בפרשת השבוע פרשת וארא נאמר "וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה". רש"י מגדיר 'קוצר רוח' בכמה מילים פשוטות: כל מי שהוא מיצר, רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו. בני ישראל האמינו למשה, כמו שנאמר בפרשה הקודמת: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל". הם גם שמעו את משה, שמעו מה הוא אומר, הם רק לא שמעו אל משה. לא הייתה להם פניות נפשית להקשיב באמת למה שהוא אומר, כי כאמור 'קוצר רוח ועבודה קשה', הם בקושי נשמו.

כמה פעמים שמעתם את עצמכם אומרים: איפה יש לי עכשיו זמן ללכת להרצאה או שיעור? הייתי רוצה להיות יותר עם המשפחה, אם רק הייתי יכול. אבל אני עובד קשה, בקושי נושם. כמה פעמים אנחנו מפספסים דברים טובים בחיים מקוצר רוח ועבודה קשה?

אנחנו לא בגלות מצרים, אין אנו משועבדים לרודה ומכה כמו שהיו אבותינו במצרים, אנו כן משועבדים לפעמים לטכנולוגיה, למודרניזציה, למוסכמות המערביות. לרוב אנחנו שורדים נהדר, אבל לא ממש חיים. כי מי שעובד קשה אין לו זמן לעשות כסף, ומי שנתון בקוצר רוח לא מצליח להרים את הראש ולראות שיש עולם רוחני וערכי עשיר שנמצא בהישג יד ממש.

השליח הרב זלמן וישצקי, שווייץ

סבי ז"ל פגש בסוף שנות החמישים באחד המניינים המחתרתיים בצרנוביץ' ידיד יהודי, שהחל לומר קדיש יתום. היה הוא מאלה 'שאפשר לסמוך עליהם', שהרי אם לא כן, לא היה מוזמן למניין מחתרתי. לשאלת סבי האם מי מהוריו נפטר לאחרונה, השיב תשובה מפתיעה ביותר:

"שני בנים לי, שניהם לא הולכים בדרך בה הייתי רוצה שילכו. ברור לי, שכשיגיע זמני להיפרד מהעולם הם לא יגידו אחרי קדיש. אז חשבתי ומצאתי פתרון, אני אומר קדיש על עצמי מראש…".

אתם מבינים? האיש אומר קדיש יתום על עצמו. אח כמה יופי, תמימות וטוהר טמונים במעשה הזה.

אבל הסבא שלי לא אהב את הרעיון ואמר לו כך: במקום להתעסק בפרידה ובקדיש, במוות ובעצב, עסוק בחיים. הקהילה המחתרתית זקוקה נואשות למקווה כדי לקיים חיים יהודיים, תן את כל מה שיש לך בגוף, בנפש ובממון כדי להקים את המקווה ובכך תהיה שותף לעשיה של שמחה ושל תקוה, של חיים ושל אור. כך הוא אכן עשה, חדל לומר על עצמו קדיש ונתן את כל כולו למען המקווה המחתרתי.

"מען דארף זיך צוהערן וואס די ליכטלאך דערציילען" – צריך לשמוע, להתבונן מה נרות אלה מספרים, כך אמרו אדמו"רי חב"ד על נרות החנוכה. אנו לא חוגגים את העבר בלבד, לא רק את נצחון המכבים ונס פך השמן בשנת ג' תקצ"ו – 165 לפני הספירה, חג החנוכה חייב להיות אקטואלי ובעל מסר ומשמעות לשנת ה'תשפ"ב – 2021

אז מה הם באמת מספרים לנו נרות החנוכה? אם אצטרך להגדיר את חג החנוכה במילה אחת, זו תהיה המילה 'חיים'. ואם במשפט שלם, הרי שחנוכה הוא חג שמגלה ומדגיש עתיד מאיר הטמון בהווה חשוך.

עלינו להרים את הראש ולחפש את החיים והתקווה, השמחה והאור בכל מצב. הסבא שלי חי בזמן ובמקום שהחשיכה והעלטה שלטה בהם, ובכל זאת הצליח להביא אור, חיים, תקווה ושמחה לאדם שכבר אמר על עצמו קדיש.

חג חנוכה שמח ומאיר לכולנו.

אני מספר את זה כי זה מחזיר אותי שנים לאחור, לפעם הקודמת בה הייתי סנדק. אלא שאז בנוסף לסנדקאות גם אמרתי את הברכה, ולא רק פעם אחת, אלא 20 פעם ביומיים רצופים.

היה זה אחרי פסח של תשנ"ו 1996. הייתי עם עוד חברים אצל אחי הרב פנחס וישצקי, שליח הרבי ורבה של העיר דונצק שבמזרח אוקראינה. מוהל מבוגר בשם ישראל דוד ויינברגר הגיע מויליאמסבורג לאוקראינה, ויש לו יומיים בשבילנו, יומיים בלבד.

גיבשנו קבוצה של 24 סטודנטים שרצו לעבור ברית מילה, רק 24 כיון שהלכתית מותר למול רק ביום, וכל ברית אורכת כחצי שעה, 12 בריתות ביום, 24 ביומיים.

עד כאן הכל בסדר, אלא שיום לפני המועד, הודיע לי אחי הבכור שהוא נאלץ לטוס לישראל ועלי להסתדר עם הבריתות הללו יחד עם חבריי.

החלו הבריתות, הן התקיימו בחדר שנשכר לשם כך בבית הרפואה המקומי כשאני משמש בין השאר גם סנדק. כיון שלהחזיק אדם בן 20 על הידיים אי אפשר, מסתפקים בלהניח את הידיים תחת הראש של ?הרך הנימול?..

ואז זה קרה, באמצע היום משום מקום הגיעה אשה צעירה עם בעלה ובנה בן השנתיים. הם גרים בעיר הסמוכה, והיא שמעה שיש מוהל בסביבה "אני רוצה שתעשו לבן שלי ברית היום" אמרה. ניסיתי להסביר לה שהיום אי אפשר, אולי בפעם הבאה שיבוא מוהל. אבל היא פשוט לא רצתה לשמוע, כמו לביאה שמגנה על ילדיה, עמדה על שלה, דפקה על השולחן וקבעה "סאשה שלי יהיה היום יהודי!!!".

אני עוד זוכר את הרגע הזה כאילו קרה אתמול. נולדתי בבית חב"די, למדתי בחיידר ובישיבה, ידעתי את כוחה וגדולתה של הנשמה היהודית, הכרתי גם שיר או שנים על ה"יידישע מאמע". אבל זה היה הרגע בו באמת הבנתי מה היא הנקודה היהודית – ה "פינטעלע איד" שלנו, פשוט ראיתי אותה עומדת ומאירה כך מולי. האשה הזו שאת שמה אינני זוכר עוד, לימדה אותי מה ששום ישיבה לא יכולה ללמד – "סאשה שלי יהיה היום יהודי!".

הוא באמת נהיה, כי שעה קלה אחרי כך, הנחתי את ידיי תחת ראשו של סאשה והייתי לו לסנדק.

הייתה זו השנה השניה שלי בבאזל ואני ראיתי את זה כהישג לא מבוטל. ובכן, החניתי את הוולוו ליד בית הכנסת ונכנסתי לשחרית שמח ומרוגש.

ואז נגש אלי יהודי, שמבוגר ממני בכ-30 שנה, פניו זעופות, מילותיו מוכנות בפיו והוא ירה אותם עלי בגרמנית מהירה וישירה: אני לא אוהב את החנוכייה על האוטו שלך, זה לא מתאים פה. לדעתי, זה לא מכבד את היהדות.

די תמים הייתי. ידעתי שיש מתנגדים לפעילות שלי, אבל לא חשבתי שחנוכייה על האוטו, שכתוב עליה חנוכה שמח עשויה לגרור התנגדות.

לא אשקר, לא היה לי קל. לא כייף לקבל ביקורת, בטח לא שוצפת וגועשת שכזאת, ובוודאי לא אחרי כל העמל והיזע שלי. ברגע הראשון עמדתי להשיב במילים שוצפות וגועשות מידה כנגד מידה, אבל ה' עזר לי ועצרתי, נשמתי עמוקות, הבטתי בעיניו ואמרתי:

תראה איזה יופי, אתה מתנגד לזה בתוקף, ואני בעד בכל המרץ. אתה לא אוהב את החנוכייה על האוטו, ואני, אני מאוד שמח ואוהב אותה. והנה אנחנו עדיין נשארים חברים וידידים, אמנם חלוקים בדעותינו, אבל אוהבים בליבנו.

אני עוד זוכר את ההפתעה על פניו. הוא היה מוכן עם תגובה הולמת לתגובה שהוא ציפה לה, אבל כעת הוא היה לרגע פעור פה. ואז, בחיוך רחב אמר, "שתהיה בריא רב צעיר, מה יהיה איתך? כבר אי אפשר אפילו לריב ככה כמו יהודים."

*

ולמה אני מטריח אתכם בערב סוכות עם סיפורי חנוכה?

ובכן, חג הסוכות הוא חג האחדות.

חג הסוכות הוא החג בו אנו מאגדים יחדיו ארבעה מינים שונים ואפילו קוטביים ומברכים עליהם ברכה.

יתירה מזו, אין לנו אפשרות הלכתית לברך ברכה בלי שנאגד יחד את כל הארבעה.

בשלש מילים, כל מה שנדרש מאתנו הוא 'אחדות, לא אחידות'.

אין אנו מתבקשים להיות אחידים, אנו בהחלט נדרשים לחיות בשלום ובשלווה, באהבה ואחדות בין אישית.

לפעמים נדמה לי שאנו נעשים יותר ויותר צרים בדעתנו, בלי יכולת הכלה של דעה או מחשבה אחרת ובוודאי שלא קוטבית. אבל זו לא האמת.

האמת היא, שאנחנו הרבה יותר טובים מזה, אנחנו כן ובהחלט יכולים לעמוד בדרישה הזאת של חג הסוכות ולהישאר חברים וידידים למרות חילוקי הדעות הקיימים בינינו.

זה הזמן להאיר את זה, לאפשר לעצמנו לשמוע דעה שונה ולהקשיב לה באהבה.

אחדות, לא אחידות.

חג שמח,

הרב זלמן וישצקי

'משולח' (יהודי שאוסף כסף עבור מוסדות תורה וכדומה) הסתובב וגייס כספים בקהילה יהודית בחו"ל. בין השאר, הגיע לביתו של יהודי עשיר שמקבל את כולם בסבר פנים יפות. ידוע הדבר שהוא איננו עשיר בזכות עצמו, את כספו וכל אשר לו קיבל הוא מאביו, שעמל כל ימי חייו והתעשר בעזרת ה'. האיש קבלו בכבוד ואף נתן לו שטר של מאה דולר.

בסוף מסעו נכנס ה'משולח' אל אביו של אותו עשיר ובקש אף ממנו תרומה. קבלו האבא בסבר פנים יפות, ונתן לו שטר של 50 דולר. תמה המשולח ושאל: הרי הבן שלך, שכל מה שיש לו קיבל ממך, נתן לי 100, ואתה נותן לי רק 50?
ענה האבא: הבן שלי נותן יותר, כי יש לו אבא עשיר. לי אין אבא עשיר.

הא, אז מה אני אוהב בסיפור הזה?

יש בו את שני הקצוות, שקיימות בעבודת האדם בחייו בכלל ובעבודת היהודי את קונו במיוחד.

תמיד עולה לי השאלה, מה עדיף? לעבוד קשה על כל דבר על מנת להשיגו, שאז יש ערך מיוחד לדבר, בגלל העמל והזיעה שנדרשו כדי להשיגו, או אולי עדיף לקבל את הדבר מוכן ובקלות ולעשות בו שימוש נבון וטוב.

כמו בכל דבר בחיים, גם פה צריך קצת מכל דבר, והכי חשוב שיהיה ביניהם איזון נכון.

אנו בעיצומו של חודש הרחמים והסליחות – חודש אלול, שהוא גם חודש של חשבון נפש כנה ואמיתי. הרבי מבאר שהפסוק משיר השירים 'אני לדודי ודודי לי' מגדיר את חודש אלול יותר מכל.

מצד אחד ישנה את העבודה של 'אני לדודי'. כלומר, עבודה עצמית, אישית, מלמטה למעלה. עבודה שבה האדם (אני) משתדל בכוחות עצמו להתקרב אל אביו שבשמים (דודי). ומצד שני יש את 'דודי לי'. כלומר, הקב"ה (דודי) מרעיף על האדם (לי) אור ושפע שמאפשרים לו לעלות מעלה מעלה, להתקדש ולהתעלות לרמות שלבדו לא היה מגיע אליהן.

איפה כאן הסוד? באיזון הנכון בין סוגי העבודה, כי ביחד, רק ביחד 'אני לדודי ודודי לי' יוצרים את ראשי התיבות המפורסמים – את המילה "אלול".

הרב זלמן וישצקי הוא שליח חב"ד בבאזל, שוויץ.

’קורא וכותב מכתבים’, היה כזה מקצוע פעם. הוא היה יושב על יד בית הדואר בעיירה, ובעד כמה קופיקות היה קורא או כותב את המכתב עבור אלו שלא ידעו קרוא וכתוב (היום בטח היו קוראים לזה ’המכון לקריאה וכתיבה בע"מ’).

יום אחד הגיע אל ’הקורא’ אדם צעיר, שזה עתה יצא מבית הדואר ובידיו מכתב, מכתב שהגיע מהוריו הגרים בעיר רחוקה. בארשת חשיבות פתח הקורא את המכתב והחל לקרוא לאט ובהתאמה. אבל לפתע, תוך כדי הקריאה, שם הוא לב שהלקוח הצעיר, בעל המכתב, פרץ בבכי מר ואף נפל מתעלף.

הוא העירו מעלפונו ושאל: מה קרא לך איש צעיר? למה תבכה ומדוע תתעלף?

ענה לו הצעיר בתדהמה: באמת לא שמת לב מה קראת? הרי זה מכתב מאמי שמודיעה לי בצער לשוב בדחיפות הבייתה, כי אבא האהוב שלי נפטר ועלי לשבת שבעה… פלא שבכיתי?! אתה תמה שהתעלפתי?!

הקורא החכם שב ושאל: אבל רגע, אתה בכלל אינך יודע לקרוא, כל המידע שלך הגיע ממני, אז למה אם כן אתה בכית ולא אני?

טיפש שבעולם, ענה הצעיר, לך לא אכפת מהאיש שנפטר אתמול בעיר הרחוקה, אתה אינך מכירו, למה שתבכה. אבל אני? זה הרי אבא שלי!

חברים יקרים, בפרשת פנחס הרבה מסרים ותכנים יש בה, אבל אם יורשה לי, מסר אחד מרכזי מביא עמו סיפורו של פנחס: לפנחס היה אכפת!

זמרי בן סלוא משבט שמעון היה, והוא בכלל עשה מעשה עם כזבי בת צור, שמדיינית הייתה. למה זה קשור לפנחס? איך זה נוגע לו? למה כואב לו מה שקורה עם מישהו אחר משבט אחר? זה הרי לא קרוב משפחה שלו ובטח לא אבא שלו?!
אבל פנחס הראה לנו, שצריך להיות אכפתיים. אם קורה משהו, גם אם זה במקום אחר, גם אם זה רחוק, זה צריך להיות נוגע לנו, עלינו להיות אכפתיים!

ימי בין המצרים אלו ימים בהם יש ללמד זכות על בני ישראל. דומני, שירשנו מפנחס את האכפתיות. אני גר בשוויץ, אבל מבקר הרבה בארץ, וההבדלים ברורים. האנשים בארץ מאוד אכפתיים, הם יסבירו לך בשמחה איך להגיע, יספרו לך איפה טעית, איפה יש את הפלאפל הכי טוב ומה הכי טוב עבורך, וזה גם אם הם פגשו בך לפני דקה פעם ראשונה בחייהם.
כי לנו, זה טוב שאכפת לנו.

עכשיו, אני יודע מה עובר לכם בראש, הנה עוד חב"דניק שרוף שכל חייו סובבים סביב 'הרבי'. אז הנה אני מודה, זה נכון, אני חב"דניק שרוף. אבל האמת היא שאם קצת תחשבו על זה, ותבינו את המהפכה החשיבתית שהוא חולל, תשמחו גם אתם שאישיות בסדר גודל של הרבי מליובאוויטש חיה כאן איתנו, בדור שלנו.

הנה סיפור מהתלמוד (סוכה נ"ה ב'):

בזמן סיפור חנוכה, כשהיוונים נכנסו לבית המקדש כדי לחללו, נכנסה אתם מרים בת בילגה. נערה יהודייה ממשפחה של כהנים שהמירה את דתה, התחתנה עם 'סרדיוט' – קצין יווני. מרים בת בילגה נכנסה עם היוונים וחיללה את בית המקדש. וכשהגיעה למזבח הכתה עליו עם הסנדל שלה וצעקה "לוקוס לוקוס (זאב ביונית) עד מתי אתה מכלה את ממונם של ישראל (עלות הקורבנות) ואינך עומד להם בעת צרתם".

זה בלתי נתפס, כי אבא שלה וסבא שלה הכוהנים כשהיו נכנסים לבית המקדש היה זה עם התרגשות של קדושה ומתוך טהרה. והיא, לא רק שהמירה את דתה!!! התחתנה עם האוייב!!! היא עוד נכנסת עם החיילים לבית המקדש כדי לחלל אותו! והיא עוד מכה את המזבח עם הסנדל שלה, אותו מזבח שהכוהן היה רועד לפני שנגע בו! היש בגידה גדולה מזו? זה כמו להתחתן עם קצין אס.אס. ולבוא עם צלב קרס יחד איתו בליל הבדולח ולשרוף את בית הכנסת של אבא שלה!!!

אלפיים שנה חיכתה הנשמה שלה עד שיבוא מישהו וילמד עליה זכות.

וזה קרה.

בברוקלין ניו יורק, ביום ו' בתשרי ה'תשל"ה – 1975. בעת התוועדות מיוחדת בה נשא דברים לפני אלפי איש, בקשר עם מלאת עשר שנים לפטירתה של אמו המנוחה הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה שניאורסאהן, אמר הרבי מליובאוויטש כך:

אנשים אומרים שיהודי יכול להיות מנותק מעמו ומאלוקיו. אני אומר:"איזה מנותק? איפה מנותק?" (באידיש: אוו אגעשניטן? וואס אגעשניטן?) כי הנה אפילו במקרה הכי נורא של מרים בת בילגה, כשהיא הכתה את המזבח בסנדלה היא הביעה דאגה כלפי עמה, שכן היא צעקה "לוקוס! לוקוס! למה אתה לא עוזר ליהודים בצרתם" והרבי שהיה אז בן 72 לא הצליח להשלים את המשפט… כי קולו נשנק מבכי של התרגשות, התרגשות בעודו יורד לנבכי נפשה המיוסרת והמבולבלת של נערה יהודייה שנראית כל כך רחוקה ובעצם היא קרובה.

חברים, רק לפני כמה עשרות שנים, כשנער או נערה היו 'יוצאים לתרבות רעה' המשפחה הייתה מתנתקת מהם, היו יושבים שבעה! אבל הרבי מליובאוויטש שמצא אפילו את הטוב של מרים בת בילגה, לימד אותנו לראות את הטוב שיש בכל אדם, להביט על העולם בעין טובה. והיום לא רק חב"ד אלא כולם, מכל קצות העם יודעים לומר ש'יהודי הוא יהודי הוא יהודי', כולם כבר פותחים דלתות עבור כל אדם.

אז גם אם לא יצא לכם לעשות סדר פסח בקטמנדו – נפאל, או לטעום לביבות של חב"ד בחנוכה באוקלוהומה ולא נפלתם באמצע טיול לשווייץ לקבלת שבת בבית חב"ד בבאזל. עדיין, י"א בניסן הוא יום מיוחד עבורכם,

היום הזה החלה המהפיכה היהודית של דורנו.

ומשהו אישי: לרבי שלי יש יום הולדת, מזל טוב!

כיון שזו לא הפעם הראשונה, שאני נתקל בבקשות מסוג זה, ביררתי אצלו איזה סוג בעיה ישנה ולפי זה הפנתי אותו לידיד, עורך דין יהודי מקומי.

השבוע נגש אלי החבר ואמר: תודה על ההפניה, עורך הדין עזר לי מאוד ובמאור פנים, אבל יש בעיה אחת; הוא לא מעוניין לקבל תשלום?! ואני באמת לא מכיר אותו מאף מקום…?

לא הופתעתי, אני גר בבאזל מספיק זמן כדי לדעת שזו התנהגות מקובלת בין יהודי באזל. רק חייכתי ואמרתי: 'שמע, קבל על עצמך גם אתה לעזור ליהודים באותה צורה'.

חברים, יש שם להתנהגות הנפלאה הזו, התלמוד קורא לזה 'ערבות'. במסכת שבועות נאמר 'כל ישראל ערבים זה לזה'. כשם שבהלוואה כספית, במידת הצורך, הערב עומד במקום הלווה, כך גם בכל דבר, ובין כל בני ישראל, כשיש צורך, הרי שהאחד ערב לחברו.

אחד המקורות לדין ה'ערבות' (הגדרת המושג ערבות) נלמד במסכת בבא בתרא מפרשת השבוע, פרשת ויגש.

בשיא המתח של הסיפור (בהמשכים) של יוסף ואחיו, כשיוסף הודיע שהוא משאיר את בנימין אצלו לעבד בעקבות 'גניבת' הגביע של יוסף, הו אז 'ויגש אליו יהודה' ואמר 'כי עבדך ערב את הנער'.

ואז המשיך והוסיף 'ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני, והנער יעל עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו איתי'.

ערבתי לאבי שאשיב לו את בנימין, כששכנעתי אותו לאפשר לבנימין לבוא עמנו למצרים. 'אנוכי אערבנו מידי תבקשנו' אמרתי לו.

זוהי ערבות!

אחים אלו, השבטים בני יעקב, מייצגים את כולנו, הם הרי 'בני ישראל' אבות האומה, ומהם למדנו ערבות מהי.

בין יהודי באזל זה מקובל ואפילו אך טבעי, ובכל זאת, כל פעם מחדש זה מרגש אותי. אבל לא רק מרגש, גם מחזק. לפתע אני מרגיש שייך למשהו גדול וחזק. אני יהודי ויש לי גב רחב וחזק, כי כל ישראל ערבים זה לזה.

ובכן, לכבוד כנס השלוחים העולמי שמתקיים בימים אלו, אני מתכוון לחשוף כאן את הסוד המקצועי שלנו.

התורה בפרשת השבוע מתארת קשר מיוחד שיש בין יצחק לבנו עשיו, החל מאהבתו את עשיו בזמן שרבקה אוהבת רק את יעקב ועד השיא של הנכונות לתת לו את הברכות הגורליות, אלו שיגדירו מי יעלה על מי. למרות שהם אב ובנו, הקשר הזה מפתיע. יצחק בעצם הולדתו והווייתו מגלם את החלום וההבטחה על המשכיות הקיום של עם ישראל. ובין עשיו ויעקב, דבר ברור הוא שהמשך ההבטחה תבוא עלי ידי יעקב, הוא זה שמיועד להקים את שנים עשר השבטים ומהם את העם כולו. אז עם העובדה שיצחק אוהב את עשיו עוד נסתדר, אבל איך הוא חשב לתת את הברכות הגורליות כל כך לעשיו ולא ליעקב? רבקה, אמו של עשיו הבינה מיד שעליה לעשות הכל כדי שהברכות יגיעו ליעקב ובכל מחיר, אבל יצחק, מה הוא חשב?

סודו של יצחק כפי שהרבי מסבירו, הוא גם סודם של שלוחי חב"ד בעולם כולו:

אם נקרא את סיפורו של יצחק נראה שהוא עסק כמה פעמים בכריית בארות מים. הכורה באר מים, איננו רק איש של חזון, ולא רק אדם מסור וחדור מטרה עד שרואה את המים זורמים. כורה מים הוא בראש ובראשונה אדם מאמין עם עוצמה פנימית, שיודע להביט על עפר ואבנים ולומר יש כאן מים! העפר ואבנים רק מכסים על המים החיים, אם נחפור מספיק עמוק, נגיע אל המים.

כורה בארות זה אדם שרואה את עשיו ואומר לעצמו: יש כאן מים! אם אחפור מספיק עמוק, אמצא את הטוב הפנימי והוא יפרוץ החוצה.

אני מכיר הרבה מאוד מחבריי השלוחים באופן אישי ועוד רבים אחרים באופן עקיף, ואת הסוד הזה אני יודע בבירור: הם כולם כורי בארות. הם יודעים לראות עפר ואבנים ולומר 'יש כאן מים'! לכולם יש סיפור כזה: כולם אמרו לי ״עם האדם הזה לא תצליח״ או ״בעיר הזאת אין סיכוי״ או ״תחום פעילות מסויים לא יעבוד פה״. והשליח, הוא תמיד ידע להביט קדימה ולומר: יש כאן מים!

הכותב: הרב זלמן וישצקי, שלחי הרבי מליובאוויטשת בזל,שוויץ.

בין השנים תרצ"ו ותרצ"ז ישבה במגרש הרוסים בירושלים וועדת פיל, בראשות לורד וויליאם רוברט פיל, לחקור את המצב בפלשתינה, בעקבות פרעות 36’. הוועדה היתה מעין וועדת חקירה משפטית, והופיעו בפניה נציגי היישוב היהודי, נציגי הערבים ונציגי המנדט הבריטי. מנהיג היישוב, דוד בן גוריון, היה בפריז במשך רוב זמן פעילות הוועדה, והגיע לשאת את דבריו רק בה’ בשבט תרצ"ז.

המון רב הגיע לשמוע אותו, במשך 3 שעות, נושא נאום היסטורי מהטובים בחייו. הנה ציטוט:

"העם היהודי זכאי להיות ולחיות חפשי למענו ובזכותו הוא.

זכותנו לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט הבריטי ולא מהצהרת בלפור, היא קודמת להם. היושב ראש של הוועדה המלכותית, או אחד מחבריו, אמר באחת הישיבות, שהמנדט על ארץ ישראל הוא ה"בייבל" של הציונות. אני יכול לומר, בשם העם היהודי, את ההיפך: התנ"ך – ה?בייבל? הוא המנדט שלנו על הארץ.

בפרשות השבוע של השבועות האחרונים קראנו על המנדט הזה, איך שהקב"ה נתן לאברהם את הארץ לארכה ולרחבה. השבוע זה מגיע לשיא. אברהם מגדיל לעשות, וקונה ב – 400 שקל כסף מלא את מערת המכפלה שבחברון מידי עפרון החיתי.
לא רק מערת המכפלה נרכשה בכסף, גם מקום המקדש בירושלים נרכש. דוד המלך רכש (50 שקל..) מאת ארוונה היבוסי את הגורן שהיה למקום המקדש.

זה חתיכת מנדט!

מערת המכפלה וירושלים, מעבר להיותם רכוש פיזי וגיאוגרפי, הם גם רכוש רוחני שלנו. הם מסמלים את המקור והבסיס של עמנו, ועלינו לחפש את החיבור הרוחני אליהם. חיבור שבא לידי ביטוי בהתנהלות כפי שמצופה מבני אברהם, יצחק ויעקב.

כי התנ"ך איננו רק המנדט שלנו על הארץ, אלא המנדט שלנו על עצם קיומנו כעם ישראל בכלל, וכיהודי בפרט.

חברים, תודה לא-ל ולאיזיג’ט, אנו מבקרים כמה פעמים בשנה בארץ. ואני שואל, מתי בפעם האחרונה היינו בחברון?

שבת חיי שרה היא שבת חברון. אלפי אנשים מכל רחבי הארץ ישבתו בחברון וישתטחו על קבריהם של אבות האומה. אולי נקבל החלטה, לבקר בחברון לפחות עד שבת חיי שרה בשנה הבאה.

שבת שלום,
זלמן וישצקי