שלושת הנוסעים תיכננו להצטרף לשיירה ויחד איתה לעשות את דרכם לירושלים. באותם ימים, לפני כחמש מאות שנה, היו הדרכים בארץ ישראל בחזקת סכנה. שודדי דרכים וחיות פרא ארבו לנוסעים ושחרו לטרף, ומשום כך המתינו הנוסעים להתארגנות של שיירה גדולה. אולם בימי הקיץ הלוהטים, הזדמנה שיירה שכזו, מחברון לירושלים, רק לעיתים נדירות, ואילו למשולם ולחבורתו לא היתה סבלנות לחכות והם החליטו לצאת לדרך לבדם.

למזלם, פגשו הנוסעים בדרכם שני ממלוכים ישרי לב, שאף הם היו בדרכם לירושלים. הממלוכים, למי שאינו יודע, הינם חיל פרשים מצרי, שהגנו על יושבי הארץ בזמן השלטון הטורקי. כעת, שמחו היהודים להצטרף אליהם ולמורה הדרך שלהם, עלי, שהיה ערבי מקומי. השיירה המשיכה בדרכה עד אשר החלה השמש לשקוע מאחורי הרי יהודה. אז הם נעצרו ליד כפר קטן, ששמו חליבי. עלי, מורה הדרך, אמר להם, כי יש לו מכרים בכפר והוא רוצה לדרוש בשלומם ולשאול בעצתם, מהי הדרך הקצרה והנוחה ביותר לירושלים. הוא הבטיח לשוב מיד.

אמר ועשה. אולם "דרישת השלום' של עלי היתה מקורית לחלוטין. הוא סיכם עם שלושה מחבריו, כי במעטה החשיכה הם יתנפלו על הסוחרים היהודיים וישדדו את כספם.

עלי לא התעכב זמן רב בכפר ומיד שב אל היהודים ואמר להם, כי חבריו הציעו לו לנסוע בדרך צדדית, כך יחסכו את תשלום מס הדרכים, שמשמרות השלטון גובים בדרך המלך.

ולא זו בלבד, אלא שאם ילכו בדרך זו, הם גם יהנו מביטחון מוחלט, אך זאת בתנאי, שישלמו לו בסוף מסעם דוקאט זהב.

הממלוכים האמינו לעלי וגם משולם וחבורתו סמכו על דבריו.

ואכן, בחצות הלילה יצאה השיירה לדרך. עלי הוביל אותם בדרכים עקלקלות, ברחובות סבוכים וחשוכים, עד שהגיעו למערה, הסמוכה לחברון.

עלי סיפר להם, כי במערה זו קבור ישי, אביו של דוד המלך, והיא נמשכת עד למערת המכפלה.

עלי הנוכל הוביל את הנוסעים העייפים ליער, הסמוך למערה. שם ניגש אל משולם וחבורתו ואמר להם: "כעת, תנו לי שני דוקאט זהב, כפי שהבטחתם".

"דבר ראשון, הבטחנו לך רק דוקאט זהב אחד. שנית, הרי סיכמנו, שניתן לך את המטבע בסופו של המסע, כשנגיע לירושלים. דבר שלישי, אין לנו כסף כאן, מלבד חצי דוקאט זהב. אם אתה רוצה, ניתן לך אותו, אבל רק בירושלים נוכל להשלים את הסכום שהובטח", מיהר יוסף, הסוכן המומלח, להבהיר את הענין, ביודעו היטב, כי עלי מנסה לבדוק, האם יש ברשותם כסף רב.

אולם עלי לא השיב דבר, הוא קפץ על סוסו המהיר, חמוש בחיצים וקשת ודהר אל תוך מעבה היער החשוך. לא חלף זמן רב והנוסעים שמעו את קולו של עלי קורא למישהוא ולאחו רגע קט נשמעה שריקה מתוך היער.

פחד גדול נפל על משולם וחבריו, וביודעם את הסכנה הצפויה להם, לסוחרים היהודים, פנו לממלוכים ואמרו:

"עלי הנוכל זומם להרוג אותנו ולחמוס את כל רכושנו. אבל, עליכם לדעת, כי לפני צאתנו לדרך, ביקרנו אצל מושל העיר חברון וסיפרנו לו, כי אנו מצטרפים אליכם במסע לירושלים. ובכן, זכרו, אם יאונה לנו כל רע, תוטל האשמה על ראשיכם!"

הממלוכים טובי הלב, לא רצו להרע כלל לנוסעים היהודים, הם מהרו להרגיע את הסוחרים, ואמרו: "אל דאגה. אנחנו נתפוס את עלי, בן הבליעל, ונהרוג אותו'. ומיד קפצו על סוסיהם האבירים, לקחו את החיצים והקשת שברשותם ודהרו במהירות אל תוך מעבה היער.

יוסף עקב אחריהם בשקט, כדי לראות ולשמוע מהנעשה. משולם ורפאל נשארו במקומם. יוסף הסתתר מאחורי עץ עבות והאזין לכל רחש. ליבו החל פועם בחוזקה, בשומעו את עלי משוחח עם הממלוכים: "שמעו בקולי. תיכננתי עם עוד שלושה מחברי מהכפר חליבי, להרוג את היהודים ולקחת את סוסיהם, כספם וכל רכושם. הצטרפו אלינו ואנחנו נחלק את השלל הרב שווה בשווה. היהודים הללו הם סוחרים עשירים ובידם כסף רב. איש לא יידע, שאנחנו רצחנו אותם"…

אולם הממלוכים, בהיותם אנשים ישרים והגונים, השיבו בתקיפות: "לא, עלי. המושל של עירנו, חברון, דואג לשלום תושביו, והוא יודע שיהודים אלו נוסעים אתנו ומחובתינו להגן עליהם מכל פגע. ברגע שיוודע לו על כך, הוא ידרוש את דמם מאתנו".

"תאמרו למושל, רקם עלי את תוכניתו השטנית בקול רם, כי הבאתם את היהודים בסמוך לירושלים, ושם התנפלו עליכם בדואים חמושים, והללו הרגו אותם, שדדו את רכושם, ואילו אתם בקושי נמלטתם על נפשכם".

"לשווא כל דבריך, עלי", אמרו הממלוכים בפסקנות, "הבחירה בידך, או שאתה חוזר אלינו מיד, וביחד עם היהודים אנו ממשיכים בדרכנו לירושלים, ואז לא נגלה לאיש על תוכניתך האכזרית. או אם אתה עדיין עומד על דעתך, אנו מחסלים אותך, עכשיו, בטרם יספיקו חבריך הרוצחים להגיע לכאן.

לעלי, איפוא, לא נותרה כל ברירה. הוא נאלץ לוותר על תוכניתו האכזרית ולחזור אל הסוחרים היהודיים, שחיכו ביער רועדים מפחד.

בינתיים מיהר יוסף לשוב אל חבריו מבלי להראות כל סימן, כי אוזניו הצליחו לקלוט את תוכן השיחה בין הנוכל עלי לשני הממלוכים.

המסע המשיך בדרכו, שני הממלוכים הושיבו את עלי ביניהם, ולא גרעו ממנו עין. משולם, יוסף ורפאל נסעו מאחוריהם.

השיירה נסעה כל הלילה לאור הירח המלא עד אשר עלה עמוד השחר. עלי חשש, כי בהגיעם לירושלים, ימסרו אותו הממלוכים לאמיר, מושל העיר, כדי שיחרוץ את דנו. לכן ביקש מהם שישחררו אותו, כדי שיובל לבקר את קרובו, הגר בכפר הסמוך. הממלוכים נענו לבקשתו, לא לפני שווידאו כי לא נשקפת כל סכנה לנוסעים.

בצעדים מאוששים המשיכו הנוסעים בדרך המובילה אל בית לחם. לאחר זמן מה, הם נעצרו ליד קבר רחל אמנו, להתפלל.

בעיניים דומעות ובלב רוטט הודו הסוחרים היהודים לה', על חסדו הגדול, ששלח להם את שני השומרים, הממלוכים, שיגנו עליהם, וכך ניצלו ממות בטוח.

הסוחרים שילמו לכל אחד מהממלוכים מטבע זהב, והודו להם מקרב לב.

עוד באותו יום, הגיעו הנוסעים לירושלים, כשליבם מלא בשבח והודיה לה', על דרך הצלתם המופלאה.

משפנו אל הרב הראשי ושפכו לפניו את מר ליבם הבין כי בדרכי הטבע לא תמצא רפואה לעיני הילדה ולכן המליץ בפניהם לנסוע לרבי מליובאוויטש ולבקש את ברכתו. אולם כשצלצל האב למזכירות הרבי וביקש לקבוע להם תור ל"יחידות" הוסבר לו כי מזה תקופה ארוכה שהרבי אינו מקבל אנשים באופן מיוחד.

בינתיים לא פסקו ההורים לעשות ככל שביכולתם למען רפואת ביתם וכשאחד מטובי הרופאים היפנה אותם לטיפול בבית הרפואה של בוסטון ארזו את מטלטליהם וטסו ליעדם החדש. בדרך החליטו לעשות חניית ביניים בניו-יורק על מנת לשהות בקרבתו של הרבי ובאותה הזדמנות לכתוב לו על מצב בתם, הטיפולים המתוכננים עבורה בבוסטון, בבקשת ברכה להצלחה ורפואה קרובה.

בדיוק באותו רגע שנכנסו לבנין 770, מקום מושבו של הרבי, התברר להם כי בדקות אלו ממש עומדת להסתיים תפילת מנחה. מיד נעמדה המשפחה בתוך הציבור הרב ששהה במקום ובדרך לחדרו הבחין בהם הרבי. כעבור זמן מה יצא המזכיר מחדרו של הרבי כשבידו שקית של מטבעות ופנה אל ההורים: "הרבי ביקש למסור לכם את המטבעות עבור בתכם ולכשתהיו בבית הרפואה בבוסטון תתן הבת בכל יום מטבע אחד לצדקה".

כשהגיעה המשפחה אל בית-הרפואה ולאחר שהבת עברה בדיקות- שונות קבעו הרופאים כי אין סיכוי שהבת תחזור לראות בעיניה. בכל זאת הסכימו לאשפז אותה בבית הרפואה לבדיקות נוספות, טיפולים ומעקב. כפי שהורה להם הרבי נתנה הילדה בכל יום מטבע לצדקה מן השקית שקיבלה.

והנה… כעבור מספר ימים התחילה לפתע הבת לראות במעורפל מאוד את הוריה, וכך להפתעת הכל, ולשמחת ההורים, השתפרה ראייתה מיום ליום לבלי הכר, עד שיום אחד שבה לראות ככל אדם: היה זה בדיוק באותו יום בו סיימה לתת לצדקה את המטבע האחרון שבשקית…

* * *

מלבד עצם העובדה שהרבי הקדיש זמן כה רב מידי יום ראשון לחלוקת שטרות הדולרים לצדקה למאות אלפי אנשים, ניתן היה להבחין בתוכן שיחותיו של הרבי עם אנשים רבים ומגוונים על גודל מעלת מצוות הצדקה ועד כמה יפה כוחה בעניני בריאות, פרנסה, לימודים, עסקים ועוד ועוד. לפנינו מספר דוגמאות מיני רבות :

לרופא – תדאגו להכניס קופת צדקה גם במשרד. אם ישאלו אתכם מה זה? תאמרו שצדקה זוהי סגולה לבריאות !

לאחד שאמר שהוא נכנס למחרת לבית-הרפואה על מנת לעבור ניתוח – דולר נוסף תיקח אתך וגם קופת צדקה לבית-הרפואה, תזכה את עצמך וכן גם אחרים בנתינת הצדקה והדבר יזרז את צאתכם משם בבריאות.

לאשה שאמרה שבדקו הן אצלה והן אצל בעלה שבלתי אפשרי שיוולדו להם ילדים – הרבי נתן דולר אחד לצדקה עבורה ואחד עבור בעלה ובנותנו את השלישי אמר : "זה תתני לצדקה עבור הילדים שיוולדו לך מן הבעל החי ביחד עמך!"

לאחד שפתח עסק חדש – אולי תקח את הקב"ה בתור שותף, כשתבטיח לו עשר אחוז רווח נקי. אז אתה תקבל את הקב"ה בתור שותף והקב"ה יברך אותך.

לשניים שהתחילו עסק משותף – תתחילו את השותפות ביניכם בנתינת צדקה באותה קופת צדקה.

לסוכן נסיעות – מהנכון היה שתתן לכל אחד שקונה אצלך כרטיס דולר או שקל לצדקה. הרי אתם מקבלים ממנו כסף עבור הכרטיס. אז הוא יקבל מכם כסף לצדקה…

לאחד שבונה בית מדרש גדול – בטח יש שם קופת צדקה, אז תכניסו דולר זה לצדקה וזה יוסיף ברכה בכל הענינים.

בשנת 361 למספרם – 293 שנים אחרי חורבן בית שני – עלה על כס הקיסרות הרומית שליט בשם יוליאן. הוא שלט שנתיים ימים בלבד ומת ב-363.

בתקופת שלטונו הקצרה הצטיין יוליאן ביחסו הידידותי אל היהודים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונו לבנות מחדש את בית המקדש אשר בירושלים.

סיפור המעשה נרשם למען הדורות על ידי היסטוריון יווני בשם סלאמאיוס הרמיס סוזומנוס, שחי בירושלים כשמונים שנה לאחר מכן והיו לו מקורות מהימנים שעל פיהם הוא רשם את קורות העתים.

הקיסר יוליאן היה בן אחיו של קונסטנטין "הגדול" ששלט בשנים 337-272. קונסטנטין זה קיבל על עצמו את האמונה הנוצרית ומכאן ואילך הפכה הנצרות לדת השלטת ברומי כולה. הוא העביר את בירת הממלכה מרומי לביזנטיון, שאת שמה הסב, לפי שמו הוא, לקונסטנטינופול (330).

עם מותו של קונסטנטין, התפלגה האימפריה הרומית לשלושה חלקים, כאשר שלושת בניו מתחלקים בניהם בירושה. במאבק המר על השלטון נרצחו כמעט כל בני משפחת המלוכה ויוליאן היה מן הבודדים שנשארו בחיים. הוא נסע לאתונה ולמד שם פילוסופיה. במרוצת הזמן הוא התאכזב מהנצרות ונהיה לעובד אלילים, לפי האופנה השלטת ברומי העתיקה. הודות לכך הוא זכה לכינוי "יוליאן הכופר".

מאוחר יותר נעשה יוליאן לאחד המצביאים המהוללים של רומי ובתור שכזה נחל נצחונות מזהירים במלחמתו נגד השבטים הגרמניים והפראנקים. כאשר הקיסר רצה להגלות את יוליאן למזרח הרחוק, התקוממו חילותיו ומינו את מפקדם האהוב לקיסר (360). כעבור שנה הוא החליט להכריז על חופש הדת לכל האזרחים שבממלכתו ולמעשה הראה יחס ידידותי אל היהודים, הרבה יותר מאשר אל הנוצרים. באיגרת מלכותית אל "קהילות היהודים" שבממלכתו, כתב יוליאן, כי הוא משחרר את היהודים מהמס המיוחד שהיה מוטל עליהם. להלן הוא כותב, כי מאז ומתמיד השתדל להגן על היהודים וכי במו ידיו השמיד לא אחת פרטיכלים, הוראות מפלות ועלילות נגד היהודים.

באותה איגרת הוא מנסה להסביר ליהודים, כי המלך הקודם, דודו קונסטנטין לא היה אשם בחוקי האפליה שחוקקו נגד היהודים בימיו. הוא הטיל את האשמה על האנשים שסובבו את הקיסר, אותם הוא מכנה "ברברים" אשר אין אלוקים בלבם. הוא מסכם פרק זה במכתבו, באומרו כי הוא, יוליאן. הוציא את כולם להורג, וממילא יש לשכוח אותם ולא לזכור את מעשיהם.

בסיום איגרתו מבטיח יוליאן ליהודים, כי כאשר יסיים את מלחמתו נגד הפרסים, הוא יבנה מחדש את עיר הקודש ירושלים, "אשר כל כך הרבה שנים הייתם משתוקקים לראותה מיושבת והנה אני אסייע בידכם לישבה".

אולם, הפגנת הידידות של הקיסר יוליאן לא הרשימה את היהודים. הם ידעו כי זה לא רציני וכל מה שמאחורי דבריו הן השאיפות הפוליטיות שלו וטובתו-הוא. היהודים לא ראו בו "כורש" חדש, שנשלח על ידי ההשגחה העליונה, כדי להביא את גלותם לסיומה ולבנות מחדש את בית המקדש החרב.

ההיסטוריון היווני-נוצרי סוזומנוס, שהוזכר לעיל, כותב כי "ידידותו" של יוליאן אל היהודים הודרכה והוכתבה על ידי שנאתו לנוצרים וכי הוא קיווה שבסופו של דבר ילכו היהודים אחריו ויסגלו לעצמם את אורח חייו.

לאחר מכן קרא אליו יוליאן את זקני היהודים ושאלם מדוע אין הם מקיימים את חוקי התורה, בכל מה שנוגע להקרבת קורבנות? הזקנים השיבו, כי מאז שחרב בית המקדש אין אפשרות להקריב קורבנות, יען כי דבר זה מותנה בכך שבית המקדש עומד על תלו וכוהנים עומדים ומשרתים.

כדי להפגין את כוונותיו הרציניות, הורה יוליאן לאוצר המדינה לתת הקצבה כספית ניכרת ליהודים, כדי שיוכלו לגשת לבנין בית המקדש. סוזומנוס מעיד כי כבר החלה פעילות קדחתנית בקרב היהודים, הן כדי לגייס אמצעים הון כדי להשיג את בעלי המקצועות הדרושים לבניה. קודם כל החלו לנקות את שטח בית המקדש מהלכלוך והזוהמה שהצטברו שם. אפילו נשים עזרו בעבודה זו. אחרות הביאו את תכשיטיהן ותרמו אותן למטרה הנעלה. עד מהרה נוקה השטח והחלו ההכנות להנחת אבן היסוד.

אולם אז קרה — לפי עדותו של סוזומנוס – רעידת אדמה חזקה מאד. אבנים גדולות התעופפו לכל עבר, כאשר האדמה פתחה את פיה. רבים מן הפועלים היהודיים נפצעו, בתים בסביבה התמוטטו ואנשים רבים נספו באסון הגדול שירד על העיר.

כאשר שככה הרעידה, חזרו הפועלים לעבודתם. אחדים משום שחשבו שעליהם להשלים את אשר ציווה הקיסר ואחרים — משום שבעצמם רצו להמשיך בבנייה.

מסתבר כי הם סירבו לראות באסון שהונחת עליהם יד ההשגחה, שכנראה היתה נגד הבניה בשלב זה.

וכאילו כדי להדגים ביתר שאת אי-שביעות רצון זה, פרצה לפתע דליקה גדולה באתר הבניה ופועלים רבים מצאו שוב את מותם. עתה כבר נראה היה לכולם בבהירות כי עדין לא הגיעה השעה לבניין בית המקדש והעבודה הופסקה.

אין כל אפשרות לבדוק ולאמת את כל העובדות, על פרטיהן, המובאות על ידי סוזומנוס. עובדה היסטורית היא, כי הקיסר יוליאן נפל במערכה נגד הפרסים בשנת 363 ובכך נגוז חלומו לבנות את בית מקדשם של היהודים בירושלים.