זה היה בחורף הראשון של מלחמת העולם השנייה (שנת ת"ש – 1939). הנאצים כבר כבשו את מערב פולין, בעוד את מזרח פולין כבשו כוחות ברית-המועצות. שתי המעצמות חילקו ביניהן את פולין, כפי שסיכמו בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בשטחי פולין הנאצית כבר שרר משטר של טרור ורצח, ויהודים רבים ברחו מזרחה.

העיר ביאליסטוק אמנם הייתה בשלטון הרוסים, ומצב היהודים שם היה טוב יותר, אך בכל-זאת רבים חששו מהעתיד, במיוחד כאשר ברית-המועצות וגרמניה משתפות ביניהן פעולה, והם העדיפו להימלט לווילנה.

בביאליסטוק התגורר סבי, הרב אריה יוכט, תלמיד-חכם גדול ור"מ בישיבת ביאליסטוק. לרב יוכט ולרעייתו, הלוא היא סבתי, סימה, היו שלוש בנות ובן. בתם הגדולה, חיה, עלתה ארצה כבר כמה שנים קודם-לכן (כאן נישאה למשה ספוקויני, תלמידי ישיבת חברון בעיר חברון ומניצולי פרעות תרפ"ט. עם הזמן נולדו לחיה ולמשה שתי בנות ושלושה בנים, אני אחד מהם).

בנם היחיד של הסבא והסבתא, צבי יוכט, נסע עוד לפני פרוץ המלחמה לווילנה ולמד שם בישיבה. בת אחרת, הניה שמה, הלכה בעקבות אחיה, והספיקה לצאת ברכבת שנסעה ישירות לווילנה. בינתיים נמסרה וילנה לרשות מדינת ליטא והגבול נסגר.

במכתב ששלחה לביאליסטוק תיארה הניה את מצב הפליטים בעיר "טוב למדיי". היא עצמה – כך סיפרה – מצאה עבודה כמטפלת ועוזרת-בית אצל משפחה יהודית ובתמורה זכתה לאש"ל ולשכר זעום.

במכתבה הוסיפה הניה וציינה כי הד"ר זרח ורהפטיג מצליח לסדר ליהודים רבים סרטיפיקטים – רישיונות-עלייה לארץ-ישראל. המליצה אפוא הניה להוריה: "כדאי שתצאו משם ומהר!". את המכתב נשא עמו, בתוך אחת מנעליו, בחור צעיר, מחשש הצנזורה, שבדקה כל מכתב ומכתב.

מכתבה של הניה שכנע את סבי וסבתי. בליבם גמלה ההחלטה לברוח לווילנה, אך ליתר ביטחון הם החליטו להתפצל. תחילה ייצא הוא ורק אחריו יבואו גם רעייתו ובתם הקטנה, שפרינצה, שהייתה כבת אחת-עשרה.

כאמור לעיל, הגבול נסגר וחצייתו הייתה בלתי-חוקית. לפיכך התארגנו כמה יהודים, שכרו עגלון גוי כדי שיבריח אותם אל מעבר לגבול.

סבא לקח עמו את הטלית והתפילין, כמה ספרי-קודש, מעט בגדים ואת חידושי התורה שכתב במשך השנים. הוא נפרד מרעייתו ומבתו ויצא לדרכו. הוא לא שיער כי זו תהיה הפעם האחרונה שיראה אותן.

הנוסעים בעגלה ישבו בה אפופי מתח וחרדה. הנה נראה הגבול מרחוק. בעוד כמה דקות יחצו אותו. ואולם בדיוק כשהגיעו לנקודת החצייה נשמעו יריות. העגלון הגוי צעק להם לברוח צפונה ולהציל את עצמם. הם עזבו הכול בעגלה ונסו על נפשם. רק בנס לא נפגע איש. זה היה בליל הנר החמישי של חנוכה.

סבא ושאר הנמלטים הסתתרו בצד השני של הגבול עד הבוקר, ואחר-כך הגיעו כפליטים לווילנה. עם הגיעו לווילנה חיפש סבא את הניה בתו. לאחר שהצליח לאתר את כתובתה, מיהר אליה. הניה דאגה לכל מחסורו, אך הבחינה כי אף-על-פי שהצליח לעבור את הגבול בשלום, הוא עצוב ונסער. "מה לך, אבא?", שאלה. וסבא סיפר לה על הכתבים שהשאיר בעגלה בעת מנוסתו. "הביני, כל חידושי התורה שכתבתי כל ימי חיי, אבדו לי!", הסביר לה בכאב רב.

סבא מיאן להינחם על כתביו ונותר עצוב. חלפו כמה ימים והנה נשמעה דפיקה בדלת. מישהו הגיע וביקש למסור חבילה לרב אריה יוכט. כשפתח סבא את החבילה, אורו עיניו – "הכתבים!", זעק נרגש, "הכתבים חזרו הביתה!".

התברר כי סמוך לסבא ישב בעגלה איש עשיר. העגלון הגוי, שחזר לעגלתו כשוך היריות, מצא את התיק, וסבר כי הוא שייך לעשיר. הוא מיהר להחזיר לו את האבדה, מתוך הנחה שיזכה לפיצוי הולם. העשיר לקח את התיק מהעגלון, וכשפתחו ומצא את הכתבים, הבין מיד למי הוא שייך. העשיר הכיר את הסבא מביאליסטוק, ומתוך הכרה בגדלותו ומכיוון שהבין עד כמה הם יקרים לליבו, שלח אליו שליח מיוחד שיחזיר לו את חידושי התורה שלו. כך הוחזרו הכתבים לסבא.

גורלן של סבתא סימה ושל שפרינצה הקטנה, לא שפר עליהן. שני מכתבים ששלחו מגטו ביאליסטוק הגיעו אל סבא. שוב לא שמע מהן. סבא עלה לארץ בשנת תש"א. מכאן עוד ניסה להציל את רעייתו ובתו, בהנחה שעודן חיות, אך הדבר לא עלה בידו. הוא נפטר מעוגמת-נפש בהיותו בן חמישים ושמונה.

חלפו שנים ובני-המשפחה הדפיסו את חידושי התורה של סבא, הרב יוכט, על מסכת בבא-קמא. 'משנת אריה', נקרא הספר. לאחר הפסקה ארוכה, שוקדים עתה על הוצאתם לאור של חידושיו גם על מסכתות בבא-מציעא ובבא-בתרא.

אף שסיפור ההצלה לא היה שלם, משפחתנו נוהגת להתכנס בכל שנה ושנה בליל הנר החמישי למסיבת חנוכה משפחתית, להודות ולהלל לה' על הצלת הסבא, בערב הזה, ועל הצלת כתביו שהיו יקרים כל-כך לליבו. יהי זכרו ברוך ותהא התורה הנלמדת מחיבוריו נר לנשמתו.

אולם אין זאת אומרת, כי חג חנוכה הוא החג היחידי אשר לגביו המספר שמונה הוא בעל משמעות. הנה ברית נערכת לשמונה ימים ולא זו בלבד, אלא שהיא דוחה את השבת, שהיא ביום השביעי. לכהן הגדול היו שמונה בגדים וביום השמיני לאחר הקמת המשכן נמשח אהרון לכוהן גדול ובניו – ככוהנים. חז"ל אומרים, כי כינורו של המשיח יהיו לו שמונה מיתרים, בניגוד לכינור בו ניגנו הלויים בבית המקדש, שהיו לו שבעה מיתרים בלבד. חז"ל אומרים, כי לזה מכוונים מזמורי התהילים, המתחילים במילים "למנצח על השמינית".

מה הוא איפוא השוני בין שבע לשמונה?

בספרי חסידות מוסבר, כי המספר שבע קשור עם הטבע, עם העולם, בעוד שהמספר שמונה מסמל את מה שלמעלה מן הטבע, למעלה מן העולם. הנה הבורא ברא את העולם בששה ימים וקידש את היום השביעי, יום השבת. השבת היא, איפוא, כמו שאומרים, ה"נשמה" של ששת ימי המעשה ; השבת מחייה את ששת ימי השבוע, כך יוצא, כי השבת היא חלק מן העולם – חלק חשוב וחיוני. והיות שהשבת היא מהדברים שאפשר להסביר אותם על פי השכל, חלק מן העולם, יכולים אנו לתפוש בשכלנו האנושי (שאף הוא חלק מן העולם) את חשיבותה ומשמעותה של השבת.

אולם, כאמור, שמונה הוא מעל לטבע ומסמל את מה שלמעלה מן העולם, מה שנעלה משכלנו האנושי. מצוות מילה ביום השמיני דווקא – זהו דבר, שאי אפשר להבין או להסביר בשכל האנושי. אין לזה טעם ונימוק הגיוני: אלא שהבורא ציווה כך. לכן נבחרה מצוות מילה מכל תרי"ג המצוות, כמצווה המסמלת את הברית בין הבורא ובין עם ישראל. זוהי ברית הנצח, המאחדת את הבורא עם עמו ישראל. מצווה זו – המצווה הראשונה, הנעשית כאשר הילד היהודי הינו בן שמונה ימים בלבד, – מצווה זו מראה את הדרך ואת הצורה, בה צריכות להעשות כל המצוות: לא בגלל שהשכל האנושי מבין ומסכים שזה דבר טוב, אלא בגלל שכך צווה הבורא.

רעיון זה מודגש גם בברכה שמברכים את הילד בשעת הברית לאמור: "כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". והדגש הוא על כשם: כאשר אדם עושה מצווה לפי הבנת שכלו, הרי כשם ששכלו מוגבל, כך גם המצווה מוגבלת וגם הקשר שנוצר באמצעותה עם הבורא נותן התורה, הוא מוגבל. אולם כאשר האדם מניח את שכלו הצידה ועושה את המצווה בגלל שהבורא ציווה לעשות כך, הרי הקשר עם הבורא ע"י המצווה הוא בלתי אמצעי ובלתי מוגבל.

הכוהן הגדול עשה את עבודתו בבית המקדש, כשהוא לבוש דוקא בשמונה בגדים, בגדי כהונה. עבודת הכהן הגדול היתה קשורה ביום הכיפורים, בתשובה, סליחה, מחילה וכפרה. אלו הם דברים, שהם למעלה מן השכל ולמעלה מן העולם. עיקרה של התשובה הוא בלב וע"י ווידוי, חרטה על העבר וקבלה על העתיד. פירוש הדבר, כי ע"י מחשבה נכונה ודיבור נכון, אפשר למחוק עבירה שנעשתה במעשה, בפועל. יתר על כן, בדרגה הגבוהה ביותר של תשובה, לא זו בלבד שהעבירה נמחקת, אלא "זדונות נעשים כזכיות". אלו הם דברים שאי אפשר להסביר אותם על פי השכל; אין זאת כי אם זהו רצון הבורא ולבורא הרי אין מגבלות ומעצורים.

בימות המשיח – נאמר בספרי קודש – יתגלו דברים, שהם למעלה מן העולם ונעלים מן השכל. דבר זה מרומז בכך, שלכינור שישתמשו בו בבית שלישי, שיבנה בבוא המשיח, יהיו שמונה מיתרים…

עתה ניטיב להבין את הקשר שבין המספר שמונה ובין חג החנוכה. את החנוכה אנו חוגגים לזכר נצחונו של עם ישראל על היוונים. וזאת לדעת, כי היוונים של הזמנים ההם לא היו פראי אדם, ברבארים אוכלי אדם. אדרבא, הם היו בעלי "תרבות" גבוהה ומקרבם יצאו פילוסופים גדולים ואמנים מהוללים. אולם, הדבר הנעלה ביותר נחשב בעיניהם השכל האנושי.
כמה מאות שנים לפני התקופה בה התחולל נס חנוכה, יסדו אפלטון ואריסטו שיטות פילוסופיות, המהוות עד היום יסוד מוסד ללימוד הפילוסופיה בקרב העמים. אולם השכל האנושי, ככל שיהיה גדול יותר, הוא מוכרח להשאר בעל מגבלות והוא גם יכול להוביל את האדם לדרכים עקלקלות ולשקעו ביוון השחיתות ואי-מוסריות. דבר דומה ראינו בימינו אצל הגרמנים – עם שהצטיין בפילוסופים בעלי שם עולמי, אנשי מדע ואמנות ולאחר מכן הוכיח את עצמו כעם של מרצחים חסרי מצפון.

חנוכה מזכירה לנו את ההתנגשות בין התרבות ובין אורח החיים היהודי, אורח חיים של תורה ומצוות. אנטיוכוס הרשע רצה לכפות על היהודים את גישת היונים אל החיים, את ההשקפה היונית ואת דרכי החיים של אתונה. אולם העם היהודי דחה את התרבות וההשקפה היונית ובמסירות נפש גדולה לחם למען קיום התורה והמצוות, העומדות למעלה מן השכל האנושי. וכך אירע הנס: קומץ של היהודים ניצח את כוחות הרשע הענקיים, טיהר וקידש מחדש את בית המקדש שטומא על ידי היונים והדליק את המנורה בשמן זית, שלא נגעו בו היוונים. הטוהר והקדושה של תורה ומצוות, אותם מסמלת המנורה הטהורה, נשארו שלמים.

מכאן יובן מדוע חוגגים אנו את חג החנוכה במשך שמונה ימים ומדוע מדליקים אנו שמונה נרות. בכך מודגש, לא זו בלבד שהנצחון של חנוכה היה למעלה מדרך הטבע, אלא ובמיוחד היה זה נצחונה של השקפת התורה; השקפה המלמדת אותנו, כי הגישה אל התורה והמצוות צריכה להיות לא מצד השכל, אלא מצד קבלת עול, כי זהו רצון הבורא יתברך.

אדמו"ר הזקן מבאר בהקדמה של ספר התניא, שספר זה מחליף את ענין קבלת הדרכה בעת ה"יחידות" (=הזמן בו נכנס חסיד לחדרו הפרטי של הרבי ומקבל הוראות אישיות וברורות להמשך עבודת השם שלו ותשובות לשאלותיו), וכלולות בו תשובות לכל השאלות בעבודת השם. ובזה שהדפיס אדמו"ר הזקן את ההקדמה בתור חלק מספר התניא וכהקדמת הספר, הרי זה נעשה חלק מ"התורה היא נצחית" ששייכת לכל יהודי. ובמילא – נוסף על זה שהלימוד של ספר התניא שייך לכל אחד, הרי מובן גם שכל אחד ואחד יכול להוציא מספר התניא את "כל התשובות על כל השאלות", ויכול להוציא ממנו "עצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה".

בזה שאדמו"ר הזקן כתב בהקדמה שהלימוד בתניא הוא במקום ה"יחידות", הרי בזה נתן אדמו"ר הזקן את הכח ואת האפשרות, וגם פעל, שכל אחד ואחד שלמד את ספר התניא נעשה מ"יודעי ומכירי" של אדמו"ר הזקן: שאז אפילו אם מצד עצמו הוא בדרגה של "בחשכה יתהלכו", פעל עליו לימוד התניא באופן של "ראיה": אדמו"ר הזקן מראה ומאיר לו את דרך האמת, שהיא גם דרך ברורה ומאירה, כיצד "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו".

התניא מכריתה את הקליפה הקשה המונעת מלימוד פנימיות התורה

כבוד קדושת אדמו"ר הצמח צדק אמר: ישנה קליפה שנקראת בשם "תניא" שמנגדת ללימוד רזין דאורייתא (=סודות התורה), וההתנגדות היא, משום שהקליפה יודעת שעל ידי זה מקרבים את הגאולה. ובפתיחה זו (במילה "תניא".) נתכווין רבינו הזקן להחליש ולבטל קליפה זו. ובמילא, לקרב ולהביא בפועל את הגאולה.

והענין הוא כמו שכתוב בספרי קבלה, שהקליפה הנקראת בשם "תניא" היא קליפה קשה ביותר ונמצאת בלב רוב לומדי התורה, ועל ידי לימוד פנימיות התורה כורתים אותה. ועל פי זה תובן השייכות של התניא והאידרא רבא, לפתיחה במילה "תניא", יותר משאר ספרים . מכיון שאת האידרא רבא הרי אמר רשב"י – המקור של פנמיות התורה , וזהו ההתחלה של פנימיות התורה, וכך גם התניא הוא התורה שבכתב של תורת החסידות.

ולכם התחיל אדמו"ר הזקן את הספר ב"תניא", וכן נעשה שמו של ספר כולו, מכיוון שבזה מתבטא מהות הספר. זאת אומרת שמהותו של הספר – התורה שבכתב שבחסידות, הוא להכרית את הקליפה שנקראת בשם תניא, שהיא קליפה קשה ביותר, שכל רצונה למנוע לימוד סודות התורה. והביטול הוא על ידי פנימיות התורה דוקא.

ועל פי זה תובן גם-כן השייכות של התניא לי"ט כסלו. י"ט כסלו הרי קשור עם התניא מכיוון שי"ט כסלו הוא "ראש השנה לחסידות". שראש השנה הוא הדין ומשפט לא רק על גשמיות אלא גם על רוחניות, כמו שכתוב: "כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" – משפט כמה אלקות יומשך ביעקב. והיות שהקליפה "תניא" היא קליפה קשה ביותר שהיא מונעת לגילוי אלקות, הנה בכדי שהדין ומשפט יהיה לזכות, הרי זה על-ידי ספר התניא אשר הוא מכרית את הקליפה, במילא הרי נמשך בראש השנה כתיבה וחתימה טובה ברוחניות ועל-ידי-זה גם כן בגשמיות.

איננו יכולים להבין זאת, והדברים נראים לנו זרים ורחוקים, מסיבה אחת ויחידה – כי החסידות ניצחה ונהפכה לנחלת הכלל. לא זו בלבד שהוכרה זכותה להתקיים ולפעול, אלא שנכדיהם של מתנגדיה אימצו בחום רבים מרעיונותיה ומדרכיה. אין רב ודרשן שאינו משתמש בפניני המחשבה והסיפור של החסידות. אין שולחן שבת שאין שרים בו מניגוניה של החסידות. אין בית-מדרש שספרי גדולי החסידות אינם תופסים מקום של כבוד בארון הספרים שלו.

להמשיך, לא להפסיק

אם כולנו נהנים כל-כך מאורה ומרעיונותיה של החסידות, עלינו להעריך ולייקר את היום הגדול, חג-הגאולה י"ט בכסלו. זה יום מרכזי בניצחונה של החסידות, והוא נתן לה למעשה את האור הירוק לפרוץ ולחדור לכל פינה בהוויה היהודית.

רבנו הזקן, רבי שניאור-זלמן, בעל התניא והשולחן-ערוך, לא ראה במאסרו צרה אישית או תנועתית, וכמו-כן גאולתו לא נתפסה אצלו כגאולה פרטית. לאחר ששוחרר ממאסרו סיפר, שבהיותו בכלא נתגלו אליו רבו המגיד ממזריטש והבעש"ט. הוא שאל אותם מדוע נתחייב בעונש המאסר ומה רוצים ממנו. ענו לו מייסדי החסידות, שהתעורר עליו קטרוג חמור למעלה, על שהוא מפיץ ומגלה את מעיינותיה הכמוסים של החסידות. שאל אותם הרבי אם עליו לחדול מהפצת החסידות. השיבו לו: מכיוון שהתחלת, אל תפסיק, ואדרבה, הפץ עוד.

ואכן, יש הבחנה ברורה בין התקופה ש'לפני פטרבורג' לתקופה ש'לאחר פטרבורג'. מאמרי החסידות של בעל התניא השתנו שינוי מהותי בין שתי התקופות: קודם המאסר היו מאמריו קצרים ומתומצתים, אולם אחרי השחרור החל לומר מאמרים ארוכים ומוסברים, ובכך איפשר לחוגים רחבים יותר להבין את דברי החסידות.

כך קרה, שדווקא המאסר, שביקש להכרית את החסידות, נהפך לנקודת-מפנה חיובית ולמנוף בהפצת החסידות. דווקא לאחר המאסר זכתה החסידות בכלל להתעצמות אדירה, ומכאן החלה השפעתה להגיע לכל חוגי העם היהודי.

צימאון ל'פנימיות'

חג-הגאולה י"ט בכסלו הוא חג הניצחון במאבק איתנים שהתחולל בעולמות עליונים, בשאלה אם מותר וראוי להפיץ את האור המופלא של החסידות. שחרורו של הרבי מבטא את ניצחונה של דרכו, ומכאן ואילך קיבלה דרכו זו אישור משמים להוסיף ולהתפתח.

בעל התניא אמר פעמים רבות, שלא בא לייסד תנועה או 'מפלגה', אלא לגלות גילוי אור לכל עם-ישראל. תורת החסידות בכלל ותורת חסידות חב"ד בפרט לא נועדו לחסידים בלבד. האור הגדול הזה נועד לכל עם-ישראל, והוא אכן מגיע לכל שכבות העם ומרווה נפשות צמאות.

ספר התניא, המכונה 'תורה שבכתב' של החסידות, נלמד היום בכל הישיבות ובכל בתי-המדרש. מאמרי החסידות המבארים את רעיונותיו של התניא נחטפים בשקיקה בידי המוני יהודים, מכל החוגים והשכבות. הצימאון הגדול ל'פנימיות' מוצא רוויה באור החסידות.

על-כן זה החג של כולנו. הבה נשמח, נודה לה' על חסדיו, ונברך איש את רעהו בברכה החסידית המסורתית: חג שמח, לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תיכתבו ותיחתמו.

התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות

יריד החגים

חודשי השנה משולים לקרונות הרכבת שאת כולם מוביל הקטר, הלא הוא חודש תשרי, ממנו אנו שואבים כוחות רוחניים למשך כל השנה. מהו ה"שלל" הרוחני שהרווחנו ב"יריד" החגים בחודש האחרון?

בראש-השנה המלכנו את הקב"ה וקיבלנו עלינו את עול מלכותו, הרגשה שתלוה אותנו כל השנה בקיום המצוות. ביום-כיפור התחרטנו על מעשינו ושבנו בתשובה שלימה, החלטה זו תשפיע על מעשינו בשנה החדשה. בסוכות ראינו שלמרות ההבדלים בין ארבעת המינים המייצגים את כל השכבות בעם ישראל יש להתאגד יחד, ועל אחדות זו נשמור בכל תחום בחיינו. בשמחת-תורה שמחנו ורקדנו עם התורה ובאותה דביקות נמשיך לשמוח ולאהוב את התורה הקדושה.

הנה כי כן, חגי ונשרי נותנים לנו דחיפה רבת עוצמה לקראת ההתמודדות עם עסקי החול במשך כל ימות השנה. טבעי הדבר שכוחות אלו ניתנים דווקא לפני חודש מר-חשוון כדי להדגיש את מטרתם – להמשיך ולהכניס לתוך שגרת החיים הרגילה את אותה קדושה רוחנית ש"קנינו" בחודש תשרי ולהגביר את עניני היהדות בסדר יומנו. המבחן האמיתי מתחיל עכשיו, כשאנו יוצאים אל העולם, טרדותיו ובעיותיו.

ויעקב הלך לדרכו

ביטוי לירידה זו מאוירת הקדושה לחיי החולין אנו מוצאים במנהג עתיק יומין להכריז בשלהי חודש תשרי בבית הכנסת את הפסוק מספר בראשית (לב, ב): "ויעקב הלך לדרכו". בכל מילה בתורה אנו יכולים למצוא עולם מלא וללמוד הוראה בחיים ובפרט בפסוק האמור שזוהי מטרת הכרזתו:

יעקב –  'יעקב' ו'ישראל' הם שני שמות שמציינים את עם ישראל. אלא ש'ישראל' (מלשון "שר אל" ואותיות "לי ראש") מציין את עליונותו של העם היהודי, בהיותו מעל כל מגבלות העולם ואשר בכוחו לשנות ע"י מעשיו ותפילותיו את סדרי הטבע.

'יעקב' לעומת זאת (מלשון "וידו אוחזת בעקב עשיו") מתייחס ליהודי הפשוט השב בסיום תקופת החגים לעסקי החולין.

ממשיך הפסוק ומורה לו: הלך – אל לו לעמוד ולהישאר בדרגתו. ההליכה האמיתית מתבצעת בעקירה לגמרי ממקומו הקודם ועליה לדרגה נעלית יותר. גם אם הוא חושב לרגע שמצבו הרוחני שפיר וטוב אין נמנעת ממנו הדרישה ל"הלך" ולעלות במעלות הרוחניות.

זהו תפקידו של האדם בניגוד למלאכים שנקראים "עומדים" כמו שנאמר "ילכו מהיל אל חיל". אך מהו הכיוון?

לדרכו – באותם עניינים שהם לכאורה דרכיו וצרכיו הפרטיים עליו להפיח את רוח הקדושה "בכל דרכיך דעהו". גם בעסקי הפרנסה ואפילו אכילת ושתייה ושאר ענייניו הגשמיים יש ליהודי תפקיד רוחני – להעלותם ולזככם באמצעות אותם "כלים" ש"קנינו" בחודש תשרי האחרון. להכניס גם בעסקים את אותה תחושה ואוירה של ראש-השנה – קבלת עול מלכות שמים, או את אווירת השמחה בתורה שהרגשנו בשמחת-תורה, וכך הלאה. וכאמור דברים אלה מכוונים לכל אחד, אפילו למי שהוא בבחינת "עקב" – בתחילת דרכו בשבילי היהדות.

דרך המלך

עניין נוסף שניתן ללמוד מן המילה "דרכו" :

שלמותה של הדרך, דרך המלך, מתבטא בכך שהיא מחברת את הפינה הכי רחוקה מעיר הבירה אל היכל המלך. נשמת היהודי ירדה מהיכלו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כשעליה מוטלת שליחות חשובה ביותר; לזכך ולהעלות את העולם הגשמי והתחתון אליו נשלחה עד תכלית המטרה. כמו בדרך המלך, חיבור הפינה הכי רחוקה עם הקב"ה, מלכו של עולם.

לכן אין להסתפק רק בהחדרת הקדושה בעניינים הפרטים בעסק או בבית, יש גם לסלול את הדרך הלאה עד לפינה הכי רחוקה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ולהאירה באור התורה והיהדות. במילים פשוטות יותר: לדאוג גם ליהודי השני ובפרט לזה שנמצא בריחוק לעת עתה מחיי תורה ומצוות.

לא פעם ישנה תחושה של חוסר המשכיות, של עולם המלא בחוויות רוחניות עם סיום מערכת חגי החודש, הנקטע בחזרה נוספת ל"בראשית", מתוך תחושה של אם אין עם מה להמשיך, נתחיל מחדש.

ברצוני להציג נקודת מבט אחרת המאפשרת לראות במעבר החדש לבראשית פוטנציאל של תהליך שכל ענינו התקדמות והמשכיות.

מנהגם של ישראל להתחיל לקרוא "בראשית ברא", מיד עם סיום הקריאה של חומש דברים בשמחת תורה. "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה וראוי לשמוח בסיומה, ורגילים להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד." (טור אורח חיים ס' תרסט) מעיון שטחי עולה, שהקריאה המיידית בספר בראשית מטרתה למנוע קטרוג על עם ישראל שכל שמחתם היא שקרית. השטן ישאף להציג את השמחה, כשמחה הבאה לבטא השלמת משימה, ולא ביטוי לשמחה בתורה עצמה, כי כל השמח שמחה אמיתית עם התורה שואף להמשיך ולא לסיים. לכן, אנו מתחילים מיד לקרוא בראשית ברא כדי לסתור טענת המקטרג, ולהראות קבל עם ועדה הנה אנו מעונינים להמשיך.

אכן טיעון זה אינו מספיק דיו. לשם סתירת טענת המקטרג, אין צורך להתחיל בדווקא ב"בראשית ברא". לשם כך, ניתן היה להתחיל בכל קטע נתון אחר. ברור, שאין להעלות על הדעת כי מדובר בקטע שנבחר באופן אקראי, או מטעמי נוחות בלבד.

כדי לתפוס את הדברים באופן הנכון, הבה נתבונן שוב בדברי ה"טור": "וקוראים אותו שמחת תורה לפי שמסיימים בו התורה, וראוי לשמוח בסיומה". מה מבטאת שמחה זו? לשם כך נתבונן במקורו של מנהג זה, המובא במדרש (שיר השירים רבה א,ט,): (מלכים א' ג',ה.) "בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלוקים שאל מה אתן לך" אמר שלמה; אם אשאל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא נותן לי אלא הרי אני שואל את החכמה והכל בכלל, הדא הוא דכתיב "ונתת לעבדך לב שומע" (מלכים א' ג',ט.) אמר לו הקב"ה; שלמה! חכמה שאלת לך, ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך, חייך, החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כך עושר ונכסים אתן לך. מיד "ויקץ שלמה והנה חלום" (שם ג',טו.) אמר רבי יצחק חלום היה. עומד על כנו, חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצייץ והוא היה יודע מה מצייץ. מיד; "ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו".(שם) אמר רבי אלעזר מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה".

המתבונן רואה, כי המשתה שעשה שלמה המלך, הוא על כלי ההבנה החדשים שקבל לאחר שה' נגלה אליו בחלום. שלמה המלך עשה משתה על ה"לב השומע" שקבל, ועקב כך יכול היה להבין את שיחתם של בעלי החיים. לכן, אם רבי אלעזר הסיק ממשתה זה את החובה לעשות משתה לגמרה של תורה, הרי מוכח מכאן שאין השמחה בזמן הסיום, על השלמת המטלה, או על מאגר המידע שנוסף לזכרון. השמחה היא לעולם על הכלים החדשים שנוספו לאדם עם הסיום, המאפשרים לו להבין ולהתמודד יותר טוב עם האתגרים הרוחניים שעומדים למולו. כשם ששלמה עשה משתה על כך שנפתח לבו להבין "עולמות בהמתיים" שהיו בבחינת נעלם לגביו (נהקת החמור וציוץ הציפורים), כך השמחה ב'גמרה של תורה' היא על מבט עומק רוחני חדש שזוכה לה המסיים, המאפשר למסיים להתבונן מ"בראשית" ולגלות עולמות והבנות חדשות שיאפשרו לו לבנות את עצמו מ"בראשית".

"ראוי לשמוח בסיומה של תורה". השמחה של "שמחת תורה" היא על כך שעם סיום התורה הרי נוסף לעם ישראל ולכל מי שהיה שותף ישיר בלימוד התורה,"לב שומע" שדרכו ניתן לחוש את ה"בראשית" של העולם. ניתן כעת ל"שמוע", להבין בהבנה של תורה "קולות" שהיו מקודם חסרי משמעות. הקריאה המיידית של "בראשית ברא" אינה מקרית.להיפך, היא קריאה דווקאית. לא רק שאיננו שמחים על כך שכביכול נפטרנו מהקשר עם התורה, אלא, אנו מביעים כלפי המקטרג שמחה על כך, שבידנו כעת כלים טובים יותר להבנת רצון ה' בבריאה. ממילא נוכל להתמודד איתו (עם המקטרג), בשנה החדשה, ביתר יעילות.

שבת בראשית אינה שבת של נפילת מתח. נכון, חזרנו לאותה נקודת זמן. אך, אם הפנמנו נכון את משמעות החגים, הרי אנו נמצאים על אותה נקודת זמן, אך במפלס גבוה יותר. למעשה, אנו צריכים להסתכל על מעגל השנה, כתנועה מעגלית שמתבצעת במישור גבוה יותר מקודמתה-תנועה ספיראלית- (או ח"ו במישור נמוך יותר) ולא כתנועה המתבצעת שוב על המישור הקודם.

כשעוברים נכון את שמחת תורה,הרי ניתן לחוש במשהו מ"הבראשיתיות" של העולם. השבת, המבטאת את מטרת העולם ואת המרכזיות שבו, צריכה לתת לנו איזו שהיא הכרה חדשה, הכרה של "בראשית". באם קלטנו נכון את משמעויות החודש על חגיו, ושמחנו כראוי בשמחת תורה, תהיה שבת זו עבורנו "שבת של בראשית", שבת של עולמות רוחניים חדשים שנפתחים לפנינו, מעין דמעין העולמות שנפתחו לשלמה; "וייקץ והנה חלום".

מובא במדרש שארבעת המינים מסמלים ארבע קבוצות בעם ישראל. האתרוג יש בו טעם ובנוסף לכך הוא בעל ריח טוב. לכן הוא רומז לאותם יהודים שיש בהם תורה והם גם בעלי מעשים טובים.

הלולב, בפריו (התמר) יש טעם אך אין בו ריח. הוא מסמל את תלמידי החכמים העוסקים כל היום בלימוד התורה ולכן אין להם הזדמנויות רבות לעשיית מעשים טובים.

ההדס יש בו ריח אך אין בו טעם. הוא רומז לאותם אנשים הטרודים בפרנסתם ואין להם אפשרות להקדיש זמן רב ללימוד תורה. לעומת זאת הם מרבים במעשי צדקה וחסד.

הערבה אין בה לא טעם ולא ריח. היא מייצגת את הקבוצה הרביעית של יהודים שלא למדו תורה ואינם מקיימים מצוות כראוי.

לאחר שהוא מונה את הדרגות והסוגים בעם ישראל מסיים המדרש: "אמר הקב"ה יוקשרו כולם באגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו". איגוד ארבעת המינים בסוכות מעורר את עמנו על כל פלגיו והשקפותיו להתאחד. אמנם כבר, בחגים הקודמים לסוכות אנו חשים באווירת אחדות: "אתם נצבים היום כולכם…" – נאמר על ראש-השנה, אך בכל זאת כל אחד עסוק בעבודת התשובה הפנימית שלו בהתאם לדרגתו.

בחג הסוכות, למרות ההבדלים הנראים לעין, אנו מצווים לאגד ביחד את כל ארבעת המינים. והיה אם יחסר אחד מהם אפילו הפשוט ביותר – הערבה, לא קיימנו את המצווה.

לפי המדרש נראה כי המושלם והנעלה מכל ארבעת המינים הוא האתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח והוא מסמל את הקבוצה הנבחרת ביותר בעם ישראל, של אלו העוסקים בתורה ומרבים במעשים טובים. לאור זאת נשאלת השאלה מדוע אנו מברכים "ברוך . . על נטילת לולב", הלא לכאורה היה צריך לבחור ולהזכיר דוקא את האתרוג?

בתלמוד ובפוסקים מובא הטעם הגלוי והפשוט הנעוץ בגובהו של הלולב מיתר המינים. כהרגלנו, נחדור לפנימיות הדברים ונמצא את ההסבר הרוחני.

תורת החסידות מצביעה על הבדל מהותי בין התורה למצוות. על המצוות נאמר שהן כמו איבריו של המלך (הקב"ה) לעומת התורה המאוחדת עם הקב"ה ממש. במילים אחרות; כמו אברי הגוף אשר נפרדים מהנפש אך מקיימים את רצונה ובטלים אליה, כך יהודי המקיים מצוות מתבטל אל רצונו של הקב"ה אך יחד עם זאת נשאר במציאותו העצמית ואינו מתאחד עם הבורא.

לא כן בלימוד התורה. יהודי לומד תורה והוגה בחכמתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו, כשהוא מבין בשכלו הרי שחכמת התורה מתאחדת עימו. והיות ש"הוא (הקב"ה) וחכמתו אחד" נוצרת התייחדות בין היהודי לקב"ה. זוהי מעלתם המיוחדת של אותם אנשים המשקיעים את עצמם בלימוד התורה. הם מתייחדים עם הקב"ה יותר מאשר אותם אלו שפונים מלימודם ועוסקים גם במעשים טובים.

לכן, בחג הסוכות, שבו מודגשת אחדות ישראל, אנו מרימים על נס את חשיבות הלולב – מעלת היהודים המתמסרים לגמרי לתורה ויוצרים התאחדות מוחלטת עם הקב"ה.

נענועים

לפי האמור נבין עוד עניין מיוחד הנמצא דווקא בלולב ולא ביתר המינים – הנענועים. אותם נעגועים שרשרושם נשמע מעלי הלולב.

הרגל נפוץ כמעט אצל כל אחד להתנענע בעת התפילה או הלימוד. לכאורה דווקא במקום שחשוב להתרכז ולהתעמק בישוב הדעת אנו מוצאים התנהגות הפוכה בצורה של נענוע?!

ה'זוהר' מסביר את פשר הדבר בדמותו את הנשמה לנר, כדברי הפסוק "נר ה' נשמת אדם". נר שלהבתו מרצדת ומתנענעת כשהסיבה הפנימית לכך הוא טבע האש להשתחרר מן הפתילה ולחזור ולהדבק במקורה שבגלגל האש שלמעלה. כך גם כאשר היהודי עוסק בעניינים רוחניים גוברת בנשמתו התשוקה להדבק בבוראה וזו מתבטאת בנענועי הגוף, ובפרט בלימוד התורה שעל ידו, כאמור, מתאחד היהודי בייחוד נפלא ועצום עם הבורא. לכן נבחר דווקא הלולב, המייצג את אותם יהודים שכל ימיהם עוסקים בלימוד התורה, לנענע בו.

לסיכומו של דבר אנו רואים את גדלות התורה ולומדיה, אף שהמשולים לאתרוג גם לומדים תורה וגם מרבים במצוות אך מאחר שחייהם אינם מוקדשים רק לתורה אלא גם לחיי העולם הזה איננו מדגישים אותם כשאנו עומדים בתחילת השנה וצריכים לשאוב כוחות רוחניים למשך השנה כולה. אנו מציינים ומזכירים במפורש בברכה דווקא את הלולב – את אותם יהודים שכל חייהם "תורתם אומנותם".

וכשם שבתחילת השנה אנו מדגישים את ההתמסרות המוחלטת ללימוד התורה כך גם בתהילת החיים, בשנות הילדות והבחרות עלינו לשים את הדגש על לימוד התורה, שזהו היסוד האיתן לכל החיים.

יום-הכיפורים הוא יום החתימה, שבו נחתם דינו של האדם ושל העולם למשך השנה הבאה. זה יום קדוש, שבזכות הקדושה העצומה שמאירה בו, מתכפרים חטאיו של האדם. אנו, מצידנו, מקבלים את קדושת היום על-ידי הצום, התפילה והתשובה.

כשאר מועדי ישראל, המקור בתורה ל"יום הכיפורים" מופיע בתורה בספר ויקרא, פרק כ"ג פסוקים כ"ז-ל"ב. (נזכיר בהתייחס להמשך כי החודש הראשון למנין החודשים ביהדות הוא חודש ניסן, כך שהשביעי הוא חודש תשרי) וכך נאמר בהם:

"אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלקיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההוא מקרב עמה. כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדרתיכם בכל משבתיכם. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם".

צמים – כמו מלאכים

יום-הכיפורים הוא היחיד בשנה שהציווי להתענות בו נאמר במפורש בתורה.

הצום לא בא רק כדי לכפר על עוונות. יש לו משמעות נוספת: ביום-הכיפורים, כאשר אצל כל יהודי מתגלה נקודת היהדות הפנימית, צריך להתנתק לחלוטין מעולם החומר. האכילה והשתייה, צרכים טבעיים של הגוף, מפריעות לנו בשעה שהנפש מתגלה ופורצת החוצה. לכן אנו צמים, מתנתקים מעולם החומר, לובשים לבן ודומים למלאכים.

איך יום-הכיפורים מכפר?

על יום-הכיפורים נאמר: "עיצומו של יום מכפר". כלומר, יום-הכיפורים עצמו יש בו כוח של כפרה.

במשך השנה קורה שהאדם חוטא. הוא מכתים את נשמתו בכתמים, ובאמת צריך לנקותם ולתקנם. אבל האמת היא, שהכתמים והפגמים הם חיצוניים בלבד. עמוק בפנים, כל יהודי הוא טוב, זך ונקי. בתוך נפשו הוא טהור וקדוש. יצרו הוא שהחטיאו, בניגוד לרצונו האמיתי והפנימי.

אמת פנימית זו מוסתרת בדרך-כלל, ואין היא מתגלה. אולם ביום-הכיפורים נקלפות השכבות החיצוניות, והנשמה הפנימית מתגלה במלוא זוהרה. הקדוש-ברוך-הוא מתקרב אלינו ביום הזה, והדבר מעורר את הנשמה שבקרבנו להסיר מעליה את כל השכבות החיצוניות ולגלות את מהותה האמיתית.

ואז מתגלה שבעצם אין שום חטא! מתברר, שיהודי בתוך-תוכו הוא יהלום בוהק, אשר שום חטא אינו יכול לפגוע בו. ביום-הכיפורים מתגלה היהודי האמיתי!

כל זה מותנה בדבר אחד: בקיום צום יום-הכיפורים. אם חלילה מפרים את הצום, חל הכלל: "אין קטיגור נעשה סניגור". כלומר: הואיל ועל-ידי הפרת הצום נעשה יום- הכיפורים עצמו גורם מפליל – אין הוא יכול לסנגר ולכפר.

ואולי משום כך מקפיד רובו הגדול של העם היהודי לשמור את צום יום-הכיפורים כהלכתו.

בין אדם לאדם – להיות בן-אדם

על עבירות שבין אדם לחברו לא די להתפלל בבית-הכנסת. צריך לגשת לנפגע ולבקש את סליחתו. אם נגרם לזולת נזק כספי – יש לפצותו. לעומת זאת, על עבירות שבין אדם לבוראו – מועילים החרטה, התפילה והווידוי וצום יום- הכיפורים.

כאשר מגיעים לפיסקה "זה חליפתי זה תמורתי…" מסובבים את התרנגול או את הכסף לצדקה מעל הראש שלוש פעמים. ניתן גם להשתמש בכסף ואחרי כן לתת אותו למטרות צדקה.

טעם המנהג קשור עם עבודת המקדש ביום- הכיפורים. הכהן הגדול היה לוקח שני שעירים, אחד היה מעלה קורבן לה', ואילו השעיר השני היה משמש כפרה על חטאי עם ישראל. עליו התוודה הכהן את עוונות העם ואח"כ היה נשלח למדבר, לעזאזל', שם היו משליכים אותו מהר:- גבוה. כך גם בכפרות. התרנגול הולך לשחיטת ואנו לחיים טובים ולשלום. למותר לציין כי המנהג הוא אקט סמלי בלבד ובא לעורר אותנו לחזור בנו מכל עוונותינו, אך אין להעלות על הדעת שבסיבוב התרנגול מעל הראש "נפטרנו" מכל חובותינו.

בערב יום-כיפור מצוה להרבות באכילה ושתיה על פי מה שאמרו חז"ל כי "כל האוכל ושותה בתשיעי ,(ט' תשרי) מעל עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי". זכות ההכנה לצום נחשבת כחלק מתענית. כמו כן מרבים בצדקה ביום זה, שכן זהו אחד הדברים המבטליס את רוע הגזירה. בשעות אחרי הצהרים המוקדמות מתפללים תפילת מנחה ובסיום תפילת העמידה אומרים וידוי ו"על חטא". לאחר התפילה הולכים למקוה הטחרה כדי לטבול ולהטהר לקראת היום הקדוש.

סעודה מפסקת – כשמה כן היא. מפסיקה וחוצצת בין הזמן המותר באכילה לזמן תחילת הצום. בסעודה זו יש לאכול מאכלים הנוחים לעיכול ולהמנע מאכילת דגים ומשקאות חריפים. יש לסיים את האכילה בזמן המופיע בלוח כדי להספיק ולהגיע לתפילה בבית-הכנסת המתחילה מוקדם מכפי הרגיל, קצת לפני שקיעת החמה. ביום-הכיפורים נאסרו עלינו : אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל (עור דוקא) ויחסי אישות בין איש לאשתו. גם בליל יום-הכיפורים מתפללים בטלית ולכן יש להתעטף מבעוד יום בטלית. כמו כן נוהגים ללבוש בגדים לבנים.

זמני הדלקת נרות וכניסת הצום, וזמני יציאת הצום
הנשים והבנות מדליקות נרות לקראת כניסת החג. בדקו מתי זמן הדלקת הנרות באזורכם והקפידו להדליק בזמן.

באר שבע והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 18:06
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 19:00
חיפה והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 17:55
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 19:00
ירושלים והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 17:49
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 18:59
תל אביב והאזור
כניסת החג: יום רביעי, 1.10.25, ט תשרי: 18:04
צאת החג: יום חמישי, 2.10.25, י תשרי: 19:01
הברכה להדלקת נרות ליום כיפור: מדליקים את הנרות ומברכים:

בָּרוּךְ אַתָּה אַ־דוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים.

בָּרוּךְ אַתָּה אַ־דוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְּמַן הַזֶּה.

בערב יום כיפור נוהגים להדליק גם "נר חיים" עבור כל המשפחה וכן "נר נשמה" לזכר הורים שנפטרו. בתפילת "יזכור" בבית הכנסת מזכירים את שמותיהם של ההורים המנוחים ותורמים לצדקה לעילוי נשמותיהם. ניתן למסור שמות לתפילה ולתרום לפעילות הצדקה והחסד של בית חב"ד.

.לפני היציאה לבית-הכנסת מברך ראש המשפחה את צאצאיו בברכת הבנים :

לבן: יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.

לבת: יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה
וגם בברכת כהנים ;
יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

"כל נדרי" – תפילה זו פותחת את יום-הכיפורים ונאמרת כאשר ארון-הקודש פתוח ונכבדי הקהל מחזיקים ספרי תורה בידיהם ועומדים מצידי החזן. תוכנה הוא ביטול כל אותם נדרים שלא קוימו, כדי שהדבר לא יהיה מכשול בהכנסנו ליום הדין. בתחילתה אנו מכריזים: "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'י, ופירושה של הכרזה זו הוא : גס אם מעשיו החיצוניים של האדם מתארים אותו כ"עבריין", הרי בליבו פנימה, בהכרת נפשו, הוא דבק בה' ותורתו ורק כורח הנסיבות הביאוהו למצבו הנוכחי. מסיימים תפילה זו בהכרזה : "ונסלח לכל עדת בני-ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". לאחר מכן ניגשים לתפילת ערבית של יום-הכיפורים .

למחרת מתפללים שחרית כימי שבת וחג ובתפילת העמידה, כאתמול בערב, מוסיפים לומר וידוי. חזרת הש"ץ כוללת פיוטים, חלקם ע"פי סדר הא-ב וחלקם "סליחות". לאחר קריאת התורה וההפטרה נערכת בבית-הכנסת אזכרת נשמות המובאת בתפילת "יזכור". יחודה של תפילת מוסף על פני שאר תפילות היום הוא בסדר עבודת הכהן הגדול ביום-הכיפורים בזמן שבית-המקדש היה קיים הנאמרת בלחן מיוחד.

מפטיר יונה – העולה השלישי לתורה בתפילת מנחה קורא גם את ההפטרה, הכוללת את כל ארבעת פרקיו של ספר יונה , תיאור חזרתה בתשובה של עיר שלימה על כל תושביה והצלתה מפני גזירה נוראה.

תפילת נעילה – פעם אחת בשנה נוספת תפילה חמישית למנין התפילות. בשעה זו עומדים להנעל "שערי שמים" ואנו מתדפקים בשארית כוחותינו ; "פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי פנה היום". לאורך כל התפילה נשאר ארון הקודש פתוח לרווחה. בכל מקום שעד עכשיו היינו רגילים לומר בעשרת- ימי-תשובה לשון "כתיבה" אנו אומרים כעת חתימה. בסיום התפילה מכריז החזן והקהל אחריו : "שמע ישראל ה' אלוקינו חי אחד". ואח"כ : "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שלוש פעמים רצופות. בסחף ההתרגשות, כשהלבבות נפתחים, פורצת הקריאה ; "ה' הוא האלוקים" החוזרת על עצמה שבע פעמים. בסיום התפילה תוקעים בשופר פעם אחת ולאחריה קורא כל הציבור ; "לשנה הבאה בירושלים". חסידים נוהגים אז לנגן את 'מרש נפוליאון", הוא ניגון עתיק יומין המסמל את אות הניצחון בדין. לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום- הכיפוריס יוצאים לקדש את הלבנה. בהגיענו הביתה לאחר ההבדלה ושבירת הצום נצא לתקוע יתד ראשונה של הסוכה ובכך נגשים את העיקרון של "מצוה גוררת מצוה" ונקיים את הפסוק "וילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון".

הנה מדריך מפורט יותר ליום הכיפורים ולכל חגי חודש תשרי

ערוץ 'יהדותון' הפיק מדריך מצולם על כל מה שיהודי צריך לדעת על יום כיפור: איך יודעים מה ומתי מתפללים? • נעלי בד, סעודה מפסקת, נר חיים וההכנות ליום הקדוש • מה מברכים בהדלקת נרות נרות? • בית כנסת זה בית של כל יהודי • משקיעים יום בנשמה