יציאת מצרים

לאחר שעם ישראל יוצאים ממצרים, הם בורחים במשך כמה ימים וביום השביעי מגיעים לים סוף. פתאום בני ישראל מוצאים את עצמם במילכוד. לפניהם הים, מאחוריהם המצרים ומצדדיהם שני הרים גדולים. מה עושים ?

לא פשוט. גם אנחנו נמצאים במצב דומה לפעמים. גם אנחנו יוצאים ממצרים, כל יום. כל פעם שאני מחליט שאני לא עבד יותר, אני גם יוצא קצת ממצרים.

אפשר להחליט להפסיק להיות עבד של הכסף, לא לרדוף אחרי כסף. אפשר להפסיק להיות עבד של הכבוד, להפסיק לרדוף אחרי כבוד כל הזמן, ולחיות מתוך מניעים של קבלת עוד קצת כבוד מעוד מישהו. אפשר להפסיק להיות עבד של המעסיק שלי, או של המשפחה שלי, כל אחד פי המצב האישי שלו.

אבל גם אחרי שאיפטר מכל ה"פרעה" החיצוני, עדיין ישאר פרעה פנימי. כלומר אני יכול להפסיק להשתחוות לדולר, או לכבוד המדומה, אבל עדיין אני עבד, אני עבד של עצמי, עבד של היצרים שלי, עבד של האגו שלי.
כדי להשתחרר מכל ה"עבדויות" שלי , זה רק עלי די שאשתעבד ל"בעל הבית" האמיתי, לקב"ה. כפי שהוא אומר בעצמו על עם ישראל. עבדי הם, ולא עבדים לעבדים.

כאשר יהודי מחליט שבעל הבית שלו זה בורא עולם ומנהיגו אז באמת הוא יוצא ממצרים.

אבל זה לא מספיק.

גם בני ישראל יצאו ממצרים, הם כבר התרחקו שבעה ימים ממצרים ועדיין המצרים היו בעקבותיהם, רק אחרי קריעת ים סוף נשלם התהליך של יציאת מצרים. כלומר גם אחרי שיצאו ממצרים הגיעו למכשול נוסף – הים. כך גם אצלנו אפשר לצאת מהמיצרים האישים שלנו ולהיתקל בים, להגיע למכשול, לניסיון. כיצד זה ייתכן הרי כבר יצאנו ממצרים, אנחנו כבר לא עבדים, מדוע שוב יש ניסיון ?

יציאת מצרים, כאמור, היא רק השלב הראשון.

יציאת מצרים הוא השלב בו אני מקבל על עצמי את מלכותו של מלך מלכי המלכים, אני מכיר בו ומתבטל לרצונו. אך בשלב זה אני עדיין עושה זאת רק כי הוא אמר, לא כי אני מבין. אני עושה את זה כי הוא רוצה ויש לשמוע בקולו, אבל אני עדיין לא התחברתי לכך באופן אישי.

אני מניח תפילין ושומר שבת, אבל אני לא מבין מה אני עושה, כל העבודה הרוחנית שלי היא בקבלת עול, עושה מה שאומרים לי.

מצב זה לא יכול להימשך זמן רב.

כל אחד צריך תענוג בחיים, אם התענוג לא יגיע מצד הקדושה, הוא יגיע מהצד השני. אם אני רק אקיים את רצון השם בקבלת עול ללא הבנה ותענוג, אז התענוגות מהעבר, המצרים שלי ימשיכו לרדוף אחרי, ובסופו של דבר גם יתפסו אותי. מי שהיה רגיל ליהנות מבילויים בשבת, צריך למצוא עכשיו איך הוא מתענג מהשבת בקדושה. כל עוד שזה לא קורה הוא לא סיים את יציאת מצרים הפרטית שלו, המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.

קריעת ים סוף

הים מסתיר על מה שבתוכו, המביט בים מבחוץ לא רואה את כל מה שיש בפנים. מי שמניח תפילין ולא מבין מה הוא עושה , מהי הפעולה הרוחנית , מה ההשפעה על העולם בהנחת התפילין שלו, משול למי שיצא ממצרים אך עומד על שפת הים.

הוא לא רואה מה הוא עושה, הוא לא מבין, וממילא הוא לא מתענג מזה. הוא לא מתענג מזה ולכן המצרים ממשיכים לרדוף אחריו.

כדי להגיע לתענוג בקיום התורה ומצוות, צריך ללמוד, צריך להבין, צריך להפנים, צריך להרגיש את היוקר שבכל מצווה, את התענוג שבקדושת השבת, התענוג שבהנחת תפילין, התענוג שבעשיית טובה ליהודי שני.

תענוג זה מגיע דווקא מלימוד פנימיות התורה.

פנימיות התורה היא הנשמה של התורה, היא מחברת את הנשמה שלנו ל"נשמה" של הקב"ה. אם לומדים רק את החלק הגלוי, יודעים רק מה לעשות אבל לא למה לעשות, וממילא יצאנו ממצרים אבל עוד לא קרענו את הים.
כתוצאה מכך, כאשר עמדו על שפת הים התחלקו בני ישראל לארבע קבוצות, כאשר לכל אחת היה רעיון אחר מה לעשות. ארבעת הרעיונות האלה נמצאים גם בראש שלנו, כאשר אנחנו מגיעים לים הפרטי שלנו.

ארבעת הרעיונות

קבוצה אחת הציעה לקפוץ לים, הם פשוט היו מיואשים ועייפים מהבריחה ממצרים וחשבו כי הפיתרון הכי פשוט הוא לקפוץ לתוך המים. גם אנחנו לפעמים חושבים שאם יש קשיים הכי טוב לקפוץ לים. איזה ים ? ים התורה , ים של תשובה, להיכנס לבית המדרש ולהתחבא משאר העולם. שם בבית המדרש המצרים לא מציקים לנו, ולכן אנחנו מעדיפים להישאר שם כל הזמן.

קבוצה שנייה הציעה לחזור למצרים – נמשיך לקיים תורה ומצוות אבל כמו עבדים. נקום לתפילת הנץ, אבל בלי חשק, בלי תענוג, נעשה הכל כלאחר יד, רק באופן טכני, חיצוני, בלי התלהבות. קבוצה זו לא השכילה להבין את היוקר של כל מצווה, איך שכל מצווה שאנו עושים יכולה להביא את הגאולה לעולם, איך שכל מצווה ממשיכה אור לנו ולסובבים אותנו. גם אנחנו צריכים לזכור תמיד שלא יצאנו ממצרים כדי לחזור לשם. לא קיבלנו את עולו של הבורא כדי לעשות את רצונו בעצבות וללא חיות. מצווה צריך לקיים מתוך הכרה שזה הדבר החשוב ביותר בעולם. אם אני יצאתי ממצרים אבל אני לא בשמחה, משהו כאן לא בסדר.

קבוצה שלישית הציעה להילחם במצרים – הרי המצרים רודפים אחרינו, אז אנחנו נילחם בהם בחזרה. באמת נשמעת סברה טובה, חדורה ברוח קרב. הבעיה היא שלא זו הייתה הוראה שקיבלנו ממשה רבנו, הוא אמר שנתקדם להר סיני, הוא לא ביקש שנתחיל מלחמות. גם אצלנו אפשר לזהות את המצב בו אנחנו מחפשים במי להילחם, מתעסקים עם החושך ולא עם האור. צריך לחפש את האור ולהגביר אותו. מעט מן האור ידחה הרבה מן החושך, לא לחפש את המלחמות.

קבוצה רביעית הציעה הצעה שנשמעת ממש טוב. היא אמרה שלא צריך לעשות כלום, רק להתפלל.
אכן זה מראה על מדרגה רוחנית גבוהה ואמונה חזקה בקב"ה, אך גם קבוצה זו טעתה כשאר הקבוצות. רצון השם הוא שבנוסף לתפילה נעשה "כלי" בטבע, נעשה פעולות שבהן תימשך ברכתו של הקב"ה, לא רק להתפלל, לעשות מעשה ועל ידי זה למשוך את הברכה. גם בחיים הפרטיים שלנו צריך לזכור כי אין להסתפק בתפילות ויש גם לעשות מעשים.

אכן, הברכה מגיע מהשם, אך אותו אחד שמברך מבקש שנעשה גם מעשים. זהו גם אתגר גדול יותר באמונה. כאשר הברכה מגיעה ללא פעולה שלנו ברור לנו כי זה מגיע מהשם. כאשר התוצאה מושגת ללא תפילות ברור כי זה מאיתנו. כל האתגר הגדול הוא להתפלל, לעשות וכאשר הצלחה מגיע לדעת שאף על פי שעשינו, הברכה הגיע מהקב"ה.

לקרוע את הים

משה רבנו ביטל את כל הרעיונות במשפט אחד. "התייצבו וראו ישועת השם", אמר לכל הספקנים שרצו לקפוץ למים. "אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפון לראותם עוד" ענה לאלה שרצו לחזור למצרים. "השם ילחם לכם" זו התשובה למחרחרי המלחמה והמריבות, "ואתם תחרישון" ענה לקבוצה שרצתה לעמוד ולהתפלל בחוסר מעש.

אז מה לעשות

"דבר אל בני ישראל וייסעו" – תתקדמו קדימה, לתוך היום, אין ים. הניסיון אינו מציאות אמיתית, הוא רק ניסיון, הוא בא לבדוק אותך מצד אחד אך להעלות אותך להרים אותך על נס מצד שני. הניסיון עוזר לך לגלות את הכוחות הפנימיים שבך שבזמן רגיל לא מתגלים. תקפצו למים ותבטחו בהשם.

כך עשה נחשון בן עמינדב. הוא קפץ למים מתוך אמונה גמורה וביטחון שהקב"ה כבר יפתור את "בעיית המים". ואכן כך היה, עם כניסתו למים (לא כל כך מהר, רק כשהמים כבר הגיעו לו לפנים) הים נקרע, אפשר היה להשלים את יציאת מצרים ולהתכונן כבר לשלב הבא – מתן תורה.

חג שמח!

מאמר זה באדיבות אתר היהדות הפופולרי בישראל "יהדות TV"

בליל ט"ז ניסן היה בית הדין יורד לשדה שמאחורי העיר, כשהוא מלווה על ידי חשובי האזרחים עם מגלי יד בידיהם וקוצרים את העומר בשמחה רבה ובטקס גדול (בסוגרים נציין כאן כי העומר הוא מידה, עשירית האיפה, שהיא מידה למדידת כמויות של תבואה [כשני ליטרים] ). גרעיני התבואה שנתקבלו מן הקציר היו ירוקים ולחים והיה צורך לייבשם. לשם כך היו שוטחים אותם באילפסים גדולים ומיבשים אותם באש, עד שנהיו יבשים לגמרי. לאחר מכן היו טוחנים אותם ברחיים ואת הקמח היו מנפים בכברה שלוש עשרה פעם, עד שהקמח יצא מנוקה וטהור לגמרי ואפילו פסולת כלשהי לא נמצאה בה.

מכמות הקמח שנתקבל, היו לוקחים כמות של "עומר" אחד והקריבו אותו על גבי המזבח, לאחר שהכהן הניף את העומר, תנופה לפני ה’. הנפה זו נעשתה בצורה כזו, שהכהן היה מניע בידו את העומר לכל הכיוונים וכן גם למעלה ולמטה, כמו שאנחנו מנענעים את הלולב בחג הסוכות. עצם הקרבת העומר היה בה משום תפילה והודיה לה’, על תבואת השדה וכמו כן היא באה להפגין כי ה’ יתברך הוא בעל הבית בעולם כולו. לאחר הקרבת העומר, הותר כבר לכל היהודים לאכול מהתבואה החדשה שקצרו מן השדות.

בפרשת "אמור" נאמר להלן (כפי שצוטט לעיל) כי ה’ ציוה אותנו לספור שבעה שבועות מלאים, ארבעים ותשעה יום מהיום שבו הביאו את העומר ועד יום החמישים שהוא חג השבועות.

למרות שאת העומר היו מקריבים רק "בפני הבית". כלומר רק בזמן שבית המקדש היה קיים ובימינו אין מצוות הקרבת העומר בתוקף, בכל זאת מצות ספירת העומר קיימת בכל המקומות ובכל הזמנים. משום כך אנו מתחילים בספירת העומר בליל השני של פסח ומקדימים לכך את הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר".

וכך אנחנו ממשיכים לספור כל ערב עם ברכה, עד שמגיעים לחג השבועות. כמו לגבי כל מצוות עשה שהזמן גרמא, כן גם במצוות ספירת העומר, נשים פטורות ממנה. אולם אם הן רוצות, הרשות בידיהן לספור. ואכן יש נשים רבות הסופרות את העומר כמו גברים. סדר הספירה היא כזו, מיד אחר הברכה אנו אומרים: "היום יום אחד לעומר" ולמחרת : "היום שני ימים לעומר" וכן הלאה. משגמרנו שבעה ימים, אנו אומרים : "היום שבעה ימים, שהם שבוע אחד לעומר". וכך הלאה, אנו מציינים את הימים ואת השבועות, עד שמגיעים ליום האחרון, שהוא "תשעה וארבעים יום, שהם שבעה שבועות לעומר". מיד אחרי ספירת-העומר, אנו מעלים זכר בית המקדש ואומרים : "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו אמן סלה". והואיל וספירת העומר מזכירה לנו את חורבן בית המקדש וכן בגלל סיבות אחרות, אין אנו מברכים ברכת שהחיינו בעת ספירת העומר.

לכל מצווה יש כידוע טעמים רבים מספור, כיון שכל המצוות ניתנו על ידי הבורא שהוא מבחינת "אין סוף". כמה מטעמי המצוות ופירושיהן גלויים לנו ואנו נזכיר כאן אחדים מהם כיחס למצות ספירת העומר. ימי הספירה מקשרים בין חג הפסח לבין חג השבועות, בין יציאת מצרים לבין מתן תורה. כאשר משה רבינו הביא את בשורת הגאולה אל העם, שהיה משועבד במצרים, הוא מסר להם את דבר ה’ שהגדיר את מטרת יציאת מצרים כך: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה".

ולכן, מיד למחרת צאתם ממצרים, החלו היהודים לספור את הימים ואת השבועות, בחוסר סבלנות, מתוך כמיהה ליום שבו תינתן להם התורה. מאליו מובן כי באמצעות ספירה בלבד לא יכלו היהודים להגיע לאותה מדרגה נעלה, שהייתה דרושה לקבלת התורה מידי ה’. קודם לכן הם היו חייבים להשתחרר מהעבדות לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הרוחני. הם היו חייבים להפטר מכל המנהגים וההרגלים הרעים, מכל הטומאות והעבודות הזרות, שדבקו בהם במשך 210 שנות גלות מצרים. בעת ובעונה אחת הם הצטרכו לעלות מעלה מעלה במדרגות הטהרה והקדושה, לזכך את מידותיהם ואת טבעם. ידוע. כי קיימות שבע מידות ("חסד, גבורה, תפארת וכו’) וכל מידה מורכבת אף היא משבע (חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו’) כך שביחד יש 49 מידות ובני ישראל עלו, בכל יום מימות הספירה, למדרגה גבוהה יותר, עד שבא היום ה50- והם היו במדרגת "גוי קדוש" ואז הם היו ראויים לכך שה’ ייתן להם את התורה.

כך הדבר גם אתנו וכפי שהרמב"ם ואחרים מסבירים. שכאשר אנו סופרים "ספירת העומר", מבטאים בכך את געגועינו לקבלת התורה וימי הספירה מהווים הכנה לחג של קבלת התורה. וכפי שמסביר זאת האדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, על יסוד הזוהר וספרים אחרים, שהמילים "וספרתם לכם" פירושם "תאירו לכם", ספירה מלשון אבן ספיר. לפי זה יהיה פירוש הפסוק "וספרתם לכם" תטהרו, תזדככו באמצעות הספירה.

גם בעובדה שהעומר היה משעורה והמנחה שהקריבו בשבועות – שתי הלחם – הייתה מקמח של חיטה. טמונה משמעות רבה, כפי שמסביר האדמו"ר הזקן. הרי השעורה היא מאכל בהמה, בעוד שהחיטה היא מאכל לבני אדם. פירוש הדבר הוא, כי אדם אפילו הוא נמצא במדרגה של "בהמה", היינו ללא הבנה והשגה, ללא דעת ורגש לדברים נעלים יותר, בכל זאת הוא יכול – אם הוא רק רוצה ועושה את המאמץ המתאים – להגיע לדרגה של אדם בחינת "אדם – אדמה לעליון", זאת אומרת להידמות אל הקב"ה.

לאחר כל ספירה נוהגים לומר פרק ס"ז מתהילים המתחיל במילים "למנצח בנגינות… אלקים יחננו…" וכן התפילה של רבי נחוניא "אנא בכח" ולאחר מכן "ריבונו של עולם". פרק ס"ז בתהלים מכיל 49 מילים, כנגד 49 הספירות. תפילתו של רבי נחוניא עמוקה היא ומלאת סודות. יש בה שבעה פסוקים ובכל אחד מהם שש מילים, כך שיחד עם ראשי התיבות יש גם כאן 49 מילים, כנגד 49 ספירות.

בתפילת "ריבונו של עולם" מזכירים אנו את מצוות ספירת העומר, שניתנה לנו כדי "לטהרנו מקליפותינו" ומבקשים את ה’ שבזכות ספירת העומר נוכל לתקן את אשר פגמנו בספירה האלוקית (וכאן מוסיפים כל לילה את הספירה של אותו לילה, כגו "חסד שבחסד" וכו’) ונזכה להתעלות לקדושה עליונה.

"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כג, ט"ו)

על פי ההלכה היהודית אסור להחזיק בבעלותנו חמץ במהלך שבעת ימי הפסח. מנהג ישראל למכור את החמץ שברשותנו לגוי טרם כניסת החג. כאן תוכלו לקיים את מכירת החמץ בדרך הטובה והקלה ביותר..

אל תחכו לרגע האחרון!!

מכרו כעת את החמץ אונליין כאן ועכשיו

לחץ למכירת חמץ

מכירת החמץ באתר תתאפשר עד יום שני, י"ד בניסן תשפ״ד (22.04.24) בשעה 09:30 בבוקר בדיוק!

אחשוורוש חותם שנה שלישית למלכותו ועורך נשף חגיגי לכל העם הנמצא בשושן שנמשך על פני 180 ימים רצופים. המלך מצווה להביא לפניו את המלכה ושתי להראות את יופייה אך זו מסרבת ויועצי המלך אחשוורוש מייעצים לו להרוג את ושתי ולהחליפה באחרת.

פרק שני – אסתר המלכה.

תחרות יופי נפתחת ברחבי הממלכה למציאת מלכה חדשה למלך. מועמדות רבות נקבצות לעמוד למבחן אצל אחשוורוש. בין המועמדות נלקחה אחיינתו של מרדכי היהודי הלוא היא אסתר הדסה אשר נושאת חן בעיני המלך ומוכתרת למלכת פרס החדשה. מרדכי מצווה לבל תגלה את מוצאה היהודי.

מזימת רשע נרקמת בין שומרי שער בית המלך להתנקשות בחיי אחשוורוש הדבר נודע למרדכי היהודי שמעביר זאת לאסתר המלכה ואלו נתלים על עץ והדבר נכתב בספר הזיכרונות דברי הימים.

פרק שלישי – המן ושגעון גדלות

המן בן אמדתא האגגי מתמנה לבכיר השרים בממלכה ומצווה על כולם להשתחוות לו. כולם ממושמעים רק אחד לא! מרדכי היהודי מסרב לכרוע ברך. המן דורש את כבודו ומחליט להינקם לא רק ממרדכי אלא גם מכל העם היהודי, עם מרדכי, ומפיל גורל על התאריך לביצוע השמדה המונים של כל היהודים והתאריך הנבחר להשמדה הוא י״ג אדר. הדבר מקבל את אישור המלך וצו מלכותי נשלח לכל.

פרק רביעי – תשובה וצום

אבל כללי מוכרז אצל היהודים מרדכי קורע את בגדיו ושק ואפר יוצע לרבים. מרדכי שלוח לאסתר כי תתחנן אל המלך אך אסתר משיבה אין לבוא אל שער המלך ללא זימון מרדכי מעיר 'מי יודע אם לא לעת כזו הגעת למלכות?.. אסתר מסכימה אך מבקשת צומו עלי שלושה ימים ואז אגש אל המלך שלא כדת.

פרק חמישי – מהלכים דיפלומטיים.

אסתר מתקבלת אצל המלך במאור פנים שמבטיח למלא את בקשתה למשתה משולש עם המלך והמן. במשתה זה סוכם על מפגש נוסף למחרת. בצאת המן מן המשתה שוב פוגש המן את מרדכי בשער המלך שאינו משתחווה לו ומגיע לביתו זועף עד שזרש אשתו מציעה להקים עץ לתלות את מרדכי עליו והדבר מבוצע מיידית.

פרק שישי – המהפך

באותו הלילה נדדה שנתו של המלך, שציווה להביא ולקרוא לפניו מתוך ספר הזיכרונות ואז הוא שומע על הצלתו מהתנקשות בזכותו של מרדכי היהודי ומיד שואל המלך האם מרדכי תוגמל על כך? בתזמון מדוייק מגיע כעת המן לומר למלך שהכין עץ לתלות את מרדכי אך בטרם פצה את פיו שאלו המלך: מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו? והמן, שחשב על עצמו, ביקש לא פחות מלבישת בגדי המלך, רכיבה בסוס המלך בראש תהלוכה ברחובות שושן הבירה.. עוד לא כילה את דבריו ואחשוורוש ציווה את המן לעשות ככל שדיבר למרדכי היהודי.

פרק שביעי – מהפח אל הפחת

לאחר סבב מביש ברחובות שושן מגיע המן אל המשתה השני אליו זומן אמש בו מבטיח המלך לאסתר הכל, עד חצי המלכות. אסתר חושפת את מוצאה היהודי וכי כל עמה נתונים בגזרת השמדה  כשהיא מצביעה על המן כמתכנן וכמי שעומד מאחורי המזימה המרושעת וביקשה שיציל את חיי עמה. המלך כועס ומצווה לתלות את המן על אותו עץ שהכין למרדכי.

פרק שמיני – השלמת המהפך

מרדכי מתמנה משנה למלך וצו מלכותי מופץ אשר מתיר ליהודים לעמוד על נפשם, להלחם ולהרוג במבקשי רעתם.

פרק תשיעי – פורים לדורות

י"ג באדר, נקבע כיום הניצחון אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. עשרת בני המן נתלים גם הם ביום זה. וי"ד וט"ו אדר נקבעים לחג ההצלה הנקראים ימי הפורים שנקבעו לימי ששון משתה ושמחה קריאת המגילה ומתנות לאביונים.

פרק עשירי – גדולת מרדכי

ממלכת פרס מתפתחת תחת הנהגתו של מרדכי ותקופה זו מונצחת על דפי ההיסטוריה של פרס ומדי.

רוצים לקרוא את המקור? לחצו כאן למגילת אסתר לקריאה ולהורדה

תשובה: 'תענית אסתר', שחלה בי"ג באדר, מוקדמת השנה ליום חמישי, שהרי אין צמים בשבת (אלא כשיום-הכיפורים חל בשבת).

מי ששכח לצום ביום חמישי – יצום למחרת, בערב-שבת. אם חלה ברית-מילה ביום חמישי, רשאים כל המוזמנים לאכול בסעודת-המצווה (ואחריה) ולצום למחרת. ויש מהספרדים שלא נהגו להפסיק את הצום לסעודת הברית.

אין להביא את מגילת-אסתר לבית-הכנסת בשבת, אפילו במקום שיש בו עירוב, משום שאסור להכין דברים משבת ליום חול, אפילו בטרחה מועטת.

במנחה של שבת אין אומרים 'צדקתך', מכיוון שאין אומרים תחנון בערב פורים במנחה.

יש לזכור לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" קודם שהולכים לבית-הכנסת לקריאת המגילה.

את המגילה קוראים בבית-הכנסת לפני הבדלה (והקורא בביתו, או מי שזקוק ביותר לטעום משהו, יבדיל תחילה). הספרדים נהגו לברך 'בורא מאורי האש' תחילה, על ההנאה מהאור, מכיוון שגם הקריאה היא הנאה מן האור (וכמובן, לא יחזרו על הברכה בהבדלה).

כשחוזרים הביתה, ימצאו "שולחן ערוך". מוסיפים בסעודת 'מלווה-מלכה' לכבוד פורים, ויש נוהגים לאכול בליל פורים זירעונים, כאסתר המלכה בשעתה.