אומנם, יהיו שיצטטו את התפילה "מפני חטאינו גלינו מארצינו…" אך במבט עמוק יותר נגלה שכבר בברית בין הבתרים "הובטחה" הגלות לאברהם אבינו, רבים הם הפסוקים בתנ"ך ומדרשי חכמנו ז"ל, המלמדים אותנו כי הגלות היתה צפויה ו"מתוכננת", על-ידי קורא הדורות מראש. למטרה ותכלית הרבה יותר נשגבה וגדולה מאשר עונש על חטאים.

הכוונה היא לדרגא הנעלית ביותר שאליה יגיעו בני ישראל עם הגאולה השלימה, דרגא שאפשר להגיע אליה רק על-ידי כך שקודמת לה הגלות, והצער שבה.

ומשום כך יכולים אנו למצוא בתוך האבל על החורבן פרדוכס, סתירות ושאלות לרוב, ולדוגמא: חכמנו אמרו לנו "משנכנס אב ממעטים בשמחה" עם זאת מלווה אותנו הנבואה בזכריה ה': "כה אמר ה'… וצום החמישי… יהיה לבית יהודה לשון ולמועדים טובים". – כלומר, האבל הוא זמני, לאמיתו של דבר הינו יום חג ושמחה.

אנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש, ובו זמנית מספרים לנו חז"ל כי בו ביום נולד מושיען של ישראל – המשיח.

השליש הראשון של החודש אב מכיל ימי צער ואבל על החורבן והגלות, אך בימים הנותרים מיד לאחר תשעה באב, אנו שומעים את הנחמה הכפולה מפי בורא עולם: "נחמו נחמו עמי", ואת הדי הגאולה העומדת אחר כתלנו.

לא לחינם נקרא החודש בשם "מנחם אב", לאמור: האב, הקדוש ברוך הוא, מנחם את בניו ומראה להם את הישועה הקרובה ואת הדרך אליה.

אך, כאן יכולים אנו לשאול, מה עניניה ומה תוכנה של נחמה זו – נחמת הקדוש-ברוך-הוא לישראל?

כאשר אדם מנחם את חבריו על כל צרה שלא תבוא, הרי האדם המנחם אינו מסוגל להושיעו מן הצרה, ולכן, הוא לפחות משמיע באזניו דברי ניחומים, לעודדו ולהפיג צערו, אך, לגבי בורא העולם, מה טעם יש בנחמתו של הקדוש-ברוך-הוא, כאשר הוא הרי יכול פשוט להוציא אותנו מן הגלות לגאולה.

אין זאת, אלא, שגרעין הנחמה והגאולה טמון בחורבן והגלות עצמו.

משל לבן מלך, אשר כשרונותיו ותכונותיו, ושאר כוחותיו הנפלאים. אינם באים לידי גילוי וביטוי מלא בחיותו שרוי באוירה המרוממת והנינוחה בארמון המלך. סביבה רבת השראה כזו, כמו חצר המלך, וגלי החיבה והערצה המקיפים אותו – אינם מבליטים די הצורך את גדלותו ומהותו המיוחדת של בן המלך, שכן במצב כזה, בסביבה כזו ובאוירה כזו – אין צורך בכוחות מיוחדים כדי להיות כפי הראוי. רק כשבן המלך נשלח לגולה, מוצב בפניו האתגר הנכון. כאן, באוירה עויינת ומלאת הפרעות וקשיים – יכול הוא לגלות ולבטא את כוחותיו וכשרונותיו הגדולים.

כשבן המלך יבטא ויביא לידי גילוי את כוחותיו הנפשיים במצב של גלות, ויתגבר על הקשיים וההפרעות – הוא ימצא את עצמו ויבטא את מהותו האמיתית, לאחר מכן כשישוב להיכל המלך מוכתר בכתר הנצחון הרוחני, יווכח מה הועילה לו שליחותו לגלות והתרחקותו מבית אביו.

כאשר אנו, בני ישראל, "נמצא את עצמנו", גם בהיותנו במצב של גלות רוחנית, ונבטא את מהותנו הרוחנית, כבניו של מלך מלכי המלכים. ונקיים את מצוותיו בשמחה ובאהבה – או אז נמצא את הנחמה שבתוך הצער, ונגלה כי הגלות היא שלב לגאולה.

כיום, כאשר עומדים אנו על סף הגאולה, כאשר כל הסימנים מעידים שהנה הנה משיח בא, יותר מאשר אי פעם מחובתנו להשתדל להוסיף עוד ועוד בקיום והידור בתורה ומצוותיה עד שנזכה לגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש.

דווקא האבל בימי 'בין המצרים' ממחיש עד כמה מושגי הגלות והציפייה לגאולה הם מוטיבים מרכזיים בחיי העם היהודי. הכאב על הגלות והציפייה המתמדת לגאולה הם ציר מרכזי בתפיסת היהדות, ולכן חשוב כל-כך לציין מדי שנה בשנה את כל ימי-המפתח בתהליך החורבן.

מציאות לא-נורמלית

הגלות היא מצב כולל שאינו נורמלי ואינו תקין. מאז החורבן שרויים העם היהודי בפרט והעולם בכלל במצב משובש, לא-נכון, לא-נורמלי. העובדה שלפעמים נדמה לנו שהכול שפיר – היא עצמה חלק משיבושי הגלות, שהחושך נדמה לאור והמר למתוק.

הגלות הפיזית של עם-ישראל מארץ-ישראל היא רק אחד מביטוייה של הגלות הכוללת. עיקרה של הגלות הוא – הסתר האמת ושיבושם של הדברים. מכיוון שיש גלות, גלה עם-ישראל מארצו; חרב בית-המקדש; הגויים שונאים את היהודים במקום להעריך את תפקידם ולסייע להם; הרע גובר והטוב מתמעט. לכן רוב הפוטנציאל האנושי מופנה לאפיקים שליליים ולא חיוביים. לכן יש כל-כך הרבה פירוד-לבבות ושנאת-חינם. לכן חיי תורה ומצוות עלולים להיתפס עול, במקום שיהיו הדבר הטבעי והנעים ביותר. כל אלה הם ביטויים של אותה גלות.

מקור כל צרותינו היא אותה גלות שהחלה לפני אלפיים שנה ושעדיין לא בא קיצה. משום כך אנו חורתים את תודעת הגלות עמוק כל-כך בנפשנו. שכן רק כאשר זוכרים וחוֹוים היטב את הגלות יודעים מהי מהותו האמיתית של העם היהודי ומה הייעוד הגדול הצפוי לו.

רמזור אדום

אנו נוהגים דיני אבלות בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב כדי שכל יהודי – מילד ועד זקן – יזכור ויחוש כי אנו חיים בגלות, כי המצב הנוכחי רע ומר (לעומת המצב האמיתי שבו העם היהודי צריך להיות), וכי עלינו להיות מלאי תפילה וציפייה לגאולה האמיתית והשלמה.

הימים האלה משמשים מורה-דרך לכל השנה כולה. שלושת השבועות הללו הם רמזור אדום ותזכורת שעלינו לשנן בכל יום ובכל שעה. יהודי צריך להחדיר בנפשו את ההכרה שהמצב הקיים הוא גלות, מצב לא-טבעי ולא-נורמלי. יהודי צריך להשתוקק שכבר תבוא הגאולה.

עצם ההכרה הזאת מגינה על עם-ישראל מפני שקיעה בגלות. בן-מלך היודע וזוכר שהוא בן-מלך, יחזור יום אחד לארמון המלוכה; אבל אם חלילה ישכח שהוא בן-מלך וידַמה שהוא איש המוני – איך יחזור למעמדו האמיתי, בשעה שכבר איבד את הרצון לכך? לכן צריך לזכור את הגלות ולצפות לישועה, ובפרט עכשיו שהיא קרובה כל-כך!

בוטל התמיד – בבית המקדש היו מקריבים בכל יום קרבן תמיד בבוקר ובשעות בין הערביים. בימי המצור של היוונים על ירושלים לא נותרו בעיר כבשים לצורך הקרבנות, והיו משלשלים מבעד לחומה שתי קופות של זהב ותמורתן העלו להם היוונים שני כבשים. בי"ז בתמוז החליטו היוונים להפסיק את אספקת הכבשים וכך הושבתה כליל מלאכת הקודש בבית המקדש.

אפוסטומוס שרף את התורה – היה זה אחד מנציבי יון שרצה לשבור את רוחו של העם היהודי והחליט לפגוע בתורתו. הוא לקח ספר תורה, ביזה אותו ואחר כך קרעו ושרפו.

הועמד צלם בהיכל – יש האומרים שמדובר באליל יוני שהועמד במקדש ויש המשערים שמדובר במנשה המלך שהיה שופך דמים ומסית את העם לעבוד עבודה-זרה. לשיא חוצפתו הגיע כשהעמיד בי"ז בתמוז את פסל עבודה זרה בהיכל ה'.

פורענויות אלו הביאו את חכמי ישראל לקבוע את היום הזה כיום צום ותפילה. זהו הזמן המתאים לעריכת חשבון נפש ועשיית תשובה. היהודים בטחו בחומה ובמבצרים החזקים שסבבו את ירושלים אולם כאשר עזבו את התורה ולא קיימו את אשר כתוב בה, לא יכלה החומה להיות להם למגן ומחסה. לכן דוקא בימים אלו יש לחזק את "חומת" היהדות ואז יהיה ה' לנו ל"חומת אש" סביב, להגן עלינו ולהאיר את דרכינו.

דיני צום י"ז בתמוז ומנהגיו:

הצום מתחיל מעלות השחר ומי שרוצה יכול להשכים קום לפני שעה זו כדי לאכול ולשתות, אם אינו נוהג בכל יום לשתות מיד בקומו בבוקר, צריך להתנות לפני שוכבו לישון שאינו מקבל עליו את התענית עד עלות השחר.

שלא כמו יום הכיפורים ותשעה באב אין איסור ללכת בנעלי עור. אומנם אין גם איסור רחיצה וסיכה בי"ז תמוז אך ראוי לאדם בריא להחמיר בכך. אין לשטוף את הפה במים וגם לא לטעום ממאכל כלשהו אפילו אם יפלוט אותו מיד אחר כך.

מי ששכח ואכל בצום, יפסיק לאכול מיד ברגע שנזכר וימשיך לצום עד סוף היום.

בתפילת שחרית מוסיפים באמירת "סליחות" מוחדות ותפילת "אבינו מלכנו" ובתפילת שמונה עשרה (עמידה) של מנחה מוסיף כל הציבור את תפילת "עננו" (בשחרית מוסיף תפילה זו רק החזן בחזרת הש"ץ). בשחרית ובמנחה קוראים בתורה מספר שמות את הקטע המתחיל בפסוק: "ויחל משה את פני ה' אלוקיו" שנאמר בעקבות חטא העגל, ובמנחה מוסיפים לקרוא את ההפטרה הלקוחה מספר ישעיהו ומתחילה בפסוק "דרשו ה' בהמצאו".

נאמר בתורה: "ועשו לי מקדש"  מצוות עשה לבנות בית מיוחד לה' שבו מקריבים קרבנות וכולם באים ומתאספים בו שלוש פעמים בשנה ; בפסח, שבועות וסוכות. בדברי חז"ל ישנן שתי דעות בנוגע לבנין בית-המקדש השלישי : דעת אחת אומרת שהבית השלישי קיים כבר ענשיו בשמים, ובבוא העת יירד ויעמוד על מקומו בהר המוריה שבירושלים. דעה השניה, המובאת להלכה ברמב"ם, אומרת שבית-המקדש השלישי ייבנה על ידי המלך המשיח.

יש המתווכים בין שתי הדעות ומסבירים כי חלק מהדברים ייבנו על ידי בני האדם וחלקם יירד מוכן מן השמים.

מראה המקדש

מסביב למקדש היתה חצר גדולה מוקפת חומה שנקראה "עזרה". בתוך החצר נבנה ה"היכל" שנחלק לשלושה חלקים : החלק הקדמי נקרא בשם "אולם", החלק הפנימי יותר נקרא "קודש" ובו היו מנורת הזהב, השולחן, מזבח הזהב, ועוד כלים. החלק  הפנימי ביותר והקדוש ביותר נקרא בשם "קודש הקודשים" בו עמד ארון העדות.

מידות המקדש

הר הבית – שטחו היה כ- 250 על 250 מטר וכולו היה מוקף חומת. ההיכל – שטחו היה
50 על 50 מטר וגם גובהו היה 50 מטר! כל הפתחים בבית המקדש היו בגובה של כ10-
מטר, חוץ מפתח האולם שגובהו היה 20 מטר.

כלי המקדש העיקריים

ארון הברית – היה מצופת זהב מבפנים ומבחוץ, בתוכו היו לוחות הברית ועליו עמדו
שני כרובים בדמות מלאכים.

מנורת הזהב – למנורה היו שבעה קנים ונרות אותם הדליקו מידי יום ביומו.

מזבח הזהב – שימש להעלאת הקטורת בכל בוקר.

השולחן – היה עשוי מעצי שיטים ומצופה זהב ועליו הניחו את לחם הפנים.

מזבח העולה – שימש להקרבת הקרבנות ומקומו היה מול פתח ההיכל. גובהו היה כ-3 מטר והכהנים חיו עולים עליו באמצעות כבש (עליה משופעת) מיוחד.

הכיור – בכל יום לפני תחילת עבודתם לקחו מהכיור מים לנטילת ידי ורגלי הכהנים.

שמירת המקדש

הכהנים והלויים היו שומרים על המקדש. הכהנים מבפנים והלויים מבחוץ. מטרת
השמירה לא היתה מפני הגנבים אלא לשם כבוד  בית-המקדש, מאחר שלא נאה  להשאיר בלילות מקום מכובד ללא שומרים.

שלושת הנוסעים תיכננו להצטרף לשיירה ויחד איתה לעשות את דרכם לירושלים. באותם ימים, לפני כחמש מאות שנה, היו הדרכים בארץ ישראל בחזקת סכנה. שודדי דרכים וחיות פרא ארבו לנוסעים ושחרו לטרף, ומשום כך המתינו הנוסעים להתארגנות של שיירה גדולה. אולם בימי הקיץ הלוהטים, הזדמנה שיירה שכזו, מחברון לירושלים, רק לעיתים נדירות, ואילו למשולם ולחבורתו לא היתה סבלנות לחכות והם החליטו לצאת לדרך לבדם.

למזלם, פגשו הנוסעים בדרכם שני ממלוכים ישרי לב, שאף הם היו בדרכם לירושלים. הממלוכים, למי שאינו יודע, הינם חיל פרשים מצרי, שהגנו על יושבי הארץ בזמן השלטון הטורקי. כעת, שמחו היהודים להצטרף אליהם ולמורה הדרך שלהם, עלי, שהיה ערבי מקומי. השיירה המשיכה בדרכה עד אשר החלה השמש לשקוע מאחורי הרי יהודה. אז הם נעצרו ליד כפר קטן, ששמו חליבי. עלי, מורה הדרך, אמר להם, כי יש לו מכרים בכפר והוא רוצה לדרוש בשלומם ולשאול בעצתם, מהי הדרך הקצרה והנוחה ביותר לירושלים. הוא הבטיח לשוב מיד.

אמר ועשה. אולם "דרישת השלום' של עלי היתה מקורית לחלוטין. הוא סיכם עם שלושה מחבריו, כי במעטה החשיכה הם יתנפלו על הסוחרים היהודיים וישדדו את כספם.

עלי לא התעכב זמן רב בכפר ומיד שב אל היהודים ואמר להם, כי חבריו הציעו לו לנסוע בדרך צדדית, כך יחסכו את תשלום מס הדרכים, שמשמרות השלטון גובים בדרך המלך.

ולא זו בלבד, אלא שאם ילכו בדרך זו, הם גם יהנו מביטחון מוחלט, אך זאת בתנאי, שישלמו לו בסוף מסעם דוקאט זהב.

הממלוכים האמינו לעלי וגם משולם וחבורתו סמכו על דבריו.

ואכן, בחצות הלילה יצאה השיירה לדרך. עלי הוביל אותם בדרכים עקלקלות, ברחובות סבוכים וחשוכים, עד שהגיעו למערה, הסמוכה לחברון.

עלי סיפר להם, כי במערה זו קבור ישי, אביו של דוד המלך, והיא נמשכת עד למערת המכפלה.

עלי הנוכל הוביל את הנוסעים העייפים ליער, הסמוך למערה. שם ניגש אל משולם וחבורתו ואמר להם: "כעת, תנו לי שני דוקאט זהב, כפי שהבטחתם".

"דבר ראשון, הבטחנו לך רק דוקאט זהב אחד. שנית, הרי סיכמנו, שניתן לך את המטבע בסופו של המסע, כשנגיע לירושלים. דבר שלישי, אין לנו כסף כאן, מלבד חצי דוקאט זהב. אם אתה רוצה, ניתן לך אותו, אבל רק בירושלים נוכל להשלים את הסכום שהובטח", מיהר יוסף, הסוכן המומלח, להבהיר את הענין, ביודעו היטב, כי עלי מנסה לבדוק, האם יש ברשותם כסף רב.

אולם עלי לא השיב דבר, הוא קפץ על סוסו המהיר, חמוש בחיצים וקשת ודהר אל תוך מעבה היער החשוך. לא חלף זמן רב והנוסעים שמעו את קולו של עלי קורא למישהוא ולאחו רגע קט נשמעה שריקה מתוך היער.

פחד גדול נפל על משולם וחבריו, וביודעם את הסכנה הצפויה להם, לסוחרים היהודים, פנו לממלוכים ואמרו:

"עלי הנוכל זומם להרוג אותנו ולחמוס את כל רכושנו. אבל, עליכם לדעת, כי לפני צאתנו לדרך, ביקרנו אצל מושל העיר חברון וסיפרנו לו, כי אנו מצטרפים אליכם במסע לירושלים. ובכן, זכרו, אם יאונה לנו כל רע, תוטל האשמה על ראשיכם!"

הממלוכים טובי הלב, לא רצו להרע כלל לנוסעים היהודים, הם מהרו להרגיע את הסוחרים, ואמרו: "אל דאגה. אנחנו נתפוס את עלי, בן הבליעל, ונהרוג אותו'. ומיד קפצו על סוסיהם האבירים, לקחו את החיצים והקשת שברשותם ודהרו במהירות אל תוך מעבה היער.

יוסף עקב אחריהם בשקט, כדי לראות ולשמוע מהנעשה. משולם ורפאל נשארו במקומם. יוסף הסתתר מאחורי עץ עבות והאזין לכל רחש. ליבו החל פועם בחוזקה, בשומעו את עלי משוחח עם הממלוכים: "שמעו בקולי. תיכננתי עם עוד שלושה מחברי מהכפר חליבי, להרוג את היהודים ולקחת את סוסיהם, כספם וכל רכושם. הצטרפו אלינו ואנחנו נחלק את השלל הרב שווה בשווה. היהודים הללו הם סוחרים עשירים ובידם כסף רב. איש לא יידע, שאנחנו רצחנו אותם"…

אולם הממלוכים, בהיותם אנשים ישרים והגונים, השיבו בתקיפות: "לא, עלי. המושל של עירנו, חברון, דואג לשלום תושביו, והוא יודע שיהודים אלו נוסעים אתנו ומחובתינו להגן עליהם מכל פגע. ברגע שיוודע לו על כך, הוא ידרוש את דמם מאתנו".

"תאמרו למושל, רקם עלי את תוכניתו השטנית בקול רם, כי הבאתם את היהודים בסמוך לירושלים, ושם התנפלו עליכם בדואים חמושים, והללו הרגו אותם, שדדו את רכושם, ואילו אתם בקושי נמלטתם על נפשכם".

"לשווא כל דבריך, עלי", אמרו הממלוכים בפסקנות, "הבחירה בידך, או שאתה חוזר אלינו מיד, וביחד עם היהודים אנו ממשיכים בדרכנו לירושלים, ואז לא נגלה לאיש על תוכניתך האכזרית. או אם אתה עדיין עומד על דעתך, אנו מחסלים אותך, עכשיו, בטרם יספיקו חבריך הרוצחים להגיע לכאן.

לעלי, איפוא, לא נותרה כל ברירה. הוא נאלץ לוותר על תוכניתו האכזרית ולחזור אל הסוחרים היהודיים, שחיכו ביער רועדים מפחד.

בינתיים מיהר יוסף לשוב אל חבריו מבלי להראות כל סימן, כי אוזניו הצליחו לקלוט את תוכן השיחה בין הנוכל עלי לשני הממלוכים.

המסע המשיך בדרכו, שני הממלוכים הושיבו את עלי ביניהם, ולא גרעו ממנו עין. משולם, יוסף ורפאל נסעו מאחוריהם.

השיירה נסעה כל הלילה לאור הירח המלא עד אשר עלה עמוד השחר. עלי חשש, כי בהגיעם לירושלים, ימסרו אותו הממלוכים לאמיר, מושל העיר, כדי שיחרוץ את דנו. לכן ביקש מהם שישחררו אותו, כדי שיובל לבקר את קרובו, הגר בכפר הסמוך. הממלוכים נענו לבקשתו, לא לפני שווידאו כי לא נשקפת כל סכנה לנוסעים.

בצעדים מאוששים המשיכו הנוסעים בדרך המובילה אל בית לחם. לאחר זמן מה, הם נעצרו ליד קבר רחל אמנו, להתפלל.

בעיניים דומעות ובלב רוטט הודו הסוחרים היהודים לה', על חסדו הגדול, ששלח להם את שני השומרים, הממלוכים, שיגנו עליהם, וכך ניצלו ממות בטוח.

הסוחרים שילמו לכל אחד מהממלוכים מטבע זהב, והודו להם מקרב לב.

עוד באותו יום, הגיעו הנוסעים לירושלים, כשליבם מלא בשבח והודיה לה', על דרך הצלתם המופלאה.

ולכאורה אפשר לשאול: למה, בעצם? מה רע לנו כל כך עכשיו? ב"ה, הרוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות אין מי שימנע זאת ממנו. היהודי יכול לעבוד את בורא עולם בשלווה בלי הפרעה, פרנסתו מזומנת לו. ילדיו בריאים ושמחים ומתחנכים לתורה ולמצוות. מה חסרה לו הגאולה?

תורת החסידות מאירה סוגיה זו על-ידי המשלת הגלות לעיבור והגאולה ללידה. דימוי זה מופיע גם בכתובים: חבלי המשיח מכונים ’חבלי לידה’, ככתוב: "כי חבלי לידה יבואו לך". הגאולה מכונה "לידה": "כי חלה גם ילדה ציון את בניה". ואילו על צרות הגלות נאמר: "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה".

חיים של עובר

מצבו של עובר מתואר בתלמוד (מסכת נידה, דף ל): "דרש ר’ שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת… ופיו סתום וטבורו פתוח. וכשיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח", כלומר: מבחינת מבנה האברים, הכוחות והחושים, דומה העובר לוולד חי, אלא שחלק גדול מהם אינם מתפקדים בהיותו ברחם אמו. מעלתו העיקרית של אדם היא, שיש לו ראש ומוח, ולכן מבנה גוף האדם הוא, שהראש ניצב מעל כל האברים, ואילו אצל העובר – "ראשו בין ברכיו" – מעלה זו של הראש אינה באה לידי ביטוי, וכמוה כאבר גופני רגיל.

העובר חי, ניזון, גדל, ואולי אפילו טוב לו שם, בחלל החמים של בטן האם. אבל לעומת הוולד הוא נמצא בעמדה נחותה לאין שיעור, עיניו אינן רואות, אוזניו אינן שומעות, חושי הטעם והריח אינם פועלים, ריאותיו אינן שואפות אוויר, וכל חייו מצטמצמים לעצם קיום הגוף וגדילתו. אלה הם חיים צרים ומוגבלים של העובר. רק לאחר הלידה הוא מתחיל לראות דברים ולשמוע דברים. הוא מתחיל לחוש טעמים, לאכול בעצמו ולנשום בריאותיו שלו. רק אז הוא מתחיל לחיות באמת.

כזאת היא גם הגלות. יכול יהודי ללמוד תורה, להתפלל בכוונה, להרגיש רגשות של רוחני ואלוקי, אך כל אלו יהיו רק ברמה ה’עוברית’ בלבד. אין זו ’ראייה’ ’שמיעה’ או ’הרגשה’ מוחשית ואמיתית. גם המצוות שהאדם מקיים בזמן הגלות דומות יותר למזון שעובר דרך הטבור. מקיים המצווה אינו חש את מלוא טעמן ומשמעותן, ודברים נעשים בבחינת "מצוות אנשים מלומדה".

נתחיל לראות

הכיסופים לגאולה דומים איפה לרצון של עובר להיוולד ולהתחיל לפקוח עיניים ואוזניים אל העולם הגדול. רק עם בוא הגאולה נזכה להתגלות האור האלוקי בבחינת: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר". כשיהודי ילמד אז תורה, הוא ירגיש בכל רמ"ח אבריו את ההתקשרות עם נותן התורה. כשהוא יקיים מצווה, יחוש היטב את ה’צוותא’ שנוצרת על-ידה עם מי שציווה על המצווה. הוא ייצא מדרגת ’עובר’ ויהיה אדם חי, רואה, מרגיש.

ראיית הגלות כעיבור, גם נותנת לה משמעות עמוקה יותר. העיבור הוא ההכנה ללידה, וכך גם הגלות מהווה הכנה לגאולה.

וכשם שבעיבור, כאשר מגיע זמן הלידה, גם עם העובר אינו מעונין לצאת לאוויר העולם, טוב לו בבטן אמו, הוא נדחף ונולד… כך גם בגאולה בטוחים אנו כי בימינו אלו ממש, נרצה או לא נרצה, הגיע הזמן לכך, ההבדל הוא אם נהיה מוכנים לכך או לא. זה תלוי בנו.

ככל שנתאמץ יותר להגיע לידיעה הכרה והבנה עוד ולמרות היותנו בגלות, כך נכין את עצמנו יותר ויותר לקראת הגאולה השלימה בקרוב ממש.

לוח-השנה היהודי זרוע חגים ומועדים ובימים בעלי משמעות מיוחדת. אלה ימים שבהם תכנים מסויימים זוכים להבלטה יתרה ולהדגשה מיוחדת, כדי לצייד אותנו במטען רוחני שנישא עמנו כל ימות השנה. בדרך זו יש לראות את מטרתם של ימי בין המצרים, תשעת הימים ותשעה באב – ימים אלה מעניקים לנו את עומק הכאב על הגלות והחורבן ואת מרכזיותו של עניין זה בהוויה היהודית.

ציפייה ואכזבה

לא קל לחיות כל החיים בתחושה מתמדת של כאב וצער על החורבן והגלות. קשה שבעתיים להאמין באמונה שלמה שהגאולה, אשר עם-ישראל מצפה לה כאלפיים שנה, באה היום ממש. מבחינה מסויימת, אמונה זו תובעת תעצומות-נפש יותר מכל שאר העיקרים שיהודי נדרש להאמין בהם.

הקושי הגדול של האמונה הזאת מקורו בתסכול ובאכזבה שהיא מנחילה לנו מדי יום ביומו. אנו מתעוררים בבוקר ומאמינים שהיום ניוושע – "אחכה לו בכל יום שיבוא". בתפילה אנו אומרים, "כי לישועתך קיווינו כל היום". התקווה היא לאורך כל היום, תקווה, ציפייה ואמונה שהיום יבוא הגואל. עובר היום והגאולה לא באה, ואת מקומה תופסים אכזבה וצער.

מה עושים מחר? לא מתייאשים, חלילה, אלא מוסיפים להאמין. שוב מצפים כל היום לבוא הגאולה, מאמינים ומתפללים, אבל היום חולף ועודנו שרויים בגלות. כך עוברים הימים, כפי שהנביא ירמיה מקונן: "עבר קציר כלה קיץ, ואנחנו לא נושענו".

יש חוששים להתאכזב, ועל-כן מצמצמים את עוצמת הציפייה. כגודל הציפייה גודל האכזבה, וכאשר הציפייה מאופקת, גם האכזבה אינה גדולה. יש חוששים אפילו מאכזבה מועטה, ואינם מצפים כלל. "למה לצפות?", הם שואלים, "כשיבוא, נלך לקבל את פניו; עד אז יש לנו דברים אחרים לעסוק בהם". אך לא זו דרכה של היהדות. יהודי צריך לצפות, לצפות בכל לב. כשחלף יום ועדיין לא בא משיח-צדקנו – צריך להתאכזב ולהצטער, לכאוב ולבכות. ואף-על-פי-כן – לצפות מחדש ולקוות שמחר יבוא.

דבר זה מסביר מדוע דווקא ה'עיקר' העוסק באמונת הגאולה נוסח בסגנון של קושיה ותירוץ: "ואף-על-פי שיתמהמה – עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". כי לכאורה יש כאן סתירה מובנית: איך אפשר להאמין בדבר שגורם תסכול ואכזבה מדי יום ביומו? אולם זו האמונה בביאת המשיח – "עם כל זה אחכה לו" – למרות האכזבה, על-אף הכאב, עם כל התסכול.

האמונה והאכזבה מלוות את העם היהודי בכל הדורות. כך היה גם בגאולת מצרים. משה רבנו בא לעם-ישראל ובישר לו את בשורת הגאולה. העם התמלא תקווה – "ויאמן העם". ומיד אחר-כך באה האכזבה: פרעה מחמיר את גזרותיו, איננו נותן תבן, מכביד את העול. האכזבה כה עצומה, עד שבני-ישראל באים בתרעומת קשה אל משה ואהרן, ואפילו משה רבנו זועק אל ה': "למה הרעותה לעם הזה! למה זה שלחתני!". אך אחרי כל זה החלו ניסי הגאולה, שהביאו לידי יציאת מצרים.

גם אנו, בעמדנו בימי בין המיצרים, נשואות עינינו בתפילה לה' שתתקיים בנו נבואת זכריה ש"ייהפכו ימים אלה לששון ולשמחה ולמועדים טובים", בשנה זו ממש.

החל מראש חודש מנחם אב עד י' מנחם אב לאחר חצות היום, מרבים עוד יותר במנהגי אבילות (על שלושת השבועות), נוסף לדברים האסורים בשבועות שלפני כן, תספורת וגילוח, שמיעת מוסיקה ושירה, בילויים ועריכת שמחות.

נוהגים אף שלא לאכול בשר ויין בימים אלו, זכר לחורבן בית המקדש שבעקבותיו בטלו הקרבנות (בשר) ובוטל ניסוך היין על גבי המזבח (יין), ועוד יותר מקפידים שלא לקנות דברים חדשים. כמו כן מכבסים בגדים (חוץ מבגדי ילדים קטנים – כשצריכים) ומשתדלים להמנע מדין ומשפט, בפרט עם גויים, כי בימים אלו מידת הדין והגבורה שולטת.

נוהגים להוסיף לשם החודש אב את המילה "מנחם" בכדי לעורר את הנחמה על החורבן והגלות. חז"ל אמרו: "משנכנס אב ממעטים בשמחה", ובחסידות מבואר: "משנכנס אב ממעטים" – את הענינים הבלתי רצויים – "בשמחה" – על ידי שמחה, באופן המותר, והיא שמחה של תורה כמו סיום מסכת שאחריה סעודת מצוה.

שבת חזון

השבת שלפני תשעה באב נקראת 'שבת חזון' על שם תחילת ההפטרה הלקוחה מספר ישעיה – "חזון ישעיהו בן אמוץ", בה שזורים דברי תוכחה, לקח ומוסר, אותם העביר הנביא לבני דורו במטרה לשכנע אותם להיטיב את דרכם.

גם בפרשת השבוע 'דברים' אנו מוצאים נימה של תוכחה על עם ישראל שהכעיס את הקב"ה מספר פעמים במדבר.

אף על פי כן הרי שהשבת היא למעלה מכל ענין של חטא וגלות ויש לנהוג בה כבכל שבת ולהזהר שלא להראות סימני אבלות.

תשעה באב שחל בשבת – תשפ"ב

השנה תשעה באב יוצא בשבת והצום נדחה למוצאי שבת. להלן ההלכות לשנה זו – תשפ"ב.

בתשעה באב לימוד התורה אסור, משום שהוא מביא שמחה, כפי שנאמר: "פיקודי ה' ישרים …משמחי לב". אך בשבת מותר ללמוד הכול עד חצות היום. אחרי חצות היום נהוג שלא ללמוד תורה, ובכלל זה פרקי אבות, אך יש מקום להקל בשיעורים קבועים, כמו פרשת השבוע, תהילים, דף יומי, רמב"ם יומי וכדומה (מותר, כמובן, ללמוד את הדברים המותרים בתשעה באב). פוסקים רבים מתירים כל לימוד תורה בשבת.

מצווה לאכול בשר ולשתות יין בשבת, אפילו יותר מהרגיל בכל שבת, וגם בסעודה השלישית, שהיא הסעודה המפסקת; אלא שיש להפסיק לאכול לפני השקיעה.

בתפילת מנחה, אין אומרים 'צדקתך'. אין להכין את מגילת איכה או ספרי קינות בשבת, או את הנעליים שמשתמשים בהן בתשעה באב (לא נעלי עור) [לפיכך עדיף להכינם ביום שישי כדי לא להיכשל בכך בשבת].

רצוי לקבוע את זמן ערבית כעשר דקות אחרי זמן צאת השבת. אחרי סעודה שלישית ימתינו האנשים בבית עד צאת השבת, יאמרו 'ברוך המבדיל בין קודש לחול', יחליפו את הנעליים לנעלי תשעה באב, וייקחו לבית-הכנסת ספרי איכה, קינות וכדומה.

מתפללים ערבית בישיבה על כיסאות נמוכים. מברכים במשך הלילה 'בורא מאורי האש' (אך אין מברכים על הבשמים). אין אומרים 'וייתן לך'.

ביום ראשון בערב, בצאת הצום, עורכים הבדלה, ומותר לשתות את יין ההבדלה. מיד במוצאי הצום מותר להסתפר ולכבס, להאזין למוזיקה ולברך 'שהחיינו', אך יש להימנע מאכילת בשר ומשתיית יין עד מחר אלא לצורך מצווה; ויש מתירים.

בשנת 361 למספרם – 293 שנים אחרי חורבן בית שני – עלה על כס הקיסרות הרומית שליט בשם יוליאן. הוא שלט שנתיים ימים בלבד ומת ב-363.

בתקופת שלטונו הקצרה הצטיין יוליאן ביחסו הידידותי אל היהודים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונו לבנות מחדש את בית המקדש אשר בירושלים.

סיפור המעשה נרשם למען הדורות על ידי היסטוריון יווני בשם סלאמאיוס הרמיס סוזומנוס, שחי בירושלים כשמונים שנה לאחר מכן והיו לו מקורות מהימנים שעל פיהם הוא רשם את קורות העתים.

הקיסר יוליאן היה בן אחיו של קונסטנטין "הגדול" ששלט בשנים 337-272. קונסטנטין זה קיבל על עצמו את האמונה הנוצרית ומכאן ואילך הפכה הנצרות לדת השלטת ברומי כולה. הוא העביר את בירת הממלכה מרומי לביזנטיון, שאת שמה הסב, לפי שמו הוא, לקונסטנטינופול (330).

עם מותו של קונסטנטין, התפלגה האימפריה הרומית לשלושה חלקים, כאשר שלושת בניו מתחלקים בניהם בירושה. במאבק המר על השלטון נרצחו כמעט כל בני משפחת המלוכה ויוליאן היה מן הבודדים שנשארו בחיים. הוא נסע לאתונה ולמד שם פילוסופיה. במרוצת הזמן הוא התאכזב מהנצרות ונהיה לעובד אלילים, לפי האופנה השלטת ברומי העתיקה. הודות לכך הוא זכה לכינוי "יוליאן הכופר".

מאוחר יותר נעשה יוליאן לאחד המצביאים המהוללים של רומי ובתור שכזה נחל נצחונות מזהירים במלחמתו נגד השבטים הגרמניים והפראנקים. כאשר הקיסר רצה להגלות את יוליאן למזרח הרחוק, התקוממו חילותיו ומינו את מפקדם האהוב לקיסר (360). כעבור שנה הוא החליט להכריז על חופש הדת לכל האזרחים שבממלכתו ולמעשה הראה יחס ידידותי אל היהודים, הרבה יותר מאשר אל הנוצרים. באיגרת מלכותית אל "קהילות היהודים" שבממלכתו, כתב יוליאן, כי הוא משחרר את היהודים מהמס המיוחד שהיה מוטל עליהם. להלן הוא כותב, כי מאז ומתמיד השתדל להגן על היהודים וכי במו ידיו השמיד לא אחת פרטיכלים, הוראות מפלות ועלילות נגד היהודים.

באותה איגרת הוא מנסה להסביר ליהודים, כי המלך הקודם, דודו קונסטנטין לא היה אשם בחוקי האפליה שחוקקו נגד היהודים בימיו. הוא הטיל את האשמה על האנשים שסובבו את הקיסר, אותם הוא מכנה "ברברים" אשר אין אלוקים בלבם. הוא מסכם פרק זה במכתבו, באומרו כי הוא, יוליאן. הוציא את כולם להורג, וממילא יש לשכוח אותם ולא לזכור את מעשיהם.

בסיום איגרתו מבטיח יוליאן ליהודים, כי כאשר יסיים את מלחמתו נגד הפרסים, הוא יבנה מחדש את עיר הקודש ירושלים, "אשר כל כך הרבה שנים הייתם משתוקקים לראותה מיושבת והנה אני אסייע בידכם לישבה".

אולם, הפגנת הידידות של הקיסר יוליאן לא הרשימה את היהודים. הם ידעו כי זה לא רציני וכל מה שמאחורי דבריו הן השאיפות הפוליטיות שלו וטובתו-הוא. היהודים לא ראו בו "כורש" חדש, שנשלח על ידי ההשגחה העליונה, כדי להביא את גלותם לסיומה ולבנות מחדש את בית המקדש החרב.

ההיסטוריון היווני-נוצרי סוזומנוס, שהוזכר לעיל, כותב כי "ידידותו" של יוליאן אל היהודים הודרכה והוכתבה על ידי שנאתו לנוצרים וכי הוא קיווה שבסופו של דבר ילכו היהודים אחריו ויסגלו לעצמם את אורח חייו.

לאחר מכן קרא אליו יוליאן את זקני היהודים ושאלם מדוע אין הם מקיימים את חוקי התורה, בכל מה שנוגע להקרבת קורבנות? הזקנים השיבו, כי מאז שחרב בית המקדש אין אפשרות להקריב קורבנות, יען כי דבר זה מותנה בכך שבית המקדש עומד על תלו וכוהנים עומדים ומשרתים.

כדי להפגין את כוונותיו הרציניות, הורה יוליאן לאוצר המדינה לתת הקצבה כספית ניכרת ליהודים, כדי שיוכלו לגשת לבנין בית המקדש. סוזומנוס מעיד כי כבר החלה פעילות קדחתנית בקרב היהודים, הן כדי לגייס אמצעים הון כדי להשיג את בעלי המקצועות הדרושים לבניה. קודם כל החלו לנקות את שטח בית המקדש מהלכלוך והזוהמה שהצטברו שם. אפילו נשים עזרו בעבודה זו. אחרות הביאו את תכשיטיהן ותרמו אותן למטרה הנעלה. עד מהרה נוקה השטח והחלו ההכנות להנחת אבן היסוד.

אולם אז קרה — לפי עדותו של סוזומנוס – רעידת אדמה חזקה מאד. אבנים גדולות התעופפו לכל עבר, כאשר האדמה פתחה את פיה. רבים מן הפועלים היהודיים נפצעו, בתים בסביבה התמוטטו ואנשים רבים נספו באסון הגדול שירד על העיר.

כאשר שככה הרעידה, חזרו הפועלים לעבודתם. אחדים משום שחשבו שעליהם להשלים את אשר ציווה הקיסר ואחרים — משום שבעצמם רצו להמשיך בבנייה.

מסתבר כי הם סירבו לראות באסון שהונחת עליהם יד ההשגחה, שכנראה היתה נגד הבניה בשלב זה.

וכאילו כדי להדגים ביתר שאת אי-שביעות רצון זה, פרצה לפתע דליקה גדולה באתר הבניה ופועלים רבים מצאו שוב את מותם. עתה כבר נראה היה לכולם בבהירות כי עדין לא הגיעה השעה לבניין בית המקדש והעבודה הופסקה.

אין כל אפשרות לבדוק ולאמת את כל העובדות, על פרטיהן, המובאות על ידי סוזומנוס. עובדה היסטורית היא, כי הקיסר יוליאן נפל במערכה נגד הפרסים בשנת 363 ובכך נגוז חלומו לבנות את בית מקדשם של היהודים בירושלים.