אומנם, יהיו שיצטטו את התפילה "מפני חטאינו גלינו מארצינו…" אך במבט עמוק יותר נגלה שכבר בברית בין הבתרים "הובטחה" הגלות לאברהם אבינו, רבים הם הפסוקים בתנ"ך ומדרשי חכמנו ז"ל, המלמדים אותנו כי הגלות היתה צפויה ו"מתוכננת", על-ידי קורא הדורות מראש. למטרה ותכלית הרבה יותר נשגבה וגדולה מאשר עונש על חטאים.

הכוונה היא לדרגא הנעלית ביותר שאליה יגיעו בני ישראל עם הגאולה השלימה, דרגא שאפשר להגיע אליה רק על-ידי כך שקודמת לה הגלות, והצער שבה.

ומשום כך יכולים אנו למצוא בתוך האבל על החורבן פרדוכס, סתירות ושאלות לרוב, ולדוגמא: חכמנו אמרו לנו "משנכנס אב ממעטים בשמחה" עם זאת מלווה אותנו הנבואה בזכריה ה': "כה אמר ה'… וצום החמישי… יהיה לבית יהודה לשון ולמועדים טובים". – כלומר, האבל הוא זמני, לאמיתו של דבר הינו יום חג ושמחה.

אנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש, ובו זמנית מספרים לנו חז"ל כי בו ביום נולד מושיען של ישראל – המשיח.

השליש הראשון של החודש אב מכיל ימי צער ואבל על החורבן והגלות, אך בימים הנותרים מיד לאחר תשעה באב, אנו שומעים את הנחמה הכפולה מפי בורא עולם: "נחמו נחמו עמי", ואת הדי הגאולה העומדת אחר כתלנו.

לא לחינם נקרא החודש בשם "מנחם אב", לאמור: האב, הקדוש ברוך הוא, מנחם את בניו ומראה להם את הישועה הקרובה ואת הדרך אליה.

אך, כאן יכולים אנו לשאול, מה עניניה ומה תוכנה של נחמה זו – נחמת הקדוש-ברוך-הוא לישראל?

כאשר אדם מנחם את חבריו על כל צרה שלא תבוא, הרי האדם המנחם אינו מסוגל להושיעו מן הצרה, ולכן, הוא לפחות משמיע באזניו דברי ניחומים, לעודדו ולהפיג צערו, אך, לגבי בורא העולם, מה טעם יש בנחמתו של הקדוש-ברוך-הוא, כאשר הוא הרי יכול פשוט להוציא אותנו מן הגלות לגאולה.

אין זאת, אלא, שגרעין הנחמה והגאולה טמון בחורבן והגלות עצמו.

משל לבן מלך, אשר כשרונותיו ותכונותיו, ושאר כוחותיו הנפלאים. אינם באים לידי גילוי וביטוי מלא בחיותו שרוי באוירה המרוממת והנינוחה בארמון המלך. סביבה רבת השראה כזו, כמו חצר המלך, וגלי החיבה והערצה המקיפים אותו – אינם מבליטים די הצורך את גדלותו ומהותו המיוחדת של בן המלך, שכן במצב כזה, בסביבה כזו ובאוירה כזו – אין צורך בכוחות מיוחדים כדי להיות כפי הראוי. רק כשבן המלך נשלח לגולה, מוצב בפניו האתגר הנכון. כאן, באוירה עויינת ומלאת הפרעות וקשיים – יכול הוא לגלות ולבטא את כוחותיו וכשרונותיו הגדולים.

כשבן המלך יבטא ויביא לידי גילוי את כוחותיו הנפשיים במצב של גלות, ויתגבר על הקשיים וההפרעות – הוא ימצא את עצמו ויבטא את מהותו האמיתית, לאחר מכן כשישוב להיכל המלך מוכתר בכתר הנצחון הרוחני, יווכח מה הועילה לו שליחותו לגלות והתרחקותו מבית אביו.

כאשר אנו, בני ישראל, "נמצא את עצמנו", גם בהיותנו במצב של גלות רוחנית, ונבטא את מהותנו הרוחנית, כבניו של מלך מלכי המלכים. ונקיים את מצוותיו בשמחה ובאהבה – או אז נמצא את הנחמה שבתוך הצער, ונגלה כי הגלות היא שלב לגאולה.

כיום, כאשר עומדים אנו על סף הגאולה, כאשר כל הסימנים מעידים שהנה הנה משיח בא, יותר מאשר אי פעם מחובתנו להשתדל להוסיף עוד ועוד בקיום והידור בתורה ומצוותיה עד שנזכה לגאולה האמתית והשלימה בקרוב ממש.

דווקא האבל בימי 'בין המצרים' ממחיש עד כמה מושגי הגלות והציפייה לגאולה הם מוטיבים מרכזיים בחיי העם היהודי. הכאב על הגלות והציפייה המתמדת לגאולה הם ציר מרכזי בתפיסת היהדות, ולכן חשוב כל-כך לציין מדי שנה בשנה את כל ימי-המפתח בתהליך החורבן.

מציאות לא-נורמלית

הגלות היא מצב כולל שאינו נורמלי ואינו תקין. מאז החורבן שרויים העם היהודי בפרט והעולם בכלל במצב משובש, לא-נכון, לא-נורמלי. העובדה שלפעמים נדמה לנו שהכול שפיר – היא עצמה חלק משיבושי הגלות, שהחושך נדמה לאור והמר למתוק.

הגלות הפיזית של עם-ישראל מארץ-ישראל היא רק אחד מביטוייה של הגלות הכוללת. עיקרה של הגלות הוא – הסתר האמת ושיבושם של הדברים. מכיוון שיש גלות, גלה עם-ישראל מארצו; חרב בית-המקדש; הגויים שונאים את היהודים במקום להעריך את תפקידם ולסייע להם; הרע גובר והטוב מתמעט. לכן רוב הפוטנציאל האנושי מופנה לאפיקים שליליים ולא חיוביים. לכן יש כל-כך הרבה פירוד-לבבות ושנאת-חינם. לכן חיי תורה ומצוות עלולים להיתפס עול, במקום שיהיו הדבר הטבעי והנעים ביותר. כל אלה הם ביטויים של אותה גלות.

מקור כל צרותינו היא אותה גלות שהחלה לפני אלפיים שנה ושעדיין לא בא קיצה. משום כך אנו חורתים את תודעת הגלות עמוק כל-כך בנפשנו. שכן רק כאשר זוכרים וחוֹוים היטב את הגלות יודעים מהי מהותו האמיתית של העם היהודי ומה הייעוד הגדול הצפוי לו.

רמזור אדום

אנו נוהגים דיני אבלות בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב כדי שכל יהודי – מילד ועד זקן – יזכור ויחוש כי אנו חיים בגלות, כי המצב הנוכחי רע ומר (לעומת המצב האמיתי שבו העם היהודי צריך להיות), וכי עלינו להיות מלאי תפילה וציפייה לגאולה האמיתית והשלמה.

הימים האלה משמשים מורה-דרך לכל השנה כולה. שלושת השבועות הללו הם רמזור אדום ותזכורת שעלינו לשנן בכל יום ובכל שעה. יהודי צריך להחדיר בנפשו את ההכרה שהמצב הקיים הוא גלות, מצב לא-טבעי ולא-נורמלי. יהודי צריך להשתוקק שכבר תבוא הגאולה.

עצם ההכרה הזאת מגינה על עם-ישראל מפני שקיעה בגלות. בן-מלך היודע וזוכר שהוא בן-מלך, יחזור יום אחד לארמון המלוכה; אבל אם חלילה ישכח שהוא בן-מלך וידַמה שהוא איש המוני – איך יחזור למעמדו האמיתי, בשעה שכבר איבד את הרצון לכך? לכן צריך לזכור את הגלות ולצפות לישועה, ובפרט עכשיו שהיא קרובה כל-כך!

נאמר בתורה: "ועשו לי מקדש"  מצוות עשה לבנות בית מיוחד לה' שבו מקריבים קרבנות וכולם באים ומתאספים בו שלוש פעמים בשנה ; בפסח, שבועות וסוכות. בדברי חז"ל ישנן שתי דעות בנוגע לבנין בית-המקדש השלישי : דעת אחת אומרת שהבית השלישי קיים כבר ענשיו בשמים, ובבוא העת יירד ויעמוד על מקומו בהר המוריה שבירושלים. דעה השניה, המובאת להלכה ברמב"ם, אומרת שבית-המקדש השלישי ייבנה על ידי המלך המשיח.

יש המתווכים בין שתי הדעות ומסבירים כי חלק מהדברים ייבנו על ידי בני האדם וחלקם יירד מוכן מן השמים.

מראה המקדש

מסביב למקדש היתה חצר גדולה מוקפת חומה שנקראה "עזרה". בתוך החצר נבנה ה"היכל" שנחלק לשלושה חלקים : החלק הקדמי נקרא בשם "אולם", החלק הפנימי יותר נקרא "קודש" ובו היו מנורת הזהב, השולחן, מזבח הזהב, ועוד כלים. החלק  הפנימי ביותר והקדוש ביותר נקרא בשם "קודש הקודשים" בו עמד ארון העדות.

מידות המקדש

הר הבית – שטחו היה כ- 250 על 250 מטר וכולו היה מוקף חומת. ההיכל – שטחו היה
50 על 50 מטר וגם גובהו היה 50 מטר! כל הפתחים בבית המקדש היו בגובה של כ10-
מטר, חוץ מפתח האולם שגובהו היה 20 מטר.

כלי המקדש העיקריים

ארון הברית – היה מצופת זהב מבפנים ומבחוץ, בתוכו היו לוחות הברית ועליו עמדו
שני כרובים בדמות מלאכים.

מנורת הזהב – למנורה היו שבעה קנים ונרות אותם הדליקו מידי יום ביומו.

מזבח הזהב – שימש להעלאת הקטורת בכל בוקר.

השולחן – היה עשוי מעצי שיטים ומצופה זהב ועליו הניחו את לחם הפנים.

מזבח העולה – שימש להקרבת הקרבנות ומקומו היה מול פתח ההיכל. גובהו היה כ-3 מטר והכהנים חיו עולים עליו באמצעות כבש (עליה משופעת) מיוחד.

הכיור – בכל יום לפני תחילת עבודתם לקחו מהכיור מים לנטילת ידי ורגלי הכהנים.

שמירת המקדש

הכהנים והלויים היו שומרים על המקדש. הכהנים מבפנים והלויים מבחוץ. מטרת
השמירה לא היתה מפני הגנבים אלא לשם כבוד  בית-המקדש, מאחר שלא נאה  להשאיר בלילות מקום מכובד ללא שומרים.

ולכאורה אפשר לשאול: למה, בעצם? מה רע לנו כל כך עכשיו? ב"ה, הרוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות אין מי שימנע זאת ממנו. היהודי יכול לעבוד את בורא עולם בשלווה בלי הפרעה, פרנסתו מזומנת לו. ילדיו בריאים ושמחים ומתחנכים לתורה ולמצוות. מה חסרה לו הגאולה?

תורת החסידות מאירה סוגיה זו על-ידי המשלת הגלות לעיבור והגאולה ללידה. דימוי זה מופיע גם בכתובים: חבלי המשיח מכונים ’חבלי לידה’, ככתוב: "כי חבלי לידה יבואו לך". הגאולה מכונה "לידה": "כי חלה גם ילדה ציון את בניה". ואילו על צרות הגלות נאמר: "כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה".

חיים של עובר

מצבו של עובר מתואר בתלמוד (מסכת נידה, דף ל): "דרש ר’ שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו? לפנקס מקופל, ראשו בין ברכיו ועקבותיו על עגבותיו, ואוכל ממה שאמו אוכלת… ופיו סתום וטבורו פתוח. וכשיצא לאוויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח", כלומר: מבחינת מבנה האברים, הכוחות והחושים, דומה העובר לוולד חי, אלא שחלק גדול מהם אינם מתפקדים בהיותו ברחם אמו. מעלתו העיקרית של אדם היא, שיש לו ראש ומוח, ולכן מבנה גוף האדם הוא, שהראש ניצב מעל כל האברים, ואילו אצל העובר – "ראשו בין ברכיו" – מעלה זו של הראש אינה באה לידי ביטוי, וכמוה כאבר גופני רגיל.

העובר חי, ניזון, גדל, ואולי אפילו טוב לו שם, בחלל החמים של בטן האם. אבל לעומת הוולד הוא נמצא בעמדה נחותה לאין שיעור, עיניו אינן רואות, אוזניו אינן שומעות, חושי הטעם והריח אינם פועלים, ריאותיו אינן שואפות אוויר, וכל חייו מצטמצמים לעצם קיום הגוף וגדילתו. אלה הם חיים צרים ומוגבלים של העובר. רק לאחר הלידה הוא מתחיל לראות דברים ולשמוע דברים. הוא מתחיל לחוש טעמים, לאכול בעצמו ולנשום בריאותיו שלו. רק אז הוא מתחיל לחיות באמת.

כזאת היא גם הגלות. יכול יהודי ללמוד תורה, להתפלל בכוונה, להרגיש רגשות של רוחני ואלוקי, אך כל אלו יהיו רק ברמה ה’עוברית’ בלבד. אין זו ’ראייה’ ’שמיעה’ או ’הרגשה’ מוחשית ואמיתית. גם המצוות שהאדם מקיים בזמן הגלות דומות יותר למזון שעובר דרך הטבור. מקיים המצווה אינו חש את מלוא טעמן ומשמעותן, ודברים נעשים בבחינת "מצוות אנשים מלומדה".

נתחיל לראות

הכיסופים לגאולה דומים איפה לרצון של עובר להיוולד ולהתחיל לפקוח עיניים ואוזניים אל העולם הגדול. רק עם בוא הגאולה נזכה להתגלות האור האלוקי בבחינת: "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר". כשיהודי ילמד אז תורה, הוא ירגיש בכל רמ"ח אבריו את ההתקשרות עם נותן התורה. כשהוא יקיים מצווה, יחוש היטב את ה’צוותא’ שנוצרת על-ידה עם מי שציווה על המצווה. הוא ייצא מדרגת ’עובר’ ויהיה אדם חי, רואה, מרגיש.

ראיית הגלות כעיבור, גם נותנת לה משמעות עמוקה יותר. העיבור הוא ההכנה ללידה, וכך גם הגלות מהווה הכנה לגאולה.

וכשם שבעיבור, כאשר מגיע זמן הלידה, גם עם העובר אינו מעונין לצאת לאוויר העולם, טוב לו בבטן אמו, הוא נדחף ונולד… כך גם בגאולה בטוחים אנו כי בימינו אלו ממש, נרצה או לא נרצה, הגיע הזמן לכך, ההבדל הוא אם נהיה מוכנים לכך או לא. זה תלוי בנו.

ככל שנתאמץ יותר להגיע לידיעה הכרה והבנה עוד ולמרות היותנו בגלות, כך נכין את עצמנו יותר ויותר לקראת הגאולה השלימה בקרוב ממש.

בחצי הכדור שלנו הימים האלה הם שיא תקופת החופשות והנופש. באותה שעה העם היהודי מתעטף באווירה כבדה של צער, עגמימות ואבל. יד ההשגחה כיוונה את שלושת השבועות של המצור על ירושלים, ששיאו בחורבן המקדש, דווקא לימים שמסמלים את הנאות החיים, החופש והעליצות.

האבל הזה יכול להיראות מוזר מאוד ותלוש מן המציאות: מה פתאום מתאבלים עכשיו על דברים שקרו לפני אלפיים שנה?! אבל לאמיתו של דבר ההפך הוא הנכון – דווקא האבל הזה מחבר אותנו אל המציאות האמיתית ומונע אותנו מלשכוח מי אנחנו.

מהותה של הגלות

כשיהודים חיו בצל פוגרומים ורדיפות, הם זכרו היטב את צער הגלות וייחלו לגאולה. לעומת זה, בתקופות שלוות ורגועות יותר עלול להיווצר רושם שהכול טוב ויפה. משיח? גאולה? – למה לא, בהחלט חלום נחמד, אבל לא ממש נחוץ.

באים ימי בין המצרים ומבהירים את המשקל הראוי שיש לייחס לגאולה. בעיצומם של ימי קיץ בהירים, כשהעולם כולו יוצא לנפוש ולבלות, היהדות באה ומזכירה שאנחנו בגלות, אבלים וכואבים על חורבן בית-מקדשנו. אתה יכול להיות עשיר ומכובד, נהנה מבריאות טובה ובעל משפחה יפה – ועם זה אתה שרוי בגלות מרה.

כי הגלות איננה רק רדיפות ופוגרומים, צרות ומצוקות. הגלות העיקרית היא כמאמר חז"ל – "אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם". בן מלך, שגלה מעל שולחן אביו, יכול שיהיה לו כל השפע שבעולם, אבל הוא ירגיש שהעיקר חסר כאן – הוא גלה מעל שולחן המלך.

כך גם אנחנו בני מלכים הננו, ומקומנו האמיתי ליד 'שולחן המלך' – במצב שבו השכינה שורה בישראל, כשבית-המקדש עומד על מכונו וכאשר מתקיימת התפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". זה המצב הטבעי והנכון ליהודי, וכל עוד לא זכינו לכך, אנחנו שרויים בגלות – "בנים שגלו מעל שולחן אביהם".

ימי בין המצרים נועדו להחדיר בליבנו את העוצמה הראויה לציפייה לגאולה. לא דובדבן על הקצפת, אלא צורך אמיתי וקיומי. עלינו להרגיש שהגאולה חסרה לנו. כבן מלך שגלה, הממתין ומצפה בקוצר-רוח לרגע שיבתו אל אביו.

צער ותקווה

החסידות הוסיפה נופך משלה לימי בין המצרים – לא אבל של יגון ושל קדרות, אלא צער שמהולה בו תקווה, כאב שיש עמו אמונה. האבל כשהוא לעצמו עלול להביא לידי ייאוש. החסידות משלבת את האבל עם האמונה ועם התקווה.

בשעה שאנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש ומצטערים בצערה של השכינה, אנו מרגישים גם את פעמי משיח הנשמעים באוזנינו. כשאנו לומדים את ענייני המקדש, אין זה מתוך רגשות אבֵלות וצער בלבד, אלא מתוך ציפייה דרוכה לבית-המקדש שייבנה במהרה.

השילוב הזה בין צער הגלות לשמחת הגאולה מעניק לנו כוח לחיות כל השנה מתוך ציפייה אמיתית לגאולה. ועל זה אמרו חז"ל שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה.

במצב שכזה, גם הדברים הטובים שהשני עושה נראים לו כרעים. שנאת חינם באה מגסות הרוח, היא המקור לכל המידות הלא טובות, וכשהיהודי מתקן מידה רעה זו בנפשו יהיה לו קל יותר לתקן את כל מידותיו השליליות. חכמינו זכרונם לברכה אומרים שבית המקדש חרב בגלל עוון זה של שנאת חינם.

אדם מישראל חייב לאהוב כל יהודי כגופו, כמו שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך", שהרי כל ישראל הם אחים ממש מצד שורש נשמתם, האדם חייב לשמור על ממונו וכבודו של חבירו כמו על זה של עצמו, ולסייעו בכל הנדרש לו בממונו בגופו ובנפשו, רבי עקיבא אמר על מצוה זו: "זה כלל גדול בתורה, והלל הזקן אמר:"זהו כל התורה כולה".

בכל יום לפני תפילת שחרית צריך לומר: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך", על ידי אהבת ישראל שורה ברכת השם, וכמו שכתוב: "ברכינו אבינו – כולנו כאחד". אהבת ישראל היא ההכנה לאהבת ה'.

"וידבר אלי האיש בן אדם ראה בעינך את תבנית הבית ומדותיו וצורתו, ובאזניך שמע את כל דיני הקרבנות, חנוכת הבית והמזבח וכו', ושים לבך לכל אשר אני מראה אותך כי למען הראותכה הבאתה הנה מבלל, הגד את כל אשר אתה רואה לבית ישראל"

(יחזקאל פרק מ פסוק ד)

הר הבית היה מוקף חומה, חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רובו מן הדרום רוב השטח הפנוי היה בדרום, שני לו מן המזרח השטח הפנוי השני בגודלו היה במזרח, שלישי לו מן הצפון השטח הפנוי שבצפון היה שלישי בגדולו, מיעוטו מן המערב. ולכן מקום שהיה רוב מדתו השטח הפנוי, שם היה רוב תשמישו. היה המקום המשמש הכי הרבה את באי הר הבית.

(מסכת מידות פרק ב' משנה א)

מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקורבנות, וחוגגין אילעו שלוש פעמים בשנה בשלושת הרגלים בהם אנו מצווים לראות את פני ה', שנאמר: ועשו לי מקדש. וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והיה לפי שעה זמני, שנאמר: כי לא באתם עד עתה וגומר, "אל המנוחה ואל הנחלה" – ודרשו חכמנו "אל המנוחה" זו שילה ו"אל הנחלה" זו ירושלים.

(רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה א')

לאור דברי הפסוק "ציון במשפט (תורה) תפדה ושביה בצדקה", הרי שבנוסף להוספה בלימוד תורה, יש להוסיף בימים אלו גם בנתינת הצדקה. הדברים אמורים – הן לימוד התורה והן ההוספה בצדקה – לכולם, אף לנשים ולילדים.

באתר מכון המקדש מידע מפורט על בית מקדש השני, צורתו וכליו.