חג השבועות – על שם שבעה השבועות בהם אנו סופרים את ספירת העומר, מלמחרת חג הפסח ועד יום החמישים הוא ו’ בסיון. יש הגורסים כי שם זה הוא מלשון "שבועה", על שם שבועת האמונים של בני-ישראל לקב"ה כשאמרו "נעשה ונשמע", ומאידך שבועת הקב"ה שנתן את הבטחתו לעם ישראל כי לא יחליפנו בעם אחר.

חג הביכורים – ביום זה היו מביאים לבית המקדש את המנחה החדשה מביכורי (ראשית) היבול של החיטה. כמו כן התחילה אז עונת הביכורים וכל אחד היה מביא מראשית ביכורי אדמתו – כביטוי של תודה לה’ על שהנחיל לו את נחלת אבותיו וברך את יבולה. את הביכורים היו מביאים אך ורק מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר.

עצרת – כשם ששמיני עצרת הוא היום הנועל (עוצר) את חג הסוכות – כך חג השבועות  קשור ונלווה לשבעת ימי הפסח באמצעות שבעת השבועות של ספירת העומר ולכן בתלמוד הוא מכונה "עצרת".

חג מתן תורה – שם זה בא להדגיש כי מטרת כל הנס הגדול של יציאת מצרים הייתה להגיע למעמד הר סיני ולקבל את התורה. שם זה מזכירים בכל תפילות החג  "חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו".

חג הקציר – כי בתקופה זו החלו לקצור את החיטים שהן המאוחרות שבתבואות הארץ. בלילה הראשון של חג השבועות נוהגים לאתר את תפילת ערבית עד לאחר צאת הכוכבים, שכן אם יקדימו ויקבלו את קדושת החג נתפילה מבעוד יום ימעטו מארבעים ותשעה ימי הספירה והתורה ציותה: "שבע שבתות (שבועות) תמימות תהיינה".

קידוש ליל חג השבועות – לאחר תפילת עברית בליל החג מקדשים על היין לפני תחילת הסעודה:

אתקינו סעודתא דמלכא עלאה, דא היא סעודתא דקודשא בריך הוא ושכינתיה:

(בשנים בהם חל החג בשבת מוסיפים מתחילים: יום השישי, ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם,ויכל אלוהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה,וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה,ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות.)

(בחול מתחילים מכאן אחרי אמירת אתקינו):

סברי מרנן, ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן:

ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו ומכל לשון וקידשנו במצוותיו ותתן לנו ה’ אלקינו (בשבת: שבתות למנוחה ו) מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום (בשבת: השבת הזה ואת יום) חג השבועות הזה ואת יום טוב מקרא קודש הזה, זמן מתן תורתנו (בשבת: באהבה) מקרא קודש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, (בשבת: ושבת) ומועדי קודשך (בשבת: באהבה וברצון) בשמחה וששון הנחלתנו ברוך אתה ה’ מקדש (בשבת: השבת ו) וישראל והזמנים.

ומברכים שהחיינו: ברוך אתה ה’ אלקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה

תיקון ליל שבועות – המדרש מספר כי בלילה שלפני מתן תורה שכב כל העם לישון ולעת בוקר, שה’ רצה לתת להם את התורה, היה צריך משה להרים את קולו כדי להעירם משנתם. כדי "לתקן" באופן סמלי את חטא השאננות שפשתה בעם וחוסר הדריכות לקראת קבלת ותורה אנו מקדישים את כל הלילה עד עלות השחר ללימוד תורה. בקהילות רבות נוהגים לקרוא מתוך הספר "תיקון ליל שבועות" המכיל את תמצית חמישה חומשי תורה, הנביאים, ומשנה והגמרא. הנעורים כל הלילה, שלא ישנו ותר מחצי שעה, מפסיקים את הלימוד בעלות השחר, נוטלים ידיים כדין ומברכים את "ברכות התורה". כדי והתפילה תהיה בכוונה הרצויה כדאי מאוד לישון מעט לפני תפילת שחרית.

קריאת התורה – בבוקר של שבועות מוציאים שני ספרי תורה ובראשון קוראים פרשת יתרו שבספר שמות על מתן תורה. בשנים האחרונות עורר הרבי רבות לאסוף את כל הילדים לבתי הכנסת, אפילו את הקטנים והקטנות שאינן מבינים את פירוש המילים, כדי לשמוע את עשרת הדיברות.

לאחר קריאת התורה עורכים "הזכרת נשמות" למי שאביו או אמו נפטרו.

מאכלי חלב – נוהגים לאכול מאכלי חלב בחג, אך יחד עם זאת אנו מצווים גם לשמוח בחג שנאמר: "ושמחת בחגך" ואמרו חז"ל כי "אין שמחה אלא בבשר". לכן צריך לסדר את הארוחות באופן שלא נכשל חלילה באיסור בשר וחלב. הנוהגים להמתין (כפי שמובא בקבלה) שעה אחת לאחר אכילת חלב, יאכלו תחילה ארוחה חלבית (כי אם יאכלו ארוחה בשרית יצטרכו להמתין שש שעות) גם בארוחה החלבית לא יאכלו גבינה קשה (כי גם אחריה צריכים להמתין שש שעות), יברכו ברכת המזון ורק בסעודה הבאה לאחר שעה לפחות יפרסו מפה אחרת ויאכלו ארוחה בשרית.

למנהג אכילת מאכלי חלב בשבועות ישנם מספר טעמים והם:

א. במגילת שיר השירים נמשלה התורה לדבש וחלב, ככתוב: "דבש וחלב תחת לשונך". ביום קבלתה של התורה מציינים אנו זאת אפוא באכילת הדברים, להם נמשלה: חלב ודבש.

ב. חלב בגימטרייה – ארבעים, זכר לארבעים הימים והלילות שעשה משה בהר סיני, עד שקיבל את התורה והלוחות.

ג. הטעם השלישי הוא פשוט חישוב הגיוני: עד לקבלת התורה לא חוייבו עם ישראל בשמירת דיני הכשרות המיוחדים – בפרט למאכלי בשר, ובמתן תורה, כאשר התברר להם כי כל הכלים שלהם טרפים, ואסורים הם בשימוש. לא נותרה בידם הברירה אלא להסתפק במאכלי חלב, פירות וירקות, עד שיכשירו את הכלים.

קישוט בית הכנסת – נוהגים לקשט את בית הכנסת בענפים ירוקים ופרחים, זכר להר סיני שהיה מכוסה בירק. יש התולים את טעם המנהג כדי שיזכרו שבשבועות נידונים על פירות האילן ויתפללו עליהם. אך בדורות האחרונים היו שביטלו מנהג זה.

מגילת רות – יש מקומות שנוהגים לקרוא לפני קריאת התורה את מגילת רות. בין הטעמים הרבים שניתנו לכך:

1. חג השבועות הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך ובמגילת רות אנו קוראים על שורשי משפחתו ויחוסו המתחיל מרות.

2. כל העם היהודי הוא בבחינת גר צדק שיצא ממצרים, שם שקע בטומאת הארץ, וקיבל על עצמו עול תורה בהר סיני. מהפרט, רות המואביה שהתגיירה, ניתן ללמוד על כלל ישראל.

3. רות בגימטריא 606, רמז ל-606 המצוות המיוחדות ליהודים ובהצטרפותן לשבע מצוות בני נח (הן חייבים אף הגויים) מגיעים לתרי"ג (613) מצוות התורה.

שמחת החג – בחג השבועות יש עניין מיוחד להרבות בשמחה, כדי להפגין שנוח ומקובל עלינו אותו יום שניתנה לנו התורה. מלבד אכילת הבשר מרבים בשתיית יין (חוץ מהקידוש) ומרבים במיני מאכלים וכל דבר המעורר את שמחת החג.

יום זה הוא היום השלושים ושלושה לספירת העומר ולכן הוא נקרא ל"ג בעומר. הילולא דרשב"י י"ח באייר הוא גם יום ההילולא (יום שמחתו) של רשב"י (ר' שמעון בר יוחאי), מגדולי התנאים ומתלמידיו של רבי עקיבא. לאחר שהרומאים גזרו עליו מיתה  הסתתר שלוש עשרה שנים עם בנו, רבי אלעזר, במערה, כשהוא ניזון מעץ חרובים ומי מעין שנבע באורח ניסי בסמוך. רק לאחר שנודע לו כי מלך רומי מת יצא ממחבואו.

לרשב"י מיוחס חיבור ספר היסוד של תורת הסוד (הקבלה), הוא ספר ה'זוהר'. מספרים כי לפני פטירתו גילה לתלמידיו סודות  נעלים שלא התגלו עד אז בעולם וביקש במפורש כי ישמחו ביום זה. כך נהפך יום פטירת הצדיק ליום שמחה והילולא, בפרט על פי הנאמר בספרי הקבלה והחסידות כי ביום פטירתו עולה נשמתו של הצדיק בעולמות העליונים ובכך משפיעה גם עלינו ברכה
ותוספת כח.

רבבות עולים בל"ג בעומר למירון שליד צפת, מקום קברו של רשב"י.

טעמים ומנהגים

מדורות – מנהג זה הוא מיסודם של האר"י הקדוש ותלמידיו שנהגו להדליק מדורות והוא משמש זכר לאורה הגדול של תורת רשב"י. כמו כן מדליקים בלילה נרות רבים בבתי הכנסת.

קשת – בימיו של רבי שמעון לא נראתה הקשת בענן כי בזכותו הגדולה הגן על כל העולם מפני המבול ולא היו זקוקים לקשת. כזכר, יוצאים הילדים לשדות ומשחקים בחץ וקשת.

תספורת (חלקה) – ביום זה מביאים למירון ילדים שמלאו להם שלוש שנים בסמוך לל"ג בעומר, עורכים להם תספורת ראשונה ומשאירים את פאות הראש כדי לחנכם במצוות.

חרובים – יש הנוהגים לאכול חרובים, זכר לחרובים מהם ניזונו רשב"י ובנו בהיותם במערה.

תהלוכת ל"ג בעומר – בעיירות מורח אירופה נהגו המורים לצאת עם תלמידיהם אל השדות ולערוך "יום של כיף" שכלל משחקים בחץ וקשת, סיפורים על רשב"י ורבי עקיבא  וממתקים שחולקו ביד רחבה. באותה הזדמנות החדירו בילדים את האהבה לקב"ה, לתורה ובעיקר לעם  ישראל בכלל ולכל יהודי ויהודי בפרט. לאחר חורבנה של יהדות מזרח אירופה והתהפוכות השונות לא נשאר זכר למנהג זה.

בשנים האחרונות הנהיג הרבי מליובאוויטש דרך מקורית לשמר את המנהג הקדום. בכל מקום בעולם נערכות תהלוכות ענק של ילדים יהודיים בסיסמת "אהבת ישראל" וקירוב לבבות. בתהלוכות אלו מפגינים הילדים בראש חוצות את יהדותם ואת הקשר שלהם לערכי הנצח של עם ישראל, כשהם קוראים בקול רם פסוקים מהתורה ומאמרי חז"ל. מראה הצעדה היהודית ברחובה של עיר מפיח בצועדים הקטנים ובצופים עליהם את הניצוץ היהודי. אין ספק כי במצבה של יהדות העולם הנאבקת בגלי ההתבוללות ערכן של תהלוכות אלו לא יסולא מפז.

שליחי הרבי, הפזורים בכל קצוות תבל, ובתי חב"ד בכל ישוב בישראל מילאו את בקשתו של הרבי ועורכים תהלוכות ביום ל"ג בעומר וכך הפך יום הל"ג בעומר ליום של סולדיריות ומפגן אדיר של אחדות-ישראל. כיום ניתן לראות ילדים מכל שכבות הציבור, בליווי הוריהם, צועדים יחדיו בתהלוכות ל"ג בעומר. אפשר לומר כי זהו המפגן האחד והיחיד שמשתתפים בו כל שכבות הציבור היהודי, מתוך הזדהות אמיתית באחדות היהודית של כולנו.

משתתפי התהלוכות צועדים ברחובות הראשיים של ערי ישראל, בתיאום מלא עם הרשויות המקומיות, משטרת ישראל, והם מאובטחים על-ידי כוחות הביטחון. בראש התהלוכה, נוסע בדרך כלל רכב גדול ומקושט שמשיע מוסיקה יהודית, אחריון צועדים הילדים כשהם נושאים שלטי יהדות, עטורים כובעים מיוחדים ואפודות מיוחדות לל"ג בעומר. מכוניות ו/או עגלות נושאות תצוגות יהודיות מרשימות והמבוגרים עומדים בצידי הדרכים ומצדיעים לילדים ואף משתתפים בצעדה.

כינוס ילדים

בסיום התהלוכות, נערכים עבור הילדים כינוסים מרכזיים, בהשתתפות רבני המקום, אמנים ואישי ציבור שישאו דברי תורה וברכה. הילדים נהנים מתוכנית אמנותית עשירה ומהנה, וכן גם מאטרקציות מיוחדות ומרתקות ויאמרו יחד את 12 הפסוקים ומאמרי חז"ל שילדי ישראל משננים אותם בעל-פה, על פי הצעת הרבי מליובאוויטש.

חפשו את מועד התהלוכה בישובכם באתר בית חב"ד המקומי, בפרסומים ובאמצעי המדיה החברתית ובואו לחגוג יחד עם רבי שמעון בר יוחאי.

לחיפוש תהלוכת ל"ג בעומר קרובה אליך לחץ כאן

על פי ההלכה היהודית אסור להחזיק בבעלותנו חמץ במהלך שבעת ימי הפסח. מנהג ישראל למכור את החמץ שברשותנו לגוי טרם כניסת החג. כאן תוכלו לקיים את מכירת החמץ בדרך הטובה והקלה ביותר..

במכתביו עומד הרבי מליובאוויטש על כמה נקודות שבהן בא לידי ביטוי עניין זה של "כי האדם עץ השדה".

המחנך כגנן

הנה מסר למורים ומחנכים:

"אמר הכתוב כי האדם עץ השדה, כרם ה' צבאות בית-ישראל, והפירות הם הילדים, כבנים כבנות. ומה גדולה אחריות המנהיג והגנן, אשר בידו מסר בעל הכרם כרמו, שלכן אמרו רז"ל שלימוד הילדים נקרא מלאכת ה'. ומה גדולה זכותו אשר מינהו ה' לנוטר כרמו. ורואים אנו אשר כל הטבה, ואפילו קטנה, בגרעין, גורמת יופי ושבח רב באילן הצומח ממנו" (איגרות- קודש כרך א, איגרת נב).

"ובפרט בהנוגע להנוער, כי האדם עץ השדה, אשר כל שינוי קל בשתיל אילן רך, ועל-אחת- כמה-וכמה בגרעין, יכול להשפיע על כל מהלך חיי האילן לטוב או למוטב חס-ושלום. ובייחוד בימינו אלה, אשר לא ברחוב בלבד נושבות רוחות הרסניות, אלא שחדרו גם-כן למוסדות חינוך ואפילו לישיבות, הרי גדולה פי כמה האחריות (ובדרך ממילא גם הזכות) של כל אלה שבידם להשפיע וקולם נשמע בין הנוער" (איגרות-קודש כרך ח, איגרת ב'תלב).

מדומם למדבר

גם עבודת האדם מתחלקת לדומם, צומח, חי ומדבר, ועל האדם לעבור את כל השלבים הללו:

"האדם נקרא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם יש באדם, ובפרט כולל הוא ד' הסוגים דומם צומח חי מדבר. וגם בעבודת האדם לבוראו ד' סוגים אלו. והולך מחיל אל חיל, והתחלת עניינו בדומה לסוג הדומם. זאת אומרת, שאינו אלא מקבל, מבלי כל הוספה מצידו עצמו. אשר בכלל הם ימי הקטנות והילדות. מדומם מתעלה לצומח, אשר חיטה אחת מצמיחה כמה חיטים, ומגרעין – צומח אילן נושא פירות. זאת אומרת, אשר עניין שמקבל ולימוד שלומד – מתבונן בו ומעבד אותו לאורכו, לרוחבו ולעומקו, ומנצלו להתפתחות עצמו ככל האפשרי. מסוג זה עולה, במשך הזמן ועל- ידי עבודה ביגיעת נפש ויגיעת בשר לסוג החי. זאת אומרת, שמתגבר הוא על הטבעיות שלו, באם היא בלתי-רצויה, וכן על סביבתו, מורשת אבות וכיוצא בזה, ומשנה מקומו ואינו קשור להסביבה שלו וכו'. אבל גם זה אינו התכלית והמטרה האחרונה, ועליו לעלות לסוג עליון יותר, הוא סוג המדבר, אדם בעל שכל עיוני ולא רק שכל המעשי השייך לעניינים שבפועל, אשר ישנו גם בבעלי-חיים, וכמו שועל פיקח שבחיות כו' וכיוצא בזה. זאת אומרת, אשר אפילו בעבודתו לקונו אינו מסתפק בלימוד המוכרח בשביל לדעת המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תיעשינה, כי-אם גם עוסק בידיעת בוראו, וכמו שכתוב דע את אלוקי אביך, שכללותה היא פנימיות התורה, אשר בדורנו נתגלתה ונתבארה בתורת החסידות.

"מכל הנ"ל מובן, שתחילת פעולת האדם הוא בעלייה מסוג הדומם – מקבל גרידא – לסוג הצומח, והתחלה זו חלה בראש-השנה לאילנות, וכמו שכתוב כי האדם עץ השדה, ומזה לראש- השנה לענייני בהמה וראש-השנה לענייני אדם" (איגרות-קודש כרך יד, איגרת ה'ח).

"והרי נמצאים אנו למחרת ראש-השנה לאילנות, ומקרא מלא דבר הכתוב, כי האדם עץ השדה, והרי ראש-השנה הוא יום השפעת כוחות חדשים, חיות ואור חדש על משך כל השנה הבאה עלינו, כולל גם צמיחה והליכה מחיל אל חיל בכל ענייני תורה וקדושה ומתוך שמחה אמיתית ופנימית" (איגרות-קודש כרך כד, איגרת ט'צג).

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

כמה עובדות על ניגונו של האדמו"ר הזקן – "ארבע בבות".

● ארבע בבות הוא מעשרת הניגונים המכוונים שהלחין אדמו"ר הזקן והוא החשוב שבהם, 

● ניגון זה, כמו רוב ניגוניו, חיבר רבי שניאור זלמן בעת שלמד אצל מורו ורבו המגיד ממעזריטש. 

● "ארבע בבות" הוא הניגון הראשון בספר הניגונים של חסידות חב"ד.

● בחב"ד היו מנגנים ניגון זה רק בזמנים קבועים, כמו י"ט כסלו, ובשמחות, כמו ברית, בר-מצוה, בעת החופה וגם בחודש אלול בתפלה.

● מקובל בשם הצמח צדק, שבימות החול (מלבד הזמנים האמורים), נגינתו עלולה לעורר קיטרוגים ח"ו.

● הפעם האחרונה ששרו ניגון זה בפומבי בנוכחות הרבי מליובאוויטש הייתה בשנת תשמ"ט, שבת פרשת שמות.

● סגולותיו של הניגון:

"בעת שמנגנים נגונו של הרבי הזקן זהו זמן המוכשר לתשובה, מפני שאז עת רצון למעלה".

"כשמנגנים את הניגון בהתעוררות פנימית זהו זמן המוכשר לתשובה והתקשרות; וכשמנגנים את הניגון בטהרת הלב, אחר תרומת הדשן נכונה בתיקון חצות לאחר קריאת שמע שעל המיטה באמיתיות ואחר תפילה במאמץ עמוק, אפשר לפעול ישועה פרטית בבנים וחיים."

"בידינו הבטחה שכאשר ינגנו את הניגון מתי שיהיה והיכן שיהיה, ישמע זאת הרבי (אדמו"ר הזקן) וירגיש, באיזה מדריגות גבוהות שרק יהיה. אלא שזה תלוי בהכנות המקבל".

 באדיבות: jem.co.il

לקראת כ"ד בטבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי 'בעל התניא' – אנו משתפים גם את דבריו של הרב איל יעקובוביץ בארועי 'צמאה'. על 4 הדרגות בניגון הקדוש אותו חיבר – ניגון ארבע בבות

זה היה בחורף הראשון של מלחמת העולם השנייה (שנת ת"ש – 1939). הנאצים כבר כבשו את מערב פולין, בעוד את מזרח פולין כבשו כוחות ברית-המועצות. שתי המעצמות חילקו ביניהן את פולין, כפי שסיכמו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בשטחי פולין הנאצית כבר שרר משטר של טרור ורצח, ויהודים רבים ברחו מזרחה.

העיר ביאליסטוק אמנם הייתה בשלטון הרוסים, ומצב היהודים שם היה טוב יותר, אך בכל-זאת רבים חששו מהעתיד, במיוחד כאשר ברית-המועצות וגרמניה משתפות ביניהן פעולה, והם העדיפו להימלט לווילנה.

בביאליסטוק התגורר סבי, הרב אריה יוכט, תלמיד-חכם גדול ור"מ בישיבת ביאליסטוק. לרב יוכט ולרעייתו, הלוא היא סבתי, סימה, היו שלוש בנות ובן. בתם הגדולה, חיה, עלתה ארצה כבר כמה שנים קודם-לכן (כאן נישאה למשה ספוקויני, תלמידי ישיבת חברון בעיר חברון ומניצולי פרעות תרפ"ט. עם הזמן נולדו לחיה ולמשה שתי בנות ושלושה בנים, אני אחד מהם).

בנם היחיד של הסבא והסבתא, צבי יוכט, נסע עוד לפני פרוץ המלחמה לווילנה ולמד שם בישיבה. בת אחרת, הניה שמה, הלכה בעקבות אחיה, והספיקה לצאת ברכבת שנסעה ישירות לווילנה. בינתיים נמסרה וילנה לרשות מדינת ליטא והגבול נסגר.

במכתב ששלחה לביאליסטוק תיארה הניה את מצב הפליטים בעיר "טוב למדיי". היא עצמה – כך סיפרה – מצאה עבודה כמטפלת ועוזרת-בית אצל משפחה יהודית ובתמורה זכתה לאש"ל ולשכר זעום.

במכתבה הוסיפה הניה וציינה כי הד"ר זרח ורהפטיג מצליח לסדר ליהודים רבים סרטיפיקטים – רישיונות-עלייה לארץ-ישראל. המליצה אפוא הניה להוריה: "כדאי שתצאו משם ומהר!". את המכתב נשא עמו, בתוך אחת מנעליו, בחור צעיר, מחשש הצנזורה, שבדקה כל מכתב ומכתב.

מכתבה של הניה שכנע את סבי וסבתי. בליבם גמלה ההחלטה לברוח לווילנה, אך ליתר ביטחון הם החליטו להתפצל. תחילה ייצא הוא ורק אחריו יבואו גם רעייתו ובתם הקטנה, שפרינצה, שהייתה כבת אחת-עשרה.

כאמור לעיל, הגבול נסגר וחצייתו הייתה בלתי-חוקית. לפיכך התארגנו כמה יהודים, שכרו עגלון גוי כדי שיבריח אותם אל מעבר לגבול.

סבא לקח עמו את הטלית והתפילין, כמה ספרי-קודש, מעט בגדים ואת חידושי התורה שכתב במשך השנים. הוא נפרד מרעייתו ומבתו ויצא לדרכו. הוא לא שיער כי זו תהיה הפעם האחרונה שיראה אותן.

הנוסעים בעגלה ישבו בה אפופי מתח וחרדה. הנה נראה הגבול מרחוק. בעוד כמה דקות יחצו אותו. ואולם בדיוק כשהגיעו לנקודת החצייה נשמעו יריות. העגלון הגוי צעק להם לברוח צפונה ולהציל את עצמם. הם עזבו הכול בעגלה ונסו על נפשם. רק בנס לא נפגע איש. זה היה בליל הנר החמישי של חנוכה.

סבא ושאר הנמלטים הסתתרו בצד השני של הגבול עד הבוקר, ואחר-כך הגיעו כפליטים לווילנה. עם הגיעו לווילנה חיפש סבא את הניה בתו. לאחר שהצליח לאתר את כתובתה, מיהר אליה. הניה דאגה לכל מחסורו, אך הבחינה כי אף-על-פי שהצליח לעבור את הגבול בשלום, הוא עצוב ונסער. "מה לך, אבא?", שאלה. וסבא סיפר לה על הכתבים שהשאיר בעגלה בעת מנוסתו. "הביני, כל חידושי התורה שכתבתי כל ימי חיי, אבדו לי!", הסביר לה בכאב רב.

סבא מיאן להינחם על כתביו ונותר עצוב. חלפו כמה ימים והנה נשמעה דפיקה בדלת. מישהו הגיע וביקש למסור חבילה לרב אריה יוכט. כשפתח סבא את החבילה, אורו עיניו – "הכתבים!", זעק נרגש, "הכתבים חזרו הביתה!".

התברר כי סמוך לסבא ישב בעגלה איש עשיר. העגלון הגוי, שחזר לעגלתו כשוך היריות, מצא את התיק, וסבר כי הוא שייך לעשיר. הוא מיהר להחזיר לו את האבדה, מתוך הנחה שיזכה לפיצוי הולם. העשיר לקח את התיק מהעגלון, וכשפתחו ומצא את הכתבים, הבין מיד למי הוא שייך. העשיר הכיר את הסבא מביאליסטוק, ומתוך הכרה בגדלותו ומכיוון שהבין עד כמה הם יקרים לליבו, שלח אליו שליח מיוחד שיחזיר לו את חידושי התורה שלו. כך הוחזרו הכתבים לסבא.

גורלן של סבתא סימה ושל שפרינצה הקטנה, לא שפר עליהן. שני מכתבים ששלחו מגטו ביאליסטוק הגיעו אל סבא. שוב לא שמע מהן. סבא עלה לארץ בשנת תש"א. מכאן עוד ניסה להציל את רעייתו ובתו, בהנחה שעודן חיות, אך הדבר לא עלה בידו. הוא נפטר מעוגמת-נפש בהיותו בן חמישים ושמונה.

חלפו שנים ובני-המשפחה הדפיסו את חידושי התורה של סבא, הרב יוכט, על מסכת בבא-קמא. 'משנת אריה', נקרא הספר. לאחר הפסקה ארוכה, שוקדים עתה על הוצאתם לאור של חידושיו גם על מסכתות בבא-מציעא ובבא-בתרא.

אף שסיפור ההצלה לא היה שלם, משפחתנו נוהגת להתכנס בכל שנה ושנה בליל הנר החמישי למסיבת חנוכה משפחתית, להודות ולהלל לה' על הצלת הסבא, בערב הזה, ועל הצלת כתביו שהיו יקרים כל-כך לליבו. יהי זכרו ברוך ותהא התורה הנלמדת מחיבוריו נר לנשמתו.