באחת ההתועדויות דיבר הרבי על גודל מעלת מצוות פרו ורבו ושלילת תכנון המשפחה : "…יש להשתדל ולהפוך עולמות כדי  ללדת ילדים. הפסוק אומר; "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכיבשוה", ולכן עד שלא קיימו את המצווה כפשוטה (באופן של "כיבשוה") הרי אפילו שיש בידו תירוצים, שכבר יצא ידי חובתו על פי 'שולחן ערוך' וכיוצא בזה, הרי בשעה שעושה חשבון צדק (אמיתי) בנפשו אין ספק לאיזו מסקנה יגיע.. ובודאי שלא לעשות חשבון שילד נוסף יביא לידי הוצאות נוספות (עד הלידה ולאחריה) כי בודאי יכול הקב"ה לזון ולפרנס ילד יהודי נוסף כשם שהוא זן ומפרנס את העולם כולו!".

דבריו אלו של הרבי עוררו התרגשות רבה. בין הנוכחים בהתוועדות היתה קבוצה של אנשים שלא זכו עד עתה להפקד בילדים.  אלו התארגנו כדי לכתוב לרבי שהם רוצים למלא את דברי הרבי ולזכות בזכות הגדולה של לידת ילדים, אך לעת עתה הרופאים טוענים כי אין בכוחם לעשות זאת ולכן הם מבקשים את ברכתו של הרבי.

השמועה על המכתב המיוחד הגיע גם לרב קלמנסון, שליח הרבי בעיר סינסינטי שבמדינת אוהיו, ארה"ב. כמובן שמיד החל לחשוב מי יכול להצטרף למכתב המיוחד הזה ואז הבזיק במוחו רעיון:

ביל פרידמן הוא עורך דין ידוע מאוד בסינסינטי. אחד החברים החשובים ביותר בקהילה היהודית הרפורמית אך רחוק מאוד מיהדות. דור שלישי למשפחה רפורמית אלא שהוא מעולם לא ביקר בטמפל הרפורמי. בלוח האירועים שלו לא צויינו השבתות והחגים וגם לא ראש השנה ויום הכיפורים. 10 שנים עברו על ביל ורעייתו מאז נישואיהם ועדיין לא זכו להפקד בפרי בטן. אמצעיים כספיים כמובן שלא חסרו להם והם השקיעו את מיטב כספם ומרצם לצורך טיפולים רפואיים אצל טובי הרופאים ובשיטות החדישות ביותר – אך הכל היה לשוא.

הרב קלמנסון שמר על קשר רופף ביותר עם ביל. כמה פעמים ניסה לדובבו ולדבר עמו על נושאים שונים ביהדות אך האיש פשוט היה אדיש לחלוטין. העולם היהודי לא משך אותו כלל וכלל.

כעת חשב עליו. אומנם במבט מפוקח לא היה נראה כי ההצעה הזו מציאותית לגביו אך אף על פי כן ניסה הרב קלמנסון את מזלו: "יש רבי בניו-יורק וקוראים לו הרבי מליובאוויטש", פתח את השיחה, "עכשיו מתארגנת קבוצת זוגות שלא זכו לילדים עד עכשיו ומבקשים ממנו יחד ברכה ללידת ילדים. אולי אתה מעונין להצטרף?" שאל הרב קלמנסון. התשובה שנשמעה מן העבר השני היתה מדהימה בעיקר בתמימותה: "אם הרבי יברך אותי אני בטוח שזה יעזור…", ענה ביל. הוא מסר לרב קלמנסון את שמו ושם אשתו ושם אמותיהן ועוד הפעם חזר על בטחונו כי אם הרבי יברך אותו בילדים הברכה תתקיים.

הרב קלמנסון הוריד את שפופרת הטלפון בהתרגשות רבה ואמר לאשתו שנכחה בחדר: "אינני יודע מה יהיה עם כל יתר החותמים. דבר אחד ברור לי בזכות האמונה הפשוטה יתברכו ביל ואשתו בילדים".

כעבור תשעה חודשים צלצל הטלפון בביתו של הרב קלמנסון, היה זה ביל שהודיע לו בשמחה עצומה על הולדת בנו. האירועים האחרונים חיזקו את הקשר של הזוג עם עיקרי היהדות ולא רחק היום וביתם התנהל על יסודי התורה והמצוות. חלפה קצת למעלה משנה והפעם ביל הוא היה שביקש מהרב קלמנסון ; "שמע, ראביי, הבן כבר למעלה מגיל שנה ואנחנו רוצים עוד. ילד. תכתוב בבקשה עוד הפעם לרבי…".

ימי הספירה ול"ג בעומר מזכירים לנו את תקופתו הנסערת של רבי עקיבא ואת מרד בר כוכבא שפרץ כדי לשחרר את ארץ ישראל מידי הכובש הרומי. • צבא גדול של גיבורי חייל המוכנים למות למען שחרור העם התקבצו סביב המצביא שקיבל את השם "בר-כוכבא" • כשהתפאר באומרו: אלוקים, אם אינך עוזר לנו, אל נא תעזור לאויבנו ואנו נסתדר לבדנו – ירד מזלו.

היה זה כשישים שנה אחרי חורבן בית שני. יהודי ארץ ישראל נאנחו תחת שלטונם האכזרי של הרומים. אולם כל זמן שניתן להם לחיות את חייהם הרוחניים, ללמוד תורה ולשמור מצוות. סבלו ולא התמרדו.

כשעלה אדרינוס על כסא המלכות ברומי. הורע מצב היהודים בהרבה. לראשונה הבטיח לקומם את ירושלים ולבנות מחדש את בית המקדש. מאוחר יותר, כשהתברר שכוונתו לעשות את עיר הקודש מרכז לעבודת אלילים, החליטו היהודים לא להרשות לרשע להפיק את זממו. החלו הכנות להתקוממות כשכוחה האדיר של האימפריה הרומית אינו מרתיע את הלוחמים היהודים האמיצים.

"דרך כוכב מיעקב"

בראש המרד התייצב גיבור בשם שמעון בר-כוזיבא, מעיר כזיב. צבא גדול של גיבורי חייל המוכנים למות למען שחרור העם התקבצו סביב המצביא שקיבל את השם "בר-כוכבא".

המנהיג הרוחני של העם בזמן ההוא היה התנא הגדול, רבי עקיבא. הוא שנא את הרומאים וייחל לרגע בו יוכלו היהודים לפרוק את העול הזר. רבי עקיבא האמין שבר-כוכבא יהיה השליח האלוקי שישחרר את העם מתחת סבלות הרומים. הוא תמך בו וקרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" – זה מלך המשיח.

תלמידיו הרבים של רבי עקיבא היו מוכנים כל רגע להצטרף למלחמת השחרור.

כשפרצו הקרבות, נחלו צבאות בר-כוכבא נצחונות מזהירים. חיל המצב הרומי, נוצח וגורש מן הארץ. כמעט כל ארץ יהודה שוחררה מהאויב, לרבות עיר הקודש, ירושלים. בר-כוכבא אף יצק מטבעות שעליהן היה חרוט: "שמעון, נשיא ישראל, שנה ראשונה לחרות ירושלים".

צבאו של בר-כוכבא גדל והלך. הוא גייס לגדודיו רק גיבורים מובחרים.
כשהתפאר באומרו: אלוקים, אם אינך עוזר לנו, אל נא תעזור לאויבנו ואנו נסתדר לבדנו – ירד מזלו.

התקפת נגד רומית

השליט הרומי נבהל מנצחונות בר-כוכבא. הוא שלח לארץ ישראל את המצביא הגדול יוליוס סוורוס כובש בריטניה, וציווה עליו לדכא את מרד היהודים. סוורוס בא בראש חיל גדול. הוא התקדם צעד אחרי צעד וכבש בחזרה את המבצרים, שנפלו קודם לכן לידי בר-כוכבא . הצבא היהודי נאלץ לסגת אחור ולהתבצר בעיר ביתר. לא הרחק מירושלים.

שנה תמימה צרו הרומאים על ביתר. במשך הזמן נוכחו היהודים כי בר כוכבא אינו בחיר ה' כפי שחשבו.

נפילת ביתר

באותו יום מר ונמהר, תשעה באב. נפלה ביתר. הרומאים ערכו שחיטה נוראה ועשרות אלפי יהודים ניספו תחת ידם. גם בר-כוכבא היה בין הנופלים. זמן רב לא באו הרוגי ביתר לקבורה, היות והרומאים מנעו זאת.

כך הושם קץ להתקוממות היהודית בראשותו של בר-כוכבא שהשיגה עצמאות זמנית לשלש שנים. אדרינוס החל עתה לרדות ביהודים המנוצחים ביתר שאת, הוא אסר ללמוד תורה, לשמור את השבת ולקיים מצוות חשובות אחרות, החלה עתה תקופה שדמתה בכל לימי אנטיוכוס הרשע, לימי הגבורה ומסירות הנפש של החשמונאים.

עשרה הרוגי מלכות

רבי עקיבא הכיר בטעותו שטעה בבר-כוכבא. הוא הראה עתה ליהודים את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו. הוא לא שת לבו לאיסור המלכותי, הקהיל קהילות ולימד תורה ברבים.

וכששאלו אותו אם אינו מתיירא מהרשות, השיב רבי עקיבא במשל: שועל אחד היה מהלך על שפת הנהר והיה רואה דגים שהיו רצים לכאן ולכאן בבהלה. אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני הרשתות והמכמרות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם, כדרך שדרו אבותי ואבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך, פיקח שבחיות, אינך אלא טיפש! ומה במקום חיותנו אנו מתייראים, במקום מיתתנו לא כל שכן?!

אף אנו כך, הוסיף רבי עקיבא. בזמן שאנו עוסקים בתורה, שכתוב בה "כי הוא חייך ואורך ימיך" – אנו מתייראים. אם אנו פוסקים ח"ו מתורה – על אחת כמה וכמה.

לבסוף נתפס רבי עקיבא ע"י השלטונות. הוא עונה עינויים קשים והיה אחד מעשרה הרוגי המלכות שמסרו נפשם על קידוש השם. נשמתו יצאה בטהרה כש"שמע ישראל" על שפתיו.

פעם אחת כשרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי היה עדיין נער צעיר, הגיעה קבוצת סוחרים לצידון, שם התגוררה משפחת התנא.

הם באו כדי לקנות תבואה ובכיסו של כל אחד מהם היה סכום כסף גדול ביותר. בחוששם להתאכסן במלון, פן יגנבו מהם כספם, הם פנו אל ביתו של רבי שמעון בר יוחאי, בידעם כי עוברי אורח תמיד ימצאו אצלו דלת פתוחה, שלחן ערוך ומיטה מוצעת.

הם נכנסו פנימה, בהשאירם את חמוריהם בחוץ. רבי שמעון לא היה בבית ואת הסוחרים קיבל בנו הצעיר, אלעזר. הם ישבו לנוח והסתכלו כיצד אלעזר הצעיר, שישב ליד התנור, אוכל לחם טרי. שאמו הוציאה מהתנור.

ואכן היה מה לראות. אלעזר אכל בתיאבון בלתי רגיל, ככר אחרי ככר. אמו לא הספיקה להוציא מהתנור ולתת לו והוא כבר גמר וביקש עוד. כך נמשך הדבר זמן מה והצעיר "חיסל" לחם אחרי לחם.

"בחור מסכן" – אמרו הסוחרים בינם לבין עצמם – "ודאי יש לו חור בקיבה, שהוא מוכרח לאכול כל כך הרבה. תודה לא-ל שאין הרבה כמותו, אחרת היה מתרגש עלינו רעב ומחסור".

אלעזר הצעיר העמיד פנים כמי שאינו מבין את דברי הסוחרים, אולם הוא הבין כל מילה. הסוחרים יצאו עתה לשוק, לקנות מה שהם צריכים בהשאירם את חמוריהם קשורים לגדר ביתו של רבי שמעון.

אך הלכו להם, יצא אלעזר, התיר את קישורי החמורים והעלה אותם אחד אחד לעליית הבית, כאילו היו כבשים רכים, בני יומם. כל מאמץ לא ניכר עליו, בעשותו מלאכה לא קלה זו.

משחזרו הסוחרים, נדהמו לראות כי חמוריהם נעלמו. אובדי עצות רצו לפתוח בחיפושים, אולם בראותם את הנער עומד לפניהם מחייך וצוהל, הבינו כי הוא עולל להם זאת, ברצותו "לסדר" אותם כנראה. ברגע זה שמעו נערת חמורים והקול בא מעבר לעליית הבית! הם עלו וראו כי כל החמורים נמצאים שם, בריאים ושלמים, אך רעבים כהוגן ונוערים כמתלוננים על היחס המעליב…

טכסו הסוחרים עצה בינם לבין עצמם ולבסוף החליטו ללכת לבית המדרש, שם לומד אותה שעה רבי שמעון, ולספר לו את אשר קרה להם.

"אתם העלבתם את בני"? – שאל רבי שמעון את הסוחרים – "או שמא הכעסתם אותו בדבר מה?"

"לא התכוונו להעליב אותו" – ענו הסוחרים – "אולם לא ידענו שהוא מבין את שפתנו ובראותנו כי הוא אוכל כל כך הרבה, הערנו הערות אחדות…"

"אני רואה שהעלבתם אותו בהערותיכם" – אמר רבי שמעון – "כי אחרי הכל, מה זה עסקכם איזה תיאבון יש לו וכמה הוא אוכל ? וכי משלכם הוא אכל. או שעליכם לדאוג למזונותיו? אין זאת, אלא שהשם יתברך, הנותן חיים לכל חי, דואג גם למזונותיו של כל אחד ואחד לפי צרכיו. אני מציע לכם לחזור ולבקש את סליחת הנער. אמרו לו, כי אני אמרתי שיסלח לכם".

"אולם מה יהיה על החמורים" – המשיכו הסוחרים להקשות.

"לזה אל תדאגו" – השיב להם התנא הגדול – "השאירו זאת לבני, הוא יסדיר לכם את הענין".

הסוחרים חזרו אל אלעזר הצעיר ובקשו את סליחתו. הם גם סיפרו לו כי אביו ביקש שיסלח להם. אלעזר סלח להם מיד ועלה לעלייה, כדי להוריד את החמורים. ומה גדולה היתה פליאת הסוחרים, בראותם כי הוא מוריד אותם שניים שניים בבת אחת, מבלי שיתאמץ במיוחד.

הסוחרים אשר מימיהם לא ראו דבר שכזה, נתנו בנער מבט מבוהל ועזבו במהירות את המקום…

לא עבר זמן רב ורבי שמעון נאלץ להימלט על נפשו, מפחד הרומאים שביקשו לתפסו, על כי הוא התנגד לשלטונם שדיכא באכזריות את היהודים וגזר על התורה ושמירתה.

אלעזר ויתר עתה ברצון על הנוחות של הבית ונדד יחד עם אביו. ולבסוף הם התחבאו במערה, שם עשו שלוש עשרה שנה בלימוד ותפילה. מעץ החרוב שצמח להם במערה הם ניזונו ומהמעיין שנבע שם, שתו לרוויה. אלעזר הצעיר למד יחד עם אביו ומאחר שהתורה מתישה כחו של אדם, הרי ככל שהתקדם בלימוד וסיגל לעצמו אורח-חיים של קדושה ופרישות, הוא איבד מכוחו הגופני הגדול. עד שלבסוף היה לאיש קדוש כאביו – התנא הגדול הרשב"י.

בשיחות עם השבויים נודע כי הערבים ניסו להרוס את המצבות של רשב"י ובנו רבי אלעזר. הערבי שהנחית את המכה הראשונה על הציון החל לזעוק מכאבים, חבריו נבהלו וההרס הופסק. החיילים היהודים ניסו לחפש אבן שתשלים את המצבה. כשמצאו אבן גילו כי זו החתיכה שנשברה מהמצבה והושלכה החוצה.

הילולא ראשונה

הרב יעקב טננבוים היה לוחם צעיר בחטיבה. הוא נולד בטורנה שבסלובקיה בשנת תרפ"ד (1923), נצר למשפחת רבנים מיוחסת. בבחרותו נשלח לישיבה בפאקש שבהונגריה, וזכה ללמוד בחברותא עם האדמו"ר מערלוי. בשואה איבד את רוב בני משפחתו, והוא עצמו ניצל בניסים גדולים מהמחנות.

לאחר המלחמה עלה על אניית המעפילים 'אקסודוס'. הבריטים החזירו אותה לקפריסין ומשם לגרמניה. בתחילת חודש אייר תש"ח הצליח טננבוים להגיע לארץ-ישראל וגוייס מיד לצבא. "לאחר כיבוש מירון, הציע אחד החיילים בחטיבה, ר' יוסי גלילי ז"ל, ליישב את המושב", מספר הרב טננבוים. "בל"ג בעומר תש"ט כבר ערכנו במקום סעודה גדולה לכבוד רשב"י".

מתיישבים במירון

הוא זוכר היטב את הימים ההם: "זה לא היה פשוט. היה צריך לנקות את כל השטח ממוקשים. בל"ג בעומר הייתה התלהבות גדולה וכל הלילה רקדנו ושמחנו. באותו לילה היה ברור כי תוקם התיישבות במירון. גלילי הציע לחיילים הדתיים שבפלוגה להירשם להתיישבות. כך הקמנו למעשה את היישוב מירון".

הסוכנות היהודית צירפה אל החיילים קבוצת עולים מרומניה, וזה היה הגרעין הראשוני של היישוב. מאז מתגורר הרב טננבוים במירון, נצר יחיד למקימי היישוב. חתנו, הרב מרדכי הלפרין, משמש יו"ר ועד היישוב, ונכדו הרב יוסי הלפרין משמש שליח חב"ד במקום.

חצי מיליון חוגגים

הרב טננבוים מספר על ימי הבראשית: "הסוכנות הקימה כמה בתים קטנים תחת ציון רשב"י, ולידם נבנו לולי עופות קטנים, לפרנסת התושבים. עבדנו כל היום בייעור, שתלנו את כל היערות שאתם רואים כיום סביב הציון. בהמשך הכשרנו את המקום שיהיה ראוי למגורים. למעשה, הכנו את התשתית המקצועית להקמת היישוב".

קשה כיום לדמיין את מירון בל"ג בעומר בלי מאות-אלפי החוגגים, אבל בל"ג בעומר הראשון לאחר שחרור המקום השתתפו כמה מאות בני-אדם בלבד. "לא חלמנו שזה יגיע לממדים הגדולים של היום", אומר הרב טננבוים בהתרגשות. "משנה לשנה הציבור גדל והלך בקצב מדהים". השנה המשטרה צופה שיבואו למירון כחצי מיליון בני-אדם. "כן ירבו ושהחגיגה תגדל ותלך, עד ביאת משיח-צדקנו", מאחל הרב טננבוים, זקן מושב מירון.