למה ילדים באים לבית הכנסת? זה ברור. בשביל הסוכריות! (זה, ובשביל להפריע למבוגרים כמובן…).

אין לי מושג מתי ואיפה נוצר המשולש הזה של בתי כנסת ילדים וסוכריות. אבל זו מן הסתם חייבת להיות תקנה קדומה ועתיקה מאוד. הרי לא משנה לאיזה בית כנסת תגיע, בארץ או בחו"ל, ספרדי או אשכנזי, קטן או גדול, בכל בית כנסת תוכל למצוא תמיד ילדים וסוכריות.

הוותיקים והמנוסים שבילדי בית הכנסת מצוידים היטב לא רק באינפורמציה המעודכנת, אצל מי מהמתפללים תקבל סתם טופי, ומי מחזיק בתאו סוכריות שוות, אלא גם בטכניקה הנכונה כיצד לזכות בסוכריה הנכספת.

המנומסים שבהם באים להגיד שבת שלום ונשארים לעמוד בציפייה דרוכה, הסחבקים לא מתביישים לבקש בפה מלא ועוד מתעקשים לבחור בעצמם.

הילדים שלי אם שאלתם, הילדים שלי זה פדיחה… הם אמנם, בדרך כלל, לא מהחצופים שבאים לבקש. וגם מבחינת נימוסים אין צורך ב"נו מה אומרים?" כדי לחלץ מהם את התודה שאחרי. השלב הבא הוא החלק בעייתי, זהו השלב בו הם רצים לעברי, מנפנפים בסוכריה בהתלהבות, ולעיניו הנבוכות של התורם הנעלב הם שואגים ?זה בהכשר שלנו??… לא נעים…

אם לשמור כשרות זה קשה. אז לנסות ולשמור על כשרות מהודרת זה קשה שבעתיים. בכל פעם מחדש אנשים מתקשים להבין למה אתה מסרב בנימוס לטעום ?נו באמת. מה אתה רוצה. זה כשר, קנינו במיוחד לכבודך?. לפעמים אנשים עלולים גם להיפגע. "מה אנחנו לא מספיק כשרים בשבילך?".

ידידי היקרים, אין צורך להיעלב או להיפגע חלילה, צריך רק להבין.

אוכל זה דבר רציני מידי בשביל לזלזל בו. הרי בסופו של דבר אנחנו עשויים ממה שאנחנו אוכלים. ובאותה מידה שאוכל משפיע לא רק על בריאות גופנו וחוסננו הפיזי, אלא גם על הרגשתנו ומצב רוחנו. כך ממש הוא משפיע גם על אופיינו הרוחני, על נשמתנו.

אולי לא כולנו מודעים מספיק, וחזקים מספיק, כדי להקפיד על כך. אבל רובנו לפחות מעריכים את אותם אנשי עקרונות, המקפידים על אוכל צמחוני טבעוני נטול גלוטן נטול סוכר וכדו’. כל הכבוד להם. הם יודעים להעריך את גופם ובריאותם ומוכנים להתאמץ כדי לשמור עליהם.

באותה מידה עלינו לכבד את שומרי הכשרות לרמותיהם השונות, המאמינים שהאוכל משפיע גם על רמת הרגישות הרוחנית של הנשמה, ומוכנים להתאמץ כדי לשמור על נשמתם זכה וטהורה.

אם הגוף ראוי לתזונה בריאה וראויה, אז גם הנשמה ראויה לכשרות למהדרין.

הטור נכתב במקורו למקורבי בית חב"ד תל אביב.

ראשית, כולם, הילדים וגם ההורים, משתדלים להתנהג הרבה יותר יפה, שהרי אורח לרגע רואה כל פגע. שנית, כשיש אורחים – שולחן השבת ומאכליו עשיר ומפנק הרבה יותר, ככה זה כשיש בשביל מי להשקיע. אבל בעיקר הם מצפים לאורחים, כי כשיש אורחים הופך שולחן השבת שלנו להיות מעניין ומרתק הרבה יותר.

תבינו, אורח טוב מביא איתו לא רק בקבוק יין או זר פרחים. אורח, כל אורח, מביא איתו קודם כל את עצמו, וזה אומר הזדמנות פז לשמוע סיפור חיים מרתק, ללמוד על מקצוע מעניין ותחום עיסוק ייחודי, ובעיקר להכיר עוד פנים חדשות, אישיות ודעה. שהרי יותר מכל ספר טוב, סרט או הצגה, החיים עצמם הם הדבר המעניין ביותר, ולהכיר אנשים נוספים זו החוויה המרתקת והמעשירה ביותר.

כפרפרזה על מאמר חכמים ניתן לומר ש"יותר ממה שעושה בעל הבית עם האורח, עושה האורח עם בעל הבית". וכשאני חושב על עצמי, על מי שאני היום ועל כל מה שאני חושב ויודע, אין לי ספק שהרבה מאוד מכל אלו רכשתי מאותם אורחים רבים ומגוונים שפגשתי בימי חיי סביב שולחן השבת, הן בילדותי בבית הורי והן סביב שולחן השבת בביתי שלי.

זה נכון לגבי אורחים מוחשיים, ונכון עוד יותר לגבי אורחים "וירטואליים", ואני מתכוון כמובן ל"אושפיזין" – אותם שבעה אורחים רוחניים הבאים להתארח בסוכתו של כל אחד מאיתנו במשך שבעת ימי חג הסוכות הבא עלינו לטובה:

אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף ודוד – דמויות ההוד, אבות האומה, קופצים אלינו לביקור לא רק כדי לראות את הסוכה החמודה שהקמנו ולהתרשם מהקישוטים שהכינו הילדים. הם באים אלינו לביקור בעיקר כדי שנוכל לספוג, ולו מעט, מרוחם וממורשתם, שנלמד ונפיק לקח מחכים מאישיותם ומהשראתם.

אין צורך להילחץ, אלו אורחים קלים ביותר לאירוח. הם אפילו לא נכנסים אלינו הביתה פנימה, ומסתפקים בביקור קצר בסוכה, כך שאין להם כל ציפיות מאיתנו ולא צריך לטרוח ולהכין שום דבר מיוחד עבורם.

כל מה שנדרש מאיתנו הוא רק להיות קשובים, לחוש את נוכחותם ולשמוע את סיפוריהם. ללמוד מאברהם אבינו חסד מהו, מיצחק אבינו מסירות נפש מהי, מיעקב אבינו את סוד התפארת – יכולת המיזוג והשילוב, ממשה רבנו את חוכמת התורה, מאהרון הכהן אהבת ישראל, מיוסף הצדיק על התמודדות מול ניסיונות, ומדוד המלך את תכונת המנהיגות.

לא כל יום אנו זוכים לאורחים רמי מעלה שכאלה. השאירו עבורם את שערי הסוכה פתוחים, ובעיקר את דלתות הלב, לא לחינם נאמר "גדולה הכנסת אורחים – בסוכות, יותר מקבלת פני השכינה – בראש השנה וביום הכיפורים".

מאת הרב מנחם גערליצקי שליח חב"ד בשכונות הצפון החדש בתל אביב.

העולם הדמוקרטי בו אנו חיים משפיע על כל אחד ואחת מאיתנו, ולא רק בכל הנוגע לסגנון החיים וצורת הממשל, אלא גם – ואולי בעיקר – משפיע על צורת מחשבתנו ועל הדרך בה אנו רואים את המציאות. דמוקרטיה מבוססת על שלטון הרוב. דבר שבאופן טבעי גורם לנו לחשוב שהצדק תמיד נמצא עם הרוב. סוף כל סוף אפילו בתורה נאמר "אחרי רבים להטות".
אבל, האם אכן הרוב תמיד צודק? האם לא יתכן מצב שבו הצדק דווקא עם המיעוט?

הנה דוגמא קלאסית, ודווקא מתוך פרשת השבוע: משה שולח שנים עשר מרגלים לתור את הארץ. עשרה מתוכם חוזרים עם דעה שלילית אודות סיכויינו לעלות אליה, רק שנים מתוכם טוענים שלמרות הכול יש סיכוי. העם נוטה לקבל את דעת הרוב, ופוצח במרד ספונטני כנגד המנהיגות – משה ואהרון. הקב"ה כועס ומזכה את העם בחופשה ארוכת טווח במדבר.
במבט לאחור מסתבר, שלפחות בפעם הזו הצדק היה עם המיעוט. עובדה, בסוף נכנסנו לארץ. אבל העם, מה הוא אשם, הוא הרי נהג בדיוק כמו שלימדו אותו – "אחרי רבים להטות", והרוב הרי היה נגד.

זה בדיוק העניין. אף אחד לא בעל הבית על הצדק, אפילו לא הרוב האימתני, להפך, אם נבחן בכנות את ההיסטוריה של עמנו ושל האנושות כולה, נגלה שברוב המקרים דווקא המיעוט הוא שצדק.

"אחרי רבים להטות" נאמר במצב של ספק, מצב שלגביו אין לנו נתונים או מידע מוקדם, אזי מצווים אנו לנטות אחרי הרוב. אבל בכל מקרה אחר, בו ידועה לנו האמת האמיתית, האמת ההיסטורית, אין כל מקום לספק, ולכן ממש לא משנה מה אומר הרוב.

כדאי מאוד להיזכר בדמותם של יהושע וכלב, הניצבים בודדים מול העם כולו. עם ענק וזועף הרוגם אותם באבנים, אך הם אינם מתבלבלים, זקופי קומה הם עומדים ניצבים אל מול הרוב המשולהב – ולמרות מיעוטם מכריזים בגאון:

"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה"!

התפתחות הטכנולוגיה מקילה עלינו את החיים. קחו לדוגמא את המכשירים הניידים החכמים ('סמארטפונים' בלע"ז), איזה יופי של המצאה, כמה חכמה ויעילות במכשיר אחד קטן וחכם.

נניח שקיבלת הזמנה לאירוע, ה'סמארטפון' עושה במקומך הכול. הוא מקבל את ההזמנה בדואר האלקטרוני, מעדכן בכוחות עצמו את היומן האלקטרוני, שבאופן עצמאי יודע לזהות את הכתובת ואת השעה ולהנפיק תזכורת ממוחשבת אודות האירוע הקרב ובא. ומה שחשוב יותר מכל, הוא יודע לעדכן את תוכנת הניווט המוטמעת בתוכו כך שתיקח אותך אל היעד, מבלי שאפילו תטרח לדעת מיהו ומהו.

הכל מתנהל בנוחות ובקלות מדהימה. כל שנדרש ממך הוא לצאת לדרך, להדליק את המכשיר, להעיף מבט במסך הצבעוני, ולגלות את ההודעה הבאה: "אזהרה! סוללה חלשה! נא להחליף או לטעון … וכו' וכו'". וכך בדיוק כשאתה מספיק רחוק מכדי לחזור הביתה ולקחת את המטען, אבל מספיק קרוב כדי לא לדעת איפה בדיוק אתה נמצא, ואיך אתה מגיע לאן שאתה צריך להגיע, המכשיר היקר נושם את נשימות ה"וואלט" האחרונות, ושובק חיים לכל חי. ולך אין מושג מהו האירוע, איפה הוא מתקיים, היכן אתה נמצא ואיך אתה מגיע.

אתה כמובן יכול להרים טלפון ולברר, אבל מה לעשות, גם הוצאת שיחה דורשת את כוחה האבוד של הסוללה מנוחתה עדן….

ואז אתה מבין שאם אתה רוצה שזה יפעל אתה חייב להטעין את זה…. הכלל הזה תקף תמיד, כל דבר עובד בדיוק במידה שמטעינים אותו, הרכב לא ייסע אף לא מטר אחד מעבר לכמות הדלק שמלאת בתוכו, חשבון הבנק שלך לא ינפיק לך אף לא שקל אחד מעבר לסכום שהפקדת בו, וכך גם המכשיר הנייד שלך לא יתפקד שנייה אחת מעבר לכמות הסוללה שהוטענה בקרבו… זה נכון לגבי חפצים ומכשירים, ונכון עוד יותר לגבינו, בני האדם.

את כוחותינו הרוחניים אנו שואבים מהנשמה שבתוכנו, אבל גם היא דורשת הטענה. אם לא נטעין אותה במידת הצורך, לא נוכל לבא בטענות כאשר לא נמצא בה את התעצומות הדרושות לנו כשנזדקק לה. נקודות הטענה רוחניות נוכל למצוא בתחנות שונות לאורך היום בלימוד התורה ובתפילה, וכן לאורך מעגל השנה בשבתות ובחגים ובשאר ימים טובים.

נקודת הטענה חשובה עבורי, היו הימים האחרונים בהם השתתפתי בכנס העולמי של כל שלוחי חב"ד ברחבי תבל. המפגש המדהים הזה של יותר מ 5000 שליחים ורבנים העוסקים יום יום בהפצת אור התורה והיהדות, המתמודדים עם אתגרים זהים, החותרים לאותה המטרה, והנפגשים יחד בחצרו – ולאור חזונו – של הרבי, מייצר עוצמות רוחניות נדירות בהיקפן. אלו הן העוצמות המטעינות את נשמתי ומעניקות לי את הכוח וההשראה להמשיך בתפקידי, ולנסות להיות מסוגל להטעין ולהשפיע גם על סביבתי וקהילתי.