"ראיתי אותם וידעתי מה הם הולכים לבשר לי. סגרתי את כל החלונות ולא רציתי שהם יכנסו. סימנתי להם לשתוק. כל עוד הם שתקו אלירז שלי עדיין חי.." כך מתארת הגב' מרים פרץ אימם של אוריאל ואלירז שנפלו בהגנה על הארץ, את הרגעים לפני שהודיעו לה על נפילת בנה השני, אלירז.

את הסיפור הזה שמעתי לאחרונה וכבר ביום ראשון עשיתי בו שימוש. כשהחבר'ה התחילו לדבר ולשתף (מילה שזכתה לעדנה מחודשת בימינו…) עוד איזה ידיעה מהוואטסאפ, לזרוק עוד מספר ועוד שביב מידע 'מהימן', הרגשתי שאני חייב לסגור הכל..

חיבוק מדביר

זה מזכיר לי את הסיפור על דביר. דביר עמנואלוף ז"ל הוא החייל הראשון שנפל במלחמה בעזה ב'עופרת יצוקה'. אביו נפטר שנתיים קודם ממחלה ממארת, ודביר, כבן היחיד בין בנות, נשא את כל העול יחד עם אמו. האובדן שלו גרם לצער גדול במיוחד, בשל היותו בן יחיד ונותרו רק נשות המשפחה.  ביום הולדתו האחרון, אמא שלו סיפרה לכל החברים שהתאספו סיפור מדהים. לילה אחד לפני שהלכה לישון, היא דיברה אל הקב"ה בקול רם וביקשה 'תן לי סימן, תן לי חיבוק אחד מדביר כדי שאדע שלא הכל היה לשווא'. והלכה לישון. באותו שבוע, לבקשת ביתה, הלכה להופעה שהתקיימה בבריכת הסולטן. בעוד הנגנים מתמהמהים לכוון את הכלים וכו', ניגש אליה ילדון קטן בן שנתיים, זהוב תלתלים שנראה כמו מלאך ונגע בכתפה. דליה, שהיא גננת במקצועה, סובבה את ראשה ראתה את פני המלאך ונכנסה איתו לשיחה. ההורים – שתי שורות מעל – צופים בו 'מטריד' את הגברת המבוגרת וקוראים לו אליהם. והיא מרגיעה אותם ואומרת שהכל בסדר. ואז הוא מספר לה שיש לו אח תינוק שקוראים לו דביר… כולה מחלחלת מהשם, עולה להורים ושואלת – אם לא אכפת לכם בן כמה הבן שלכם? בן חצי שנה. –ושוב סליחה אם אני מחטטת, הוא נולד לפני או אחרי 'עופרת יצוקה'? אחרי. –וסליחה, באמת שאלה אחרונה. מדוע קראתם לו דביר? ואמא של דביר מספרת שהיא קצינת נפגעים בצה"ל ובזמן ההריון עם דביר הרופאים התריעו בפניה על הימצאות מום קשה בעובר ל"ע. היא הלכה הביתה ובבית שמעה על נפילתו של דביר. מיד 'עשתה עסק' עם הקב"ה: 'אם אתה מוליד לי תינוק בריא, אני מבטיחה לקרוא לו דביר על שם החייל שנהרג'. דליה, נשארה פעורת פה ואמרה: אני אמא של דביר. ואז אמא של דביר אומרת לה 'קחי את דביר על הידיים, דביר רוצה לתת לך חיבוק…  

דביר ואחיו לא השתתפו בקורס האחרון של תורת הפסיכולוגיה. והסיבה שהם הצליחו במקום שאחרים לא הצליחו, להרגיע ולנחם את אמא של דביר, היא, כי פשוט הם חשפו בפניה את הנצחיות של עם ישראל שדביר שלה ממשיך ופורח במשפחה אחרת.

אחים יקרים, אפשר להמשיך ולהיות מחוברים ומעודכנים, אבל יש לי בקשה, בשם כל אותם אלפי חיילים ומשפחותיהם. עם ישראל צריך שנסגור את ה'חלונות', האפליקציות, ונתחבר למקום הנצחי של עם ישראל, תורה, תפילה וצדקה. והמקום הזה יביא לנו ולהם את ההרגשה שכל הסבל הזה לא היה לחינם. וכולנו נקבל חיבוק מדביר. דביר בית מקדשנו..

ואז מגיע אבא, שרוצה לעזור למיקי ואומר דברים מאוד נכונים. וזה באמת קצת עוזר..

עד שמגיע הדוד לביקור…

כשמספרים לו על הילדים אבא מצביע בקול ומשוויץ (כן מותר לנו מדי פעם בפרט אם השקענו בשביל זה) בהישגים של הילד המוכשר וזה בעיקר מה שמפריע לו למיקי. הוא יודע שהדברים שאבא אמר לו אתמול הם נכונים, אבל הוא מחכה לראות איך אבא משוויץ גם בו. לפעמים זה נראה לו שכשאבא מדבר איתו על מידות והשקעה הוא קורא כמו מתוך ספר… אבל כשמדברים על הכישרונות של האח המוכשר והחרוץ שם הכל מתפרץ בקלות ועם ברק בעיניים, ממש משוויץ בו..

אני כותב את זה באמצע מסיבות הסיום של שנת הלימודים החולפת.

במחוזותנו, הרבה מנהלים, מחנכים והורים מתהדרים במילים (זה לא עולה כסף) על ההשקעה בהתנהגות נאותה, בדרך ארץ, ממש כמו שחינכו פעם. אבל בינינו, מחנך מסור והורה יקר, אם במשך שעתיים וחצי הראשונות של מסיבת הסיום אתה מעלה את כל מצעד הכישרונות של בית הספר שלך וברגעים האחרונים אתה נזכר להוסיף ולקרוא לאילו שני תלמידים שפופי קומה שהם השקיעו בהתנהגות נאותה ומגיע להם..! לא נעים, אל תצפה שהילדים יקחו אותך ברצינות. ואתה יודע מה, תסתכל להם בעינים והרבה פעמים אתה תראה עליהם  שגם הם מרגישים שהם לא חלק מהמשחק, אלא רק עשו להם טובה שדחפו אותם לאיזה נישה.

ואם כשהגיע המפקח לבחון את ילדי הכיתה שלך ואתה מפרט לפניו את כל ההישגים הלימודיים ולא מוצא אפילו זמן קצר לפרט על תחום ההתנהגות, אל תצפה שהילד שהשקיע מאוד, ירגיש שייך!  נכון, הוא  ישמח לקבל לפחות את זה, אבל יישאר בתוך הלב שלו חלל ריק, חלל שמחכה שיפסיקו לעשות לו טובה ויתחילו קצת להשוויץ בו.

בעולם בו הכל בו מדיד והישגי, קשה מאוד להשוויץ בהשקעה במידות טובות כי זו באמת עבודה קשה. קשה, אבל מספיק לקרוא סיפור אחד או עם מוסר השכל, להבין את הרוח שנשבה פעם ובאמת להחדיר בנו את התובנה שזה העיקר ואפשר להאריך בזה עוד הרבה..

אבל  אתם יודעים מה?! אפשר להבין את המנהל, את המחנך, את ההורה… אבל דבר אחד קשה לי להבין למה אנחנו צריכים לוותר לעצמינו אם כל מיני תירוצים יפים  ואולי  בפעם הבאה שעולה השאלה מדוע בבית ספרנו בכיתה או בבית שלנו שמים דגש יותר על הישגים וכישרונות ופחות על השקעה ומאמץ בהתנהגות.. אז לא נתרץ את התירוץ הנדוש 'לא, מה פתאום?! אנחנו מדברים על כך המון ומייקרים את העבודה הקשה!' אלא ניקח אחריות ונבין שהילדים שלנו מרגישים הכל וקוראים גם את 'בין השורות' והם בעצם המראה שלנו. ואם היינו באמת 'משוויצים' בדברים האלו זה היה חודר בהם!  כי ילד לא צריך הרבה מילים יפות ומרשימות, הוא רק מחפש לראות שזה באמת חשוב לנו והוא מחפש את הברק בעיניים שלנו…

אז חבר'ה בבקשה בואו נסכם, את התירוצים נשאיר למישהו אחר, נעבוד על עצמינו נבין את העיקר ונתחיל להשוויץ בו..