים טיעונים יפים לכאורה, בעוד הם מסתירים את הכוונות האמיתיות שמאחוריהם. המצב הזה מקשה לנהל דיון ציבורי אמיתי, כי אתה מוצא את עצמך מתווכח עם תחפושת.

השוואה מקוממת ומופרכת

קחו למשל את הקמפיין שפרץ בעת האחרונה בעניין הפליטים מאוקראינה. שמענו שלל טיעונים הפורטים על מיתרי הלב, בניסיון ללחוץ על הממשלה לפתוח את השערים לקליטה בלתי-מבוקרת של לא-יהודים.

אפילו השואה גויסה לטובת הקמפיין, תוך השוואת פליטי המלחמה ליהודים שניסו להימלט מגזירת ההשמדה של הצורר הנאצי.

אפשר כמובן להתווכח גם עם הטיעונים האלה ולהוכיח שאין להם בסיס מציאותי. הפליטים הבוחרים לטוס לישראל דווקא אינם עושים זאת כדי להינצל ממוות. הלוא הטיסות לישראל אינן נעשות מתוך אוקראינה, אלא ממדינות אירופה שאליהן יצאו הפליטים. באותו רגע הם כבר אינם שרויים בסכנה.

ההשוואה לשואה מופרכת ומקוממת במיוחד. היהודים ברחו ממכונת השמדה שטנית, וכמעט שום מדינה לא הסכימה לפתוח לפניהם את שעריה. לעומתם, הפליטים האוקראינים מתקבלים באירופה בזרועות פתוחות. הם אף מקבלים שם תנאים טובים פי כמה וכמה מאלה שמדינת ישראל נותנת. אם כן, בחירתם לטוס לישראל דווקא אינה קשורה להימלטות מאימי המלחמה אלא משיקולי הגירה.

אבל כאמור, כל הדיון הזה מתקיים בעצם מול תחפושות, כי המניע האמיתי שונה לגמרי. יש כאן מאבק על עצם זהותה היהודית של המדינה, מול גורמים השואפים לדלל ככל האפשר את המרכיב היהודי, בחתירה למדינת כל אזרחיה.

קו אחד מחבר את הקמפיין לקליטה בלתי-מבוקרת של גויים מאוקראינה עם התמיכה בהשארת העובדים הזרים מאפריקה, ועם ההתנגדות לחוק האזרחות, שנועד למנוע התאזרחות של ערבים מיהודה ושומרון.

הכול מכוּון למטרה אחת – לצמצם את הרוב היהודי ולהגדיל את שיעורם של הלא-יהודים.

הבדיחה עלינו

הגורמים המנהלים את המאבק הזה נהנים ממשאבים כמעט בלתי-מוגבלים של קרנות זרות, שעצם קיומה של מדינה שהגדרתה ‘יהודית’ תקועה כעצם בגרונם.

בכיר ב’אמנסטי’ אף הצהיר השבוע כי “ישראל לא צריכה להתקיים כמדינה יהודית”. אז לפחות הָסירו את התחפושות ואִמרו שזו עמדתכם, וכך הכול יידעו על מה באמת ניטש הוויכוח.

על רקע זה קשה היה שלא לצחוק במרירות למשמע הקריאה מגורמים בממשלה שיש לזרז את ‘חוק הגיור’, כדי שיהיה אפשר לגייר את המוני הפליטים. הבעיה היא שהבדיחה על חשבוננו!

מקעקעי הדת הקבועים מנופפים במגילת רות כדי לתקוף את דיני הגיור: הנה, רות המואבייה, סבתו של דוד המלך, לא הייתה צריכה לעבור תהליך גיור מפרך. דיי היה בקשירת גורלה בחמותה היהודייה. הללו מכריזים בלעג שאילו הייתה רות רוצה להתגייר בימינו, היו הרבנים מעמידים לפניה הר של דרישות.

אמירות אלה מעידות על בוּרוּת בסיסית. באותה מידה אפשר ללגלג על הלכות שבת, ולטעון שבתורה נאמר דבר פשוט ביותר: "לא תעשה כל מלאכה". אלא שכל ילד יודע כי התורה שבכתב אינה מפרטת את כל הפרטים. רק כשמכירים לעומק את כללי התורה יודעים כי הלכות רבות נרמזות במילים יחידות, והן מתפרשות בתורה שבעל-פה.

לא למהר לקבל

ראו זה פלא, הלכות גֵרות נלמדות מאותו סיפור פשוט ויפה של רות דווקא. מהתנהגותה של נעמי אנו למדים שיש לדחות בתחילה את המתגייר, כדברי חז"ל: "בשלוש מקומות כתיב כאן ’שֹׁבְנָה בְּנוֹתַי’, כנגד שלוש פעמים שדוחים את הגר, ואם הטריח יותר מכאן – מקבלים אותו".

במשפטים הקצרים שאמרה רות הייתה קבלה מלאה של עיקרי היהדות: "כי אל אשר תלכי אלך" – שמירת שבת, ואיסור ההליכה מחוץ לתחום שבת; "ובאשר תליני אלין" – איסורים הקשורים לצניעות ולייחוד; "עמך עמי" – קבלת תרי"ג המצוות; "ואלוקייך אלוקיי" – איסור עבודה זרה. כמו-כן יש דברים הנרמזים בדבריה "באשר תמותי אמות ושם אקבר".

רות היא דוגמה ומופת לגֵרות אמיתית, שיש בה קבלה מלאה של כל ההוויה היהודית. ובאמת, גר אינו נדרש ליותר מזה. מהותו של הגיור היא אותה מחוייבות נפשית לכל מערכת החובות המוטלת על יהודי. אם הוא רוצה להיות יהודי – עליו להתחייב לכל מה שמוטל על יהודי.

טעות היא לחשוב שעיקרו של הגיור הוא הלימוד והמבחנים. הלימודים הם הכשרה בלבד ליישום מהותו האמיתית של הגיור. אדם צריך לדעת מה הוא מקבל עליו ומהי מערכת החובות הנגזרת מהגיור. אולם עיקרו של הגיור הוא ההצטרפות הנפשית לברית שכרת הקב"ה עם העם היהודי בהר סיני. הגר צריך לקבל עליו בכנות וברצון את כל חובותיו של יהודי, כמצוות התורה.

בלי קבלה זו אין גיור. יכול אדם להיות מומחה להיסטוריה יהודית, ולא להיות יהודי. רק אם הוא מקבל עליו את כל החובות והמטלות של יהודי – או-אז הוא מקבל מהקב"ה את הנשמה היהודית ונעשֶה יהודי במהותו הפנימית.

מניעים זרים

מציאות ימינו דווקא מחייבת להקפיד הקפדה יתרה על עקרונות הגיור. היו ימים שהגיור לא הקנה לאדם הטבות חומריות כלשהן, אלא בדרך כלל להפך. בימינו מאחורי הרצון להתגייר יכולים לעמוד מניעים זרים לגמרי. גם הטשטוש בין הזהות הישראלית ליהודית מסבך את העניין.

אלפי שנים, מאז מעמד הר סיני, מסרנו את נפשנו על זהותנו היהודית. היא יקרה לנו מכדי למכור אותה בזול.

הרב מנחם ברוד הוא עורך העלון הפופולרי ’שיחת השבוע’.

אמירות אלה מעידות על בוּרוּת בסיסית. באותה מידה אפשר ללגלג על הלכות שבת, ולטעון שבתורה נאמר דבר פשוט ביותר: "לא תעשה כל מלאכה". אלא שכל ילד יודע כי התורה שבכתב אינה מפרטת את כל הפרטים. רק כשמכירים לעומק את כללי התורה יודעים כי הלכות רבות נרמזות במילים יחידות, והן מתפרשות בתורה שבעל-פה.

לא למהר לקבל

לא למהר לקבל

ראו זה פלא, הלכות גֵרות נלמדות מאותו סיפור פשוט ויפה של רות דווקא. מהתנהגותה של נעמי אנו למדים שיש לדחות בתחילה את המתגייר, כדברי חז"ל: "בשלוש מקומות כתיב כאן ’שֹׁבְנָה בְּנוֹתַי’, כנגד שלוש פעמים שדוחים את הגר, ואם הטריח יותר מכאן – מקבלים אותו".

במשפטים הקצרים שאמרה רות הייתה קבלה מלאה של עיקרי היהדות: "כי אל אשר תלכי אלך" – שמירת שבת, ואיסור ההליכה מחוץ לתחום שבת; "ובאשר תליני אלין" – איסורים הקשורים לצניעות ולייחוד; "עמך עמי" – קבלת תרי"ג המצוות; "ואלוקייך אלוקיי" – איסור עבודה זרה. כמו-כן יש דברים הנרמזים בדבריה "באשר תמותי אמות ושם אקבר".

רות היא דוגמה ומופת לגֵרות אמיתית, שיש בה קבלה מלאה של כל ההוויה היהודית. ובאמת, גר אינו נדרש ליותר מזה. מהותו של הגיור היא אותה מחוייבות נפשית לכל מערכת החובות המוטלת על יהודי. אם הוא רוצה להיות יהודי – עליו להתחייב לכל מה שמוטל על יהודי.

טעות היא לחשוב שעיקרו של הגיור הוא הלימוד והמבחנים. הלימודים הם הכשרה בלבד ליישום מהותו האמיתית של הגיור. אדם צריך לדעת מה הוא מקבל עליו ומהי מערכת החובות הנגזרת מהגיור. אולם עיקרו של הגיור הוא ההצטרפות הנפשית לברית שכרת הקב"ה עם העם היהודי בהר סיני. הגר צריך לקבל עליו בכנות וברצון את כל חובותיו של יהודי, כמצוות התורה.

בלי קבלה זו אין גיור. יכול אדם להיות מומחה להיסטוריה יהודית, ולא להיות יהודי. רק אם הוא מקבל עליו את כל החובות והמטלות של יהודי – או-אז הוא מקבל מהקב"ה את הנשמה היהודית ונעשֶה יהודי במהותו הפנימית.

מניעים זרים

מציאות ימינו דווקא מחייבת להקפיד הקפדה יתרה על עקרונות הגיור. היו ימים שהגיור לא הקנה לאדם הטבות חומריות כלשהן, אלא בדרך כלל להפך. בימינו מאחורי הרצון להתגייר יכולים לעמוד מניעים זרים לגמרי. גם הטשטוש בין הזהות הישראלית ליהודית מסבך את העניין.

אלפי שנים, מאז מעמד הר סיני, מסרנו את נפשנו על זהותנו היהודית. היא יקרה לנו מכדי למכור אותה בזול.

הרב מנחם ברוד הוא דובר חב"ד ועורך העלון הפופולרי ’שיחת השבוע’.