על פי ההלכה היהודית אסור להחזיק בבעלותנו חמץ במהלך שבעת ימי הפסח. מנהג ישראל למכור את החמץ שברשותנו לגוי טרם כניסת החג. כאן תוכלו לקיים את מכירת החמץ בדרך הטובה והקלה ביותר..

במכתביו עומד הרבי מליובאוויטש על כמה נקודות שבהן בא לידי ביטוי עניין זה של "כי האדם עץ השדה".

המחנך כגנן

הנה מסר למורים ומחנכים:

"אמר הכתוב כי האדם עץ השדה, כרם ה' צבאות בית-ישראל, והפירות הם הילדים, כבנים כבנות. ומה גדולה אחריות המנהיג והגנן, אשר בידו מסר בעל הכרם כרמו, שלכן אמרו רז"ל שלימוד הילדים נקרא מלאכת ה'. ומה גדולה זכותו אשר מינהו ה' לנוטר כרמו. ורואים אנו אשר כל הטבה, ואפילו קטנה, בגרעין, גורמת יופי ושבח רב באילן הצומח ממנו" (איגרות- קודש כרך א, איגרת נב).

"ובפרט בהנוגע להנוער, כי האדם עץ השדה, אשר כל שינוי קל בשתיל אילן רך, ועל-אחת- כמה-וכמה בגרעין, יכול להשפיע על כל מהלך חיי האילן לטוב או למוטב חס-ושלום. ובייחוד בימינו אלה, אשר לא ברחוב בלבד נושבות רוחות הרסניות, אלא שחדרו גם-כן למוסדות חינוך ואפילו לישיבות, הרי גדולה פי כמה האחריות (ובדרך ממילא גם הזכות) של כל אלה שבידם להשפיע וקולם נשמע בין הנוער" (איגרות-קודש כרך ח, איגרת ב'תלב).

מדומם למדבר

גם עבודת האדם מתחלקת לדומם, צומח, חי ומדבר, ועל האדם לעבור את כל השלבים הללו:

"האדם נקרא עולם קטן, וכל מה שיש בעולם יש באדם, ובפרט כולל הוא ד' הסוגים דומם צומח חי מדבר. וגם בעבודת האדם לבוראו ד' סוגים אלו. והולך מחיל אל חיל, והתחלת עניינו בדומה לסוג הדומם. זאת אומרת, שאינו אלא מקבל, מבלי כל הוספה מצידו עצמו. אשר בכלל הם ימי הקטנות והילדות. מדומם מתעלה לצומח, אשר חיטה אחת מצמיחה כמה חיטים, ומגרעין – צומח אילן נושא פירות. זאת אומרת, אשר עניין שמקבל ולימוד שלומד – מתבונן בו ומעבד אותו לאורכו, לרוחבו ולעומקו, ומנצלו להתפתחות עצמו ככל האפשרי. מסוג זה עולה, במשך הזמן ועל- ידי עבודה ביגיעת נפש ויגיעת בשר לסוג החי. זאת אומרת, שמתגבר הוא על הטבעיות שלו, באם היא בלתי-רצויה, וכן על סביבתו, מורשת אבות וכיוצא בזה, ומשנה מקומו ואינו קשור להסביבה שלו וכו'. אבל גם זה אינו התכלית והמטרה האחרונה, ועליו לעלות לסוג עליון יותר, הוא סוג המדבר, אדם בעל שכל עיוני ולא רק שכל המעשי השייך לעניינים שבפועל, אשר ישנו גם בבעלי-חיים, וכמו שועל פיקח שבחיות כו' וכיוצא בזה. זאת אומרת, אשר אפילו בעבודתו לקונו אינו מסתפק בלימוד המוכרח בשביל לדעת המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תיעשינה, כי-אם גם עוסק בידיעת בוראו, וכמו שכתוב דע את אלוקי אביך, שכללותה היא פנימיות התורה, אשר בדורנו נתגלתה ונתבארה בתורת החסידות.

"מכל הנ"ל מובן, שתחילת פעולת האדם הוא בעלייה מסוג הדומם – מקבל גרידא – לסוג הצומח, והתחלה זו חלה בראש-השנה לאילנות, וכמו שכתוב כי האדם עץ השדה, ומזה לראש- השנה לענייני בהמה וראש-השנה לענייני אדם" (איגרות-קודש כרך יד, איגרת ה'ח).

"והרי נמצאים אנו למחרת ראש-השנה לאילנות, ומקרא מלא דבר הכתוב, כי האדם עץ השדה, והרי ראש-השנה הוא יום השפעת כוחות חדשים, חיות ואור חדש על משך כל השנה הבאה עלינו, כולל גם צמיחה והליכה מחיל אל חיל בכל ענייני תורה וקדושה ומתוך שמחה אמיתית ופנימית" (איגרות-קודש כרך כד, איגרת ט'צג).

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

כמה עובדות על ניגונו של האדמו"ר הזקן – "ארבע בבות".

● ארבע בבות הוא מעשרת הניגונים המכוונים שהלחין אדמו"ר הזקן והוא החשוב שבהם, 

● ניגון זה, כמו רוב ניגוניו, חיבר רבי שניאור זלמן בעת שלמד אצל מורו ורבו המגיד ממעזריטש. 

● "ארבע בבות" הוא הניגון הראשון בספר הניגונים של חסידות חב"ד.

● בחב"ד היו מנגנים ניגון זה רק בזמנים קבועים, כמו י"ט כסלו, ובשמחות, כמו ברית, בר-מצוה, בעת החופה וגם בחודש אלול בתפלה.

● מקובל בשם הצמח צדק, שבימות החול (מלבד הזמנים האמורים), נגינתו עלולה לעורר קיטרוגים ח"ו.

● הפעם האחרונה ששרו ניגון זה בפומבי בנוכחות הרבי מליובאוויטש הייתה בשנת תשמ"ט, שבת פרשת שמות.

● סגולותיו של הניגון:

"בעת שמנגנים נגונו של הרבי הזקן זהו זמן המוכשר לתשובה, מפני שאז עת רצון למעלה".

"כשמנגנים את הניגון בהתעוררות פנימית זהו זמן המוכשר לתשובה והתקשרות; וכשמנגנים את הניגון בטהרת הלב, אחר תרומת הדשן נכונה בתיקון חצות לאחר קריאת שמע שעל המיטה באמיתיות ואחר תפילה במאמץ עמוק, אפשר לפעול ישועה פרטית בבנים וחיים."

"בידינו הבטחה שכאשר ינגנו את הניגון מתי שיהיה והיכן שיהיה, ישמע זאת הרבי (אדמו"ר הזקן) וירגיש, באיזה מדריגות גבוהות שרק יהיה. אלא שזה תלוי בהכנות המקבל".

 באדיבות: jem.co.il

לקראת כ"ד בטבת, יום ההילולא של אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי 'בעל התניא' – אנו משתפים גם את דבריו של הרב איל יעקובוביץ בארועי 'צמאה'. על 4 הדרגות בניגון הקדוש אותו חיבר – ניגון ארבע בבות

אולם אין זאת אומרת, כי חג חנוכה הוא החג היחידי אשר לגביו המספר שמונה הוא בעל משמעות. הנה ברית נערכת לשמונה ימים ולא זו בלבד, אלא שהיא דוחה את השבת, שהיא ביום השביעי. לכהן הגדול היו שמונה בגדים וביום השמיני לאחר הקמת המשכן נמשח אהרון לכוהן גדול ובניו – ככוהנים. חז"ל אומרים, כי כינורו של המשיח יהיו לו שמונה מיתרים, בניגוד לכינור בו ניגנו הלויים בבית המקדש, שהיו לו שבעה מיתרים בלבד. חז"ל אומרים, כי לזה מכוונים מזמורי התהילים, המתחילים במילים "למנצח על השמינית".

מה הוא איפוא השוני בין שבע לשמונה?

בספרי חסידות מוסבר, כי המספר שבע קשור עם הטבע, עם העולם, בעוד שהמספר שמונה מסמל את מה שלמעלה מן הטבע, למעלה מן העולם. הנה הבורא ברא את העולם בששה ימים וקידש את היום השביעי, יום השבת. השבת היא, איפוא, כמו שאומרים, ה"נשמה" של ששת ימי המעשה ; השבת מחייה את ששת ימי השבוע, כך יוצא, כי השבת היא חלק מן העולם – חלק חשוב וחיוני. והיות שהשבת היא מהדברים שאפשר להסביר אותם על פי השכל, חלק מן העולם, יכולים אנו לתפוש בשכלנו האנושי (שאף הוא חלק מן העולם) את חשיבותה ומשמעותה של השבת.

אולם, כאמור, שמונה הוא מעל לטבע ומסמל את מה שלמעלה מן העולם, מה שנעלה משכלנו האנושי. מצוות מילה ביום השמיני דווקא – זהו דבר, שאי אפשר להבין או להסביר בשכל האנושי. אין לזה טעם ונימוק הגיוני: אלא שהבורא ציווה כך. לכן נבחרה מצוות מילה מכל תרי"ג המצוות, כמצווה המסמלת את הברית בין הבורא ובין עם ישראל. זוהי ברית הנצח, המאחדת את הבורא עם עמו ישראל. מצווה זו – המצווה הראשונה, הנעשית כאשר הילד היהודי הינו בן שמונה ימים בלבד, – מצווה זו מראה את הדרך ואת הצורה, בה צריכות להעשות כל המצוות: לא בגלל שהשכל האנושי מבין ומסכים שזה דבר טוב, אלא בגלל שכך צווה הבורא.

רעיון זה מודגש גם בברכה שמברכים את הילד בשעת הברית לאמור: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". והדגש הוא על כשם: כאשר אדם עושה מצווה לפי הבנת שכלו, הרי כשם ששכלו מוגבל, כך גם המצווה מוגבלת וגם הקשר שנוצר באמצעותה עם הבורא נותן התורה, הוא מוגבל. אולם כאשר האדם מניח את שכלו הצידה ועושה את המצווה בגלל שהבורא ציווה לעשות כך, הרי הקשר עם הבורא ע"י המצווה הוא בלתי אמצעי ובלתי מוגבל.

הכוהן הגדול עשה את עבודתו בבית המקדש, כשהוא לבוש דוקא בשמונה בגדים, בגדי כהונה. עבודת הכהן הגדול היתה קשורה ביום הכיפורים, בתשובה, סליחה, מחילה וכפרה. אלו הם דברים, שהם למעלה מן השכל ולמעלה מן העולם. עיקרה של התשובה הוא בלב וע"י ווידוי, חרטה על העבר וקבלה על העתיד. פירוש הדבר, כי ע"י מחשבה נכונה ודיבור נכון, אפשר למחוק עבירה שנעשתה במעשה, בפועל. יתר על כן, בדרגה הגבוהה ביותר של תשובה, לא זו בלבד שהעבירה נמחקת, אלא "זדונות נעשים כזכיות". אלו הם דברים שאי אפשר להסביר אותם על פי השכל; אין זאת כי אם זהו רצון הבורא ולבורא הרי אין מגבלות ומעצורים.

בימות המשיח – נאמר בספרי קודש – יתגלו דברים, שהם למעלה מן העולם ונעלים מן השכל. דבר זה מרומז בכך, שלכינור שישתמשו בו בבית שלישי, שיבנה בבוא המשיח, יהיו שמונה מיתרים…

עתה ניטיב להבין את הקשר שבין המספר שמונה ובין חג החנוכה. את החנוכה אנו חוגגים לזכר נצחונו של עם ישראל על היוונים. וזאת לדעת, כי היוונים של הזמנים ההם לא היו פראי אדם, ברבארים אוכלי אדם. אדרבא, הם היו בעלי "תרבות" גבוהה ומקרבם יצאו פילוסופים גדולים ואמנים מהוללים. אולם, הדבר הנעלה ביותר נחשב בעיניהם השכל האנושי.
כמה מאות שנים לפני התקופה בה התחולל נס חנוכה, יסדו אפלטון ואריסטו שיטות פילוסופיות, המהוות עד היום יסוד מוסד ללימוד הפילוסופיה בקרב העמים. אולם השכל האנושי, ככל שיהיה גדול יותר, הוא מוכרח להשאר בעל מגבלות והוא גם יכול להוביל את האדם לדרכים עקלקלות ולשקעו ביוון השחיתות ואי-מוסריות. דבר דומה ראינו בימינו אצל הגרמנים – עם שהצטיין בפילוסופים בעלי שם עולמי, אנשי מדע ואמנות ולאחר מכן הוכיח את עצמו כעם של מרצחים חסרי מצפון.

חנוכה מזכירה לנו את ההתנגשות בין התרבות ובין אורח החיים היהודי, אורח חיים של תורה ומצוות. אנטיוכוס הרשע רצה לכפות על היהודים את גישת היונים אל החיים, את ההשקפה היונית ואת דרכי החיים של אתונה. אולם העם היהודי דחה את התרבות וההשקפה היונית ובמסירות נפש גדולה לחם למען קיום התורה והמצוות, העומדות למעלה מן השכל האנושי. וכך אירע הנס: קומץ של היהודים ניצח את כוחות הרשע הענקיים, טיהר וקידש מחדש את בית המקדש שטומא על ידי היונים והדליק את המנורה בשמן זית, שלא נגעו בו היוונים. הטוהר והקדושה של תורה ומצוות, אותם מסמלת המנורה הטהורה, נשארו שלמים.

מכאן יובן מדוע חוגגים אנו את חג החנוכה במשך שמונה ימים ומדוע מדליקים אנו שמונה נרות. בכך מודגש, לא זו בלבד שהנצחון של חנוכה היה למעלה מדרך הטבע, אלא ובמיוחד היה זה נצחונה של השקפת התורה; השקפה המלמדת אותנו, כי הגישה אל התורה והמצוות צריכה להיות לא מצד השכל, אלא מצד קבלת עול, כי זהו רצון הבורא יתברך.

זה היה בחורף הראשון של מלחמת העולם השנייה (שנת ת"ש – 1939). הנאצים כבר כבשו את מערב פולין, בעוד את מזרח פולין כבשו כוחות ברית-המועצות. שתי המעצמות חילקו ביניהן את פולין, כפי שסיכמו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בשטחי פולין הנאצית כבר שרר משטר של טרור ורצח, ויהודים רבים ברחו מזרחה.

העיר ביאליסטוק אמנם הייתה בשלטון הרוסים, ומצב היהודים שם היה טוב יותר, אך בכל-זאת רבים חששו מהעתיד, במיוחד כאשר ברית-המועצות וגרמניה משתפות ביניהן פעולה, והם העדיפו להימלט לווילנה.

בביאליסטוק התגורר סבי, הרב אריה יוכט, תלמיד-חכם גדול ור"מ בישיבת ביאליסטוק. לרב יוכט ולרעייתו, הלוא היא סבתי, סימה, היו שלוש בנות ובן. בתם הגדולה, חיה, עלתה ארצה כבר כמה שנים קודם-לכן (כאן נישאה למשה ספוקויני, תלמידי ישיבת חברון בעיר חברון ומניצולי פרעות תרפ"ט. עם הזמן נולדו לחיה ולמשה שתי בנות ושלושה בנים, אני אחד מהם).

בנם היחיד של הסבא והסבתא, צבי יוכט, נסע עוד לפני פרוץ המלחמה לווילנה ולמד שם בישיבה. בת אחרת, הניה שמה, הלכה בעקבות אחיה, והספיקה לצאת ברכבת שנסעה ישירות לווילנה. בינתיים נמסרה וילנה לרשות מדינת ליטא והגבול נסגר.

במכתב ששלחה לביאליסטוק תיארה הניה את מצב הפליטים בעיר "טוב למדיי". היא עצמה – כך סיפרה – מצאה עבודה כמטפלת ועוזרת-בית אצל משפחה יהודית ובתמורה זכתה לאש"ל ולשכר זעום.

במכתבה הוסיפה הניה וציינה כי הד"ר זרח ורהפטיג מצליח לסדר ליהודים רבים סרטיפיקטים – רישיונות-עלייה לארץ-ישראל. המליצה אפוא הניה להוריה: "כדאי שתצאו משם ומהר!". את המכתב נשא עמו, בתוך אחת מנעליו, בחור צעיר, מחשש הצנזורה, שבדקה כל מכתב ומכתב.

מכתבה של הניה שכנע את סבי וסבתי. בליבם גמלה ההחלטה לברוח לווילנה, אך ליתר ביטחון הם החליטו להתפצל. תחילה ייצא הוא ורק אחריו יבואו גם רעייתו ובתם הקטנה, שפרינצה, שהייתה כבת אחת-עשרה.

כאמור לעיל, הגבול נסגר וחצייתו הייתה בלתי-חוקית. לפיכך התארגנו כמה יהודים, שכרו עגלון גוי כדי שיבריח אותם אל מעבר לגבול.

סבא לקח עמו את הטלית והתפילין, כמה ספרי-קודש, מעט בגדים ואת חידושי התורה שכתב במשך השנים. הוא נפרד מרעייתו ומבתו ויצא לדרכו. הוא לא שיער כי זו תהיה הפעם האחרונה שיראה אותן.

הנוסעים בעגלה ישבו בה אפופי מתח וחרדה. הנה נראה הגבול מרחוק. בעוד כמה דקות יחצו אותו. ואולם בדיוק כשהגיעו לנקודת החצייה נשמעו יריות. העגלון הגוי צעק להם לברוח צפונה ולהציל את עצמם. הם עזבו הכול בעגלה ונסו על נפשם. רק בנס לא נפגע איש. זה היה בליל הנר החמישי של חנוכה.

סבא ושאר הנמלטים הסתתרו בצד השני של הגבול עד הבוקר, ואחר-כך הגיעו כפליטים לווילנה. עם הגיעו לווילנה חיפש סבא את הניה בתו. לאחר שהצליח לאתר את כתובתה, מיהר אליה. הניה דאגה לכל מחסורו, אך הבחינה כי אף-על-פי שהצליח לעבור את הגבול בשלום, הוא עצוב ונסער. "מה לך, אבא?", שאלה. וסבא סיפר לה על הכתבים שהשאיר בעגלה בעת מנוסתו. "הביני, כל חידושי התורה שכתבתי כל ימי חיי, אבדו לי!", הסביר לה בכאב רב.

סבא מיאן להינחם על כתביו ונותר עצוב. חלפו כמה ימים והנה נשמעה דפיקה בדלת. מישהו הגיע וביקש למסור חבילה לרב אריה יוכט. כשפתח סבא את החבילה, אורו עיניו – "הכתבים!", זעק נרגש, "הכתבים חזרו הביתה!".

התברר כי סמוך לסבא ישב בעגלה איש עשיר. העגלון הגוי, שחזר לעגלתו כשוך היריות, מצא את התיק, וסבר כי הוא שייך לעשיר. הוא מיהר להחזיר לו את האבדה, מתוך הנחה שיזכה לפיצוי הולם. העשיר לקח את התיק מהעגלון, וכשפתחו ומצא את הכתבים, הבין מיד למי הוא שייך. העשיר הכיר את הסבא מביאליסטוק, ומתוך הכרה בגדלותו ומכיוון שהבין עד כמה הם יקרים לליבו, שלח אליו שליח מיוחד שיחזיר לו את חידושי התורה שלו. כך הוחזרו הכתבים לסבא.

גורלן של סבתא סימה ושל שפרינצה הקטנה, לא שפר עליהן. שני מכתבים ששלחו מגטו ביאליסטוק הגיעו אל סבא. שוב לא שמע מהן. סבא עלה לארץ בשנת תש"א. מכאן עוד ניסה להציל את רעייתו ובתו, בהנחה שעודן חיות, אך הדבר לא עלה בידו. הוא נפטר מעוגמת-נפש בהיותו בן חמישים ושמונה.

חלפו שנים ובני-המשפחה הדפיסו את חידושי התורה של סבא, הרב יוכט, על מסכת בבא-קמא. 'משנת אריה', נקרא הספר. לאחר הפסקה ארוכה, שוקדים עתה על הוצאתם לאור של חידושיו גם על מסכתות בבא-מציעא ובבא-בתרא.

אף שסיפור ההצלה לא היה שלם, משפחתנו נוהגת להתכנס בכל שנה ושנה בליל הנר החמישי למסיבת חנוכה משפחתית, להודות ולהלל לה' על הצלת הסבא, בערב הזה, ועל הצלת כתביו שהיו יקרים כל-כך לליבו. יהי זכרו ברוך ותהא התורה הנלמדת מחיבוריו נר לנשמתו.

אדמו"ר הזקן מבאר בהקדמה של ספר התניא, שספר זה מחליף את ענין קבלת הדרכה בעת ה"יחידות" (=הזמן בו נכנס חסיד לחדרו הפרטי של הרבי ומקבל הוראות אישיות וברורות להמשך עבודת השם שלו ותשובות לשאלותיו), וכלולות בו תשובות לכל השאלות בעבודת השם. ובזה שהדפיס אדמו"ר הזקן את ההקדמה בתור חלק מספר התניא וכהקדמת הספר, הרי זה נעשה חלק מ"התורה היא נצחית" ששייכת לכל יהודי. ובמילא – נוסף על זה שהלימוד של ספר התניא שייך לכל אחד, הרי מובן גם שכל אחד ואחד יכול להוציא מספר התניא את "כל התשובות על כל השאלות", ויכול להוציא ממנו "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה".

בזה שאדמו"ר הזקן כתב בהקדמה שהלימוד בתניא הוא במקום ה"יחידות", הרי בזה נתן אדמו"ר הזקן את הכח ואת האפשרות, וגם פעל, שכל אחד ואחד שלמד את ספר התניא נעשה מ"יודעי ומכירי" של אדמו"ר הזקן: שאז אפילו אם מצד עצמו הוא בדרגה של "בחשכה יתהלכו", פעל עליו לימוד התניא באופן של "ראיה": אדמו"ר הזקן מראה ומאיר לו את דרך האמת, שהיא גם דרך ברורה ומאירה, כיצד "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

התניא מכריתה את הקליפה הקשה המונעת מלימוד פנימיות התורה

כבוד קדושת אדמו"ר הצמח צדק אמר: ישנה קליפה שנקראת בשם "תניא" שמנגדת ללימוד רזין דאורייתא (=סודות התורה), וההתנגדות היא, משום שהקליפה יודעת שעל ידי זה מקרבים את הגאולה. ובפתיחה זו (במילה "תניא".) נתכווין רבינו הזקן להחליש ולבטל קליפה זו. ובמילא, לקרב ולהביא בפועל את הגאולה.

והענין הוא כמו שכתוב בספרי קבלה, שהקליפה הנקראת בשם "תניא" היא קליפה קשה ביותר ונמצאת בלב רוב לומדי התורה, ועל ידי לימוד פנימיות התורה כורתים אותה. ועל פי זה תובן השייכות של התניא והאידרא רבא, לפתיחה במילה "תניא", יותר משאר ספרים . מכיון שאת האידרא רבא הרי אמר רשב"י – המקור של פנמיות התורה , וזהו ההתחלה של פנימיות התורה, וכך גם התניא הוא התורה שבכתב של תורת החסידות.

ולכם התחיל אדמו"ר הזקן את הספר ב"תניא", וכן נעשה שמו של ספר כולו, מכיוון שבזה מתבטא מהות הספר. זאת אומרת שמהותו של הספר – התורה שבכתב שבחסידות, הוא להכרית את הקליפה שנקראת בשם תניא, שהיא קליפה קשה ביותר, שכל רצונה למנוע לימוד סודות התורה. והביטול הוא על ידי פנימיות התורה דוקא.

ועל פי זה תובן גם-כן השייכות של התניא לי"ט כסלו. י"ט כסלו הרי קשור עם התניא מכיוון שי"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות". שראש השנה הוא הדין ומשפט לא רק על גשמיות אלא גם על רוחניות, כמו שכתוב: "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" – משפט כמה אלקות יומשך ביעקב. והיות שהקליפה "תניא" היא קליפה קשה ביותר שהיא מונעת לגילוי אלקות, הנה בכדי שהדין ומשפט יהיה לזכות, הרי זה על-ידי ספר התניא אשר הוא מכרית את הקליפה, במילא הרי נמשך בראש השנה כתיבה וחתימה טובה ברוחניות ועל-ידי-זה גם כן בגשמיות.

איננו יכולים להבין זאת, והדברים נראים לנו זרים ורחוקים, מסיבה אחת ויחידה – כי החסידות ניצחה ונהפכה לנחלת הכלל. לא זו בלבד שהוכרה זכותה להתקיים ולפעול, אלא שנכדיהם של מתנגדיה אימצו בחום רבים מרעיונותיה ומדרכיה. אין רב ודרשן שאינו משתמש בפניני המחשבה והסיפור של החסידות. אין שולחן שבת שאין שרים בו מניגוניה של החסידות. אין בית-מדרש שספרי גדולי החסידות אינם תופסים מקום של כבוד בארון הספרים שלו.

להמשיך, לא להפסיק

אם כולנו נהנים כל-כך מאורה ומרעיונותיה של החסידות, עלינו להעריך ולייקר את היום הגדול, חג-הגאולה י"ט בכסלו. זה יום מרכזי בניצחונה של החסידות, והוא נתן לה למעשה את האור הירוק לפרוץ ולחדור לכל פינה בהוויה היהודית.

רבנו הזקן, רבי שניאור-זלמן, בעל התניא והשולחן-ערוך, לא ראה במאסרו צרה אישית או תנועתית, וכמו-כן גאולתו לא נתפסה אצלו כגאולה פרטית. לאחר ששוחרר ממאסרו סיפר, שבהיותו בכלא נתגלו אליו רבו המגיד ממזריטש והבעש"ט. הוא שאל אותם מדוע נתחייב בעונש המאסר ומה רוצים ממנו. ענו לו מייסדי החסידות, שהתעורר עליו קטרוג חמור למעלה, על שהוא מפיץ ומגלה את מעיינותיה הכמוסים של החסידות. שאל אותם הרבי אם עליו לחדול מהפצת החסידות. השיבו לו: מכיוון שהתחלת, אל תפסיק, ואדרבה, הפץ עוד.

ואכן, יש הבחנה ברורה בין התקופה ש'לפני פטרבורג' לתקופה ש'לאחר פטרבורג'. מאמרי החסידות של בעל התניא השתנו שינוי מהותי בין שתי התקופות: קודם המאסר היו מאמריו קצרים ומתומצתים, אולם אחרי השחרור החל לומר מאמרים ארוכים ומוסברים, ובכך איפשר לחוגים רחבים יותר להבין את דברי החסידות.

כך קרה, שדווקא המאסר, שביקש להכרית את החסידות, נהפך לנקודת-מפנה חיובית ולמנוף בהפצת החסידות. דווקא לאחר המאסר זכתה החסידות בכלל להתעצמות אדירה, ומכאן החלה השפעתה להגיע לכל חוגי העם היהודי.

צימאון ל'פנימיות'

חג-הגאולה י"ט בכסלו הוא חג הניצחון במאבק איתנים שהתחולל בעולמות עליונים, בשאלה אם מותר וראוי להפיץ את האור המופלא של החסידות. שחרורו של הרבי מבטא את ניצחונה של דרכו, ומכאן ואילך קיבלה דרכו זו אישור משמים להוסיף ולהתפתח.

בעל התניא אמר פעמים רבות, שלא בא לייסד תנועה או 'מפלגה', אלא לגלות גילוי אור לכל עם-ישראל. תורת החסידות בכלל ותורת חסידות חב"ד בפרט לא נועדו לחסידים בלבד. האור הגדול הזה נועד לכל עם-ישראל, והוא אכן מגיע לכל שכבות העם ומרווה נפשות צמאות.

ספר התניא, המכונה 'תורה שבכתב' של החסידות, נלמד היום בכל הישיבות ובכל בתי-המדרש. מאמרי החסידות המבארים את רעיונותיו של התניא נחטפים בשקיקה בידי המוני יהודים, מכל החוגים והשכבות. הצימאון הגדול ל'פנימיות' מוצא רוויה באור החסידות.

על-כן זה החג של כולנו. הבה נשמח, נודה לה' על חסדיו, ונברך איש את רעהו בברכה החסידית המסורתית: חג שמח, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

יריד החגים

חודשי השנה משולים לקרונות הרכבת שאת כולם מוביל הקטר, הלא הוא חודש תשרי, ממנו אנו שואבים כוחות רוחניים למשך כל השנה. מהו ה"שלל" הרוחני שהרווחנו ב"יריד" החגים בחודש האחרון?

בראש-השנה המלכנו את הקב"ה וקיבלנו עלינו את עול מלכותו, הרגשה שתלוה אותנו כל השנה בקיום המצוות. ביום-כיפור התחרטנו על מעשינו ושבנו בתשובה שלימה, החלטה זו תשפיע על מעשינו בשנה החדשה. בסוכות ראינו שלמרות ההבדלים בין ארבעת המינים המייצגים את כל השכבות בעם ישראל יש להתאגד יחד, ועל אחדות זו נשמור בכל תחום בחיינו. בשמחת-תורה שמחנו ורקדנו עם התורה ובאותה דביקות נמשיך לשמוח ולאהוב את התורה הקדושה.

הנה כי כן, חגי ונשרי נותנים לנו דחיפה רבת עוצמה לקראת ההתמודדות עם עסקי החול במשך כל ימות השנה. טבעי הדבר שכוחות אלו ניתנים דווקא לפני חודש מר-חשוון כדי להדגיש את מטרתם – להמשיך ולהכניס לתוך שגרת החיים הרגילה את אותה קדושה רוחנית ש"קנינו" בחודש תשרי ולהגביר את עניני היהדות בסדר יומנו. המבחן האמיתי מתחיל עכשיו, כשאנו יוצאים אל העולם, טרדותיו ובעיותיו.

ויעקב הלך לדרכו

ביטוי לירידה זו מאוירת הקדושה לחיי החולין אנו מוצאים במנהג עתיק יומין להכריז בשלהי חודש תשרי בבית הכנסת את הפסוק מספר בראשית (לב, ב): "ויעקב הלך לדרכו". בכל מילה בתורה אנו יכולים למצוא עולם מלא וללמוד הוראה בחיים ובפרט בפסוק האמור שזוהי מטרת הכרזתו:

יעקב –  'יעקב' ו'ישראל' הם שני שמות שמציינים את עם ישראל. אלא ש'ישראל' (מלשון "שר אל" ואותיות "לי ראש") מציין את עליונותו של העם היהודי, בהיותו מעל כל מגבלות העולם ואשר בכוחו לשנות ע"י מעשיו ותפילותיו את סדרי הטבע.

'יעקב' לעומת זאת (מלשון "וידו אוחזת בעקב עשיו") מתייחס ליהודי הפשוט השב בסיום תקופת החגים לעסקי החולין.

ממשיך הפסוק ומורה לו: הלך – אל לו לעמוד ולהישאר בדרגתו. ההליכה האמיתית מתבצעת בעקירה לגמרי ממקומו הקודם ועליה לדרגה נעלית יותר. גם אם הוא חושב לרגע שמצבו הרוחני שפיר וטוב אין נמנעת ממנו הדרישה ל"הלך" ולעלות במעלות הרוחניות.

זהו תפקידו של האדם בניגוד למלאכים שנקראים "עומדים" כמו שנאמר "ילכו מהיל אל חיל". אך מהו הכיוון?

לדרכו – באותם עניינים שהם לכאורה דרכיו וצרכיו הפרטיים עליו להפיח את רוח הקדושה "בכל דרכיך דעהו". גם בעסקי הפרנסה ואפילו אכילת ושתייה ושאר ענייניו הגשמיים יש ליהודי תפקיד רוחני – להעלותם ולזככם באמצעות אותם "כלים" ש"קנינו" בחודש תשרי האחרון. להכניס גם בעסקים את אותה תחושה ואוירה של ראש-השנה – קבלת עול מלכות שמים, או את אווירת השמחה בתורה שהרגשנו בשמחת-תורה, וכך הלאה. וכאמור דברים אלה מכוונים לכל אחד, אפילו למי שהוא בבחינת "עקב" – בתחילת דרכו בשבילי היהדות.

דרך המלך

עניין נוסף שניתן ללמוד מן המילה "דרכו" :

שלמותה של הדרך, דרך המלך, מתבטא בכך שהיא מחברת את הפינה הכי רחוקה מעיר הבירה אל היכל המלך. נשמת היהודי ירדה מהיכלו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כשעליה מוטלת שליחות חשובה ביותר; לזכך ולהעלות את העולם הגשמי והתחתון אליו נשלחה עד תכלית המטרה. כמו בדרך המלך, חיבור הפינה הכי רחוקה עם הקב"ה, מלכו של עולם.

לכן אין להסתפק רק בהחדרת הקדושה בעניינים הפרטים בעסק או בבית, יש גם לסלול את הדרך הלאה עד לפינה הכי רחוקה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ולהאירה באור התורה והיהדות. במילים פשוטות יותר: לדאוג גם ליהודי השני ובפרט לזה שנמצא בריחוק לעת עתה מחיי תורה ומצוות.