בימינו מקובל לארגן ביום זה תהלוכות ילדים, אבל גם המנהג הזה קדום ביותר, ובמסורת החסידית ידוע הסיפור על תהלוכת ילדים שארגן הבעל שם טוב בל"ג בעומר עוד בימים שהיה צדיק נסתר. ל"ג בעומר הוא אפוא יום של השרשת ערכי יהדות בלב הילדים, מעבר למסגרת השגרתית של כיתת לימודים.

מפי עוללים

חשיבותן של התהלוכות הללו עולה במיוחד בימים אלה, כאשר עם-ישראל נאבק מול אויביו ומבקשי-נפשו. במצבים כאלה נחוץ להשתמש בכוחם המיוחד של ילדי ישראל, "מפי עוללים  ויונקים", שעל-ידי תפילותיהם ולימוד תורתם "יסדת עוז, להשבית אוייב ומתנקם".

בעם קיימת כמיהה גדולה לאחדות ולהתקבצות סביב המכנה-המשותף הבסיסי של העם היהודי. תהלוכות הילדים של ל"ג בעומר מביאות מסר זה לידי ביטוי בדרך הנאה ביותר. אנו רואים לנגד עינינו מאות אלפי ילדים, מכל שכבות הציבור, הצועדים יחדיו בחוצות הערים והיישובים, כשהם מפגינים את האהבה לערכי-היסוד היהודיים.

זכה רבי שמעון בר-יוחאי שיום ההילולא שלו – ל"ג בעומר – נעשה בפועל ליום שמצליח לאחד מאות-אלפי ילדי ישראל סביב התורה ומצוותיה. זכה הרבי מליובאוויטש, שקריאתו הקדושה לקיים בל"ג בעומר תהלוכות של ילדים, נתקבלה בכל תפוצות ישראל, והמוני ילדים, מכל חוג, עדה, זרם ואורח-חיים, משתתפים בהן.

איך אפשר שלא להתרגש נוכח אלפי ילדים, תינוקות של בית-רבן, 'הבל שאין בו חטא', המניחים יד על עיניהם ומרעידים את האוויר בקריאת "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד". איך אפשר שלא להתמלא שמחה, למראה ההתאחדות המופלאה של ילדים מכל פלגי האוכלוסייה, המוכיחים בעצם התכנסותם כי השורשים היהודיים שלנו חזקים מכל הניסיונות להפריד ולפלג את העם.

טעמו וראו

זה קורה דווקא בל"ג בעומר, יום שהוא נקודת-ציון מרכזית בתהליך התגלותה של תורת הנסתר. תורה זו, שכיום נעשתה נחלת הכול, הייתה בימים עברו – כשמה – נסתרת וחבויה. אפילו תלמידי-חכמים גדולים לא הכירו את אורה המופלא. מי שהחל לגלות תורה זו היה רבי שמעון בר-יוחאי, של"ג בעומר הוא יום שמחתו.

אמנם רבי שמעון פתח את צינור השפע של פנימיות התורה, אך עדיין נמשכה המסורת של העברת תורת הנסתר מפה לאוזן, ליחידי-סגולה. המיפנה החל בימי האר"י ז"ל, שהחל לפרסם ולהפיץ את תורת הקבלה. הוא אף אמר, שבדורות אלה האחרונים "מותר ומצווה לגלות זאת החכמה".

מאז האריז"ל ניכרת מגמה עקבית של התפשטות תורה זו בשכבות רחבות. בקהילות אשכנז נעשה הדבר בתנופה יתרה על-ידי הבעש"ט ותלמידיו, שהביאו את מעיינות החסידות, פנימיות התורה, להמוני בית-ישראל. בקהילות ספרד התפשטה הקבלה על- ידי בעל 'אור החיים', שספרו ספוג רעיונות מתורת הקבלה והסוד.

בספר הזוהר נאמר, שבימים הסמוכים לביאת המשיח אף ילדים קטנים ידעו את סודות תורת הנסתר. ל"ג בעומר הוא אפוא יום של חיזוק הדבקות בפנימיות התורה, המאור שבתורה. צריך רק לפתוח את הספרים, לטעום ולראות כי טוב ה'. צריך להתכונן ל"ונגלה כבוד ה'" במהרה בימינו.

על פי המסורת, בי"ח באייר פסקה המגיפה  שגרמה למותם של 24,000 תלמידי רבי  עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. לכן מפסיקים ביום זה או למחרתו ממנהגי האבילות שנהגנו עד עתה. אצל בני עדות אשכנז מקובל כי המגיפה נמשכה גם לאחר מכן ולכן ממשיכים במנהגי האבילות עד שבועות.

יום זה הוא היום השלושים ושלושה לספירת העומר ולכן הוא נקרא ל"ג בעומר. הילולא דרשב"י י"ח באייר הוא גם יום ההילולא (יום שמחתו) של רשב"י (ר' שמעון בר יוחאי), מגדולי התנאים ומתלמידיו של רבי עקיבא. לאחר שהרומאים גזרו עליו מיתה  הסתתר שלוש עשרה שנים עם בנו, רבי אלעזר, במערה, כשהוא ניזון מעץ חרובים ומי מעין שנבע באורח ניסי בסמוך. רק לאחר שנודע לו כי מלך רומי מת יצא ממחבואו.

לרשב"י מיוחס חיבור ספר היסוד של תורת הסוד (הקבלה), הוא ספר ה'זוהר'. מספרים כי לפני פטירתו גילה לתלמידיו סודות  נעלים שלא התגלו עד אז בעולם וביקש במפורש כי ישמחו ביום זה. כך נהפך יום פטירת הצדיק ליום שמחה והילולא, בפרט על פי הנאמר בספרי הקבלה והחסידות כי ביום פטירתו עולה נשמתו של הצדיק בעולמות העליונים ובכך משפיעה גם עלינו ברכה
ותוספת כח.

רבבות עולים בל"ג בעומר למירון שליד צפת, מקום קברו של רשב"י.

טעמים ומנהגים

מדורות – מנהג זה הוא מיסודם של האר"י הקדוש ותלמידיו שנהגו להדליק מדורות והוא משמש זכר לאורה הגדול של תורת רשב"י. כמו כן מדליקים בלילה נרות רבים בבתי הכנסת.

קשת – בימיו של רבי שמעון לא נראתה הקשת בענן כי בזכותו הגדולה הגן על כל העולם מפני המבול ולא היו זקוקים לקשת. כזכר, יוצאים הילדים לשדות ומשחקים בחץ וקשת.

תספורת (חלקה) – ביום זה מביאים למירון ילדים שמלאו להם שלוש שנים בסמוך לל"ג בעומר, עורכים להם תספורת ראשונה ומשאירים את פאות הראש כדי לחנכם במצוות.

חרובים – יש הנוהגים לאכול חרובים, זכר לחרובים מהם ניזונו רשב"י ובנו בהיותם במערה.

תהלוכת ל"ג בעומר – בעיירות מורח אירופה נהגו המורים לצאת עם תלמידיהם אל השדות ולערוך "יום של כיף" שכלל משחקים בחץ וקשת, סיפורים על רשב"י ורבי עקיבא  וממתקים שחולקו ביד רחבה. באותה הזדמנות החדירו בילדים את האהבה לקב"ה, לתורה ובעיקר לעם  ישראל בכלל ולכל יהודי ויהודי בפרט. לאחר חורבנה של יהדות מזרח אירופה והתהפוכות השונות לא נשאר זכר למנהג זה.

בשנים האחרונות הנהיג הרבי מליובאוויטש דרך מקורית לשמר את המנהג הקדום. בכל מקום בעולם נערכות תהלוכות ענק של ילדים יהודיים בסיסמת "אהבת ישראל" וקירוב לבבות. בתהלוכות אלו מפגינים הילדים בראש חוצות את יהדותם ואת הקשר שלהם לערכי הנצח של עם ישראל, כשהם קוראים בקול רם פסוקים מהתורה ומאמרי חז"ל. מראה הצעדה היהודית ברחובה של עיר מפיח בצועדים הקטנים ובצופים עליהם את הניצוץ היהודי. אין ספק כי במצבה של יהדות העולם הנאבקת בגלי ההתבוללות ערכן של תהלוכות אלו לא יסולא מפז.

מנהג קדום לערוך בל"ג בעומר הדלקה גדולה בשמחה רבה, בשירה ובריקודים, על ציון רבי שמעון בר יוחאי – רשב"י במירון. בקהילות רבות בארץ ובחו"ל נהגו להרבות באור בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש, ולעסוק בתורתו ובשבחיו של רשב"י.

כמו-כן נוהגים לעשות ביום זה על ציון רשב"י 'תספורת מצווה' לבנים בהגיעם לגיל שלוש, כדי לחנכם בהשארת פאות הראש ולהתחיל בחינוכם למצוות בכלל.

בחו"ל נהגו שילדי ה'חדרים' והגנים יוצאים לטייל מחוץ לעיר וקשתות בידיהם, להזכיר את רשב"י, שבימיו לא נראתה הקשת בשמים.

כמה סיבות יש לשמחה הזו:

1) תלמידי רבי עקיבא, ש"מתו מפסח ועד עצרת", "פסקו מלמות" ביום זה.

2) יום ההילולא של רשב"י, שהורה לשמוח ביום הסתלקותו, כי ביום זה נתגלו לו סודות טמירים, שנכתבו לאחר מכן בספר הזוהר, ולא שקעה שמשו עד שגילה לתלמידיו כל מה שהורשה (מהשמים) לגלות.

3) לדעת המדרש, בל"ג בעומר החל ה'מן' לרדת לבני-ישראל במדבר.

נראה כי יש כאן צירוף של כל הטעמים יחד – אף שככל הידוע החלו לנהוג בשמחה זו רק בימי רבי עקיבא, וזאת על-פי מאמר חכמנו ז"ל: "מגלגלין זכות ליום זכאי".

ואומר הרבי מליובאוויטש: "אשרי האיש, אשר ביום סגולה זה, יום גילוי פנימיות התורה, יתחזק ויוסף אומץ לקבוע שיעורים בפנימיות התורה… ובאור לימוד זה דווקא נחיה".