למה ילדים באים לבית הכנסת? זה ברור. בשביל הסוכריות! (זה, ובשביל להפריע למבוגרים כמובן…).

אין לי מושג מתי ואיפה נוצר המשולש הזה של בתי כנסת ילדים וסוכריות. אבל זו מן הסתם חייבת להיות תקנה קדומה ועתיקה מאוד. הרי לא משנה לאיזה בית כנסת תגיע, בארץ או בחו"ל, ספרדי או אשכנזי, קטן או גדול, בכל בית כנסת תוכל למצוא תמיד ילדים וסוכריות.

הוותיקים והמנוסים שבילדי בית הכנסת מצוידים היטב לא רק באינפורמציה המעודכנת, אצל מי מהמתפללים תקבל סתם טופי, ומי מחזיק בתאו סוכריות שוות, אלא גם בטכניקה הנכונה כיצד לזכות בסוכריה הנכספת.

המנומסים שבהם באים להגיד שבת שלום ונשארים לעמוד בציפייה דרוכה, הסחבקים לא מתביישים לבקש בפה מלא ועוד מתעקשים לבחור בעצמם.

הילדים שלי אם שאלתם, הילדים שלי זה פדיחה… הם אמנם, בדרך כלל, לא מהחצופים שבאים לבקש. וגם מבחינת נימוסים אין צורך ב"נו מה אומרים?" כדי לחלץ מהם את התודה שאחרי. השלב הבא הוא החלק בעייתי, זהו השלב בו הם רצים לעברי, מנפנפים בסוכריה בהתלהבות, ולעיניו הנבוכות של התורם הנעלב הם שואגים ?זה בהכשר שלנו??… לא נעים…

אם לשמור כשרות זה קשה. אז לנסות ולשמור על כשרות מהודרת זה קשה שבעתיים. בכל פעם מחדש אנשים מתקשים להבין למה אתה מסרב בנימוס לטעום ?נו באמת. מה אתה רוצה. זה כשר, קנינו במיוחד לכבודך?. לפעמים אנשים עלולים גם להיפגע. "מה אנחנו לא מספיק כשרים בשבילך?".

ידידי היקרים, אין צורך להיעלב או להיפגע חלילה, צריך רק להבין.

אוכל זה דבר רציני מידי בשביל לזלזל בו. הרי בסופו של דבר אנחנו עשויים ממה שאנחנו אוכלים. ובאותה מידה שאוכל משפיע לא רק על בריאות גופנו וחוסננו הפיזי, אלא גם על הרגשתנו ומצב רוחנו. כך ממש הוא משפיע גם על אופיינו הרוחני, על נשמתנו.

אולי לא כולנו מודעים מספיק, וחזקים מספיק, כדי להקפיד על כך. אבל רובנו לפחות מעריכים את אותם אנשי עקרונות, המקפידים על אוכל צמחוני טבעוני נטול גלוטן נטול סוכר וכדו’. כל הכבוד להם. הם יודעים להעריך את גופם ובריאותם ומוכנים להתאמץ כדי לשמור עליהם.

באותה מידה עלינו לכבד את שומרי הכשרות לרמותיהם השונות, המאמינים שהאוכל משפיע גם על רמת הרגישות הרוחנית של הנשמה, ומוכנים להתאמץ כדי לשמור על נשמתם זכה וטהורה.

אם הגוף ראוי לתזונה בריאה וראויה, אז גם הנשמה ראויה לכשרות למהדרין.

הטור נכתב במקורו למקורבי בית חב"ד תל אביב.

ראשית, כולם, הילדים וגם ההורים, משתדלים להתנהג הרבה יותר יפה, שהרי אורח לרגע רואה כל פגע. שנית, כשיש אורחים – שולחן השבת ומאכליו עשיר ומפנק הרבה יותר, ככה זה כשיש בשביל מי להשקיע. אבל בעיקר הם מצפים לאורחים, כי כשיש אורחים הופך שולחן השבת שלנו להיות מעניין ומרתק הרבה יותר.

תבינו, אורח טוב מביא איתו לא רק בקבוק יין או זר פרחים. אורח, כל אורח, מביא איתו קודם כל את עצמו, וזה אומר הזדמנות פז לשמוע סיפור חיים מרתק, ללמוד על מקצוע מעניין ותחום עיסוק ייחודי, ובעיקר להכיר עוד פנים חדשות, אישיות ודעה. שהרי יותר מכל ספר טוב, סרט או הצגה, החיים עצמם הם הדבר המעניין ביותר, ולהכיר אנשים נוספים זו החוויה המרתקת והמעשירה ביותר.

כפרפרזה על מאמר חכמים ניתן לומר ש"יותר ממה שעושה בעל הבית עם האורח, עושה האורח עם בעל הבית". וכשאני חושב על עצמי, על מי שאני היום ועל כל מה שאני חושב ויודע, אין לי ספק שהרבה מאוד מכל אלו רכשתי מאותם אורחים רבים ומגוונים שפגשתי בימי חיי סביב שולחן השבת, הן בילדותי בבית הורי והן סביב שולחן השבת בביתי שלי.

זה נכון לגבי אורחים מוחשיים, ונכון עוד יותר לגבי אורחים "וירטואליים", ואני מתכוון כמובן ל"אושפיזין" – אותם שבעה אורחים רוחניים הבאים להתארח בסוכתו של כל אחד מאיתנו במשך שבעת ימי חג הסוכות הבא עלינו לטובה:

אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד – דמויות ההוד, אבות האומה, קופצים אלינו לביקור לא רק כדי לראות את הסוכה החמודה שהקמנו ולהתרשם מהקישוטים שהכינו הילדים. הם באים אלינו לביקור בעיקר כדי שנוכל לספוג, ולו מעט, מרוחם וממורשתם, שנלמד ונפיק לקח מחכים מאישיותם ומהשראתם.

אין צורך להילחץ, אלו אורחים קלים ביותר לאירוח. הם אפילו לא נכנסים אלינו הביתה פנימה, ומסתפקים בביקור קצר בסוכה, כך שאין להם כל ציפיות מאיתנו ולא צריך לטרוח ולהכין שום דבר מיוחד עבורם.

כל מה שנדרש מאיתנו הוא רק להיות קשובים, לחוש את נוכחותם ולשמוע את סיפוריהם. ללמוד מאברהם אבינו חסד מהו, מיצחק אבינו מסירות נפש מהי, מיעקב אבינו את סוד התפארת – יכולת המיזוג והשילוב, ממשה רבנו את חוכמת התורה, מאהרון הכהן אהבת ישראל, מיוסף הצדיק על התמודדות מול ניסיונות, ומדוד המלך את תכונת המנהיגות.

לא כל יום אנו זוכים לאורחים רמי מעלה שכאלה. השאירו עבורם את שערי הסוכה פתוחים, ובעיקר את דלתות הלב, לא לחינם נאמר "גדולה הכנסת אורחים – בסוכות, יותר מקבלת פני השכינה – בראש השנה וביום הכיפורים".

מאת הרב מנחם גערליצקי שליח חב"ד בשכונות הצפון החדש בתל אביב.

העולם הדמוקרטי בו אנו חיים משפיע על כל אחד ואחת מאיתנו, ולא רק בכל הנוגע לסגנון החיים וצורת הממשל, אלא גם – ואולי בעיקר – משפיע על צורת מחשבתנו ועל הדרך בה אנו רואים את המציאות. דמוקרטיה מבוססת על שלטון הרוב. דבר שבאופן טבעי גורם לנו לחשוב שהצדק תמיד נמצא עם הרוב. סוף כל סוף אפילו בתורה נאמר "אחרי רבים להטות".
אבל, האם אכן הרוב תמיד צודק? האם לא יתכן מצב שבו הצדק דווקא עם המיעוט?

הנה דוגמא קלאסית, ודווקא מתוך פרשת השבוע: משה שולח שנים עשר מרגלים לתור את הארץ. עשרה מתוכם חוזרים עם דעה שלילית אודות סיכויינו לעלות אליה, רק שנים מתוכם טוענים שלמרות הכול יש סיכוי. העם נוטה לקבל את דעת הרוב, ופוצח במרד ספונטני כנגד המנהיגות – משה ואהרון. הקב"ה כועס ומזכה את העם בחופשה ארוכת טווח במדבר.
במבט לאחור מסתבר, שלפחות בפעם הזו הצדק היה עם המיעוט. עובדה, בסוף נכנסנו לארץ. אבל העם, מה הוא אשם, הוא הרי נהג בדיוק כמו שלימדו אותו – "אחרי רבים להטות", והרוב הרי היה נגד.

זה בדיוק העניין. אף אחד לא בעל הבית על הצדק, אפילו לא הרוב האימתני, להפך, אם נבחן בכנות את ההיסטוריה של עמנו ושל האנושות כולה, נגלה שברוב המקרים דווקא המיעוט הוא שצדק.

"אחרי רבים להטות" נאמר במצב של ספק, מצב שלגביו אין לנו נתונים או מידע מוקדם, אזי מצווים אנו לנטות אחרי הרוב. אבל בכל מקרה אחר, בו ידועה לנו האמת האמיתית, האמת ההיסטורית, אין כל מקום לספק, ולכן ממש לא משנה מה אומר הרוב.

כדאי מאוד להיזכר בדמותם של יהושע וכלב, הניצבים בודדים מול העם כולו. עם ענק וזועף הרוגם אותם באבנים, אך הם אינם מתבלבלים, זקופי קומה הם עומדים ניצבים אל מול הרוב המשולהב – ולמרות מיעוטם מכריזים בגאון:

"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה"!

כמו רוב ההורים הצעירים שאני מכיר, כאלו המנהלים תחרות סמויה מה תהיה המילה הראשונה של העולל הפעוט, האם תהיה זו המילה 'אמא' או שמא תהיה זו דווקא המילה 'אבא', כביכול יש בכך כדי להצביע על מידת אהבתו של הילד לאחד מהם. כן, בדיוק כמו אותם הורים, שלא חוסכים כל דרך יצירתית כדי להפעיל את מיטב קסמם ומרצם על התינוק המבולבל ומשננים לו חזור ושנן בגלוי ובסתר "תגיד א-בא!" או לחילופין "תגיד אי-מא!". כך גם אני לוקח חלק במלחמה הפסיכולוגית הבזויה הזו אלא שאני מנצל כל הזדמנות וכשאף אחד ל א רואה או שומע (ואני מאוד מקווה שאשתי לא תקרא את השורות הבאות….) אני דווקא משנן ליורש העצר "תגיד אי מא!" שוב ושוב.

על פניו זה בטח נראה ככניעה ללא תנאי וכשיתוף פעולה עם ה'אויב', אבל מי שניחן בראיה אסטרטגית מרחיקת ראות בודאי מבין שמעבר למשמעות הפסיכולוגית רגשית, למילה הראשונה אותה יהגה הפעוט קיימת גם משמעות מעשית ופרקטית עד למאוד, זו המשמעות המתבררת לנו בדרך כלל בשעה שתים וחצי אחרי חצות, כאשר בדיוק ברגעי החסד של השינה העמוקה והמתוקה ביותר, קול צלול ורם של תינוק עיקש ונחרץ בוקע את ערפילי השינה ודורש בתוקף – מוצץ, בקבוק, חיתול, יחס, תעסוקה, סיפור, שיר (מחק את המיותר).

או אז, ברגעים הקריטיים האלו, מתברר יתרונו הגדול של האסטרטג המנוסה שהשקיע בשינון המילה 'אימא' לשעון המעורר הקטן…. "אשתי היקרה", אני מלמל מתוך שינה והתהפכות לצד שני "קומי, הילד קורא לך"….

●

תינוקות מעירים את הוריהם באמצע הלילה כיון שעולמם ברור ופשוט מאוד: אבא ואימא חייבים למלא את כל צרכי בלי שום חכמות, כך הוא מאמין באמת בכל ליבו, ולכן כשהוא זקוק לדבר מה – קטן או גדול – הוא לא חושב פעמיים, ומבלי להשקיע בניסוח ומבלי לשים לב לשעה הוא פשוט פורץ בבכי וקורא להוריו "היי! אבא, אימא, חסר לי משהו, אני זקוק לדבר מה! אתם לא רואים?".

במוצאי שבת הקרוב נחל במנהג ה'סליחות' בו אנחנו קמים בחצות הלילה (טוב, לא ממש, בבית הכנסת ב'סי אנד סאן' חצות נופל איך שהוא בשעה עשר בלילה…), באים לבית הכנסת ומתפללים לאבינו שבשמים לסליחה ומחילה ולשנה חדשה טובה ומתוקה יותר.

תפילת הסליחות היא התפילה בה לרגע אנו חוזרים אל הפשטות והתמימות ואל האמונה בלב שלם שהקב"ה אחראי לכל מחסורינו בדיוק כפי שאבא ואימא אחראים למחסוריו של התינוק הקטן. ולכן אנו מעיזים להעיר אותו באמצע הלילה, לבקש שוב את סליחתו, ולהזכיר לו – ולא פעם בליווי בכי מתפרץ – שבניו חסרים וזקוקים לדבר מה.

אלא שאנחנו כבר איננו תינוקות, וכשאנו קמים באמצע הלילה סל הדרישות שלנו לא כולל רק בקבוק או מוצץ = פרנסה, בריאות, ושאר בקשות גשמיות. סל הדרישות שלנו מכיל גם ובעיקר בקשות רוחניות, לזכות לשנה של קרבה לקב"ה, לשנה בה נצליח מעט להתעלות ולהתקדש, לחיות חיים של משמעות, ולהיות טובים יותר.

"במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה, הט אזניך ממרום יושב תהילה, לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מתוך הסליחות).

הרב מנחם מענדל גערליצקי, הוא שליח חב"ד בתל-אביב

 שאלה בפורום: לתת פליק. זה בסדר?

למרות שהבלוג החל להיות מתורגם לשפות זרות… , אני עדיין מרשה לעצמי לשתף אתכם בחוויה אישית, וזאת מתוך תקווה שלערבית הוא עדיין לא מתורגם, ואף "בן מיעוטים" לא עומד לקרוא בו ולקבל השראה לרעיונות שונים…

לפני מספר חודשים פרצו אלינו הביתה. הפורץ – בן דוד נחמד מקלקיליה – פעל במקצועיות שכזו, שלמרות שהיינו בבית, ישנים כמובן, לא חשנו דבר. למעשה, אילולא נתפס הגנב בידי המשטרה, לעולם לא היינו מבחינים בעובדת הפריצה. מן הסתם מדובר בגנב תרבותי במיוחד, שרק מתוך נימוס השתדל שלא להעיר אף אחד מבני הבית, כמו גם את השומר שנמנם בכניסה לבנין…

(דרך אגב, אם אני הייתי הבוס של אותו גנב אומלל, הייתי מפטר אותו, ולא כעונש על כך ש'השליימזל' נתפס, אלא כקנס על טיפשותו הרבה: נו באמת, מכל הבתים באזורי חן לא מצאת בית אחר לפרוץ אליו חוץ מביתו של הרב התפרן…:).

שלא להדאיג אתכם אספר כי ב"ה לא אירע לנו כל נזק. הגנב לא הצליח להשלים את מלאכתו ושערה לא נפלה מראשנו – ומרכושנו – ארצה. ובתי הקטנה הודיעה לי בדרך אל הגן "אתה רואה אבא, מזל שיש לנו מזוזה…".

למרות זאת, לא צריך להיות פסיכולוג בכיר כדי להבין את ההשפעה השלילית שיש למאורע זה על הרגשתם של בני הבית. ואני לא מתכוון לפחד או לחרדה מפני מאורע דומה בעתיד, אלא לפגיעה חמורה הרבה יותר, באחד הרגשות העמוקים והפנימיים ביותר בנפש האדם – רגש הביתיות.

תנו לילד קטן דף וצבעים והוא יצייר בית, אמנם בית דמיוני (שלא ברור לי איפה ילד תל אביבי מצוי ראה כמותו מעולם) חד קומתי עם גג אדום ושביל ארוך, אבל בית. מדוע? מסתבר שהרצון והשאיפה לתחושת הביתיות הוא רצון בראשיתי שטבוע עמוק בנפש האדם, שכן בית הוא בעצם המקום היחיד בו יכול האדם להיות מי שהוא באמת, מבלי להתכסות במסכות ולבושים, ומבלי להגביל עצמו בכללי התנהגות מאולצים. להרגיש בבית פירושו להרשות לעצמך להיחשף במלא נוכחותך ולהיות מי שאתה באמת.

כאשר אדם זר פורץ אל הבית פנימה – גם אם לא נגרם כל נזק ממשי כתוצאה מכך – תחושת הביתיות נפגמת. ההרגשה היא שאתה כבר לא מסוגל להרגיש בבית בשום מקום.

באותה מידה שהתשוקה לבית היא תכונה אנושית כך גם היא גם תכונה אלוקית, הקב"ה בורא העולם (שסביר להניח שירשנו תכונה זו ממנו עצמו) משתוקק גם הוא לבית.

מפאת חומריותו של העולם הגשמי נאלץ הקב"ה להסוות את נוכחותו הרוחנית בעולם בלבושים שונים ולהגביל את הנהגתו במערכת כללים מאולצת (הידוע בכינויה ה"טבע"). עובדה זו מן הסתם רק מגבירה את שאיפתו למצוא לפחות פינה אחת קטנה בה הוא יוכל "להרגיש בבית" ולהתגלות במלא נוכחותו כפי שהוא באמת.

מקום זה היה בית המקדש – ביתו של הקב"ה.

בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב אנו מתאבלים כדי להזכיר לעצמנו שמאז חורבן בית המקדש ועד היום עדיין לא נמצא דיור הולם לקב"ה בעולמו. אמנם בניית בית המקדש איננה משימה אפשרית מבחינתנו כרגע, אך יש דבר קטן אותו אנו כן מסוגלים לעשות, לפנות מקום קטן לקב"ה בביתנו אנו. בית המתנהל ברוח התורה והמצוות ובאווירה יהודית של קדושה וטהרה, בית כזה הנו "מקדש מעט" בו אפילו הקב"ה עצמו

מרגיש בבית!